מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

שני סיפורים קצרים ארוכים יש בקובץ הזה, שהוא הראשון בסדרה החדשה, "תשע נשמות", של אוריאל קון, אחד משני עורכי הוצאת "זיקית" זכרה לברכה. במקור יצאו שני הסיפורים – הראשון נכתב בידי הסופר הקולומביאני סנטיאגו גמבואה והשני בידי הסופר המקסיקני טרינו מַלדונָדו (אני מקווה שניקדתי נכון – לא מצאתי ניקוד של שמו על הכריכה או בעמודי הפתיחה) – בקובץ אחד ב-2015. ואכן יש הרבה מן המשותף לשני הסיפורים: שניהם סיפורים של גברים לא מבוגרים המספרים את סיפורם בגוף ראשון וסיפורם זה עוסק בסקס. אלא שהראשון הוא מהתלה מוצלחת והשני רציני יותר. כך לפחות לכאורה.

הראשון, "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה", מספר את סיפורו של צלם קולומביאני בשם אניבָּל אסטרהאזי החי כעת בפריז, אך נודד בין יבשות בגין משלח ידו. אניבל זה מתאהב בדיילת אסייתית בשובו מאחת ממשימותיו בדרום מזרח היבשת. הדיילת נענית לחיזוריו וקובעת איתו בבתי מלון שונים בערים שונות בעולם בהתאם ללוח הזמנים הצפוף שלה וללוח המרחקים המרווח שלה. מהר מאד מתווספים לרומן, שכבר כך הוא חריג, מוזרויות נוספות: כשאניבל, המופתע אם כי לא בהכרח מסויג, מקבל במקומות המפגש המיועדים לו ולמאהבת הסינגפורית שלו את פניהן של עמיתותיה הדיילות. האם היא שלחה אותן? ולמה? ומה זה אומר על אהבתם המנצה? במרוצת הסיפור נפתרת התעלומה ופתרונה הוא עילה לתסבוכות ומהתלות נוספות. הסיפור השני, "כמו לשחות בקרח", הוא סיפורו של מורה מקסיקאי בן עשרים ותשע שמפוטר ממקום עבודתו. הפיטורים הם חלק ממאבק חברתי שמסעיר את עירו (אולי את המדינה בכללותה – איני בטוח) בין איגודי המורים לשלטונות. האווירה בעיר רותחת בעקבות המתיחות הפוליטית הזו, אבל רותחת גם סתם כך, כי אנחנו בקרבת קו המשווה, הרי. וכך, בערב לוהט, מוצא עצמו הגיבור, שיחסיו עם חברתו על סף התפוררות, בבאר עם חבר ושתי תיירות שוודיות לוהטות שמתפעלות מהדם החם המקסיקני. בעוד החיים בשוודיה, אומרת אחת מהן בתיעוב, "זה כמו לשחות בקרח". אלא שהגיבור מתרעם על הרומנטיזציה של מקסיקו הענייה, שלחיות בה, הוא מיידע את אחת השוודיות, "זה כמו לשחות בחרא". בהמשך, בתהפוכה דרמטית שאותה לא אחשוף, מתברר שהיחסים בין השוודיות העשירות שביקשו לקנות מעט דם חם גברי לטיני, אינם מה שהם נראים, אינם גם מה שחשב שהם הגיבור, האינדיבידואל אך בעל התודעה המעמדית.

שני הסיפורים נקראים בהנאה גדולה ובמהירות רבה (ותודה לעורכת שלי!). אבל ברצינות: זה שבח מוחלט, המהירות, הרי "למען ירוץ הקורא בו" כבר נכתב בתנ"ך. ההנאה אינה בלתי קשורה לכך שאלה סיפורים על גברים צעירים ונשים לוהטות. היא גם לא נפגעת, ההנאה, מהקוסמופוליטיות ודילוגי המיקומים בעולם של הנובלה הראשונה, ומהמפגש בין תרבויות (ואקלימים) מנוגדים בנובלה השנייה. לכאורה, כאמור, חלוקת העבודה בין הסיפורים היא שבעוד הראשון הוא מהתלה רבת דמיון, קומדיה מינית עכשווית, הרי שהסיפור השני מכיל תוכן רציני ועניינו התנגשות בין עשירים לעניים, בין "עולם שלישי" לעולם ראשון. ניתן אולי בדוחק לומר שהסיפור הראשון גם הוא רוצה "לומר משהו" על מציאות גלובלית חסרת שורשים. אבל זה יהיה לדחוק גוף חי ורוטט למיטת סדום פרשנית, למיתה פרשנית. אלא ששני הסיפורים הם למעשה בידור אינטליגנטי ומהנה. לא פחות. לא יותר. כי המהפך המפתיע שמתחולל בשני – ואותו איני רוצה לחשוף – הוא אכן מפתיע ומהנה, אבל כשחושבים עליו מעט הוא אינו תורם באמת לאמירה הרצינית של הסיפור, ומוריד אותו מסמל כללי ליחסי עשירים עניים (שוודיות מול מקסיקנים), למקרה פרטי חריג וקוריוזי, אכן משעשע.

בכלל, לאחר קריאת שני כותרים של יוצאי "זיקית", הספר הזה כעת בעריכת קון, והספר "השעה לילה", בהוצאה המקבילה של שירה חפר "לוקוס", ניתן אולי לטעון בזהירות שאת ריבוי הצבעים של זיקית חילקו ביניהם האקסים כך שחפר תיטול לעצמה את הצבעים הקודרים- רציניים וקון את הצבעים העליזים. "השעה לילה" הוא ספרות נוקבת. "מייד אין אמריקה לטינה" הוא בידור אינטליגנטי מהנה. הוא בידור בגין שניים מהמובנים (הסותרים) של בידור: הוא הסחת דעת מהנה (זו התפיסה של הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-17 פסקל ביחס לאמנות הבידורית), והוא מוֹצא לפורקן יצרי תחת אליבי של עלילה משעשעת (וזו ההגדרה של פרויד לאמנות הבידורית). אבל אולי מוקדם מדי לעריכת הבחנות כאלה.

בכל מקרה, לספרות רהוטה, אינטליגנטית ובידורית יש בהחלט מקום. ומאידך, הרי תחת מסווה של "רצינות" מסתתרים לעתים השעממנים הגדולים ביתר של הספרות. אבל רק אוסיף ואומר שכשהבחירה היא בין ספרות רצינית מצוינת לספרות בידורית מצוינת – תמיד אבחר בראשונה. ומטעמים אגואיסטיים לחלוטין: הרצינית מחזירה לחיי את כובד המשקל שחסר להם. שחסר לכולנו.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כשאתה מבקר ספרות לא ישראלית ממקום מושבך בקצה מזרח אי אפשר להימנע ממעט פרובינציאליות. אם כי אני מתנחם בזה שעל היעדר ההיכרות האינטימית עם חלק מהאקו-סיסטמז הספרותיות הזרות שאני מבקר, מפצה אותו מרחק עצמו, שאינו מאפשר למי שמתבונן מקרוב מדי על תרבותו לזהות את כוחה וחולשתה. וכן – אני ממשיך להתנחם – מפצה היעדר ההיכרות החברתית על קהות השיניים הביקורתית, כי ההיכרות החברתית מולידה גם בתרבויות גדולות וענפות משלנו ביקורות חנפניות (וזה נושא בהחלט מדובר בביקורת הביקורת בארה"ב). כשקראתי לפני עשור את הרומן הקודם של דיימון גאלגוט שתורגם לעברית ("הרופא הטוב", ראה אור ב"כתר") וזיהיתי בו את השפעתו של קוטזי, נזפתי בעצמי: טוב, הפרובינציאל מכיר ממכלול הספרות הדרום אפריקאית בייחוד את קוטזי אז ישר הוא מייחס לסופר דרום אפריקאי אחר קוטזיאניות. אבל כעת, עם קריאת הרומן היפה הזה, "בחדר זר", ההשפעה של קוטזי ברורה. ולמרבה השמחה אף הפלא, כמו ב"הרופא הטוב", ולמרות שההשפעה כבדה, היא לא פוגמת בתחושת המקוריות והכוח שבכתיבתו של גאלגוט.

כמו "הרופא הטוב" שהיה מועמד לפרס הבוּקר (כלומר, עלה לרשימה הסופית) בשנת 2003, כך גם הספר הזה היה מועמד לבוקר בשנת 2010. אבל אם "הרופא הטוב" הסגיר השפעה צורנית ותוכנית כאחת של קוטזי, הספר הזה מסתפק בהשפעה הצורנית. הטון מאופק. המשפטים קצרים ו/או פשוטים. הכתיבה בלשון הווה. באופן האחיד המדוד הזה מסופרים בשלושת חלקי הספר שלושה סיפורי מסע שהם תיאורים של שלושה מפגשים אנושיים. בשלושת הסיפורים מופיע גיבור בשם דיימון שהוא בן דמותו של המספר. בסיפור המסע הראשון דיימון נפגש בצעיר גרמני בשם ריינר בשעת טיול ביוון. נקשרת ביניהם היכרות קצרה בעלת מתח מיני (לפחות מכיוונו של דיימון). לאחר זמן מה מגיע ריינר לביקור בדרום אפריקה והשניים יוצאים למסע למדינת לסוטו. ריינר הוא טיפוס אנלי וסגפן ומעט תוקפני והמתח בין השניים, שגם כך מועדים לחיכוך במסגרת הצפופה של מסע רגלי ושינה בשטח בשניים, מתגבר והולך. במסע השני, הפעם בדרום מזרח היבשת, פוגש דיימון צעיר שוויצרי ושוב מתח מיני נוצר ביניהם. אבל הפעם זה אינו סיפור על חיכוך, אלא על החמצה, בגלל נרפות ובגלל שהעולם ונסיבותיו אינם בנויים להעניק לנו אושר, כפי שניסח פעם פרויד. ואילו בסיפור השלישי, סועד דיימון את ידידתו חולת הנפש בזמן מסע משותף להודו, אבל החברה מועלת באמונו ומנסה להתאבד הרחק מביתה. הפעם זה סיפור על קוצר ידינו להושיע ורגשות המרירות שגואים בנו כלפי חברינו, בצד אהבתנו אליהם. למרות שיש פה ושם כמה הערות מוסריות באופיין בסיפורים של גאלגוט, הנוגעות ליחסם של המערביים העשירים לילידים במחוזות התיירות, הרומן לא, למרבה המזל, מידרדר לדרשה מוסרנית תקינה פוליטית. העיקר, מבחינה תכנית, הוא היחסים הפסיכולוגים המתוחים בין שני אנשים שמצויים מחוץ להקשרי חייהם הרגילים, דבר מה שיוצר לחץ וחרדה (אתה לא בבית) אך גם פותח אפשרויות (מאותה סיבה בדיוק). גאלגוט מעמיק בתיאור הדיאדות הללו, ואולי יותר מכך הוא מעודן ובעל טאקט בתיאורן. הוא לא שוגה בתיאור היחסים יותר מאשר קולע אל השערה.

אבל כאן מגיעה גם סוגיית הצורה, שתורמת לא מעט ליופיו של הטקסט. הצורה, עבור חלק מהמבקרים, היא צרה צרורה. קל יותר להסביר מה יש בתוכנו של הרומן, מאשר מה מרשים בצורתו. מה גם שלעתים ההתמקדות בצורה יכולה להיות מקוממת. ללא הצורה שבה נכתב "זכרון דברים" הוא לא היה יצירת מופת, אבל ללא משפטים כמעט אגביים שבהם מתאר שבתאי, למשל, איך אביו של צזאר הגוסס מתחנן בפניו שישיג לו בחורה בת שמונה עשרה לשכב אתה לפני מותו, הרומן היה כלום. פלובר, בחזון שפרש במכתביו על יצירת רומן ללא תוכן, רק כזה המושלם צורנית, רק הדגים כיצד גאונים יכולים לדבר שטויות.

וכאן יש לגאלגוט בחירה צורנית מובהקת: הוא עובר תדיר ובאופן חד מגוף שלישי (בו דיימון מתואר כ"הוא") לגוף ראשון וחוזר חלילה. למשל: "גם הוא [דיימון] נמשך לקיצוניות […] יש בריינר משהו שמביט בכל החולשות האנושיות בחוסר עניין, אולי אפילו בבוז. מה עורר בו קרירות כזאת אני לא יודע". כעת, אפשר להסביר את הבחירה הצורנית הזו באופן שקשור בתוכן: אולי המספר עובר לגוף ראשון כשהוא מתאר את מחשבותיו לאחר מעשה, או בזמן הכתיבה, ואילו את מי שעליו הוא מספר, כלומר על עצמו בעבר הרחוק, הוא מציין כ"הוא". ואולי, לעתים, נועד לסמן המעבר ל"אני" עוררות רגשית של הכותב, שכמו מסיר את המסווה הספרותי המהוגן של הגוף השלישי. אבל התחושה שלי היא אחרת, ושדבר מה עקרוני נחשף כאן באשר ל"צורה" – וזו טיפשותה (לא במובן זה שהיא מיותרת, אלא במובן זה שהיא לא תמיד נושאת משמעות ובכל זאת היא אפקטיבית). נדמה לי שהכוח של הבחירה הצורנית לעבור מגוף ראשון לשלישי וחוזר חלילה נובע פשוט מהחידוש הספרותי שיש בכך וכן מהגיוון המרענן שהתחלופה מעניקה לטקסט ומהדריכות המעוררת שהיא תובעת מהקורא.

תשבי יתרץ קושיות ובעיות. אך כך או כך – רומן מוצלח.

————–

אני מצרף כאן, גם מטעמי נוסטלגיה פרטית, את הטור שכתבתי לפני עשור לעיתון "מקור ראשון" ובו כלולה ביקורת על ספרו הקודם של גאלגוט (או גלגוט) אשר תורגם לעברית:

הרופא המצוין

"הרופא הטוב" (מאנגלית: מרב זקס פורטל) הוא רומן מצוין שמשלב במיומנות סוגיות הגותיות עקרוניות בעלילה סוחפת והדוקה. דֵיימון גַלגוּט הדרום אפריקאי, שספרו היה מועמד לפרס הבּוּקר ב – 2003, נחשב על ידי כמה מבקרים ליורשו של ג'.מ. קוטזי. ואכן, יש דמיון פואטי ורעיוני בין "הרופא הטוב" ל"חרפה" של קוטזי. שני הרומנים כתובים באופן "רזה" ותכליתי, ללא סלסולים רגשניים או מילוליים, אך בעיקר: שניהם מציגים עמדה פילוסופית פטליסטית ופסימית.

כדאי להתעכב מעט על העמדה הרעיונית של השניים כיוון שהיא אינה מקומית וספציפית בלבד, כלומר, אינה נוגעת רק למצב הדרום אפריקני. קוטזי וגלגוט מבטאים בעצם עמדה (לא "אוחזים ב" אלא "מבטאים", כיוון שהרומנים שלהם אינם חד משמעיים מבחינה רעיונית) שמרנית במובן הבּרקיאני של המושג. אדמונד בֶּרק, אבי הגישה השמרנית בפילוסופיה המדינית, טען בספרו "מחשבות על המהפכה בצרפת", ששינויים פוליטיים מהירים שאינם מתחשבים במרקם חברתי נתון הם הרי אסון. גם קוטזי וגם גלגוט מבטאים את העמדה הזו – בעקבות הניסיון הדרום אפריקני – בתוספת יותר מקורטוב של פטליזם ופסימיות שנכרכו בענפים אחרים של ההגות השמרנית (ולא אצל ברק). באופן מעט מפתיע, צריך לומר, הספרות הדרום אפריקנית העכשווית מציגה עמדה פילוסופית שאינה מקובלת בדרך כלל בחוגים הספרותיים המערביים, שהנם ליברלים ורדיקלים ביסודם. כמו שכתב בסרקזם מרטין איימיס ב"המידע": "בטח שגווין מזדהה עם הלייבור (…) מפני שגווין היה מה שהיה, סופר, באנגליה, בשלהי המאה העשרים. אדם כזה לא יכול להיות שום דבר אחר (…) לעתים קרובות, כשהסתובב בחוגים שבהם הסתובב וקרא מה שקרא, נדמה היה לו שכולם באנגליה תומכים בלייבור, חוץ מהממשלה" (הוצאת "כנרת", עמ' 18). ביחס לקורפוס הספרותי הדרום אפריקאי המתגבש מתגלים החוגים הליברליים במערב כאופטימיים באופן מתמיה בכל הנוגע להבנת טבע האדם.

על מה הרומן? פרנק הוא רופא יגע בבית חולים פרובינציאלי בדרום אפריקה שאליו מגיע לורנס, צעיר תם ואידיאליסט. לורנס מנסה להפיח חיים בבית החולים ולשנות את מצבה הקשה של האוכלוסייה השחורה שסביבו. פרנק רואה בניסיונות הללו אמצעים להשקטת המצפון בלבד, שהיחידים שירוויחו מהם הם הפוליטיקאים שיעשו בהם הון פוליטי. מצבה של האוכלוסייה קשה כל כך שכמה מחוות סמליות לא ישנו אותו. העניינים מסתבכים בגלל ישרנותו המגושמת של לורנס בתוך חנות החרסינה הדרום אפריקאית. לורנס, למשל, לא יכול לשאת את הגניבות מבית החולים של טֶהוגו, האח השחור שעובד שם, בלי להבין שהסטטוס קוו עדיף על מידת הדין; עדיף שטהוגו ימשיך בגנבותיו ולא לעורר את השדים הגזעניים מרבצם.

פרנק, לעומת לורנס, ער לגיחוך שבניסיון לפעול מעמדה המוסרית בסיטואציה הדרום אפריקאית חסרת התקנה. הוא רואה איך טהוגו "המסכן" ו"המקופח", למשל, "לא נראה כמו קורבן. הוא היה צעיר ונאה, לבוש תמיד בבגדים חדשים(…) היה עלינו להתייחס אליו כאל טהוגו המסכן, המנושל והחבול, ומעניין היה להיווכח כמה כוח יש בחולשתו" (עמ' 68). הוא חושף את האירוניה בכך שאהובתו האידיאליסטית של לורנס שופטת אותו, את פרנק, בחומרה על שירותו בצבא בזמן האפרטהייד ובו בזמן נמסה מהתרגשות מול שליט-הבובה השחור, המושחת והמודח, של האזור (עמ' 136). פרנק גם יודע שהיכולת לקיים יחסים שוויוניים משוחררים בין שחורים ללבנים היא כמעט בלתי אפשרית. הוא ניהל מערכת יחסים עם שחורה שאחרי זמן מה בקשה ממנו כסף כי בניגוד אליו, הסתבר לו, היא לא ראתה את יחסיהם כשוויוניים (עמ' 38). אבל לורנס הנאיבי, למרות המוסריות הבתולית שלו, מצליח לערער את אמונותיו של פרנק שמגלה כמה נוח לו בעצם לשקוע בעמדה הפטליסטית והפסימית שלו שאינה מחייבת אותו לפעול.

החיסרון היחיד ברומן הוא הסיום שלו. על מנת לכתוב טרגדיה מודרנית מושלמת היה על גלגוט להנבּיע את הסיום באופן אורגני מאישיותו של לורנס, מ"הפגם הטראגי" הבסיסי באופיו. אבל הסיום אינו נובע מפגם זה, פגם הנאיביות, באופן מוחלק.

עוד זה מדבר וזה בא

לא יודע אם כקוראים אתם מכירים את זה אבל אני זוכר את הרגע בו הבנתי שספרות עמוקה יכולה גם להיות סוחפת. זה היה כשקראתי, לפני כעשור, את "סוף הדרך" של הסופר האמריקאי ג'ון בארת. כיום, ברבות שנות קריאה, נדמה לי שבמסורת האנגלו-סכסית קיים חוסר סובלנות בריא כלפי השעמום יותר מאשר במסורת האירופאית.

ההקדמה הזו נכתבת בעקבות קריאה בספר הסוחף של ג'ונתן טרופר, "ספר ג'ו". 367 עמ' יש ברומן הזה של הסופר האמריקאי העכשווי והם נבלעים בשקיקה. הסיפור? ג'ו גופמן הוא סופר שספרו הראשון נחל הצלחה עצומה ואף הוסרט. ספרו תיאר באכזריות את החיים בעיירה אמריקאית פרובינציאלית ושמרנית החגה סביב נבחרת הכדורסל שלה. גופמן, שחווה ילדות קשה בעיירה (אמו התאבדה והוא גם, להבדיל, לא היה מוצלח בכדורסל), לא תכנן לחזור לעיירת הולדתו לאחר כתיבת הספר, אבל כשהוא מתבשר שאביו נכנס לתרדמת אין לו ברירה. בביקורו בעיירה הוא נאלץ להתמודד עם שנאת התושבים כלפיו.

הספר כתוב בגוף ראשון כובש, מלא חיוניות, הומור, פיקחות ושנינות, והקריאה עד אמצע הרומן פשוט מתרוננת (דוגמה אחת למטאפורה פשוטה אך מלאת חיוניות: "בימים האחרונים צצים רסיסיו הפזורים של עברי כמו סניפים של סטארבאקס" – עמ' 179). כבונוס נותן טרופר תיאור אמין של הצלחה ספרותית פנומנלית וחוסר הנחת הנפשי שהיא מביאה. הוא חושף אותנו גם ללבטים של סופר אמריקאי עכשווי. כך, למשל, אומר סוכנו הספרותי של ג'ו: "ריאליזם פנטסטי הוא לא תנועה ולא טכניקה. זהו פעלול שכוחו היה בחידוש, והחידוש כבר מזמן נעלם. הקוראים מוכנים לסבול את זה אצל מארקס וקאלווינו, כי ככה ה'ניו יורק טיימס' אומר להם. אתה יהודי ממנהטן ואף אחד לא יקנה את זה ממך. לדעתי אתה סופר טוב מכדי שתבזבז את הזמן שלך על פוסט-מודרניזם ניסיוני" (עמ' 34). רלוונטי, לא?

עד כאן דבר ההגנה. וכעת דבר התביעה: חבל שממחצית הספר ואילך, למרות העניין הרב שנלווה לקריאה עד סופה, גוברת והולכת התחושה שטרופר מסתבך והולך הולך ומסתבך בכתיבה רגשנית ונוסחאתית (המפגש עם אהובת נעוריו, עורכת העיתון בעיירה; "התיקון" ביחסיו עם חברו מנוער; הפיוס המשפחתי וכד'). התחלתי את הקריאה עם סרט עצמאי וחצוף וסיימתי אותה עם סרט אוסקרים "איכותי" ו"מרגש". ועדיין – היכולת לא לשעמם לרגע מעוררת התפעלות.

"הרופא הטוב" – דיימון גלגוט. "כתר"
"ספר ג'ו" – ג'ונתן טרופר. "ספריית מעריב"

פורסם לראשונה, בשינויים מעטים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כאשר היטלר, ששב בדרך נס לתחייה בגרמניה העכשווית, רואה בעלי כלבים אוספים את צואת כלביהם בשקיות הוא בטוח שהם משוגעים חריגים. מהטלוויזיה העכשווית, שפיתוח מוקדם שלה הוא דווקא הכיר, הוא די מתרשם. כלומר, מתרשם מהפוטנציאל התעמולתי שלה, אבל די נבוך לנוכח ריבוי תוכניות האוכל. "נשארתי פעור פה, ההשגחה העליונה זימנה לעם הגרמני אפשרות מופלאה ונדירה לתעמולה, והיא פשוט מבוזבזת על חיתוך טבעות כרישה?". על עכבר המחשב יש לו רק מילים טובות לומר: "אותו פלא טכנולוגי מבית היוצר של כושר ההמצאה הגרמני: מתקן העכבר. קשה לחשוב כל המצאה גאונית יותר" ("כושר ההמצאה הגרמני", כי מי שנחשב ממציא העכבר, הוא אמריקאי ממוצא גרמני).

הרומן הזה מלווה את היטלר בעלייתו המחודשת לגדולה. הוא נתפס בטעות כקומיקאי שמחקה במדויק את היטלר וזוכה לפיכך לתוכנית טלוויזיה נצפית בהתלהבות שבה נאומיו מתקבלים כסאטירה מתוחכמת. נאומים הכוללים אמירות כגון: "הגרמני של היום מפריד את האשפה שלו באופן יסודי יותר מאשר את הגזעים שלו". כשהיטלר נוגע בסוגיית היהודים, הסוגיה הרגישה ביותר, יש צורך בפרשנות מוטעית סבוכה יותר על מנת לראות בו עדיין סאטיריקן מתוחכם – אבל אי ההבנה מצליחה להישאר על כנה ולהתבסס.

הרומן הזה הוא סאטירה. אבל סאטירה על מה, בעצם? ורמש בקי בחומר, הוא למד היטב את ההיסטוריה של המחצית הראשונה של המאה העשרים ואת הביוגרפיה של היטלר. אבל הסאטירה שלו אינה קשורה להיטלר כלל וכלל. אין בה לא הארה מעניינת של דמותו ולא דיון מעמיק במשמעות של הדמות הזו בגרמניה העכשווית. ורמש פשוט משתמש בהיטלר על מנת לערוך הזרה לאורח החיים במערב בכלל ובגרמניה בפרט במאה העשרים ואחת. כך שזו סאטירה לא הרת גורל, כי אם כזו שמתמקדת בזוטות, או בתופעות רווחות מחיי היומיום. וככזו היא גם מעט מייגעת. אמנם פה ושם הסאטירה של ורמש מחדשת ומעט מעמיקה. למשל, כשהיטלר מביט בעומס המידע והכתוביות המתרוצצות ממסך הטלוויזיה: "הכתוביות המתרוצצות ללא הרף אותתו באופן מרגיע ש[…] ממילא מה שהקריין מקריא לא כל-כך חשוב. אני יכול לחשוב על כמה דברים בתקופתי אותם יכולנו לספר לעם כבדרך אגב בעזרת הטכנולוגיה הזו. אולי לא בהכרח על סטלינגרד, אבל למשל על נחיתת בנות-הברית בסיציליה". או כשהוא שבע רצון מהדלדול הלשוני של הצעירים בזמנו, אם כי הוא טועה לחשוב שהרמה הנמוכה הזו מונחלת רק לתלמידים ממוצא תורכי. "מה שיצא מפיהם עשוי היה להספיק, לכל היותר, לקיום התקשורת הבסיסית הנחוצה, אך לא להתנגדות מאורגנת".

אבל בעיקרו של דבר הסאטירה הזו לא רק מעט מפרכת לקריאה, כאמור, אלא גם לא מחדשת. השימוש בהיטלר הוא סוג של גימיק, של "קטע", מין גירוי כמעט מכאני ולא מתוחכם. כי "איזה קטע זה" אם היטלר היה קם לתחיה וגולש באינטרנט, או נכנס לסופרמרקט עכשווי, או רואה כמה תורכים יש היום בברלין, או רואה מי הם ממשיכיו העלובים בימין הקיצוני העכשווי, או מודאג מחיוורונה של צעירה גרמניה עכשווית לובשת שחורים.

ודווקא יש פוטנציאל סאטירי מעמיק בהקמתו של היטלר לתחייה והשתלתו בעולם העכשווי. ובלי קשר לתכני האידיאולוגיה הנאצית, או לאפשרות תחיית הפאשיזם באירופה העכשווית. הפוטנציאל הסאטירי נוגע בסוגיית הרצינות ואי-הרצינות, לרצינות של החיים במחצית הראשונה של המאה העשרים, שהיטלר הוא הדוגמה הקיצונית ביותר שלה, ולאי הרצינות הבסיסית שבה אנחנו מתייחסים לחיינו בחברות העכשוויות. נוצר איזה פיחות אדיר בחשיבות שאנו מייחסים לעצמנו ולחיים שאנחנו מנהלים. הסיסמה של העידן העכשווי היא "אל תיקח את עצמך יותר מדי ברצינות" וזו היא הסיסמה הכי אנטי-היטלראית שניתן להעלות על הדעת. ולפיכך יש בהשקפת העולם שלנו הרבה דברים חיוביים. אבל בהחלט לא רק כאלה. אי הרצינות הבסיסית של החיים במערב כיום נובעת ראשית מכך שרמת הקיום הבסיסית מובטחת לכלל האזרחים. אנשים שנאבקים על מנת לשרוד אינם יכולים להתייחס לקיום באירוניה. אבל אנשים עם רשת ביטחון בסיסית יכולים. אבל אי הרצינות נובעת גם מתפיסה צינית יסודית של הקיום האנושי בחברות המערביות העכשוויות. בני האדם בציביליזציה הזו עסוקים במכירה ובקנייה, מנסים לקנות כמה שיותר בזול ולמכור את מה שיש להם למכור בכמה שיותר יוקר. בזמנם הפנוי הם עסוקים בהתבדרות אינסופית מול המרקע ובסגידה לידוענים למיניהם. הדרמה הגדולה בחיים של חלקם היא הוספה של חמישה קילוגרמים למשקלם, והפצעים הם פצעי גאווה ותשוקה לא נמלאת. ואילו חזית המדע של בני האדם העכשווים במערב מנסה לצייר תמונת אדם שאינו שונה מהותית משאר הבריאה, מעין קוף מתוחכם, או מחשב מבשר ודם. אי אפשר לרחוש הערכה רבה לבני האדם בציביליזציה הזו. העמדה הרצינית נתפסת לפיכך כיום כעמדה לא רצינית. והרצינות הזו, שאבדה, היא בהחלט נושא רציני. אינסוף הקטעים הסאטיריים שהשתמשו בזעם האדיר של היטלר על התפוררות החזית המזרחית, כפי שהוא הוצג בסרט "הנפילה", לצורך תיאור תסכולים של חיי היומיום שלנו ("היטלר מתעצבן על המחסור בחניה בתל אביב" וכדומה), בנויים, בבלי דעת, על הפער התהומי הזה בין הרצינות ההיטלראית לזוטות שאנו עסוקים בהם בחיינו נעדרי המשקל.
אבל כל זה, אם הוא בכלל קיים, לא מודגש ולא מפותח ב"הוא חזר".

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אם זכרוני אינו בוגד בי, היה זה הסופר הבריטי השנון, מרטין איימיס, שענה פעם על השאלה "לְמה זקוק אדם על מנת להיות סופר?" בתשובה: "רצוי שלא יהיה יותר מדי אינטליגנטי, איכשהו זה הורס". המיני-טרגדיה של האנשים החכמים, האנשים הידענים, המבקשים להיות סופרים, היא גם בשורש הפגם של הספר הזה. ספרות גדולה חייבת להיכתב, כנראה, גם מכוח אינסטינקט-דחף אטוּם ואולי אף מתוך אי רצון יצרי לדעת יותר מדי מה עושים מתחריך, ולא מתוך מודעות עצמית וידע נרחב בדבר מה זו ספרות גדולה, מודעות עצמית וידע נרחב שהספרות-שמבקשת-להיות-גדולה של לבני סובלת מהם. ועם זאת, למרות שבניגוד לספרות גדולה שהינה יצרית, רגישה לדקויות ומלאת הומניות ותבונה, לבני כותב ספרות שלעתים היא "יצרית", "רגישה לדקויות", "הומנית" ו"נבונה" – כלומר ספרות מודעת מדי לעצמה ולְמה זו ספרות גדולה – למרות כל זאת: הטקסט מכיל גם קטעים ורגעים רבי יופי, כוח, תבונה ודקות, קרי ללא מירכאות.

לבני, יליד 1934, אדם עתיר פעלים ומעש (בין היתר היה: מפקד גל"ץ, מנכ"ל רשות השידור, יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2) כתב בעשורים האחרונים רומן רב ממדים ששמו "חומר החיים", רומן בעל תשתית אוטוביוגרפית אך בהחלט לא אוטוביוגרפיה. מתוכו בחרה הסופרת אלאונורה לב עשרים ותשעה קטעים שעומדים כל קטע בזכות עצמו ואף כולם כמכלול עצמאי בנפרד מכתב היד שהם נלקחו מתוכו. ישנם כאן, בין השאר, זיכרונות ילדות על התעללות של ילדים תל אביביים בעכבר בראשית שנות הארבעים, התחקות אחר זיכרונות ילדות בקטע מצמרר בו מספר לבני על עמידתו כאדם בוגר מול דלת חנות הכובעים לשעבר של אביו שמת, הרהורים פילוסופיים על הבחירה שלנו בחיי נוחות ממיתים לעומת חיי חירות מסוכנים אך אכן מְחיים, קטעים מכמירי לב על יחסיו עם ילדיו.

אולי אדגים את הכוח והחולשה בטקסט של לבני בסיפור שהזכרתי, הסיפור על ההתעללות בעכבר. הכותרת של הסיפור היא "תל אביב, קיץ 1942: העכבר". כמובן, כפי שהדבר נעשה ב"ספרות גדולה", ניתן כאן רק "רמז דק מן הדק" ותו לא. הקיץ הארור ההוא הרי היה הקיץ שבו יצא לדרך "הפתרון הסופי" (אחרי ועידת ואנזה בראשית 42'). אבל זהו למעשה "רמז דק" כקורת בית הבד, זוהי אירוניה אוורירית כמו גל האובך שאפף אותנו לפני כמה חודשים. וגם ללא ציון השנה ובלי זיכרון השואה, הרי שכל החלק בסיפור שבא להראות איך "הרֶשע מצוי בכולנו, גם בילדים קטנים", כל הרובד ה"פילוסופי" הזה הוא בנאלי ביותר, קלישאה של ספרות איכות. ובכל זאת זה קטע מצוין! הוא מצוין בגלל התיאור הפלסטי המדויק והמבקש להיות מדויק של תנועות העכבר בתוך המלכודת. יש כאן לכידה במילים (וסליחה, עכבר, על המטפורה), לכידה חושנית במילים של תנועות העכבר במלכודת.

ואולי אתן עוד דוגמה לכוח ולחולשה של הספרות של לבני. בקטע "הפלגות הלילה של אבא", המתאר ללא כחל ושרק, אלא בססגוניות של צבעים אחרים וכהים יותר, אך כן בלוויית קולות, את מעשיו של האב בבית השימוש. הרי אתה חש, הקורא, את החגיגיות הפוגמת של המודעות העצמית, כמו אומר הסופר לעצמו – ולאוזניך – בחיכוך ידיים: אח, הרי כך עושה ספרות גדולה, היא אינה מסבה פניה מהפסולת, הופכת אותה ליהלומים, האם לא ג'ויס היה זה שתיאר חרבון ב"יוליסס"? ועם זאת, למרות תחושת הלוואי הזו, הרי שהקטע גם מרשים בדקדקנותו ובפרטנותו.

היה ניתן להסיק משני הסיפורים האלה, וכך חשבתי בהתחלת הקריאה, שיש להפריד בין לבני הקונקרטי, שהוא מצוין, ללבני של מוסר ההשכל, או זה שמבקש להגביה מעל רובד הסיפור, זה שלא מסתפק בסיפור כסיפור ומבקש להיות גם כבד הגות ושרעפים. אבל ההבחנה הזו לא עומדת ביחס לחלקים אחרים בהמשך הספר, בהם, לעיתים, דווקא ההתבוננות המדוקדקת, המיקרוסקופית, נחווית כמאולצת, כלומר כ"מיקרוסקופית" ו"מדוקדקת", ואילו ההפלגה הפסיכולוגית-רעיונית היא המוצלחת. כך, למשל, הפירוט הפרוסטיאני-יזהרי שבו מנתח לבני לנתחים דקים ונאים מדוע בן מסתייג מחיבוקו של אביו (מעבר להסתייגות הפשוטה מהאב, אולי "הוא לא רוצה להעליב אותי, וחוסר הבעה ימנע הבעה של רוגז"; ואולי הוא פשוט "לא רוצה להיות מוסח ממה שהוא נתון בו, מהמסגרת האוטונומית של אישיותו"; ואולי הקיפאון הזה של ילד שנדרך לחיבוקו של אביו הוא רק כלי עזר, הוא "בוחן בלי-לדעת מאחורי קיפאון הפרצוף שלו את רצוני לחבק אותו"). או בקטע מעניין שנקרא "טיוטה קצרה לארס פואטיקה" ובו דן לבני במהות הספר שקטעים מתוכו מוצגים לפנינו.

כל הקטעים כתובים בעברית נהדרת. חלק מהקטעים זוהרים ונקיים. ובכולם, בצד, לעתים וכאמור, מודעות עצמית פוגמת, או התבוננויות מיקרוסקופיות שחלקן מחושבות אף מייגעות, בצד עמקות רשמית מדי, כולם, אני אומר, כלומר כולל אלה הפגומים, מכילים בתוכם רגעים מוצלחים.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ב"החברה הגאונה", הרומן המצוין של הסופרת האיטלקיה אלנה פרנטה, הראשון מארבעת "הרומנים הנפוליטניים" שלה, שכפי שמצטייר מהכרך הראשון, שהוא היחיד שתורגם עד כה, הינם גם רומנים של חניכה לאמנות, מתארת המספרת, נערה ששמה אלנה, את סגנון הכתיבה של חברתה, לילה. כשקראתְ את מכתביה של לילה, אומרת אלנה, לא חשת באי הטבעיות של המילה הכתובה. היא כתבה כאילו היא מדברת אתך. אם כי, מוסיפה אלנה, נמנעה מצד שני מהמגרעת של הדיבור והיא אי הרהיטות שלו (חזרות מיותרות, בחירת מילים לא מושכלת וכו'). בתיאור הזה מתארת הסופרת (באמצעות המספרת בעלת השם הזהה) לא רק את סגנונה של לילה, אלא את הניסיון המוצלח שלה בכתיבה טבעית, במה שניתן לכנות "דיבוריות מהוקצעת". הסיבה בגינה אני מסתייג ממה שאני מכיר מהסופרת הברזילאית ממוצא יהודי, קלאריס ליספקטור (1920-1977), שאנשי ספר רבים מחשיבים מאד את כתיבתה, הינה שליספקטור לא נותנת לך לרגע לשכוח שאתה קורא "ספרות", כלומר קורא טקסט כתוב, לא מדובר, טקסט מחושב, גדוש, "רב משמעות". הסיפורים ב"אושר סמוי", הקובץ של ליספקטור שיצא בעברית ב-2001, עשירים במטפורות ודימויים "נועזים", שמסבים תשומת לב לעצמם, מערבים באופן בוטה ו"עמוק" בין המופשט לקונקרטי, מדגישים את דקותם וסמליותם שלהם, וככלל יוצרים רושם נפוח, רושם לא טבעי. אני מסייג את ההסתייגות שלי משתי סיבות. הראשונה, אני מכיר רק חלק מהקורפוס של ליספקטור (שגם רק חלק ממנו תורגם לעברית). והשנייה, שלמרות כל האמור, למרות החגיגיות המאולצת והפומפוזיות שכופה ליספקטור על הנרטיב שלה, יש בחלק מהסיפורים "משהו", יש שם בהחלט "משהו" למרות הכל (אם כי לא "בגלל הכל" כפי שסבורים מעריציה).

אני מקדים את הדברים הכלליים האלה על כתיבתה של ליספקטור בייחוד משום שקובץ הסיפורים החדש שלה שתורגם, "דרך הייסורים של הגוף", קובץ שיצא ב-1974, עורר ביקורת וזעם בקרב מעריציה של הסופרת, שראו בו בגידה בדרכה ובשליחותה האמנותית. זאת משום שהקובץ כתוב באופן ישיר ומשוחרר יותר מהגודש הליספקטורי, אבל בייחוד בגלל תכניו, שעסקו באופן בוטה לטעמם של המבקרים במין. אבל כשם שלא התרשמתי במיוחד מליספקטור "המהוגנת", לא הזדעזעתי מהקובץ הבוטה כביכול. דעתי עליו חצויה. ובעוד הוא מכיל כמה סיפורים סתמיים, יש בו כמה סיפורים שבהחלט יש בהם "משהו".

בין הסיפורים הסתמיים בקובץ ניתן למנות את סיפור-הבדיחה ה"נוצרי", בדיחה לא מצחיקה במיוחד, על מרייה דאַס-דוֹרס, הבורגנית המהוגנת, שמתברר לה שנכנסה להיריון (היא, מדווחת מרייה, אמנם נשואה, "אבל בתולה, בעלי אף פעם לא נגע בי. ראשית, כי הוא גבר בעל סבלנות; ושנית, כי הוא חצי אימפוטנט"). מרייה מבקשת לשחזר בלידה את לידתו של ישו, הילוד המפורסם בהיסטוריה שכמו ילדהּ שלה נולד שלא מבּיאָה. עוד סיפור סתמי, שאולי נועד לזעזע את הבורגנות הפורטוגזית, אבל לא הצליח לערער את נשמתי הטהורה, הוא סיפור על גבר ושתי נשים שחיות יחדיו. הנשים אף רוצחות את הגבר על שום שהגבר לא הסתפק בצמד נשותיו ובגד בהן עם אישה שלישית. לפעמים משתרבבים הפאתוס ו"העמקות" של ליספקטור של "אושר סמוי" גם לסיפורים שכאן וגורעים מכוחם. "איך אוכל להיות אֵם לאיש הזה?" קוראת המספרת שמזוהה כליספקטור עצמה באחד הסיפורים, כשהיא פוגשת במשורר מידידיה שהידרדר לאלכוהוליזם, "אני שואלת את עצמי ואין תשובה. אין תשובה לכלום. הלכתי לישון. מַתִּי". זו כתיבה רגשנית ופומפוזית. בדומה לסיום של סיפור אחר, מתחכם ונפוח אף הוא: "לבסוף החלטתי, אלך להדליק את הטלוויזיה. לפעמים אנחנו מתים".

לעומת זאת, בין הסיפורים שיש בהם "משהו", בולטים הסיפורים על מיניות נשית מודחקת או מתוסכלת. חלקם טובים בגלל האופן הישיר והלא מתחכם שלהם. כך הוא הסיפור הקצרצר על דונה קנדידה ראפּוֹסוּ שבגיל שמונים ואחד הולכת לגיניקולוג על מנת שירפא אותה מ"התשוקה לעונג". לצערי זה לא עובר אף פעם, אומר הרופא, "זה עד המוות". "אבל זה גיהינום!" מוחה הזקנה, על תשוקתה שלא יכולה לבוא לידי סיפוק. לא, עונה הרופא, "אלו החיים". לבסוף הוא ממליץ לה על "תרופה" – אוננות. זה בהחלט לא סיפור "בוטה" – זה סיפור כן, רגיש והומני. באופן מעט יותר מתחכם, אם כי גם מבדר למדי, מסופר כאן, בסיפור אחר, על קלדנית לונדונית יפה, שכמידת יופייה כך גם צניעותה ובתוליותה. גיבורת הסיפור רותחת מתשוקה אך מצוננת מעכבות. לבסוף נמצאה לה גאולה: לטענתה, חייזר מכוכב שבתאי מענג אותה אחת לזמן מה. זו בדיחה חכמה על הדחקות מיניות ופתרונן שלא מהעולם הזה; על כך שגדולי המדחיקנים ובעלי העכבות המיניות הם גדולי בעלי היצרים (הגיבורה, שבתחילת הסיפור לא מתקלחת עירומה מפאת צניעותה, הופכת אחרי ההתנסות המינית המופלאה לזונה). עוד דוגמה לסיפור מוצלח הוא הסיפור על חשפנית שידידהּ, "טרנסווסטיט מצליח", מקנא לה על גבר שהשיגה, ומאשים אותה (למרבה האירוניה, כן?) ש"היא לא אישה אמיתית". ומדוע? "כי אפילו להכין ביצה את לא יודעת".
בסיפורים המוצלחים מומחש המין כעונג, וכגיהינום – "אלו החיים".