מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

קרטיס סיטנפלד היא סופרת אמריקאית צעירה (ילידת 1975), שאחד מספריה הקודמים, אשר תורגם לעברית בשם "במרחק נגיעה" (ראה אור במקור ב-2005), הוא בעיניי אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי של סופר או סופרת מכל העדות מתחת לגיל חמישים (בספרות – עד חמישים אתה עדיין צעיר). זהו רומן חניכה חריף ביותר ומריר ביותר וכן ביותר על נערה מהמעמד הבינוני שלומדת בפנימיית תיכון יוקרתית בחוף המזרחי, הרחק מביתה במערב התיכון. בעקבות "במרחק נגיעה" קראתי ספר נוסף של סיטנפלד שראה אור בעברית, "גבר חלומותיי", ועל אף שהישגיו פחות מרשימים, הרי שגם הוא התאפיין באותה כנות גדולה וריאליזם מרענן. כי בניגוד לדעה מקובלת, ריאליזם הוא סוגה מרעננת זאת משום שנדיר שאדם (וסופר) מכיר את עצמו ואת סביבתו הקרובה באופן נקי מרחמים עצמיים או אנוכיות מערפלת. כמו שאמר בשנינה ההיסטוריון היווני הדגול פלוטארכוס: לו היה הציווי "דע את עצמך" קל להגשמה לא היה צורך שהאורקל מדלפי יורה לנו אותו.

אני מקדים את כל זה – הריאליזם הצלול והאליס מונרוא-אי של סיטנפלד – על מנת להסביר את ההפתעה שלי כשגיליתי שספרה החדש הוא ספר שמכיל יסוד פנטזיה מרכזי. הספר מסופר על ידי קייט טאקר, אישה באמצע שנות השלושים שלה, נשואה ואם לבן ולבת שחיה בסנט לואיס. לקייט יש אחות תאומה בשם ויולט, ומגיל צעיר נתגלו אצלה ואצל אחותה כוחות על טבעיים שאפשרו להן לחוש בעתיד לבוא. קייט מנסה להתכחש לכוחות האלה ולנהל חיי משפחה פרוורית נורמליים. ואילו ויולט הופכת למתקשרת ידועה באזור. העלילה נדרכת כאשר ויולט חוזה רעידת אדמה קרובה בסנט לואיס וזוכה לחשיפה כלל-ארצית בארה"ב בעקבות נבואתה זו.

במקביל ליסוד העל טבעי המרכזי הזה בעלילה מפגין הרומן את יכולותיה הגדולות של סיטנפלד לכתיבה ריאליסטית מדויקת. אנו מקבלים תמונה מלאה על חייה של קייט, שוויתרה על עבודתה על מנת להיות אמא, על יחסיה עם בעלה, גיאוגרף המלמד באוניברסיטה, על יחסיהם עם שכניהם, עמיתה מדענית של הבעל שבעלהּ שלה, היא לבנה והוא שחור, הוא זה שמקדיש את חייו לגידול הילדים. בצד המלאות הריאליסטית הפרוזה הזו נהנית ממיומנות סיפור מרשימה המתבטאת בדקויות קטנטנות אשר הצטברותן יוצרת מרקם פרוזה נושם וחי. דוגמה אחת היא האופן האורגני בו משלבת סיטנפלד את פטפוטיהם המצחיקים של הילדים של קייט, דמויות לכל דבר בסיפור, בדיאלוגים שמנהלים ביניהם המבוגרים. דוגמה קטנטנה אחרת: כשויולט הופכת לסלבריטי בעקבות נבואות החורבן שלה, מממנת לה אחותה, קייט, לצורך מגעיה עם התקשורת, יח"צנית יקרה למדי מלוס אנג'לס. בשיחה מכינה בין קייט ליח"צנית מבטאת סיטנפלד את ניתוקה של הראשונה – כלומר, את העובדה שלא אכפת לה בכלל אם ויולט צודקת ותהיה רעידת אדמה – בכך שבשיחה עמה היח"צנית מתבלבלת בין סנט לואיס לקנזס סיטי; הבלבול הזה מופיע ללא הערה מפורשת של המספרת, הקורא שם לב אליו ומבין את משמעותו בדממה. רגע אחר כך מבחינה היח"צנית בעצמה בטעותה וכך מרוויחה הסופרת גם ניואנס בדמותה של היח"צנית, שאינה כל כך אטומה כפי שניתן היה לשער.

אז למה סיטנפלד צריכה את החלק העל טבעי? שאלתי את עצמי. אני יודע שלחלק מקוראי הביקורת הזו השאלה תיראה מוזרה; מה בדיוק הבעיה שלי? אבל למרות שכתיבת פנטזיה יכולה עקרונית בהחלט להפגין כישורים ומיומנויות שללא ספק ניתן להגדירם כגאוניים, הרי שיש לי מעצור פנימי, מאד לא אופנתי אמנם, מלטשטש את הגבול בין ספרות "ז'אנר" לבין ספרות "רצינית". והסיבה לעקשנות שלי נובעת מכך שאיך שלא נסתכל על זה, ספרות הפנטזיה באה לענות על צורך (בעייתי) שלנו שישקרו אותנו, שיראו לנו עולם שלא קיים באמת. בני האדם מתקשים לשאת יותר מדי מציאות, כתב ט.ס. אליוט, וזה, צר לי לומר, חלק גדול ממקור המשיכה של הפנטזיה. אז, לשיטתי (אכן – המיושנת והלא טרנדית), מדוע סופרת בעלת כישרון ריאליסטי מוכח ונדיר כמו סיטנפלד פנתה לכתיבת פנטזיה?

יכולתי לכאורה לתרץ זאת שהיא בחרה לדון בדיוק בזה, בהימשכות הניו אייג'ית שלנו לאמונות הבל. יכולתי לומר שכשם שהיא רצתה לדון ברומן שלה ביחסים בין הגזעים (בנישואים המעורבים של שכניה של קייט), בזהות מינית (ויולט נוטה ללסביות), בפמיניזם וב"גברים חדשים" (קייט שמוותרת על הקריירה שלה, שכנה השחור שמוותר על שלו) – היא בחרה גם לדון בנושא הזה. ולכן היא גם ייחסה קריירה אקדמית של גיאוגרף לבעלה של קייט ולשכנה שלהם; הן ויולט המתקשרת והן השכנה המדענית מתראיינות לאותה כתבה בטלוויזיה שדנה בהיתכנותה של רעידת האדמה וכמובן שאת מרב תשומת הלב תופסת המתקשרת ולא המדענית המפוכחת שטוענת שלא ניתן לנבא רעידת אדמה.

אלא שתירוץ כזה – שסיטנפלד בחרה לבקר את הנהייה העכשווית שלנו אחר מיסטיקה – לא עומד לה. כי הרי בהיגיון של הספר אכן יש לשתי האחיות התאומות כוחות על טבעיים. כלומר, הרומן לא מפקפק בכוחות עצמם.

אלא שהספר הזה חושף באופן לא מכוון ולא מודע, כך נראה לי – ודווקא משום שהכותבת שלו אינטליגנטית מאד! – את הסיבה העמוקה לנהייתנו אחר אמונה בכוחות יוצאי דופן. על מנת לא לקלקל את הנאת הקריאה אדבר על כך במרומז. הרומן חושף שמה שבאמת מציק לגיבורה (ולסופרת שיצרה אותה) הוא היעדר הדרמה בחיי הגיבורה, חיי עקרת בית מהפרוורים. לא לרעידת אדמה היא מצפה – אלא לריגוש סייסמי בחייה הפרטיים. אם הנערוּת ("במרחק נגיעה") והבגרות המוקדמת ("גבר חלומותיי") הינן תקופות קסומות מעצם טבען, תקופות של התוודעות ראשונית לעולם, של חיפוש – הרי שהבגרות (אחרי הנישואין, אחרי הילדים) נתפסת כמישור צחיח ונטול סערות. הצמא אל העל-טבעי הוא בעצם צמא פסיכולוגי להתרחשויות יוצאות דופן (אך לא על טבעיות!) שינערו את אבק השעמום מהחיים.
כך הספר, הלא רע בכלל, הזה, חושף, אגב אורחא ולא במכוון, מה בעייתי בספרות פנטזיה באופן כללי: היותה ריגוש מלאכותי כפיצוי על חיינו המשעממים.

—-
הערה בשולי הביקורת: הביקורת הזו יכולה להכעיס כמה אנשי ספרות וספר מובהקים, ביניהם כמה שאני מעריך מאד ואף אחדים מחבריי הקרובים. אכן, יש בה יסוד פרובוקטיבי מכוון, שגוּרה אצלי בגלל מה שמתואר בביקורת עצמה: החשיפה שלטעמי הספר הזה חושף – ובאופן לא מכוון – את המוטיבציה של הסופרת והמספרת להכנסת העל-טבעי לרומן. עם זאת, עלי לסייג ולומר שהדברים שכתבתי אינם נוגעים לאותם ספרים בהם הפנטזיה היא המשך הראליזם באמצעים אחרים, כלומר בהם השימוש בפנטזיה נועד לחשוף דבר-מה במציאות, עומק מסוים, אופל מסוים – כלומר שהפנטזיה היא קטליזטור או מטאפורה (או משהו אחר) להעמקת תמונת המציאות שלנו.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לפתחה של הספרות הישראלית העכשווית ניצבות שתי סכנות שטיבן סוציולוגי – בניגוד לסכנות כלכליות, שהדיווח עליהן מציף את העיתונים בשנים האחרונות (כאשר סופרים מתראיינים היום או כשספרות עומדת לדיון אצלנו לאחרונה, הדיון הוא כלכלי בלבד). הסכנות ניצבות בשני קטבים מנוגדים. סכנה אחת היא סכנת התפוררות (סכנה צנטריפוגלית) ואילו השנייה היא סכנת מרכוז-יתר (סכנה צנטריפטלית); סכנה אחת משולה לגלקסיות שמתרחקות אט אט זו מזו ואילו השנייה לחור שחור שקורס לתוכו פנימה.

הסכנה הצנטריפוגלית היא שהספרות הישראלית תאבד את תחושת הפרויקט המשותף, את הנרטיב הכוללני, ותהפוך לצביר של יצירות, טובות יותר או פחות, שמבליחות ואז נמוגות, ללא "מצע" שעליו הן נקלטות. הסכנה היא, במילים אחרות, שנהפוך למעין קולוניה תרבותית מרוששת, נטולת מסורת תרבותית ברורה, אליה מיובאות יצירות זרות, ללא סדר ושיטה, ושבתוכה פנימה קיימת מלחמת כל בכל של ספרים על אור ושמש, מלחמה שכל האמצעים כשרים לה (ראיונות חושפניים, קידום ספרים על ידי רשתות וכו'), שלא קיימת בה "יד נעלמה" שמסדירה ומנהירה את היצירה המקומית, שלא מתקיים בה דיון רציונלי על ערכם ומיקומם של הספרים השונים במערכת.

ואילו הסכנה השנייה, הצנטריפטלית, הפוכה. הסכנה היא של ארגון-יתר של הספרות, של עודף קוהרנטיות שיוביל לקונפורמיות, של עריצות ומירכוז, של קריסת הספרות, במקום קטן כמו ישראל, למעין גילדה שלה יש ראשי גילדה עריצים ושבה הצלחה ובולטות בשדה הספרות נשענים על "רשת" של קשרים אישיים, לקקנות ויחסי וסלים-אדונים פיאודליים (עוד ייכתבו בעתיד קורות השלכותיה של תרבות ה"לייק" הפייסבוקי על התרבות).

המפעל "לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים" (בעריכת זיסי סתוי ופרופסור יגאל שוורץ) תורם למאבק במגמה הראשונה שהזכרתי. יש בו 1,135 ערכים על סופרים ישראליים, שנכתבו בידי 168 כותבים. הערכים מחולקים (באופן לא רשמי, אך העורכים מציינים זאת בפתח הדבר שלהם) לערכים ארוכים, בינוניים וקצרים, כך שיוצרים ישראליים בקונצנזוס, מבחינת איכותם הספרותית, כמו אלתרמן, למשל, מקבלים ערכים ארוכים ואחרים – בהתאם לתפיסתם של העורכים – ערכים בגדלים בינוניים וקצרים. עבודה רבה וניכרת הושקעה בלקסיקון. אבל חשיבותו הגדולה היא בעיניי סמלית. באופן מוחשי מציג הלקסיקון את הרפובליקה הספרותית הישראלית, כמו מראֶה שהיא קיימת באופן קונקרטי באמצעות אלף עמודיו. ניתן לטעון שבמציאות שרוב המידע מצוי באינטרנט הרי שספר כזה מיותר (העורכים מודעים לטענה הזו ומשיבים שבחרו בדפוס "משום הכבוד והאהבה שאנו רוחשים לתרבות הספר המודפס, וגם מתוך הצורך, שכנראה כבר לא ניגמל ממנו, לאחוז במוצר מוחשי, בר מישוש, שכובד משקלו הוא משל הולם לכובד משקלה של הספרות הנסקרת בו". עם זאת, הם מודיעים שבכוונתם גם להפיק מהדורה אינטרנטית של הלקסיקון). אבל אני רוצה להתעכב לרגע על הדעה הפופוליסטית הזו ש"הכל קיים באינטרנט". אם הכוונה לכך שהמידע קיים באתרים קולקטיביים כמו "ויקיפדיה", או אז האינטרנט בהחלט לא מהווה תחליף ללקסיקון מהסוג הזה. לא רק שערכים על כוכבי תוכניות ריאליטי יכולים להיות ב"וויקיפדיה" מקיפים הרבה יותר מערכיהם של סופרים חשובים, הרי שגם היעדר הכתובת לתלונות, היעדר האחריות של "וויקיפדיה", גורמים הן לעיוותים ולשגיאות, והן לכך שלא ניתן להפנות אותן לאף כתובת. ואם הכוונה ב"הכל יש היום באינטרנט" ללקסיקון אחראי שמאחוריו עומד גם אדם בשר ודם אחראי, כמו "לקסיקון ביו-ביבליוגרפי של הספרות העברית החדשה", של הספרן והביבליוגרף יוסף גלרון-גולדשלגר, הרי שהכפלה בשניים או שלושה של מספר הלקסיקונים (ראוי להזכיר גם את ה"לקסיקון היסטורי של הסופרים העברים מאז תש"ח" בעריכת משה גרנות) – יכולה רק לעודד תחרות ושאיפה להצטיינות.

יש מה לומר בביקורת על הלקסיקון. ניכרת בו הטיה מסוימת לטובת ערכים של חוקרים באקדמיה (הכלולים גם הם, לתפיסתם של העורכים, תחת הכותרת "סופרים ישראליים", ויש היגיון בכך). קריטריון ההערכה, הבעייתי כל כך בתרבות ימינו, ניכר גם כאן, כאשר, כמוזכר, העורכים מצהירים – באופן מעט מתפתל שתוצאותיו עמומות – שאת ההערכה האיכותית של הסופרים הם ביטאו באופן כמותי ("יסוד השיפוט וההערכה משתקף בעיקר בקביעת היקפו היחסי של כל ערך"). הקריטריונים לפיהם נבחרו המלצות הקריאה הנוספת בשולי הערכים אינם ברורים. וגם הסכנה הצנטריפטלית שרמזתי לה בפתח הדברים – ריכוז כוח מופרז בידיים מעטות; כי הרי ללקסיקון כזה יש פוטנציאל לקבוע מי בחוץ ומי בפנים, מי מודגש ומי מוחוור – לא נעדרת כאן. אבל, ככלל, זה מפעל מבורך, שערכו הסמלי אינו פחות מערכו הממשי, כלומר מהמידע העובדתי התמציתי שיש בו על הסופרים שנכנסו בשעריו.

ויש עוד דבר מה לומר בזכות הסמליות שמבטא הלקסיקון. הלקסיקון, בניגוד לקודמים מפורסמים בחקר הספרות העברית (בראש ובראשונה "לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים", של ג' קרסל מ-1965), הוא לקסיקון של סופרים "ישראלים" ולא עברים. כלומר סופרים שפעלו מ-1948 ועד זמננו – ולא קודם לכן. העורכים בהקדמתם גאים על כך שההגדרה הזו אפשרה להם להכניס גם סופרים ישראליים שכותבים בשפות שאינן עברית (ערבית, פולנית, יידיש וכו'). אבל עיקר התרומה של ההתמקדות בסופרים "ישראלים" היא – בפשטות – חיזוקה של הזהות הישראלית, זהות שמתכרסמת בעשורים האחרונים מכיוונים שונים (הגלובליזציה וחדירת האנגלית; הרתיעה של חלקים בשמאל הישראלי מהישראליות; הנטייה של חלקים בימין הישראלי להתנערות, גם אם מובלעת, מהפרויקט הישראלי וראיית הנעשה בארץ לאור הגורל היהודי הכללי, המיתי-היסטורי). כתיבת לקסיקון של סופרים ישראליים משתיתה את הזהות הישראלית על שלושה בסיסים חזקים: מקום, מסגרת מדינית ריבונית ולשון (כי בסופו של דבר הרוב המכריע של הסופרים בלקסיקון כותבים עברית).

פורסם במדור הספרותי שב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה רומן הגון של סופרת טובה. לא רומן אלפיניסטי מרקיע שחקים של סופרת נובליסטית. באופן פרדוקסלי מעט, יש דבר מה מרשים ביכולת ובמוכנות של סופרת מעוטרת, שזכתה כבר בנובל ודי מזמן, לכתוב רומן טוב לא יומרני, אם כי גם כזה שאכן אין בו במה להתיימר ולהתייהר.

הרומן מתרחש בשנות החמישים, שנות מלחמת קוריאה, המקרתיזם וציד המכשפות האנטי-קומוניסטי, השמרנות בכל התחומים, כולל ביחסים בין הגזע הלבן לזה השחור. גיבור הרומן הוא צעיר שחור, חייל משוחרר מקוריאה, הלום קרב, בשם פרנק מאני. הרומן מסופר בשני אופנים לסירוגין. פרקים קצרים המסופרים בגוף ראשון, בידי פרנק עצמו, כשהוא משוחח עם מישהי, כנראה הסופרת עצמה ("קודם כתבת עלי […]", הוא מוחה כנגדה באחד מהקטעים האלה), כשביניהם פרקים ארוכים יותר המסופרים בגוף שלישי. עיקר סיפור המעשה הוא מסעו של פרנק לרוחב ארצות הברית על מנת לחלץ את אחותו הקטנה סי, שנקלעה לצרה שטבעה לא ברור לו (ולנו הקוראים), זאת לאחר שפותתה על ידי מחזר שרלטן ויצאה אתו אל אטלנטה מהעיירה הקטנה בג'ורג'יה בה גדלו היא ופרנק. אל העיירה הזו הגיעו הוריו של פרנק לאחר שגורשו מטקסס והחיים שם היו מחניקים ופרובינציאליים עבור פרנק ובעיקר סי. המסע של פרנק מטעין את הספר במתח ובציפייה ומאפשר, בזמן ההמתנה לתוצאותיו, למוריסון לפרוש פרטים מחייו של פרנק ואחותו, חלקם בעלי השלכה חברתית כללית. למשל, על הבטחותיה הכוזבות של האינטגרציה בצבא ביחס לשחורים: "צבא עם אינטגרציה, עם שילוב, הוא אומללות משולבת. כולכם יוצאים להילחם, חוזרים, והם מתייחסים אליכם כמו אל כלבים". או על האפליה בהשכרת בתים ומכירתם לאנשים שאינם לבנים: "עם העברת הבעלות על הנכס לא ישמש שום חלק ממנו לעולם למגורים או לכל מטרה אחרת של אדם עברי או אדם שנמנה עם הגזע האתיופי או המָלָאי או האסייתי, להוציא עובדי משק-בית".

המגמה הפוליטית של מוריסון אינה פוגעת אנושות בטקסט. אפילו לא תיאורה האידילי-הרואי (המרשים כשלעצמו) של אחוות הנשים השחורות בעיירה הפרובינציאלית בג'ורג'יה אליה חוזרים לבסוף פרנק ואחותו: "אף שכל אחת מן המטפלות היתה שונה במידה ניכרת מן האחרות במראֶה, בלבוש, באופן הדיבור, באוכל ובהעדפות הרפואיות שלה, בלטו קווי הדמיון ביניהן. בגינות שלהן לא היו עודפים, כי הן חלקו ביניהן הכל. בבתיהן לא הצטברו פסולת או אשפה, כי הן עשו שימוש בכל דבר. הן לקחו אחריות על חייהן ועל כל מה או מי שהיו זקוקים להן. היעדרו של שכל ישר הרגיז אותן אבל לא הפתיע אותן. עצלות לא זו בלבד שהיתה בלתי-נסבלת בעיניהן, היא היתה בלתי-אנושית. בין אם את בשדה, ובין אם את בבית, או בחצר האחורית שלך, את חייבת להיות עסוקה. השינה לא נועדה לחלומות; היא נועדה לאגירת כוח". דווקא ניסיונה של מוריסון להעניק מורכבות לטקסט – בגילוי, שלא אחשוף אותו פה, שהצד הנפגע והמדוכא יכול להתנהג אף הוא בברוטאליות נוראה – נחווה כמעט מלאכותי, ככוונת מכוון של הסופרת להראות שהיא כותבת "מורכבת".

בעיית המורכבות הינה, אמנם, אחת מהבעיות המרכזיות של הרומן הפוליטי. כלומר, היותו מנוגד לרוחו הליברלית-אינדיבידואליסטית של ז'אנר הרומן עצמו, שהנו פריה של חברה בורגנית. כלומר, סופר שרוצה להעלות על נס את פגיעותו ודיכויו של סקטור חברתי מסוים, צריך לטשטש מעט את המורכבות האנושית – שפרישתה היא מומחיותו המרכזית של הרומן כז'אנר – על מנת לעורר את ליבנו לתמוך במטרה הצודקת שלו. ג'ורג' אורוול, תחת כובע מבקר הספרות, העיר ב-1940 הערה גאונית על הסיבה שבשנות השלושים יצאו לאור רומנים גרועים רבים ואילו השירה (דורם של אודן וספנדר בעולם דובר האנגלית) כבשה את מרכז הבמה הספרותית. לטענת אורוול, נבע הדבר מכך ששנות השלושים חייבו מעורבות פוליטית והשירה טובה יותר בחיזוק עמדות קולקטיביות ובעיצובן מאשר הפרוזה שמתמקדת ביחיד. אבל, כאמור, מוריסון עומדת די טוב במבחן הזה.

הפנייה הזו לשנות החמישים, בספרות שהיא כאמור ספרות "מעורבת" במובהק, כלומר ספרות בעלת עוקץ פוליטי-חברתי, מעוררת גם את השאלה מדוע הרחיקה הסופרת את עדותה? האם הפנייה הזו לעבר נובעת מכך שהאפליה אז הייתה ברורה ובוטה יותר, ואילו בהווה היא נעשתה מתוחכמת וחמקמקה יותר? והאין תפקידו של סופר לחשוף את החמקמקות ותחכום האלה שתחתיהם מסתתרת כנחש בקש האפליה הוותיקה הידועה? ואולי, אם מותר להפליג במחשבות, תפקידו של הסופר היום הרבה יותר קשה, תפקידו להילחם לא באפליה הבין גזעית אלא באפליה שאיש לא מדבר עליה כי כביכול אין להתנגד לה, והיא האפליה המריטוקרטית, כלומר האפליה על רקע הבדלי הכישורים בין בני אדם? כי אבוי לנו אם לא נעודד מריטוקרטיה, אבל אבוי לנו גם אם נראה בה את המפתח הבלעדי לחלוקת הטובין החברתי. האפליה של הטבע ראויה גם היא למאבק מוסרי, כפי שידעו הדתות הגדולות, לא רק האפליות שיוצרת האנושות.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

גילברט קית' צ'סטרטון (1874-1936) הוא דמות חשובה מאד בתולדות הרוח של העולם דובר האנגלית, שאינה ידועה כמעט בארץ. האיש היה פובליציסט וסופר (של ספרי בלשים), שהפובליציסטיקה והספרות שלו נסקו לכלל פילוסופיה מבלי לאבד מהאקטואליות או החיוניות שלהן. הוא היה – בו זמנית – מצדד בדמוקרטיה, שמרן במובן התרבותי של המילה, קתולי מאמין ואנטי-קפיטליסט. זהו שילוב לא שגרתי, בלשון המעטה.

כעת הוציאו לאור בהוצאת "שלם" קובץ ממסותיו (שהתפרסמו בחלקן בעיתונות) בתרגום מצוין של עודד וולקשטיין (עריכה של אסף שגיב). המסות כתובות בנוסח האנגלי בשיאו: שנון ובהיר, ועם זאת הן חריפות ומעמיקות לא פחות מההגות הגרמנית (שהיא, פעמים רבות, המטרה לחיציהן – ניטשה ושפונהאואר, למשל). בחלקן אלה מסות פולמוסיות כשהאויבים האינטלקטואליים של צ'סטרטון הם מגוונים. אמנה כמה מהם: אתאיסטים ומטריאליסטיים, תומכי האימפריה הבריטית (בניגוד לפטריוטים אנגליים) וקוסמופוליטיים, רלטיביסטים, קומוניסטיים מחד גיסא וקפיטליסטיים מאידך גיסא וליברלים שטחיים מתלת גיסא, אנשי מעשה שונאי תיאוריה ופילוסופיה מחד גיסא ואמנים המאמינים בייעודו הנעלה והאינדיווידואליסטי של האמן מאידך גיסא. אבל יש כאן מסות על מגוון עשיר של נושאים: על יתרון המבט הילדי על העולם ("להגנת פולחן התינוקות"), על הצורך בהרחבת סוגי היופי הגופני ("להגנת הדברים הכעורים"), על מעלתם של הנישואין והמונוגמיה ("להגנתם של נדרים פזיזים"), על סגולתם של ספרי בלשים ("להגנתם של סיפורים בלשיים"). עושר הרעיונות ואופן הבעתן היפיפה מצדיק, כשלעצמו, את הקריאה. אבל אני רוצה להתמקד בשטח המצומצם המוקצה לי כאן באחדים ממגוון הרעיונות העשירים שיש כאן שיש להם רלוונטיות מיוחדת ואף דוחקת להווה שלנו.

כאפריטיף לרעיונות הרלוונטיים אציין את התקפתו המרעננת של צ'סטרטון על הבודהיזם, האופנתי כל כך היום. הבודהיזם שאינו מכיר בקיומו ובחשיבות קיומו של היחיד – וחותר להתמוססות כולית – נחות בעיני צ'סטרטון מן הנצרות שמבקשת מאתנו לאהוב את אלוהים בלי לאבד מנבדלותנו. מרעננת היא התקפתו של צ'סטרטון על פולחן ה"יעילות" בפוליטיקה, עוד פרה קדושה וטיפשה של ימינו, התמקדות באמצעים מבלי להגדיר את המטרות, כמו גם התקפתו על פולחן ה"הצלחה", פולחן שאין צורך להכביר מילים עד כמה הוא נטוע עמוק בקרבנו. רעיונותיו של צ'סטרטון המצדדים בחיי קהילה קטנה, חיים שמאלצים אותנו לפגוש אנשים שונים מאיתנו וכך מעשירים את חיינו, תקפים במיוחד בעידן תת-תרבויות הנישה של האינטרנט, בהם אנו נפגשים רק עם הדומים לנו ומאנפרנדים את אלה שלא.

לו היה מתפרסם קובץ המסות הזה בעברית לפני עשר או חמש עשרה שנה הייתי מתמקד באותם רעיונות נהדרים של צ'סטרטון בדבר יתרון הלאום הקטן-יחסית על פני האימפריה או התפיסה הקוסמופוליטית. כאשר רעיונות אופנתיים ושטחיים בדבר ה"גלובליזציה" היו מטבע עובר לסוחר בשוק הרעיונות בשנות התשעים ותחילת האלפיים, הייתה חשיבות עליונה לתזכורת של צ'סטרטון על כך שאת כל האנושות אי אפשר לאהוב באותה מידה שאפשר לאהוב קהילה קטנה יחסית, כמו הלאום. הלאומיות שמצדד בה צ'סטרטון כאן אינה מסתגרת ואינה מיליטנטית, אבל היא כן מעניקה ליחיד תחושת שייכות ואולי אף תחושת עליונות קטנה, נצרכת ולא מזיקה, ממש כמו תחושת הערך העצמי המופרז, הנצרכת אך המוטעה, שיש לרובנו.

אבל ההיסטוריה לא נגמרה, כך הסתבר, והיום התרומה הרלוונטית ביותר של צ'סטרטון נוגעת, לטעמי, בנושא אחר לחלוטין. מדובר בהתקפה החזיתית של צ'סטרטון על המטריאליזם של זמנו ותמונת-האדם שהוא מצייר. מטריאליזם היא התפיסה שאנו עשויים מחומר ומחומר בלבד, שאת בני האדם ניתן להסביר כליל באמצעות הביולוגיה שלהם, ובסופו של דבר באמצעות הכימיה והפיזיקה שלהם (עיין ערך ריצ'רד דוקינס). צ'סטרטון כותב את ביקורתו על הגישה הזו בשיאו של גל מטריאליסטי שנמשך מאמצע המאה ה-19 עד, פחות או יותר, פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מכיוון שאנו מצויים כיום בעיצומו של גל מטריאליסטי חדש, כדאי מאד להתוודע לטיעוניו של צ'סטרטון. כמה מהטיעונים החזקים של צ'סטרטון בקובץ זה נגד המטריאליזם אינם מפריכים אותו ישירות אלא מתמקדים באבדן השפיות שהוא מוביל אליו או מבטא אותו. המטריאליזם אינו משחרר גדול, מהדת למשל, כפי שהוא מציג את עצמו, אומר צ'סטרטון. להיפך. המטריאליזם הוא שעבוד נורא. דבקות אמיתית בהשקפת העולם המטריאליסטית – שממנה נובעת תפיסה דטרמיניסטית, שלפיה, כמו בעולם הטבע, גם בעולם האנושי אין לנו יכולת בחירה – תתרום באופן מכריע לאבדן "התקווה, אומץ הלב, השירה, היוזמה, כל מה שנקרא אנושי" ("הדטרמיניסט מעמיד את תורת הסיבתיות על יסודות ברורים למדיי, ואז מגלה שאינו מסוגל לומר 'אם תואילי' לעוזרת הבית"). כי הרי הכול ממילא אינו תלוי ברצוננו. מחוץ לזאת, המטריאליזם הוא טירוף כי לבני האדם יש צורך במסתורין ובתחושה שהם לא יודעים הכל. הנהרת העולם, או הנהרתו-כביכול, מבטיחים מועקה נפשית ודכדוך ("עם התפוגגות המסתורין בא החולי. האדם הפשוט היה מאז ומתמיד שפוי משום שמאז ומתמיד היה גם מיסטיקן"). אבל צ'סטרטון גם מציג טענה ישירה נגד המטריאליזם. המטריאליזם ש"מפצח" את העולם ומנתח אותו לגורמים ולחלקיקים מחמיץ בדרך את העולם עצמו. מה יכול המטריאליסט, שפיצח את האדם לביוכימיה שלו, לומר על "עמים לוחמים, אמהות גאות, אהבות ראשונות או האימה שמעורר בנו הים"? לפרק תופעות לגורמים פירושו להחמיץ את מהותן ולסלף אותה. ההסבר חובק-כל של המטריאליסט, מעיר צ'סטרטון חובב הפרדוקסים, יוצר בסופו של חשבון עולם זעיר מאד, המשמיט את העיקר.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הגיבורה של הרומן היא צעירה מהאי סרדיניה שהנו חלק מאיטליה. היא מנהלת רומן חשאי עם גבר נשוי, רומן של משחקים סאדו-מזוכיסטיים, כאשר מדי פעם היא נשלטת על ידו ולפעמים, לבקשתו, שולטת בו.

אבל הביטוי המעט נחרד-ומתרשם-אך-במסווה-של-המעטת-חשיבות, "משחק", אינו הולם בעצם את מה שקורה ביניהם. "בחדר החשוך הזה אין שום פרטיות, אנחנו עושים הכל בדלי, ואחר כך הוא מחזיק אותי מעליו בשערי ומכריח אותי להסתכל פנימה ולאכול. אבל אני הבנתי דבר אחד: שזה לא מכאיב יותר מהוטרינר שלי והבלרינה המשתקפים בנחל, או יותר מאמא שבזבל שם למטה, או מהגלויות של מאורו דה קורטס. ולא יותר מאחי שלא אומר לָך מילה אחת. או מאבי שאיננו". זה לא "משחק" לא משום שמה שמתואר כאן מרתיע (והוא מרתיע), אלא משום שהקטע המצוטט ממחיש כי בניגוד לדעה הרווחת סאדו-מאזו זו תופעה רצינית מאד (לא "תחביב", לא שעשוע בורגני). וזו אף תופעה שבאופן דיאלקטי רחוקה מאד מבהמיות, למרות גילומיה המבחילים מאד לעתים והבהמיים במכוון (כמו בציטוט לעיל) – הרי ספק רב אם לחיות יש את היכולת המנטלית המורכבת שתובע הסאדו-מאזו. במקרה של גיבורת "כשהכריש ישן" המשיכה העזה לסאדו-מאזו נובעת מהמנוס מרגש שהוא מציע. הוטרינר, בציטוט שלעיל, הינו גבר רך לב וחביב מאד שהגיבורה התאהבה בו ואף הוא בה אך הוא בחר לבסוף במישהי אחרת ("הבלרינה"). ואילו אמה של המספרת, בוהמיינית מעוררת אהדה אך כזו שמתקשה לצלוח את החיים האלה, לא הוסיפה לחיבתה של המספרת לחיי הרגש הנורמליים. כך גם אביה, החביב עד מאד אבל כזה שנעלם לתקופות ממושכות על מנת לעסוק בתיקון עולם בכל רחבי הפלנטה וכך גם אחיה המסתגר. ואילו מאורו דה קורטס מהציטוט, התגלמות הגבר הרומנטי, מי שחושק רק באהבה ולא במין הגס, מי שמותיר לגרושותיו המצטברות את נכסיו ומצטמצם לו בדירות קטנות והולכות, בקצרה: סמל ל"גבר החדש" – הרי שהוא פטה מורגנה גברית מתעתעת, שאי אפשר לאחוז בה. עדיף כבר עשרות מונים לנהל רומן עם הגבר הנשוי הבוטה, שלא מבטיח דבר. הסאדו-מאזו (בגרסה של הספר הזה; זו תופעה עשירה ומורכבת מאד שאינה מצטמצמת בהסבר אחד) הוא מותר האדם, ההחלטה החופשית של האדם להפסיק להיות אדם לזמן מה, כי להיות אדם "נורמלי" זה לפעמים סיוט, זה הכאב האמתי.

זה ספר הביכורים של הסופרת האיטלקיה (ילידת 1959), שספרה "מחלת האבנים" ראה פה אור לפני כמה שנים. הרומן, אולי נובלה בעצם, עדין ונוקב בו זמנית, נטול "בטן" למרות תחושת החירות הגובלת באקראיות קפריזית של הולכת הסיפור. בפרקים קצרים מספרת הגיבורה הצעירה על משפחתה, אשר תלאותיה הנן שגרתיות (למשל, חוסר היכולת למצוא אהבה הן של הגיבורה והן של דודתה הצעירה והסקסית) וחריגות (גורלה של האם הסימפטית והשברירית). חריגה גם, כמובן, פרשיית האהבים שהגיבורה מצויה בה. אבל האסונות החריגים אינם נחווים כאן כמלודרמטיים וכסוחטי-דמעות. אולי בגלל התחושה הדקה, שקשה למקמה בטקסט עצמו, שמה שהכריע את הכף להביא את האירועים האלה לעיני הקורא מצוי בציר היחס שבין הסופרת לחומרים שלה, ולא בציר היחס שבין הסופרת לקוראיה. או, במילים אחרות, החומרים הקשים לא הובאו על מנת ליצור מניפולציה, "אפקט", על הקורא, אלא משום שכמו ביקשו להתגלם תחת ידי הסופרת. ואולי התחושה הרעננה, תחושת האמת, שמשרה הנובלה נעוצה בכך שהיא מציגה כיצד אנשים טובים – או לא-רעים – יכולים לגרום סבל איש לרעהו. כך האב, האוהב את אשתו באמת ובתמים, ובכל זאת בוגד בה ונעדר מהבית לתקופות ממושכות, או אותו מאורו דה קורטס, גבר שרמנטי ורחום באמת ובתמים, או מאהביה של הדודה הזונחים אותה למרות שאינם אנשים רעים.

והרעננות ותחושת האמת שעולות מהטקסט נובעות גם מכך שהנובלה ממחישה לא רק את הסבל שאנשים לא רעים גורמים איש לרעהו, אלא גם את האושר שהם יכולים להסב לרעיהם בני אדם, או שהיא ממחישה את היכולת האנושית להתאושש ממפלות רגש עזות ולהיחלץ מ"בטן הכריש", זו המטפורה החוזרת כאן למצוקות החיים שהגיבורה סובלת אותן ("כי הייתי מאושרת לא בגלל מה שקורה, אלא בגלל העובדה הפשוטה שאני קיימת, ויכולתי לחוש שזה הרעיון הנכון והכריש ישן עכשיו. ואז ראיתי פתח בין שיניו והשתחלתי דרכו ונתתי לעצמי לגלוש מטה על החול ולהיגרר בזרם מי הים העדין-עדין, וידעתי שאצליח להתגבר, ואהפוך להיות חכמה ושבעת ימים כמו איוב").
כלומר, אולי הרוח האופטימית המפתיעה שנושבת כאן, למרות הסבל שמתואר בנובלה, היא זו שתורמת תרומה חשובה לרעננות של הרומן. כמו שטען לפני כמה שנים בהומור נהדר המבקר האנגלי טרי איגלטון: מי שרוצה לכתוב כיום רומן מהפכני ואוונגרדי וחסר פשרות יצליח בכך אם יתאר חיי זוג נשוי האוהב לאורך שנים וחי לו באושר. כי כישלונם של יחסי אנוש ודכדוך הקיום הפכו זה מכבר להיות הקלישאות של ספרות זמננו.