מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הספר הזה עשה לי כאב ראש. ועכשיו אני עוד צריך לשבור את הראש להבין למה בדיוק. חלק מהעניין קשור לז'אנר שבו הוא כתוב: הממואר. הממואר מספר על דברים שקרו לכותב. וכבר אריסטו הבין איזה בלאגן יכול להיווצר מכתיבה כזו, כלומר מכתיבה שאינה של סיפור הדוק ועלילה שבה דבר מוליד דבר, אלא של ביוגרפיה של דמות שלה קורים כל מיני דברים. "אין אחדות למארג הסיפור, כפי שסבורים רבים, אם הוא מתמקד באדם אחד", כתב אריסטו ב"פואטיקה", "שהרי רבים לאין ספור הדברים הקורים לאדם אחד מבלי שיתלכדו לאחדות אחת. באופן דומה אדם פועל פעולות רבות שלא נוצרת מהן פעולה אחת. לפיכך נראה שכשלו כל המשוררים אשר יצרו יצירות כמו 'עלילות הרקלס', 'עליות תזאוס' וכיוצא באלה, בסברם שהרקלס היה אדם אחד ועל כן גם מארג הסיפור העוסק בו הוא אחיד. הומרוס, לעומתם, כשם שהצטיין בשאר, נראה שראה היטב גם דבר זה (בין הודות לאומנותו בין הודות לכישרונו הטבעי). הוא לא כלל ב'אודיסיאה' את כל מה שעבר על אודיסיאוס, אלא ארגן את ה'אודיסיאה' סביב פעולה אחת". את המילים האלמותיות הללו כדאי לחקוק בזיכרון לפני שכותבים ממואר, ולא משנה שאין זה על "חיי הרקלס" אלא על "חיי גארי שטיינגרט". העובדה שנולדת בברה"מ בשנות השבעים, להורים יהודיים חרדתיים, ואחר כך עברת לארה"ב בגיל שבע ולמדת בבית ספר יהודי די עבש בניו יורק ופגשת בו טיפוסים כאלה או אחרים, ואחר כך למדת בתיכון למחוננים במנהטן המאוכלס בבני מהגרים ממינים שונים ואחר כך למדת בקולג' ושתית אלכוהול ובו פגשת עוד טיפוסים, והייתה לך חברה דרומית ופגשת מנטור שסייע לך בלבטי הכתיבה והמליץ לך על טיפול פסיכואנליטי וסוג של התפייסת עם הוריך וכו' וכו' – כל זה, השפיכה של כל זה על דף המחשב, לא הופכת את הטקסט למשהו אחיד, קוהרנטי, ראוי לקריאה.

כותבי הממוארים המיומנים נמלטים מהבעיה הזו באמצעות שתי אסטרטגיות. או שהממואר מתמקד באירוע אחד מובחן בזמן. או שאירועי החיים שקרו למחבר מקבלים אחידות באמצעות קונספט, הם מהווים כביכול הוכחה לאיזו תזה מאחדת. את הפתרון השני נקט ברנר ביצירת הנעורים המופתית שלו "בחורף", שאמנם אינה ממואר רשמי אבל בנויה כממואר בדוי. כך כותב הגיבור: "עוּבדוֹת ימי חיי עוברות לפני. ברובן הן פרטים שונים קטנים ופעוטים, סותרים ומתנגדים זה לזה, אך הצד השווה שביניהם – שהם מוכיחים, כי איני גיבור". כלומר, הלכידות של המסופר נוצרת באמצעות תזה, "תזה דיכאונית": כל חיי, למרות שהם מרובי סתירות, מוכיחים את חולשתי. ברנר משתמש באופן גאוני בחסכוניותו בתכונה ידועה של הדיכאון, התכונה שלו להשחיר את הכול, לצרכים אסתטיים, ליצירת לכידות לממואר-הבדוי של גיבורו. גם שטיינגרט מנסה ליצור לכידות באמצעות קונספט מאגד, הקונספט שלו הוא "ההגירה", או "הולדתו של הסופר-המהגר". אבל במקרה הזה הקונספט לא מצליח להשתלט על שלל הפרטים, אין תחושה ששפע הפרטים אכן כפוף לו.

ואולי הבעיה מעט שונה. אצל ברנר, בציטוט לעיל, מבוצרת לא רק הקוהרנטיות של העבר הביוגרפי באמצעות הקונספט, אלא גם ברורה העמדה שממנה מסופר הסיפור, "סיטואציית-הסיפר" בז'רגון הספרותי. זו היא מבט רטרוספקטיבי כולל מההווה אל העבר. ואילו אצל שטיינגרט אין כל נקודה יציבה ממנה הסיפור מסופר ולכן התחושה של הקורא היא של כאוס כמעט מוחלט.

חלק אחר של הבעיה היא סתם דברנות יתר, אצבע קלה מדי על הדק המילים. הנה דוגמה בולטת: כשגארי הנער, עדיין אוהד של הרפובליקנים כפי שהינם הוריו המהגרים והשמרניים, מגיע נרגש למסיבה רפובליקנית ערב עלייתו של ג'ורג' בוש האב לשלטון ב-1988 הוא הוזה בפגישה עם נערה רפובליקנית "מבית לבן ונקי". והנה, כל הפנטזיות מתגשמות ויותר מכך, שתי יפיפיות, לא אחת, ניגשות אליו. "'הי', אומרת אחת היפהיפיות. אני, מקסים ונעים הליכות, כלל לא חושד: 'הי. 'טוב, אז אני אשתה רום וקולה, טיפ טיפה קרח וליים. מנדי, אמרת בלי קרח, נכון? היא תשתה דיאט קולה, ליים, בלי קרח'. חשבו אותי בטעות למלצר". ארבע המילים האחרונות מיותרות, כמובן.

ועוד בעיה היא הפוזה הוודי אלנית המשומשת, של יהודי לוזר מצחיקן, פוזה משומשת ואף מאולצת שבאה לידי ביטוי, לשם הדוגמה, באינצידנט שהעניק לממואר את שמו: "אבא שלי קרא לי סוֹפּלאק, או זב-חוטם. אמא שלי פיתחה הלחם מעניין של אנגלית ורוסית, ולגמרי בעצמה המציאה את המונח פייליירצ'קה, או כישלון קטן. הישר משפתיה הגיע המונח לכתב יד מנופח במיוחד של רומן שהקלדתי בזמני החופשי, רומן שפרק הפתיחה שלו עמד להידחות על ידי החוג הנחשב לכתיבה יוצרת באוניברסיטת איווה, וכך לבשר לי כי הורי אינם היחידים שחושבים שאני כלומניק".
הציטוט הזה ממחיש גם את היעדר היציבות בזמן. אנחנו מביטים אל העבר בה מכונה גארי "כישלון קטן" ואז נזרקים אל העתיד, לא על מנת להישאר שם, אלא רק לשם
הערה קצרה על השימוש שנעשה בשם הזה בכתב יד שכתב המספר.

אדגים חלק מהבעיה בציטוט מקטע שיש לו גם ערך מוסף אירוני: "אוברלין [הקולג' בו למד שטיינגרט] מייבא מורה צעירה וחמה, חניכתו של העורך-הגורו גורדון ליש, המפורסם בכך שערך את ריימונד קארבר וכן בסדנאות כתיבה שעולות סכום זוועתי […] אני מתחיל לכתוב בסגנון התמציתי, הבולשיטי והבלתי-ניתן לפענוח שבו דורש ממני גורדון ליש, אי-שם במנהטן, לכתוב. 'השוּקא בתוך הסיר'. לך תדע מה זה אומר […] בימים רעים במיוחד, מבלי לשים לב, אני פוצח בתפילה בנוסח בית הספר היהודי בדרך לכיתת הקורס, מתנודד לפנים ולאחור, ומפזם, 'שמע אוברלין, גורדון ליש אלוהינו, גורדון ליש אחד'. אבל זה לא עוזר. המורה בכתפיות הדקיקות אומרת לי שמה שאני כותב זה לא ספרות". ראשית, השימוש בלשון הווה ("אוברלין מייבא", "אני מתחיל", וכו') מקשה על הרומן להיות כפוף למבט רטרוספקטיבי מאחד, הוא רק מדגיש יותר את הפרגמנטריות של הטקסט. שנית, שטיינגארט, הצמוד לזמן הסיפור ולא לסיטואציית הסיפר, מותיר את הסגנון שלימדה אותו מורתו עמום כפי שהיה לשטיינגארט הצעיר בזמן המסופר ("'השוקא בתוך הסיר"). התחושה היא של התרשלות ביחס לקוראים, שלא זוכים להבהרה המינימלית של מה שהתכוונה אליו המורה, שמן הסתם שטיינגרט המספר מודע לו. שלישית, ההומור של השימוש בתפילת "שמע ישראל" ביחס לקורס הכתיבה יוצרת אינו קולע אלא צולע.

הטקסט הזה, שלא נעדר פוטנציאל מעניין (למשל, בתיאור בית הספר היהודי הגרוטסקי בניו יורק, שבו ישראלים ויהודים לומדים יחד סילבוס אידיאולוגי עבש) הוא מעין תמונה קופצת לא יציבה. לא ברור המרחב המתואר ויותר מכך יש תנודה תזזיתית בזמן המסופר ואף אי יציבות בזמן הסיפר (כאמור, הזמן שממנו מסופר הסיפור). חוליותיו של הטקסט, כאמור, אינן מחושלות זו לזו. יש בו אסוציאציות פרטיות לא מבוארות, ניסוחים אידיוסינקרטיים והומור מאולץ. הוא עתיר פרטים לא נצרכים וחסר מיקוד. אכן קצת כיסוח מהסוג שעשה גורדון ליש לקארבר היה מועיל מאד לטקסט. בקיצור, גם לסופר יהודי מותר לעשות סלקציה.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מכל הספרים בעולם הזכירה לי הקריאה ב"החוחית" את הקריאה מלפני כמה חודשים ב"קו המלח" של יובל שמעוני. אין שום קשר בין האדפטציה למאה ה-21 של הרומן הויקטוריאני-דיקנסיאני אצל דונה טארט והרומן הריאליסטי הרב דורי הקודר של יובל שמעוני מלבד שתי תכונות. הראשונה היא שטחית מאד, כביכול. האורך. ספרה של טארט מכיל 839 עמודים ואילו של שמעוני 969 עמודים. התכונה השנייה היא החוב שלהם למאה ה-19 ולספרות שלה. ואולי "חוב" זו מילה לא מדויקת. "התרסה", השימוש המתריס שלהם במאה ה-19 ובספרות שלה. אצל טארט, כאמור, הדיקנסיאניות הברורה, ואילו אצל שמעוני המודל פחות מסוים, הוא הרומן האירופאי בכללותו, ואולי בייחוד הרוסי, של המאה ה-19. ושתי התכונות קשורות ביניהן כמובן. זאת משום שהרומנים של המאה ה-19 נטו להיות עבי כרס במיוחד. ואני חושב ששני הסופרים ביקשו – במודע או שלא במודע – להחזיר לתוך הזירה התרבותית העכשווית את חוויית הקריאה בפרוזה של הרומנים הארוכים, אולי את חוויות הקריאה של ילדותם. הם ביקשו להתריס. יש כאלה שבתגובה למשבר הקריאה בתרבות העכשווית פונים לפתרונות אחרים (קיצור נמרץ של הספרים, רומן באסמסים, ציוצים מספרים, אפוס באימוג'י וכדומה). טארט ושמעוני פנו להתרסה.

ההתרסה של טארט הצליחה לכאורה מבחינת ההתקבלות. הרומן השלישי של הסופרת בת החמישים ושתיים הפך לרב מכר ואף זכה בשנה שעברה ב"פוליצר". טארט, שפרצה לתודעה ב-1992 עם רומן הביכורים הדקדנטי שלה ("דקדנטי" במובן תיאורי, במובן זה שהאפלולית הגדולה שלו משורטטת על רקע תרבותי-להתפקע), "ההיסטוריה הסודית", רומן עוצר נשימה בהחלט, אבל אולי מוערך (כולל על ידי) יתר על המידה, הגיעה לכאורה לפסגת הספרות האמריקאית עם "החוחית". אלא שיש כאמור "לכאורה". ההצלחה המסחרית ואף הביקורתית של "החוחית" לוותה בפולמוס ביקורתי סוער מאד בעולם הספרות האמריקאית (עד כמה שאני יכול לשפוט מקצה מזרח), וכמה מבקרים מובילים, בראשם ג'יימס ווד מ"הניו יורקר", קטלו את הספר. ואילו אחרים, בעיקר אחרי קבלת הפרס, ראו בביקורת השלילית של הספר חלק ממלחמת תרבות עקרונית. על מה הרעש? על מה יצא הקצף? והאם הוא מוצדק?

ב"החוחית" מספר לנו בגוף ראשון תיאודור (תיאו) דקר את סיפור חייו מגיל שלוש עשרה עד סוף שנות העשרים שלו. דקר, בפתח הרומן, גדל בניו יורק במשפחה חד הורית לאם אהובה. המשפחה חד הורית כי אביו השתיין עזב את הבית לפתע, לרווחתם של תיאו ואמו, שחיים בניו יורק חיים חסכניים אך מספקים, למרות מעידות קלות בהתנהגותו של תיאו שגורמות לזימונה של האם לשיחה בבית הספר. בדרכם לשיחה הזו מחליטים האם והבן להיכנס לביקור בתערוכה במטרופוליטן. במהלך ביקורם מתרחש פיגוע טרור (מדובר בטרוריסטים אמריקאים ולא מוסלמים), המוזיאון נחרב והאם, מסתבר לתיאו כעבור זמן מה, נהרגה. המום מהחורבן סביבו נמלט תיאו אל ביתו ומחכה שם לאמו. אלא שהוא לקח איתו שני דברים מהמוזיאון. האחד הינה טבעת שנתן לו ברגעיו האחרונים זקן שגסס לנגד עיניו במוזיאון והפנה אותו לכתובת במנהטן. השני היא תמונה מתמונות המוזיאון, יצירת מופת (אמיתית) של הצייר ההולנדי, תלמידו של רמברנדט, קארל פאבריציוס, בשם "החוחית" ובה מתוארת הציפור האמורה. התמונה, שלא ברור לתיאו עד הסוף מדוע גנב אותה, תלווה אותו, מוסתרת היטב, בשנים הבאות; כאשר יעבור למשמורתו של אביו בלאס וגאס, כאשר יחזור לניו יורק לגור בסדנתו של סוחר עתיקות שאליו הפנתה אותו הטבעת, כאשר ייקלע לקרבות בין עבריינים באירופה שיחשקו בתמונה יקרת הערך.

"החוחית" היא קודם כל רומן של עלילה. הקריאה מהנה מאד, מותחת, כמעט לא משעממת לרגע. דקר הוא מספר אינטליגנטי מאד, אינטלקטואלי ותרבותי מאד, בעל פרצי פרוזה שירית עזת מבע, אך בכל מקרה העיקר הוא שהוא גורם לך לא להפסיק לרצות לדעת "מה הלאה?". הסיפור שלו על יתמות, קיום בשוליים, הזנחה הורית, סוחר עתיקות טוב לב, עלייה לקיום מהוגן יחסית אך תוך הסתרה כרונית של פשע קדמון מסתורי (גניבת יצירת המופת), התמכרויות לאלכוהול וסמים, גלישה למאבקי כנופיות פשע רגע לפני חתונה עם בת טובים ממשפחה מנהטנית שורשית – כל זה מסופר תוך יצירת מתח ועניין רב. טארט מקדימה את קוראיה בצעד אחד לפחות. היא יודעת מתי צפוי רפיון בצדו של הקורא ויש להוסיף במיומנות תפנית מרעננת. היא יודעת מתי קוראיה חושבים שפתרו איזו תעלומה, ומתברכים בלבם באינטליגנציה שלהם, ואז היא ממהרת לחשוף אותה בעצמה, מוקדם מהצפוי וכך ליטול מעוקצה, ולהמחיש שהסיפור ממשיך למתוח מסיבות אחרות שהקורא לא שיערן. היא יודעת לחמוק בחוכמה רבה ממהלך צפוי של ההתרחשות למהלך אחר ומפתיע אך משכנע למרות זאת. בקיצור, במישור הקריאה הפשוטה הספר הזה מומלץ.

אבל במישור גבוה יותר – אין מישור גבוה יותר. כעת, החיפוש אחר מישור גבוה יותר אינו נובע רק מנסיבות חיצוניות, כלומר תשומת הלב הרבה שהספר זכה לה וזכייתו בפרס ספרותי נחשב. טארט עצמה בתוך הספר רומזת שהיא התכוונה לכתוב יותר מאשר סיפור הרפתקאות. היא רומזת על זה באמצעות הדיונים ההגותיים האסתטיים של תיאו עם עצמו ביחס ליצירת המופת שגנב. היא רומזת על זה בציטוטים מהתרבות הגבוהה שהיא שיבצה בראשי הפרקים (למשל: "האבסורד איננו משחרר, הוא קושר" – אלבר קאמי מ"האדם המורד"). היא רומזת לזה בכך שעיצבה את תיאו (ובאופן די משכנע) כילד ונער אינטלקטואלי, גם אם פרוע ואבוד, כך שהמונולוג שלו כולל דיונים מתוחכמים ופילוסופיים, כמו גם אזכור של ידע תרבותי לא טריוויאלי.

אבל כל זה לא משנה את העובדה שמדובר כאן בסיפור הרפתקאות משוכלל ולא הרבה יותר. זה אחד מהדברים עליהם יצא הקצף בארה"ב ובגינו יש שראו בפולמוס סביב "החוחית" מלחמת תרבות עקרונית. זאת משום שהמבקרים האלה (ובראשם ג'יימס ווד, כאמור) טענו ש"החוחית" מטשטש את ההבדל בין ספרות נוער לספרות מבוגרים (ווד המחיש זאת דרך השוואה בין תיאור של טארט לתיאור דומה מאד של אדית נסביט, סופרת הילדים הקלאסית). ניתן להמחיש זאת גם באמצעות הדמויות "הטובות" ו"הרעות" באופן חד ממדי שיש בספר (הובי, סוחר העתיקות טוב הלב שמאמץ את תיאו, ולעומתו שורה של אבות ואמהות, אמתיים וחורגים, הרסניים ומרושעים). והם צודקים. העובדה שיש כאן מחווה פוסטמודרנית לדיקנס ולעלילות היתומים שלו אינה מדברת אף היא בשבח הספר. למעשה, למרות הריאליזם הלכאורה מדוקדק של הרומן בתיאורי ניו יורק העכשווית לא נוצרה אצלי תחושה של רומן שמלמד אותנו דבר מה על ההווה. כפי שהעיר ווד, התחושה היא שהרומן העכשווי כביכול מתנהל במין קיום אנגלי של המאה ה-19.

וזו נקודה עקרונית. כי היא נוגעת בשאלת הקשר בין האמנות לחיים. האם האמנות מפנה אותנו הלאה מהחיים, משכיחה אותם מאתנו, כפי שעושה אכן סיפור עלילה לופת, או שהיא בד בבד מחזירה אותנו אליהם, מעמיקה את הכרותינו איתם, ובכך תורמת תרומה משמעותית יותר לחיינו.

בדרך כלל אנחנו מנגידים רומן שמכיל "סיפור טוב" לרומנים הגותיים או כאלה שממוקדים בשפה. אבל לפעמים יש גם ניגוד בין "סיפור טוב" לבין חשיפת והארת המציאות החוץ ספרותית שמכיל רומן. זה המקרה כאן. "החוחית" נע ביעילות כרכבת הרים במעין מחילה מסחררת שהוא כרה לעצמו, את כתליה הוא ברא בעצמו, כותלי המחילה לא נמצאות באמת בשום מקום. "החוחית" אינו מרתק אותנו לחיים, הוא מרתק נקודה. זה לא מעט כלל וכלל. אבל מפסגת הספרות העכשווית (לשם הוא חתר) מותר לנו לתבוע יותר מכך.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בממואר שלו, "העובדות", מספר פיליפ רות על מפגש ספרותי טראומטי שאירע לו ב"ישיבה יוניברסיטי" בניו יורק בראשית שנות הששים. המפגש עסק ב"ספרויות מיעוטים" ומנחה המפגש ואחריו הקהל התנפלו על רות והאשימו אותו באנטישמיות זאת משום שבספריו (ומדובר עוד לפני פרסום "מה מעיק על פורטנוי" ב-69!), כדוגמת "שלום לך, קולומבוס", ספר הביכורים המצוין של רות מ-1959, ישנה ביקורת חריפה למדי על תופעות ואספקטים ביהדות ארצות הברית (למשל, על הסנוביזם של נובורישים יהודים-אמריקאים). רות מספר שמשתתף נוסף בפאנל ניסה להיחלץ להגנתו. היה זה הסופר האמריקאי השחור ראלף אליסון. אליסון פרסם ב-1952 את יצירת המופת (שתורגמה לעברית) "האדם הלא נראה". היצירה הזו, שעוסקת בקהילה השחורה ובמחאותיה נגד חוסר השוויון והאפליה עוסקת גם רבות בביקורת עצמית, כלומר בהארת תופעות פסולות בעיני הסופר בחיי הקהילה השחורה עצמה.

הגישה של רות ואליסון לכתיבה מיעוטית מנוגדת בתכלית הניגוד לתפיסה נאיבית שמרחפת כמדומה בשנים האחרונות סביב המושג הזה של "ספרות מיעוט". הגישה הנאיבית תובעת מהספרות המיעוטית להיות מקהלת מעודדות של מיעוטים מדוכאים, "להביא את קולם", למחות נגד דיכוים, להאיר את אצילותם ויופיים. לא, לא, לא, אומרת הגישה של רות-אליסון. שחור ולבן היא אולי שפתה של הפוליטיקה, אך לא שפת הספרות. הטוב והרע בעולם בלולים בעולמה, האמביוולנטיות מושלת. הספרות היא "ביקורת החיים" (כפי שהגדיר אותה המבקר מתיו ארנולד) ואך טבעי הוא שהסופר המיעוטי יבקר גם את חיי המיעוט שהוא מכיר היטב. ובכלל, סוגת הרומן עוסקת באינדיבידואלים, על אורותיהם וצלליהם, ולא במניפסטים קבוצתיים.

הרומן החזק והמפורסם הזה, רומן הביכורים של צ'ינוּאָה אצֶ'בֶּה, שמובא כאן בתרגום חדש וטוב לעברית, ראה אור במקור אף הוא בשנות החמישים, ב-1958. אצ'בה הניגרי (1930-2013) נחשב ל"אבי הספרות האפריקאית המודרנית" (על אף שחשוב לציין שהרומן נכתב באנגלית) וכמי שהביא לראשונה למערב רומנים מצוינים שנכתבו על ידי אפריקאי ומתארים נאמנה ומבפנים את חיי האפריקאים. והגישה של אצ'בה לספרות המיעוטית דומה לגישתם של רות ואליסון. אין כאן התמוגגות רגשנית מחיי הפראים האצילים וכעס על המערב הרע שהפריע את שלוות הקיום הנהדרת בה הם חיו. זה רומן שמציג אמביוולנטיות עמוקה, ואינו חוסך את ביקורתו מאורח החיים האפריקאי המסורתי ומנכלוליו של האדם הלבן כאחד.

גיבור הרומן המסופר בגוף שלישי הוא אוֹקוֹנקְווֹ. אוקונקוו הוא גבר עטור תהילה בכפרו ובשבט האיבּוֹ שהוא שייך אליו בכלל. תהילתו נשענת הן על כוחו הגופני (שהופגן לראשונה בקרב היאבקות מפורסם כשהיה הגיבור בן שמונה עשרה) והן בנכונותו לחיי עמל ובהצלחתו ביזמתיו החקלאיות. הכבוד שרוחשים לאוקונקוו בחברתו מועצם גם בגלל שהוא נולד לאב לא יוצלח ובטלן והצליח לבנות את עצמו במו ידיו. כעת, הוא גבר מצליח במיטב שנותיו ולו שלוש נשים. אוקונקוו הוא גבר חם מזג. הוא מכה את נשיו כשהן לא משביעות את רצונו. הוא מטיף לבני כפרו להתנגד בכוח להסתננות של מיסיונרים נוצריים. הוא מודאג מגילויי רכרוכיות שהוא מאתר בבנו הבכור.

כאן נעוצה הנקודה הראשונה שהופכת את הרומן למאלף. על רקע המציאות הפרימיטיבית השבטית שאצ'בה מתאר מזדהרים ביתר בהירות מצבים אנושיים שאנו מכירים אותם מעולמנו המתוחכם, מתחכם ותשוש. זאת כי הגיבור של אצ'בה הוא בעצם גיבור נוירוטי. הוא אחוז בְּעתה מצלו של אביו ונחוש להתרחק ככל האפשר מצל זה. דעתם של האחרים עליו חשובה לו מאד. הגבריות הבוטה שלו ופחדו מהיעדרה אצל בנו גם הם נוירוטיים. דווקא בגלל הרקע הפראי והבסיסי של הרומן מצטייר ביתר חדות המצב האנושי הנוירוטי הכללי. עוד עובדה מודרנית שמצטיירת על הרקע האפריקאי בחדות קומית כמעט היא העובדה שמספר נשותיו של אדם בשבט האפריקאי נקבע לפי מידת עושרו. העובדה הזו מוצגת ללא התפתלות ואי נעימות פוליטקלי קורקטית וללא המסובכות והצביעות של החברות המונוגמיות להלכה שלנו, שבו מצויות תופעות דומות אבל באופן מוסווה, או באמצעות פרישתן הלא סימולטנית ב"מונוגמיות סדרתית", או שהן מצויות באופן שכולו סימבולי (המשיכה לעוצמה כלכלית בלי ה"החזקה" הפיננסית המעשית). יש משהו צלול ומבדר כאחד בהצגת תופעות כאלה כאן ללא כחל ושרק. וכך גם לגבי סוגיות מוכרות אחרות כמו המתח בין היחיד לקולקטיב ועוד.

אבל הגדולה של אצ'בה אינה נשענת רק על הבהירות הזו. היא נשענת גם על תיאור מלא ומלא חיים ואף הומור של המנהגים והאמונות ואופני הפרנסה והפוליטיקה השבטית האפריקאים, תיאור אנתרופולוגי "מרחבי" שלמרבה הפלא אינו פוגם בתחושת הקצב של הרומן, כלומר בתחושת ההתקדמות בזמן של העלילה. העלילה עצמה מתגבשת בשלב מסוים בספר לתיאור פלישתו המהוססת בתחילה של האדם הלבן לתוך חיי השבט, והמעבר מפלישה מהוססת מיסיונרית לפלישה כלכלית ולבסוף לכיבוש כוחני.

אלא שכאן מתגלה הגדולה של אצ'בה שעמה פתחתי. "הכל קורס" מבקר את הצביעות של האדם הלבן ואמונתו הכוזבת בעליונותו התרבותית. ועם זאת, הוא אינו חוסך שבטו משבטו. הוא מתאר את המנהגים האכזריים של בני שבט האיבו, שכוללים הפקרת תאומים שנולדו זה עתה למוות (כי תאומים נחשבים לילידי כוחות האופל), הכאת נשים אכזרית, שחיטת בני ערובה וביניהם ילדים. האדם הלבן הביא הרבה רע לאפריקה אבל גם נלחם בכנות במנהגים אכזריים אלה. כאמור, לא שחור לבן.

רשימה שפרסמתי במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" לקראת הבחירות ורלוונטית לעניות דעתי גם אחרי חולפן…

(היתרון בהפסד – בניגוד לתיקו – הוא שהוא יכול לחדד את עמדותיך. החשבון ה ז ה כנראה נגמר, אבל כ ל החשבון עוד לא נגמר, כדברי ברנר)

——-

נוגה, גיבורת הרומן האחרון, החשוב ומשובב הנפש כאחד, של א.ב. יהושע, שראה אור ב-2014, היא נגנית נבל שחיה כיום בהולנד. בנעוריה הירושלמיים שררה רוח סובלנית בין משפחתה החילונית לשכניהם החרדים והם אף לא התרעמו על אימוני הנגינה שלה בשבת. "'בבית המקדש היו פורטים על נבל גם בימי חג ומועד', אמר לה פעם באירוניה מר פומרנץ, חסיד יפה-תואר שגר בקומה מעליהם, 'ולכן נעים ליראי-שמיים לדעת שאת כבר מתאמנת לקראת בואו של המשיח'". אבל אני נערה, טוענת נוגה בעוז ביישני, האם גם נערה תוכל לנגן בבית המקדש? "'גם לנערות כמוך', אישר הגבר ובחן אותה במבט עז, 'ואם כשיבוא המשיח לא ייתנו לך הכהנים לנגן בתור נערה, נהפוך אותך לעלם חמודות'".

אנדרו כהן, גיבור "הבית אשר נחרב" של רובי נמדר, שזכה לאחרונה בפרס ספיר, הוא אינטלקטואל יהודי-אמריקאי מצליח, שאינו מחובר כמעט לזהותו היהודית. והנה, בשיא חייו, מתחילים לפקוד את הכהן הגדול הזה חזיונות אפוקליפטיים שמתבהרים לו אט אט כחזיונות על חורבן בית המקדש. הרומן של נמדר, בחלקו העיקרי הריאליסטי, המתאר בחריפות, חיוניות, דיוק ורהיטות, את עולמו של אינטלקטואל יהודי ניו יורקי, הוא רומן טוב בהחלט (ואילו ביחס לחלקו, הקטן בכמות אבל משמעותי, העוסק בחזיונות המיסטיים של כהן, מתעורר רצון עז לשאול את הסופר, כמו שהרצון הזה מתעורר בכל הכנסה של יסודות מטפיזיים לרומנים ישראליים בשנים האחרונות, מה ששאל אחד הגיבורים של דוסטוייבסקי את רעהו: "הכל טוב ויפה, אבל באלוהים, באלוהים אתה מאמין?", כלומר האם ישנה כאן השתעשעות קלת דעת ואופנתית – אופנתית אצל אינטלקטואלים והדיוטות כאחת – במטפיזיקה או אמונה אמיתית?). אבל זכייתו בפרס ספיר נבעה לטעמי לא רק מסגולותיו הספרותיות, אלא מהלימה שלו לרוח הזמן בישראל העכשווית. שני עמודים, יכין ובועז, מכוננים את ההלימה הזו בין "הבית אשר נחרב" לישראל של ההווה: יהדות מצד אחד ואמריקה מצד שני.

בעשורים האחרונים הולכת וגוברת הזהות היהודית בישראל על זו הישראלית. ובעשורים האחרונים מתהדק ואף מסתבך הקשר בין ישראל לארצות הברית. את שני עמודי התווך האלה שמצויים ב"הבית אשר נחרב" מתמצת בהווייה של ישראל בשני העשורים האחרונים בנימין נתניהו. נתניהו הוא ראש הממשלה האמריקאי ביותר שהיה לנו והוא גם ראש הממשלה "היהודי" ביותר שהיה לנו, זה שלא שוכח "מה זה להיות יהודי". תזכורת תמציתית ויוצאת דופן בעוצמתה לשני היסודות הללו של נתניהו, לאמריקאיות וליהודיות (ונתניהו מייצג דבר מה מהותי בישראליות העכשווית), ניתנה לנו לאחרונה כאשר נתניהו נאם בקונגרס האמריקאי, באנגלית רהוטה, באקט שנתפס על ידי חלקים בציבוריות בארה"ב כמעורבות אינטימית מדי בענייניה של המעצמה הגדולה, וכלל בנאומו התייחסות להיסטוריה היהודית, לניצחון היהודים על אויביהם בפרס, כשהוא מותח אנלוגיה בין כוונת המן להשמדת היהודים לכוונת האירנים להשגת פצצה גרעינית בהווה.

כמה רכיבים והשלכות יש לסוגיה אם היהודים בישראל תופסים את עצמם כ"יהודיים" או "ישראליים". רכיב אחד הוא מיתי-דתי. האם העימות עם האירנים היום אנלוגי לעימות עם המן מלפני 2500 שנה או לעימות עם הנאצים מלפני שבעים שנה? לפי התפיסה "היהודית" יש במציאות ההיסטורית יסודות לא משתנים. ולכן, כל שנוכל לקוות לו הוא שנצליח לחמוק מהשמדה כבימי המן ושלא כבימי היטלר. אבל היהודים הם אותם יהודים ושונאיהם הם אותם שונאים. אם הציונות, אמה-הורתה של "הישראליות", ניסתה להשיב את המושכות לידי היהודים, לקיחת האחריות על גורלם לידיהם, הרי שהתפיסה היהודית היא תפיסה פסיבית ופסימית בהרבה: אין באפשרותנו לשנות את הכללים הבסיסיים של המציאות, כיוון שאלה כללים מטפיסיים: "הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב". השלכה נוספת של הבחירה בזהות "יהודית" על פני הזהות ה"ישראלית" היא לא היסטורית כי אם מרחבית: צמצום הפער בין היהודים בישראל ליהודים בתפוצות ובראש ובראשונה בין היהודים בישראל לקהילה היהודית הגדולה והמשגשגת בעולם: יהדות ארצות הברית. אם התרבות וההוויה בכללותה שניסו היהודים שהגיעו לחופי פלשתינה ואחר כך ישראל לקומם ("הישראליות") היא זניחה ביחס ליהדותם, הרי שהיא אינה שונה מהותית מאלה שכוננו אחיהם שעברו באליס איילנד בדרכם ל"די גאָלדענע מדינה". כאן נמצא הסבר אחד לקשר הדי מוזר בין התחזקות הזהות היהודית בישראל של העשורים האחרונים להתחזקות הקשר לאמריקה (הקשר מתחזק דרך הקשר ליהודיה). והקשר הזה הוא גם דו-צדדי, כפי שמעידה נוכחותם מלאת רוח הנעורים והקולנית של צעירים יהודים אמריקאיים בישראל של העשור האחרון, שבאים לכאן במסגרת פרויקט "תגלית" (ביוזמתו של איש שמאל מובהק, יוסי ביילין – האמריקניות שלנו אינה רק נחלת האגף הפוליטי שנתניהו מייצגו). הסברים אחרים לקשר בין התגברות הזהות היהודית להתגברות ההתקשרות לארה"ב אינם בנויים כמו דומינו על קשר ישיר, כלומר אינם מבוססים על חוליית הקישור של יהודי ארה"ב, אלא על אנלוגיות בין שתי חברות מהגרים שמקומם של הדת והמיתוס חזקים בהן.

אך מדוע הולכת וגוברת בישראל הזהות היהודית על זו הישראלית? ישנן, לטעמי, שתי תשובות עיקריות לשאלה הזו. האחת נוגעת לכישלון תהליך השלום בין ישראל לפלשתינים ולמוראות האינתיפאדה השנייה וכן להיעדר השקט המיוחל בדרום בעקבות ההתנתקות. ממשלת רבין השנייה הייתה ניסיון ישראלי-ציוני מובהק בכך שהיא ניסתה ליטול אחריות על מהלך ההיסטוריה, לחלץ את ישראל מזחילה למדינה דו לאומית, למדינה שהביקורת עליה במערב מאיימת על מקומה במשפחות האומות המתוקנות. אלא שהניסיון הזה נכשל. ולא רק באשמת הישראלים, כפי שאולי נוח לחלקים בשמאל הישראלי לחשוב. הסכסוך הישראלי פלשתיני יותר עיקש משחשבנו, הסתבר, השנאה הפלשתינית אלינו, בחלקה, התגלתה גם כדמונית ממש, בפיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה השנייה. כך שנהיה הרבה יותר פשוט להסביר את ההיסטוריה במושגים מיתיים-יהודיים, כי הרי הרציונליות נכשלה. נהיה הרבה יותר פשוט לאמץ גישה פסימית ופסיבית, כי הרי האקטיביזם האופטימי הובס. התשובה השנייה לשאלה פשוטה יותר. הדמוגרפיה. הדמוגרפיה היא זו שמביאה לכך שהזהות היהודית בישראל הולכת וגוברת. הישראלים הליברלים החילונים פשוט מביאים הרבה פחות ילדים לעולם מעמיתיהם החרדים והציונים-דתיים. פער הילודה הזה אינו מקרי, כמובן. אם אתה חילוני וליברלי אתה מייחס ערך רב לחייך החד פעמיים, ואילו אם אתה שומר מסורת אתה תופס את עצמך במידה מרובה כחולייה בשלשלת הדורות, כך שלדידך הבאת ילדים היא ערך מעבר לסיבות השגורות, הטבעיות נקרא להן, להבאת ילדים לעולם. והידור במצוות "פרו ורבו" יש לו מקום גם על חשבון רווחת חייך החד פעמיים.

סוגיית עתידה של הזהות הישראלית היא היא זו שמעסיקה את יהושע ב"ניצבת" והוא קולע בול בסמנו את הסוגיה הדמוגרפית כמרכזית בהיתכנות העתיד הזה. נוגה, נגנית הנבל, בחרה לא להביא ילדים לעולם. המנוע העלילתי של הרומן מותנע כאשר אמה של נוגה מתלבטת האם לעבור לתל אביב לדיור המוגן ולזנוח את הדירה בירושלים, זאת משום שירושלים מתחרדת והולכת. הזהות הישראלית (בגרסתה החילונית) מצטמקת והולכת, מתכנסת ל"מדינת  תל אביב". ומדוע? בין השאר בגלל ילדיהם הרבים של החרדים והסירוב להולדה של חלק מהישראלים החילוניים, כמו נוגה, שאף אינה מסתפקת בהתכנסות מערבה, לתל אביב, אלא מרחיקה עוד מערבה, לאירופה (לא רק לשפלת החוף כי אם ל"ארץ השפלה", כשם הכינוי של הולנד שיהושע משתמש בו בערמומיות). שאלת עתידה של הישראליות מרחפת על פני הרומן בגילומה בגורל האישי של גיבוריו: האם תעבור האם לתל אביב? האם נוגה תיוותר ברווקותה? אלא שיהושע מסרב להיות פסימי. אצלו מצדה היא לא רק מקום קודר שכרוך בחורבן הבית ובגורל היהודי שאין להימנע ממנו כביכול, אלא אתר מצודד ואקזוטי להעלאת האופרה "כרמן". שוב ושוב חוזרים הגיבורים על האפשרות שיש עתיד בכל זאת לזהות הישראלית באמצעות קיום פלורליסטי בין הישראלים החילונים לישראלים החרדים. החילונים זקוקים לחרדים לאישוש זהותם: "אמא שלי לא נבהלת", אומרת נוגה ומסבירה את החלטתה הסופית של האם לא לנטוש את ירושלים, "היא מאמינה שהחרדים משביחים את החילוניות שלה". וכך גם ההיפך:  "החילוניות [של האם] ממתיקה את הדתיות" של שכניה. בכלל, אומר יהושע בספר, התהליכים הם לא בלתי הפיכים, כולל התהליכים הדמוגרפיים. לפיכך שזר יהושע בעלילת "ניצבת" קטעים משעשעים ביותר על ילדים חרדיים שמסתננים בעיקשות לבית אמה של נוגה על מנת לצפות בטלוויזיה. הם מכורים לצפייה הזו האסורה עליהם. בכך רומז יהושע שמעגל התמורה בין יהודים לישראליים אינו חד כיווני ("אדרבה", אומר אחיה של נוגה, "שיראו טלוויזיה כמה שהם רוצים, שיראו תוכניות אסורות, שיראו מין ואלימות, וככה אולי יצליחו להשתחרר מהחסידות של אביהם"). הרי, רומז יהושע, כל הזהות הישראלית צמחה בעצם מחיקה של חברה יהודית מסורתית שבניה מרדו בה! כך שהחשבון לא נגמר.

בפסטיבל הסופרים האחרון במשכנות שאננים ובעקבותיו התפתח מעין פולמוס בין א.ב. יהושע לרובי נמדר. בפסטיבל עצמו, לפי המדווח, תקף א.ב. יהושע, במסגרת שיחה עם הסופרת היהודית-אמריקאית, ניקול קראוס, את הקיום היהודי-אמריקאי כקיום חצוי ולא אותנטי, וכן הביע את אי התפעלותו מהספרות היהודית-אמריקאית של הדור הקודם (בלו, רות, מלמוד). במאמר שפרסם נמדר, שנטל חלק בפסטיבל אף הוא, ב"הארץ" הוא תקף את יהושע על תקיפותיו ועל "הפרדיגמה הציונית בן־גוריוניסטית שלה הוא מטיף". הקיום הישראלי אינה אפשרות הקיום היהודי היחיד, טען נמדר שאף חי בעצמו בחו"ל.

הוויכוח בין יהושע לנמדר עקרוני ועולה גם משתי היצירות (המוצלחות!) ששניהם פרסמו השנה. יהושע ב"ניצבת" חרד לגורל הישראליות המצטמקת אל מול הזהות היהודית. והוא רואה באופציה היהודית-אמריקאית אופציה יריבה. ואילו נמדר מציב כגיבור ראשי בספרו דמות של יהודי-אמריקאי שפוקדים אותו חזונות מהעבר והמיתוס היהודיים.

אבל צריך לזכור שמכיוון אחר נמדר ויהושע מצויים באותו מחנה. כי יסוד מרכזי שמבחין בין הזהות "הישראלית" לזהות "היהודית" הוא העברית. הישראליות קוממה את העברית והפכה אותה לשפה מודרנית, שפה שאותה לא דוברים כשפת-אם יהודי התפוצות. ספרו של נמדר, הכתוב בעברית משובחת ועשירה במיוחד, על אף נושאיו היהודיים הלא ישראליים המובהקים, הוא במובן זה ניצחון מובהק של התרבות הישראלית-עברית היקרה ללבו של יהושע.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"קונטרפונקט" ("הספרייה החדשה"; מהולנדית: רן הכהן) ראה אור במקור ב-2008. הספר נכתב אחרי אסון נורא שפקד את המחברת. ב-2001 דרסה משאית למוות את בתה. את המידע הזה אני שואב מהכריכה האחורית, אבל הספר עצמו כמו שולח את הקורא אל מחוצה לו, מסמן לו שמדובר בטקסט אוטוביוגרפי ולא בטקסט ספרותי מן המניין. גיבורתו מכונה "האשה" או "האם": "האשה נקראה פשוט 'אשה', ואפשר גם 'אם'. היו בעיות של נקיבה בשם". המשפט החידתי מעט הזה, המופיע בפתיחה, כמו אומר: זוהי כתיבה אוטוביוגרפית, אבל איני רוצה לומר זאת במפורש, לנקוב בשמי. היצירה מספרת על "האשה" המוזכרת המנגנת את היצירה הקלאסית "וואריאציות גולדברג" של באך. הספר נחלק לחלקים בעקבות היצירה הזו, המחולקת בעצמה ל-30 חלקים, "וריאציות". בכל וריאציה מסופר לנו דבר מה על המקטע הנוכחי ביצירה, או על הפרשנות הנכונה שלו, או דבר מה מחייו של המלחין הגדול, ובצד זה רסיס זיכרון או אנקדוטה מחיי הבת (חופשות משפחתיות, חיי העבודה שהיא התחילה בהם לאחר האוניברסיטה, יחסיה עם חברות וחברים ועוד). "האשה" כורכת את הווריאציה הספציפית שבה היא נתונה בזיכרון הספציפי מהבת שעולה במוחה. הקורא מנחש עד מהרה שמדובר בעיבוד אבל של האם בעזרת היצירה, בהעלאת זכרה של הבת בעזרת היצירה.

הבעיה הגדולה של "קונטרפונקט" – וזו בעיה שיש לה השלכות תיאורטיות מרתקות, בייחוד בזמננו – היא שהקריאה ברומן מסתמכת בחלקה על המידע החוץ-ספרותי המוזכר. חשוב לומר: אין הכוונה חלילה שאנקוויסט היא ציניקנית, שמערבת בין חייה האישיים לבין יצירתה על מנת "לקדם את עצמה", באופן שמוכר לנו ממחוזותינו הטלוויזיוניים. אלא שפשוט באופן כמעט בלתי נמנע, למרות הכוונות הטהורות ביותר, יצירה מהסוג הזה בונה על "תנופה" חוץ ספרותית, על אהדה מראש אצל קהל הקוראים שלא "הורווחה" בתחומה של היצירה הספרותית עצמה, אלא בתחום אירוע המדיה שהספר הוא רק חלק ממנו. מכיוון שאנחנו מצויים בתקופה שאנחנו יודעים רבות על חייהם של סופרים, שספרים מרכזיים יוצאים לאור בלוויית ראיון עם הסופר וכו' (על הומירוס, למשל, איננו יודעים כמעט כלום) – מעניין לראות כיצד ההסתמכות הזו על אירוע אמיתי שהמידע עליו ניתן מחוץ לכותלי הרומן אינה מחזקת את האימפקט שלו ואת תחושת "האמיתיות" שלו, אלא דווקא מחלישה אותו! מדוע זה כך? מדוע אנו מתקשים להתמסר כליל ליצירה כשמידע חוץ-ספרותי חודר אליה – זו סוגיה תאורטית סבוכה, אבל כזו שקשורה ללבה של חוויית הקריאה כחוויה פרטית אך שברירית, שניתן להרוס את קסמה בקלות באמצעות חדירה של "המציאות" החיצונית לבין כתליה. (נדמה לי, אומר בקיצור, שהבעיה מתחילה ברגע שישנו עירוב שעטנזי עמום של המציאות האוטוביוגרפית ביצירה בדויה, כלומר ברגע שבו לא תחומים מספיק הגבולות שבין הבדיה למציאות, ברגע שזו לא אוטוביוגרפיה גלויה או רומן מוצהר).

הבעיה הזו נוכחת גם בכל החלק שעוסק באמנות של באך. מלבד זה שהחלק הזה סובל ממקצועיות יתר, הוא עתיר מונחים וידע מוזיקליים לא טריוויאליים, שמרחיקה את הקורא ההדיוט, ומלבד זה שהחלק הזה נסמך גם הוא על מידע ביוגרפי שאנו יודעים עליו מחוץ לכותלי היצירה ("אנה אנקוויסט – מספרת, משוררת, פסיכואנליטיקאית, בעלת הכשרה של פסנתרנית קלאסית"), הרי שגם הקטע הזה כמו נסמך על התלהבות ונכונות שנביא "מהבית", ולא שנשאב מהספר עצמו. הפעם הרוח הגבית שאנו אמורים להביא אל ההפלגה בקריאה אינה כזו שנובעת מאמפטיה לאסון נורא של מות ילד, אלא להזדהות עם קדושתה כביכול של האמנות, להתמוגגות מהאנינות התרבותית שמפגין הספר.

ייתכן שקורא שבקיא ממני במוזיקה קלאסית ימצא עניין רב יותר בספר. אבל אני בספק. "האשה" (והמחברת באמצעותה) מזכירה אגב אורחא את הרומן "הטובע" של תומאס ברנהרד שעוסק גם הוא ביצירה הזו של באך. והנה שם בורותי לא הפריעה לי בקריאה. ברנהרד אינו סומך על התלהבות לבאך שאתה מביא מ"הבית", אלא יוצר את האש והסערה והקדחתנות בתוך הספר עצמו. הוא לא מבקש להפליג על כנפי יצירת מופת קלאסית, אלא יוצר ספרות חריפה ומלאת תנופה בכוחות עצמו. הוא לא בורגני כבד ומכובד, הוא פרא אדם מיואש. מלבד זאת, אני משער שגם לו הייתה הסופרת עוסקת בדבר מה שאני מבין בו מעט יותר – נניח הייתה כותבת מסות קצרות על קריאה בספר "איוב" ומשדכת אותן לזיכרונות מבתה – והייתה עושה זאת באופן דומה לאופן שהיא עושה זאת כאן, גם אז הייתי מבקר את החיבור המאולץ בין פרקים ספציפיים מספר "איוב" לאנקדוטות שונות מחיי הבת, גם אז הייתי מסויג מהשידוך בין המסאי לרסיסי הפרוזה הסיפוריים, גם אז הייתי חשדני כלפי היעזרות ברוחן של יצירות מופת של הרוח על מנת ללבות את אש היצירה הפרטית החדשה.

נדמה לי שלו הספר היה מכיל רק את האנקדוטות על הבת – חלקן מדויקות, צורבות, כאובות, מכמירות לב – בלי ההסתייעות בבאך, התוצאה הייתה יצירה טובה בהרבה, ישירה, כאובה ולא יומרנית. נדמה לי עוד שביסודו של דבר זו יצירה פרטית מאד של אם המקוננת על אבדן, ובמובן זה היא קורעת לב, אבל אין זו יצירת ספרות בשלה.

התוודעתי לרוב ספריה של אנה אנקוויסט שראו אור בעברית לאחרונה ובסדר הפוך. כך שבסמוך לספר הנוכחי עיינתי גם ב"הסוד" ("הספרייה החדשה", מהולנדית: רן הכהן), אחד מספריה הקודמים. והנה שם אותה בעיה: איזו הסתמכות על אהדה שמביא אתו הקורא בזכות המוזיקה הקדושה, איזו אהדה שמביא איתו הקורא "מהבית" לגורלם המר של יהודי הולנד, לגורלם של מונגולואידים ועוד.

וכך ניצבתי לפני "יצירת המופת" ("הספרייה החדשה", מהולנדית: רן הכהן), ספר הביכורים שלה, שכבר שמו לא בישר טובות: עוד ספר המתמוגג מכוחה של האמנות? עוד סופרת שכותבת קיטש לגבוהי-מצח כביכול? אלא שהרומן הזה, שראה אור במקור ב-1994, התגלה כהיפוך גמור של הבאים אחריו, כפנינת פרוזה יקרת ערך ולמעשה כאחד הרומנים הבולטים של שנות התשעים. "יצירת המופת" היא רומן סאטירי, מצחיק מאד פעמים רבות, רומן שהפאתוס לא בדיוק ממנו והלאה אלא שהוא גם ארצי מאד, יצרי מאד, מדייק בפרטים מאד. והגם שגם הוא עוסק בחלק מרכזי שלו באבדן ילדים – נקודה מצמררת בהתחשב בכך שהוא נכתב לפני מותה של בתה של אנקוויסט – הרי שבניגוד ל"קונטרפונקט", זה רומן חי מאד.