מבקר חופשי

פורסם בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה רומן מוזר. מוזר כשלעצמו אינו לא טוב ולא רע – רק מוזר. בפרקים לא ארוכים ובגוף שלישי ובסגנון המזוהה עם קוטזי (יבש, בעל משפטים קצרים, כתוב בזמן הווה, מכיל תדיר שורת שאלה-תהיות ששואלות הדמויות את עצמן וכן זו את זו) מסופר לנו על גבר וילד שהגיעו כפליטים ממקום לא מזוהה לארץ חדשה ולא מזוהה אף היא (אם כי דוברים בה ספרדית). הגבר המזדקן אינו לא אביו ואף לא סבו של הילד. הוא מעין אפוטרופוס שלו שהחליט שתפקידו הוא לאתר את אמו האבודה של הילד. אחרי שהם מסתדרים בארץ הסגפנית ונטולת ההומור, אך האדיבה ומאירת הפנים (שלעתים מזכירה איזו ארץ מזרח אירופאית תחת שלטון קומוניסטי לא משגשג אבל גם לא שרוי בעוני מנוול ואשר רשויותיו הומניסטיות יחסית) מאתר הגבר אישה שללא כל הוכחה הוא מחליט שהיא אמו של הילד. האישה מחליטה לקבל עליה את התפקיד האמהי. היא הופכת לאם מגוננת יתר על המידה והגבר מסייע בידה בגידול הילד. הילד פיקח בצורה בלתי רגילה, מקורי ביותר, אבל מסרב למרות, מתעקש על ראיית העולם הפרטית ולעתים המופרכת שלו וממלא את האפוטרופוסים שלו גאווה, דאגה וזעם. המשפטים של הילד ברומן הם מבדחים ומעצבנים-במכוון לעתים קרובות, כמו קול נטול גוף מסיפוריו של סמואל בקט, קול עקשן וחצוף ומבריק (קוטזי הוא מעריץ גדול של בקט). הנה דוגמה לקולו של הילד: "מדוע אני צריך לדבר ספרדית כל הזמן? אני רוצה לדבר בשפה של עצמי". האפוטרופוסים גם מתנגשים עם רשויות המדינה האדיבה שסבורים שיש לשלוח את הילד הממרה למוסד חינוכי מיוחד.

אז מהו הרומן הזה? ומה פשר הכותרת שנתן לו קוטזי? זוהי, כמובן, אלגוריה, כמו כמה מיצירותיו הקודמות של קוטזי ("מחכים לברברים", למשל), יצירות מעט מופשטות שאני הרבה פחות מעריך אותן מיצירותיו של קוטזי הקונקרטי, של יצירת המופת "חרפה" ושל הרומן החזק "תור הברזל". אבל אלגוריה לְמה? מה הנמשל של המשל? כמובן, יש אלגוריות ששולחות אותך לפרש את משמעותן על מנת שתשוב מתוסכל ללא פתרון. כך הן כנראה היצירות של קפקא. אבל אני חושב שקוטזי בהחלט רצה לומר "משהו". ובעצם שני "משהו-אים" לא לגמרי קשורים ואולי אף מנוגדים. בתיאור הארץ החדשה המסתורית שאנשים מהגרים אליה קוטזי ביקש לדעתי להעניק ביטוי לתחושה שאנחנו ("אנחנו" במערב, ואולי "אנחנו" באופן גלובלי) עומדים בפתחו של עידן חדש. זה עידן עני יותר וסגפני יותר ופוריטני יותר וקולקטיביסטי יותר. אם העשורים האחרונים של המאה העשרים היו עשורים הדוניסטיים וראוותניים ובזבזניים ואינדיווידואליסטים, הרי שמסיבות כלכליות, דמוגרפיות ואידיאולוגיות אנחנו בפתחו של עידן מתכנס, מצטמצם, צדקני, מרושש. קוטזי מבטא את זה בין השאר באמצעות תיאור ניסיונותיו של סימון, זה השם שנתנו בארץ החדשה לגבר האפוטרופוס, ליצור קשר עם נשים בחברה החדשה. הנשים מתייחסות למיניות בשאט נפש ודומה שגם הגברים בעולם החדש הינם בעלי מיניות זערורית. כך אומר סימון: "נדיבות לב, אני חייב לומר לך, היא משהו שאנחנו מוצאים כאן כל הזמן. אנחנו ממש נישאים על ענן של רצון טוב. אבל כל זה נשאר קצת מופשט. האם יכול רצון טוב כשלעצמו לספק את כל צרכינו? האם אין זה טבעי לנו להשתוקק למשהו מוחשי יותר?". ואילו ה"משהו" השני שקוטזי רצה "לומר" קשור בפינוק שמפנקת האם את ילדה, שיוצר ילד בעל ראיית עולם עצמאית ומקורית אבל גם ילד עם תווים מפלצתיים, תווים נרקיסיסטיים אשר לא מקבל מרות. זו, כידוע, בעיה שמטרידה הורים ומחנכים רבים בעידן שלנו. וקוטזי מעניק לה גוון של בדיחה תיאולוגית רצינית ואכזרית, ברומזו שאולי העצמאות הפראית והמגלומניות של ישו (סירובו לכל סמכות וראייתו את עצמו כ"בן האלוהים") הייתה גם היא תוצר של היעדר גבולות של ילד מפונק שנולד למשפחה חד הורית, או כזו שדמות האב הייתה בה מטושטשת.

המשמעות הראשונה של האלגוריה, זו הנוגעת לתחושה שאנו בפתחו של עידן סגפן, עני, קולקטיביסטי ופוריטני, נראית לי יותר חשובה ומעניינת מהמשמעות השנייה. הבדיחה האנטי דתית הזו על ישו אינה מקורית במיוחד או דחופה במיוחד. אם כי יש לשים לב שקוטזי לא רק מבקר את דויד,ישו הילד (דויד זה השם שניתן בארץ החדשה לילד), כי הרי האינדיבידואליזם הקיצוני שלו ("אני רוצה לדבר בשפה של עצמי") אנלוגי למחאה של סימון נגד החברה החדשה נטולת התשוקה! כלומר, נרמז כי יש קשר עמוק בין דת, התחושה שאתה ילדו של אלוהים, לאינדיבידואליזם.

אבל אי אפשר לערוך לרומן הזה רדוקציה למשמעויות שלו. אלו, החשובה יותר והחשובה פחות לטעמי, הינן רק חלק מהסיפור. בקריאת רומן יש חוויית המכלול, אליה משויכות ה"משמעויות" הכלליות של הרומן, ויש את חוויית הקריאה ממשפט למשפט, מפסקה לפסקה. וכאן קוטזי מצליח להישאר רענן ומפתיע לאורך רובו הגדול של הרומן. ההתפתחויות של העלילה מפגינות את היכולת להיות מקורי בתוך אילוצי הנתונים הבסיסיים שהציב האמן לעצמו. כמו הכבלים שקשר בהם הודיני את עצמו ומהם הצליח להשתחרר. הרי מקוריות ללא אילוצים אינה מקוריות כלל וכלל, אלא שרירותיות. אם אספר סיפור על, הבה נאמר, איש שהפך לציפור ואז הצליח לתקן את המכונית של איל פלדה ולבסוף התחתן עם אנדרוגינוס ושוגר לרומא של אוגוסטוס ושימש בה כמצביא אהיה מקורי מאד, אבל זו מקוריות חסרת ערך. ואילו קוטזי מצליח להיות מקורי בתוך הגבולות של הסיפור שהציב לעצמו.
כך שהרומן בהחלט לא מציג את קוטזי בשיאו, אבל הוא רומן מעניין ורענן.

פורסם במדור הספרותי ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הסיפור הטוב ביותר בקובץ הנוכחי מבאר גם חלק מההסתייגות שהוא מעורר. ב"דיסנילנד של אלבני", אמן ישראלי שהיגר לניו יורק נפגש עם יהודי אמריקאי עשיר שאולי יקנה מיצירותיו. "מה היתרון התחרותי שלך?", שואל איש העסקים אייב את אבנר. אבנר חושב שאייב מתייחס לאמנות שלו ומתחיל להסביר ש"היא מבטאת את היחסים בין האדם למרחב האורבני". לא הסברתי את עצמי טוב, קוטע אותו אייב, שאינו מבין דבר באמנות אבל מבין גם מבין בעסקים, "היתרון התחרותי של אבנר הוא הישראליות שלו […] העובדה שהוא ישראלי ואמן ויחסית צעיר".

זהו גם "היתרון התחרותי" של הסופרת שלי אוריה, ישראלית ויחסית צעירה, שכותבת באנגלית בחלק מסיפוריה על ישראלים בניו יורק. למעשה הן התמה הזו, של הדו-לאומיות, והן תמה נוספת שחוזרת בסיפורים, נשים שמתאהבות הן בנשים והן בגברים, התמה של הדו-מיניות, שייכים לאותו אזור בעל יתרון שיווקי: האזור "המיוחד". המיעוטיות בחיי התרבות הפכה זה מכבר ליתרון, לא רק בגלל האהדה למוחלשים למיניהם, אלא פשוט מפני שבכלכלת תשומת הלב, בניגוד לכלכלה הרגילה, ככל ש"הפירמה" שלך קטנה יותר אתה בולט יותר. מסיפורי הדו-מיניות לא נעדרת גם שביעות רצון אוורירית מה"מגניבוּת" של התמה (הקשורה, כנראה, ב"יתרון התחרותי" של להיות צעיר).

עם זאת, לא כל הסיפורים בקובץ עוסקים בקו התפר בין ישראל לארה"ב (בלוויית קו התפר בין נשים לגברים). הרבה מהסיפורים הם כאלה המכונים "סוריאליסטיים" (למשל, סיפור על גיבורה שיכולה לעצור את הזמן). חלק הם פשוט חידתיים (סיפור על נשים אמריקאיות מהעיר הגדולה שנוסעות כפעם בפעם "צפונה" בשביל "להחכים"). חלק מהסיפורים כתובים בטכניקות מקוריות או נדירות באופן ראוותני (סיפור בגוף ראשון רבים, למשל, או סיפור שכתוב בחלקו בגוף שני יחיד עתיד). חלק מכילים רכיב שחוזר על עצמו במכוון (למשל, סיפור על יחסים בין קונה למוכרות שנפתח כל פסקה במילים "כשאני נכנסת לחדר ההלבשה"). ככלל, הסיפורים בעלי האלמנט החריג (ההזוי, החידתי, הכתוב בטכניקה ראוותנית או מובלטת) נחווים כתרגילים לא רעים בקורס לכתיבה יוצרת למתקדמים. כלומר, לא יותר. כסיפורים של אתגר קרת ביום חלש מאד. למעט אחד. סיפור בעל ברק וכוח אמתיים, למרות שגם הוא מושתת על גימיק צורני, סיפור שמזכיר את אתגר קרת במיטבו. בסיפור הקצרצר והמצוין הזה מתוארת מערכת יחסים שלמה באמצעות סוגי הנשיקות שנושקו במהלכה. הנשיקות ממוספרות בדילוגים ("נשיקה 146: זו הנשיקה שמבשרת לי שהחוקים השתנו. אני מזהה טעם ברור של סלמי, שאני יודעת שאתה לא אוכל", "נשיקה 288 מעניקה לי תקוות שווא, שללא פרספקטיבה של זמן נראית פשוט כתקווה" וכדומה).

אבל בסיפורים "הרגילים", נטולי הגימיקים, יש בהחלט משהו. אגב, הם גם ארוכים מעט יותר בדרך כלל. כך יש "משהו" בסיפור הנושא "ניו יורק 1 תל אביב 0". הסיפור הוא על שלישייה שחיה יחדיו בניו יורק, גבר ושתי נשים. הגבר ואחת הנשים, המספרת, ישראליים, האישה, המושכת מאד והקפריזית מאד והנרקיסיסטית מאד (ואולי זו אמתלה טובה להזכיר את השנינה של הסופר האמריקאי גור וידאל: "'נרקיסיסט' אנחנו קוראים למי שנראה יותר טוב מאיתנו"), דמות שחוזרת בסיפורים נוספים, אמריקאית. התסבוכת הדו-מינית והפוליאמורית מתערבבת כאן באופן מעניין עם התסבוכת הדו-לאומית. גם הסיפור על צלמת ישראלית שחיה בניו יורק ומצלמת זונה לתערוכה שלה ובין השתיים נוצר קשר רגשי מסוים הוא סיפור מעניין. הצלמת עסוקה גם בצילום תערוכה אחרת על חיילים ישראליים, והמפגש עם הזונה האמריקאית שמשתוממת על חובת הגיוס הכללי בישראל מנכיח לצלמת הישראלית שגם התערוכה על החיילים, לא רק על הזונה, עוסקת בחריגות: "כשאנשים שומעים על זה בפעם הראשונה, זה חולני בעיניהם". בכלל, בקובץ מפוזרות כמה אבחנות מעניינות על החיים בישראל ועל ישראלים בעיניים אמריקאיות (על האגרסיביות הישראלית, על האטרקטיביות של הגברים הישראליים המסוקסים יוצאי הצבא, על המוזרות של הצפירה בימי הזיכרון, למשל).

אבל הסיפור השלם ביותר בקובץ, המרגש והמעניין באמת, הוא הסיפור בו נפתחה הביקורת. כאן אוריה משרטטת באופן מרשים את אי ההבנה והאירוניה שביחסים בין הישראלים בארה"ב, ישראל, ארה"ב ויהודי ארה"ב, באותו מפגש בין אבנר האמן, שהיגר לניו יורק על מנת להגשים את עצמו, לבין אייב, היהודי הפרו ציוני, היהודי העשיר שאינו מתעניין באמנות אלא רק במידה והיא יכולה לסייע פוליטית לעניין הישראלי. על הרגש המשמעותי שיוצר הסיפור בנפש הקורא אחראית מאיה, בתו של אבנר, שחיה בישראל עם אמה, פרודתו, ובאה לבקר את אבנר בתקופה בה נקבעה פגישתו עם אייב. מאיה מרוחקת מאביה, שנטש אותה לטובת הגשמתו העצמית. האב מנסה להסביר לה את מעשיו: "את מכירה את ההרגשה הזאת, מאי-מאי, כשאת משקיעה בשיעורי הבית שלך, והמורה מחמיאה לך לפני כל הכיתה? מאיה חייכה חיוך קטן; היא הייתה תלמידה טובה, והוא זכר שנטע אמרה משהו על מחמאות בשבוע שעבר. זאת הרגשה טובה, כי מחמאות זה חשוב, הן דוחפות אותנו קדימה, ולא זכיתי להרגשה הטובה הזאת בתל אביב. הגלריות והמוזיאונים שם לא אהבו את הציורים שלי כל כך". השיא של הסיפור מלכד את אופיו הפסיכולוגי האינדיבידואלי עם הרכיב התרבותי שמאפיין כאמור חלק ניכר מהקובץ: האב והבת הישראליים מתקרבים לפתע כשהם מתלכדים ברתיעתם המשותפת מהיהודי האמריקאי. לעגם המשותף מנצח את בעל המאה לרגע: תל אביב 1 – ניו יורק 0.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יראת כבוד, זו התחושה שחשתי כלפי חלקים רבים ברומן החדש של מקיואן, לטעמי, הטוב מבין ספריו המוכרים לי (הוא הטוב ביותר גם בגלל היחס בין ערכו להיקפו, כלומר היותו רומן מצוין ורומן קצר, כלומר רומן ש"משקלו הסגולי" גבוה). בעשור וחצי האחרון מקיואן הוא סופר עם אידיאולוגיה ברורה. הוא מנסה לשרטט את "המרכז" המערבי הליברלי החילוני, לתאר דיוקן שלו בעימות מול כוחות מסורתיים, דתיים, אי רציונליים או לא מערביים (אין בהכרח חפיפה בין שמות התואר!). לכן הוא בוחר בעשור וחצי האחרון דמויות ראשיות שמייצגות את האליטה, האליטה העקרונית, לא הכלכלית או הבידורית, של התרבות המערבית: רופאים (ב"שבת"), אנשי מדע (ב"סולאר"), וכעת, ב"טובת הילד", שופטת בכירה. במשתמע הוא מצרף את עצמו, כלומר את הסופר המערבי, את הספרות, לאליטה העקרונית הזו. את מקיואן מעסיק מה שמעסיק גם סופרים אירופאיים מרכזיים אחרים כיום: היחס למהגרים, היחס לאיסלאם, היחס לדת בכלל. אבל מה שמייחד אותו הוא מצד אחד סירוב לייאוש ואמונה בכוחו ובצדקתו של הליברליזם המערבי החילוני. אצלו, שלא כבשירו של ייטס, "המרכז מתפקד". ומאידך גיסא, היעדר דוגמטיות, צדקנות, שטחיות ופונדמנטליזם של הנאורות, שמאפיין גישות של אידיאולוגים ליברליים מערביים חילוניים אחרים שקרובים לו, או קרובים לו לכאורה, כמו ריצ'רד דוקינס.
כך, למשל, יוצר כאן מקיואן טרגדיה עכשווית, שהיא משל פוליטי וסוציולוגי עדכני ומחוכם מאד על העמדה הליברלית החילונית. כלומר, הוא בו זמנית תומך בה ורואה את מגבלותיה (ולכן הטרגדיה).

פיונה מיי, הגיבורה, היא שופטת לונדונית בכירה כבת שישים שעוסקת בדיני משפחה. ברומן, המסופר בגוף שלישי, היא מייצגת את האידיאולוגיה הליברלית החילונית הבריטית, למעשה ממחישה אותה בפועל. כך, למשל, כאשר מובא לפניה משפט גירושין של גבר ואישה מהקהילה החרדית בלונדון. הגבר אדוק יותר מהאישה ומסרב שהיא תשלח את בנותיהם לבית ספר (בית ספר חרדי!) שבו יוכלו להכשיר את עצמן לרכישת מקצוע בעתיד. לטובת מי תפסוק פיונה? האם עמדותיה האישיות תשפענה על פסיקותיה? הרי יש כאן התנגשות של ערכים ליברליים: אי מעורבות של השלטון בעניינו של הפרט, ומאידך גיסא האם לא ראוי להפעיל כאן פטרנליזם ליברלי מסוים ולפסוק לטובת האישה, כלומר לטובת הילדות?

חייה האישיים, חיי המשפחה, של פיונה עצמה במשבר בפתח. בעלה, הישר, מבקש את רשותה לנהל פרשיית אהבים. הוא לא רוצה להתבזות ולבזות בהולכת שולל, ומאידך גיסא זו אולי ההזדמנות האחרונה שלו לטעום את מתק האהבה, הרי הוא ופיונה כמעט ואינם מקיימים יחסי מין. פיונה הנסערת פחות או יותר מעיפה אותו מביתם. לזוג אין ילדים. גם בכך מקיואן שותף לכמה מטובי הסופרים באירופה וגם אצלנו – ההפסד בקרב הדמוגרפי של הליברלים החילוניים מול הדתיים והמסורתיים. זו, כמו שאמרתי כבר בהזדמנויות רבות, סוגיה עקרונית ולא מקרית. כי אכן אם אתה ליברל חילוני, ומאמין שחיינו על האדמה, חיינו האינדיבידואליים, הם חד פעמיים, הרי שבאופן מסקני כמעט אינך נוטה להוליד ילדים מלוא העריסה. אינך חלק משבט ואינך מאמין בפיצוי בעולם הבא על חיי עמל וטרחה. כך שוזר מקיואן במיומנות מרשימה בין חייה האישיים של פיונה לתיקים שהיא דנה בהם. הן חייה והן התיקים מבטאים את אותה סוגיה: את כוחה וחולשתה ועימותיה של העמדה הליברלית המערבית חילונית.

אבל עיקר הרומן ושיאו עוד לפנינו. פיונה נקראת לפסוק בתיק של נער חולה בסרטן שהוריו שייכים לכת עדי יהוה. עירוי דם יציל את הנער, אבל לפי חוקי הכת עירוי דם אסור. הוריו של הנער מתנגדים לעירוי. גם הנער עצמו, שגילו קרב לשמונה עשרה, מתנגד לעירוי. בית החולים פוסק שללא העירוי הנער ימות. האם להעניק לנער עירוי בכפייה? דרך הסוגיה המשפטית הזו, המתוארת באלגנטיות, בתמציתיות ובחריפות, ממוקדת התמה של מקיואן בחדות יוצאת דופן. מה סמכותה של המדינה וחוקיה, המייצגים תפיסת עולם רציונלית, חילונית והומניסטית להתערב למען טובת הילד? בניגוד לדעת הוריו, בניגוד לדעתו-הוא? מה סמכותה לפעול נגד חלקים בחברה שאינם מקבלים את תפיסת העולם הזו? לא אגלה כאן כיצד פוסקת פיונה, רק אומר שהפסיקה שלה היא רק השיא הראשון של הרומן. ממתין לנו עוד שיא שני. בשיא הזה, שיא טראגי, חושף מקיואן את אוזלת ידה של תפיסת העולם הליברלית. זו אינה יכולה להעניק חמימות של קהילה, חמימות של משפחה. ל"חוזרים בשאלה" פוטנציאליים מהעולם הדתי-מסורתי של עדי יהוה או החרדים הלונדוניים או המוסלמים המהגרים לצורך העניין מוצע עולם אינדיווידואליסטי שאולי מנחים אותו עקרונות הומניסטיים נעלים, אבל אלה מופשטים ופורמליים ואין בו תחליף לחמימות של הקהילה ולסיכוך המצל של הדת.

רק לעתים רחוקות מאד מתגנבת לטקסט איזו נימה דקה של התפעלות עצמית של הנאורים על עצם נאורותם, איזו התבשמות עצמית מרגישותם של אנשים שהחיים בסך הכל האירו את פניהם אליהם. מקיואן כותב "בזכות הנורמליות", כניסוחו של א.ב. יהושע, ובמובן עקרוני הוא אכן קרוב לפרויקט של יהושע, על ריבוי חוזקותיו ומיעוט חולשותיו. ככלל, כאמור, רומן מעורר כבוד.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה, שראה אור לראשונה באיטליה ב-2011, הוא, כך הסתבר לי, ראשון מארבעה רומנים במחזור שמכונה על ידי ההוצאה "הרומאנים הנפוליטניים". הרומן כונה על ידי חלק מהמבקרים "הרומן האיטלקי הגדול של דורהּ [של המחברת]". מעניין מאד להשוות את הנטייה הנרחבת הזו של סופרת אירופאית מרכזית שמכוונת גבוה לנטייה דומה בת זמננו, הפעם מצפון היבשת, למחזור האוטוביוגרפי בן ששת הרומנים, שמהולל גם הוא על ידי הביקורת, של הנורווגי קארל-אובה קנאוסגורד. האם זה הגעגוע אל הרומנים הגדולים של המאה ה-19, או אל הרומנים הגדולים של המודרניסטים הגדולים מתחילת המאה העשרים? או, ספציפית, אל "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט על אלפי עמודיו, שמרחף הן מעל הפרויקט של פרנטה והן מעל זה של קנאוסגורד?

"החבֵרה הגאונה" מספר, מנקודת המבט של זמננו, על ילדותה של המספרת המכונה אלנה בשכונה של מעמד הפועלים בנפולי בסוף שנות הארבעים ובמרוצת שנות החמישים. במיוחד מתמקדת המספרת אלנה ביחסיה עם ילדה בת גילה, שנהיית חברתה, בשם לינה. כמו המספרת, גם לינה נולדה לעוני. כמו המספרת היא בעלת כישרונות אינטלקטואליים בולטים, למעשה יוצאי דופן אף יותר משל המספרת. כמו המספרת מערכת החינוך בנפולי, כלומר כמה ממוריה, מזהים את כישרונותיה המופלגים, אבל שלא כמו המספרת היא מפסיקה את לימודיה בלחץ משפחתה לאחר חמש שנות לימוד בלבד ומתחתנת בגיל צעיר. זה טקסט עשיר, שמעלה לעינינו את המרקם החברתי בנפולי בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, עוני ונמיכות רוח אך גם ניצנים של הנס הכלכלי של שנות החמישים שמגיעים גם לדרום איטליה. זה, למעשה, טקסט עסיסי, שהולם דימוי מסוים שיש לנו על "איטלקיוּת": אנשים חמי מזג, בחורים על אופנועים, בחורות מסעירות דם, זיכרון היסטורי של העבר המפואר, עליבות מחד אבל קלאסה בביגוד, הנעלה ומיני מאכל מאידך. זה טקסט איטלקי עסיסי אבל בלי לגלוש לרגע לזיוף של האיטלקיות הזו. זה, ככלל, רומן נהדר וויטאלי, או, במילותיה הקולעות של המספרת המתארת את התנסחויותיה של לינה חברתה: "היא לקחה את העובדות והפכה אותן בטבעיות לטעונות במתח; היא חיזקה את המציאות בשעה שצימצמה אותה למילים".

אבל זה אינו רומן גדול, זה אינו מאורע ספרותי. אשתמש לרגע נוסף בהשוואה לקנאוסגורד (ל"מוות במשפחה", הכרך הראשון בסדרה שלו, שתורגם לעברית) כי הוא מסביר גם מדוע "החברה הגאונה" אינו מאורע ספרותי כפי שהינו לדעתי "מוות במשפחה". בעוד "מוות במשפחה" מצטיין באיזו גולמיות עזה, באיזה כאוס במבנה שלו, פרנטה דווקא מתבנתת את הרומן שלה, מנסה להפוך אותו ללכיד, באמצעות שתי תמות מרכזיות, שגם קשורות ביניהן ברומן. התמה הראשונה היא מערכת היחסים בין המספרת ללינה, מערכת יחסים סבוכה ומעודנת שיש בה רגשי אהבה, קנאה, התפעלות וקבלת השראה מצדה של אלנה. התמה השנייה היא החניכה לתרבות ולספרות. הן לינה והן אלנה קוראות ספרים רבים ואף כותבות והן אף חולמות להיות סופרות על מנת להיחלץ מהעוני. התמות הללו המבריחות את הרומן מעט מאולצות וחשופות. הנקודה היא שהן פוגמות בהערכת היצירה לא בגלל עצם נוכחותן, הן לא מפריעות במיוחד כשלעצמן, לא תבנות הרומן הוא הבעיה. הן מפריעות בגלל שמאולצותן וחשיפותן מאפשרות לקורא "לתפוס" לרגע את הסופרת באי שלמות, "להציץ לה". אני מאמין שחלק מההתפעמות שלנו מספרות גדולה נובעת מבנייה בראשנו של דמות-סופר רב-מג וחף כביכול מפגמים, דמות שמוקמת אד-הוק בראשנו בזמן הקריאה ואינה זהה לסופר בשר ודם שכתב את היצירה בפועל. וברגע ש"תפסנו" את הסופר במגושמות, ולו קלה, מתפוגג הקסם.

ואף על פי כן זה, כאמור, רומן נהדר. ואחת הסיבות לכך נוגעת גם היא בנקודה שהעליתי זה עתה. מלבד החלישה על זירה חברתית שלמה, ההולכה הבלתי מאולצת לרגע של הקורא מסצנה לסצנה, יצירת הדרמה מפיסות חיים פשוטות (כאמור: "היא לקחה את העובדות והפכה אותן בטבעיות לטעונות במתח"), ההדהוד הרחוק – המעודן אך הנוכח – של הפוליטיקה האיטלקית בתוך השכונה הנפוליטינית, התיאור המדייק של לבטי הילדות וגיל ההתבגרות, מלבד כל זאת יש עוד יסוד שהופך את הרומן למצוין. אתה סומך על הסופרת. משלב מוקדם אתה סומך עליה. ואתה סומך עליה לא רק כבעלת כישורים אסתטיים, כלומר לא רק כמי שתספר לך "סיפור טוב", כתוב במשפטים "יפים". אתה סומך עליה גם מבחינה רגשית. יש איזושהי תחושה חמקמקה, שנבנית בראשו של הקורא, הקורא הזה לפחות, שהסופרת הזו מכירה את החיים מכל צדדיהם, את הכאב ואת העונג שלהם. יש איזו תחושה שאתה נמצא בידיים של מישהו אחראי שלא יוליך אותך שולל באשר לטיבם של החיים. אני יודע שהאמירה שלי יכולה להישמע נאיבית, אז על מנת לסבר את האוזן של הקוראים הפורמליסטים והמלומדים יותר בתורת הספרות אומר שאולי זה חלק מהיכולת האסתטית של הסופרת הזו, ליצור בך את התחושה הזו שהיא מכירה את החיים, שהיא לא תוליך אותך שולל וכו'. התכונה הזו שלה ליצור בך תחושה של מישהו מורכב ואחראי, באה לידי ביטוי במיוחד בתיאור היחסים בין אלנה ללינה, שם מצליחה הסופרת לפרוש את עושר הרגשות ביחסים האלה, המכילים, כאמור, קנאה ואהבה והתפעלות, תוך תנודה זריזה ולפעמים לא מורגשת ביניהם.

אז לא מאורע ספרותי, כמו שהנו אולי רומן אחר ומוקדם יותר של פרנטה, הסופרת הכותבת בעילום שם, "ימי נטישה" שמו, רומן אינטנסיבי ביותר, המתקרב להגדרה הזו. אבל רומן מצוין.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה טקסט אוטוביוגרפי שמשתמש לא רק בזיכרון, הכלי הטבעי של הכתיבה האוטוביוגרפית, אלא גם בחלום. הוא מורכב מפרקונים קצרים שנוצרו בהשראת חלומות של המחזאי והסופר בן השמונים ושתיים. ההתבססות על החלומות מאפשרת מפגש חי עם המתים, היא גם מקרבת את האוטוביוגרפיה אל הספרות כי הרי כולנו יוצרי סיפורים מופלאים, המעורבים ממציאות ובדיה, בחלומותינו.

זה טקסט מעולה ברובו. הוא חי, חי, חי. הוא מקורי, נעצר כפסע לפני אידיוסינקרטיות (פסע חשוב), ולכן מפתיע. הוא מדגים כיצד חיי הנפש הם דבר רענן ומוזר. וזה מה שספרות טובה עושה. ספרות טובה היא אנטי פיליסטינית באופן מהותי כי היא ממחישה שהנפש (לא רק הנכסים והגוף ומאורעות החיים "הגדולים מהחיים") היא דבר מה מסעיר. באופן הזה מטופלים כמה פרקי חיים של יוסף בר יוסף: הילדות בירושלים החרדית, המעבר של האב הסופר, יהושע בר יוסף, שהתפקר, לתל אביב ("בעוד עשר שנים לא יישארו חרדים, כולם יתפקרו, אתם תראו!" אומר האב בשנות הארבעים), עזיבת האב את הבית והאישה יראת השמיים לטובת תל אביבית חילונית, חזרתו כעבור שנים אל האם בהשפעת בנו, נישואיו הקצרים של בר יוסף ל"דליה" (רביקוביץ'), התאבדותו של בנו בן השש עשרה ("ופתאום אני נזכר שכשעלה בינינו שוב נושא הגירושים אמר לי דורי שזה לא כדאי מבחינה כלכלית, ככה בדיוק, מילה במילה, לא מילה יותר, ואני, אילו יכולתי הייתי אומר לו שהתאבדות זה יותר לא כדאי מבחינה כלכלית"), הצלחותיו כמחזאי ברוסיה ועוד.

אחד מהיסודות שמעניקים לכתיבה של בר יוסף את טעמה המיוחד הוא העירוב בין החושני לרוחני. הנה תיאור של סבתו: "נדמה לי שכבר אמרתי שאני לא זוכר אם ממש חיבקה אותי, בידיים, עניין לא מקובל אז, אבל ודאי נשאה אותי בידיים גם בינקותי וגם אחר כך כשהיה צריך, וגם אם לא חיבקה זה מה שאני זוכר, הקול שלה, ניגון הדיבור, החיוך, העיניים, הכל היה חיבוק שעטף אותי […] ואני זוכר את הכסתות במיטה שלה, שבה נולדתי, כולה קפיצים ותענוג לקפוץ עליה וליפול לתוכה, ואת קציצות הבשר הנהדרות שלה עם הרבה בצל מטוגן, פריכות מבחוץ ורכות מבפנים, ופעם כשעמדה וטיגנה ואני עומד ומסתכל במחבת הרוחשת ומחכה, נו, שיהיו כבר מוכנות, או אז שמעתי אותה אומרת לדודתי, 'תראי את האור על הפנים שלו, חתיכת שכינה על הפנים שלו', ואולי בזכות זה, ודאי יש סיבות נוספות, קציצות הן בשבילי משהו שמעבר לבשר עם בצל מטוגן". שכינה וקציצה. והנה תיאור של הסבא, שבא אחרי דיון קצר כיצד זה יהיה בפועל בתחיית המתים, כיצד זה יהיה להתגלגל מתחת לאדמה ב"גלגול מחילות" לארץ ישראל, "מה עושים עם הסלעים שבדרך ועם שורשי העצים ואיך עוברים את הים וגם מה קורה עם עצמות החיות". הנה התיאור: "ואני מעלה בזכרוני את פניו של סבא כשדיבר על תחייס המייסים. הייתה בהם מתיקות, נדמה לי שאפילו ליקק בלשונו את שפתיו אחרי כן, וזה היה מזכיר איך היה מלקק את שפתיו אחרי שהיה מכניס לפה שלו חתיכה מן הדג הממולא של סבתא שיינדל בארוחת ליל שבת, ועולה בדעתי שהוא דיבר על תחיית המתים כעל מושא של געגועים, שהרי אז יפגוש סוף סוף את אמו ואת אביו, שמהם נפרד כשהיה בן ארבע-עשרה ללוות את סבו ואת סבתו הזקנים לארץ הקודש, והם נרצחו כולם בשואה". תחיית המתים וגפילטע פיש. השידוך הזה בין המטפיזי לחושני יכול גם להפוך לסוג של קיטש, קיטש יהודי שומני כציר דגים, קיטש שקיים כמדומה בכמה מכתביו של יהושע בר יוסף או אף אצל בשביס זינגר, אבל כאן לא נחצה הקו.

אני אוהב אנשי רוח שצד מסוים בהם בז לרוח. כך כתב ברנר ב"המעורר": "ניסיון אומר: הקברנים, הרגילים בגופים מתים, מזלזלים בהם; סופרי סת"ם, הרגילים במזוזות, אינם חרדים עליהן; העסקנים, הרגילים בהמונים, אינם נוהגים כבוד בהם; ובעלי הנפשות העמוקות, הרגילים בכל מצבי-הרוח, אינם מתפעלים ביותר מערכם של ה'אידיאלים'". וכך דליה רביקוביץ' כאן: "כשפרוסק, החתיך בן הקבלנים היה עובר רוכב על האופנוע שלו, והחתיכה הבלונדינית שלו מאחוריו, רגליה עם הברכיים החשופות פונות הצידה מתגרות ומגרות את כל העולם, אמרה דליה לא פעם אחת, 'איך אני מקנאה בה, להיות היא!', ואני שאלתי, 'את מתכוונת לזה או סתם חיינדלה?', והיא אמרה, 'מה זה מתכוונת! הרגע הייתי מתחלפת איתה!'. והיא כבר כתבה אז כמה משירי 'אהבת תפוח הזהב' הנהדרים שלה". אגב, שימו לב לחספוס המרענן בדיאלוג ("או סתם חיינדלה"). ועם זאת, בר יוסף מסרב לראייה חד צדדית של הקיום, לייאוש, כמו במחזותיו של חנוך לוין, למשל (תמיד יש יתרון לא הוגן לחד צדדיים, ל"קיפודים" ולא ל"שועלים", באמנות, וזאת מבלי להכחיש את גאוניותו של לוין). בר יוסף בן השמונים רוכב על אופניים "בלי ידיים כמו שקראו לזה". לפחות בחלום הוא רוכב כך. חבורת נערים היושבת על הגדר אומרת "תראו את הזקן הזה הקירח על האופניים". "אני שומע ומסתכל סביבי ואומר לעצמי, שאופניים יש, אלה שאני רוכב עליהם, אבל איפה כאן זקן? ואיפה כאן קירח? – הרי בראש שלי, בפנים, כולי מלא תלתלים של בן השבע עשרה שהייתי".
היצירה הזו, בחיוניותה, היא בת שבע עשרה מתולתלת.