מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

היה אפשר לקצץ אולי 200 עמודים מה-653 ברומן החדש של ג'ונתן ספרן פויר. ואפילו אז, מ-453 הנותרים, היו נשארים גידולי קיטש, אלא שלא היה אפשר להוציאם בניתוח בלי להרוג את הרומן. ובכל זאת, זה לא רק ספרו הטוב ביותר של ספרן פויר עד כה, אלא יצירה מרשימה מאד באופן כללי.

הרומן, שראה אור השנה בארה"ב, מתאר את תהליך הפרידה של ג'ייקוב וג'וליה, זוג יהודים אמריקאים בני ארבעים וקצת שחיים בוושינגטון. ג'ייקוב הוא סופר ותסריטאי, ג'וליה היא אדריכלית. לזוג שלושה ילדים. בני הזוג הם יהודים לא מאמינים ולא שומרי מסורת באופן עקבי ומלא, אבל הקשר ליהדותם חשוב להם והם משמרים אי אלה טקסים, ביניהם טקס הבר מצווה הממשמש ובא של בנם בכורם, סאם, שבשיבוש ההכנות לקראתו נפתח הרומן. במקביל לעלילה המשפחתית, ישנה כאן עלילה רחבה שבה מתואר כיצד בעקבות אסון טבע (רעידת אדמה) נאלצת ישראל להיאבק על חייה מול מלחמה שפורצת כתוצאה ממה שנתפס כטיפול לא ראוי של ישראל בהשלכות אסון הטבע באוכלוסיית השטחים שמוחזקים בשליטתה ובהם חיה אוכלוסייה פלסטינית וכן בטיפולה בהר הבית, שנפגע גם הוא באסון. במסגרת מלחמת הקיום הזו, קורא ראש ממשלת ישראל ליהודי ארה"ב להתנדב לסיוע פעיל במלחמה וכך עומדת סוגיית נאמנותם של ג'ייקוב וג'וליה ליהדותם, או לישראל, למבחן.

זו יצירה מרשימה, קודם כל, כי ספרן פויר מצליח להיחלץ בה מעמדת הילד החמוד, הן מהקיטש שבתיאור ילדים פיקחיים חמודים והן מעמדת המספר המציג את כישוריו לראווה כילד פלא המצפה למחיאות כפיים. זו הרי המחלה המשותפת לבני דורו הסופרים, היהודים והלא יהודים, הסירוב להפוך לגברים (מייקל שייבון, למשל, וגם פוסטר וואלאס, המבוגר מהם). על מקום "הגברים הנרקיסיסטיים הגדולים", כפי שכינה פוסטר וואלאס את פיליפ רות, ג'ון אפדייק ונורמן מיילר, מצאו הסופרים האמריקאים הגברים חלופה יחידה לרגשות האשם שלהם על גבריותם: עמדת הילד. אבל מלבד החולניות האמריקאית הטיפוסית (בתוך המיליה הספרותי) ביחס השלילי לגבריות מתפרצת, הרי שבמקרה היהודי הייתה כאן החמצה גדולה. הגבריות המתפרצת של פיליפ רות היא סוד כוחו הספרותי, כי היא נעשתה על רקע יהודי מסרס של תרבות עצורה ושכלתנית. ההיחלצות של רות הינה היחלצות מחליפת החנק המוסרנית של אידאולוגיית "המענטש". כשספרן פויר ובני דורו נסוגו בבעתה מהעמדה הזו, הם אכן הפכו לחצי אימפוטנטים גם מבחינה ספרותית. מאבקו של ג'ייקוב להיחלץ מנישואיו הוא גם מאבקו של הסופר להגיע לרמתם של אבותיו הספרותיים הגדולים. הגברות העולה של ג'ייקוב היא גם בגרות ספרותית. והמאבק הזה צולח לאורך מאות דפים כאן. למעשה, הרומן הזה, בהומור השנון והפרוע שלו כמו גם בעיסוקו בשאלת הזהות היהודית (תוך עוינות מוצדקת למה שאצל הלר בשנות השבעים היה ניצני הניאו-שמרנים היהודיים וכיום פריחה מלאה של הז'אנר), מזכיר לפרקים את "גולד שווה זהב" של ג'וזף הלר, כמו גם שבסוג אחר של הומור ובעיקר בתמה הראשית, גבריות ובגרות, את יצירותיו של פיליפ רות. וזו מחמאה גדולה.

מלבד התמה העיקרית, יש כאן חלקים הגותיים מרשימים (למשל, נגד ההתקרבנות היהודית ומיקוד הקיום היהודי סביב השואה); יש כאן תיאורים שנונים ומלאי חיים של חיי משפחה וזוגיות, לא נעדרי קיטש, אבל גם מלאי תבונה, הומור, מרירות ורגש חזקים.

כריכת הסיפור הפרטי של ג'ייקוב וג'וליה במאורע קטסטרופלי מדגיש את נקודת התורפה של ספרן פויר: משיכתו לסנסציוני, לרגשני ולקיטשי (ילדים קטנים וקטסטרופות גדולות מככבים ברומנים שלו). אבל כאן הכריכה הזו גם מהווה כלי רב עוצמה בקידום התזה המרכזית של הרומן, ולכן לא ניתן "לנתחה החוצה" מהטקסט. בסאטירה אדירה על קרוב משפחתו הישראלי של ג'ייקוב, יזם הייטק מצליח, ממחיש ספרן פויר את יחסו הנרתע של היהודי אמריקאי המתורבת מהישראלי הבוטה, השחצן, החומרני, סחטן הרגשות הלאומיים. אבל הישראלי הזה מציב גם מודל גבריות שבו ג'ייקוב, העצור והנוירוטי, מקנא. וכך נכרך הישראלי, נכרכת ישראל, בסוגיה שמעסיקה את ג'ייקוב בחייו הפרטיים. אם מיקי שבת של פיליפ רות מבטא את גבריותו המתפרצת בכך שהוא מעולם לא התעניין בגורלה של ישראל, ג'ייקוב שוקל לרגע לבטא את גבריותו המתעוררת בהתגייסות לטובתה של ישראל. הצמדת חורבן הבית הפרטי לחורבן הבית הלאומי מאפשרת לספרן פויר לפתח גם תמה אחרת: עימות בין המחויבות לאנשים הקרובים אליך לבין מחויבות לאומית. בקטע מדרש אדיר מעמת ג'ייקוב את ה"הנני" שמשיב אברהם לאלוהים השולח אותו לעקוד את בנו ל"הנני" שבו הוא עונה ליצחק בנו בדרך לשחיטה. לעתים יש לבחור בין המחויבות למשפחה למחויבות התיאולוגית או האידיאולוגית. ולג'ייקוב ברור, ברוב הרומן, שהבחירה תיפול על משפחתו. בהערת אגב, הרומן מצביע על התרחקות מדאיגה מישראל של יהודים ליברליים, על סף גט כריתות לישראל, התרחקות, גט, שצריכים מאד להדאיג אותנו. אבל באופן לא מודע לסופר, לדעתי, ההצמדה הזו בין הסיפור המשפחתי לסיפור הלאומי, מציבה את ספרן פויר בחזית הספרות הנכתבת היום (וולבק, קנאוסגורד וא.ב. יהושע, למשל). הנושא הגדול שניצב בחזית הספרות הזו הוא האם אנשים אתאיסטיים יכולים באמת להתמסר לקורבן הגדול שנדרש על מנת להקים ולקיים משפחה. האם לא נגזר גורלנו הדמוגרפי להפסיד לאוכלוסיות מסורתיות. כאילו שואל הרומן בתת המודע שלו: האם לולא המחויבות הלאומית, הזהות הלאומית, הנקמה בנאצים, הדאגה לישראל ולעם היהודי וכו', האם לא הייתה עולה השאלה האם בכלל להקים משפחה? אין כאן, אם כך, רק הצבה של המשפחה מול הלאום, נושא נדוש מעט, אלא של הלאום והמשפחה כאחד מול הרווקות, מול הקיום האינדיבידואלי. האינדיבידואליזם כמבקע את המשפחה והלאומיות כאחת.

כך שלמרות העומס המאני של הטקסט, הארכנות והקיטש, ספרן פויר הצליח להפוך את הקיום היהודי אמריקאי העכשווי ליצירת אמנות משמעותית, הצליח לעלות לליגת אבותיו הספרותיים היהודים אמריקאים.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה רומן טוב מאד ורומן מקומם מאד. הוא טוב מאד למרות שהוא מקומם מאד. והוא טוב מאד גם בגלל שהוא מקומם מאד. כלומר, בגלל שמבוטאת בו עמדה מקוממת, אך מנוסחת בכוח, בקוהרנטיות, בתבונה. עמדה שמכריחה את הקורא להתעמת מולה, להתנגד לה.

אלבר קוסרי הוא סופר מצרי שנולד בקהיר ב-1913 אך מ-1945 חי בצרפת, כתב שם צרפתית והפך להיות סופר הידוע בעיקר לאניני טעם, שרק בערוב ימיו (הוא נפטר ב-2008) זכה להכרה רחבה. "קבצנים וגאים", שראה אור ב-1955, נחשב ליצירת המופת שלו והנו גם הידוע בספריו.

הרומן מתמקד בחייהם של שלושה אינטלקטואליים קהירים שחיים בחלק העני של העיר. מסביבם עוני חרוף, דלות משוועת, עליבות נוראה. בעוד אחד מהשלושה מאמין במהפכה סוציאליסטית שתמרוד בזוועת העוני שסביבם, שני האחרים אינם מאמינים ששינוי כזה יכול לקרות ואף לא שהוא רצוי. כאן הוא העוקץ של הרומן. איש האקדמיה לשעבר, המרצה להיסטוריה לשעבר, גוהאר, כמו גם חברו המשורר המצוין והמכוער הידוע, יֶגֶן, בחרו בחיי העוני והעליבות. הם לועגים לחברם השלישי, אלכורדי, על חלומות המהפכה הרומנטיים שלו. אלכורדי אכן הוא דמות נלעגת מעט, לא רק בעיני חבריו, אלא גם בעיני המספר, שעמדתו קרובה לזו של שני גיבוריו הבטלנים להכעיס. הפילוסופיה של גוהאר ויגל היא זו: החיים אינם טרגדיה, כי אם קומדיה. יש לחיות את החיים מתוך קלות דעת והיעדר שאפתנות. כל ניסיון לתיקונם ייגמר בדיכוי חדש. אך באופן עקרוני יותר: החתירה להפוך את החיים למכובדים נוגדת את טבעם הליצני וחסר הכבוד העמוק. כך מהרהר בחיבה יגן על גוהאר: "גוהאר לא היה מתקן עולם, גם לא מטיף מוסר. הוא קיבל את האנשים כפי שהם. את הייחוד הזה שבטבעו עדיין לא מצא יגן אצל אף אחד אחר. רוב האנשים התעקשו לתת עצות, בדיוק כמו אמו".

קוסרי הערמומי נוטל את ההאשמה השגורה כלפי המזרח, על כך שהוא נרפה, עצל, לא מסוגל לתיקון חברתי, פטליסטי וכו', והופך אותה על פיה. הוא מתהדר בתכונה הזו של המזרח, שאינו שוגה באשליות כמו המערב על "קדמה" וגם אינו מוליד משטרים רצחניים שנוסדו על בסיס האמונות האלה. את התזה הפילוסופית העקרונית הזו משבץ קוסרי בכתיבה אוורירית ודוהרת קדימה באופן מענג, תוך דילוג בין תיאורי טיפוסים גרוטסקיים מרשימים, מתוך ציניות מרעננת. וגם בסיוע עלילה מרכזית ממוקדת. אבל בעלילה הזו נגלה בבירור גם המקומם בטקסט הזה. גוהאר, שכמו יגן, מעביר את ימיו בעיקר בעישון חשיש, נתקף בקריז בגלל היעדר חומר. הוא רוצח זונה מבית הבושת בו הוא עובד כמנהל חשבונות עלוב, בגלל שהוא מעוניין לשדוד אותה. גוהאר אינו סדיסט רע לב, אבל הוא גם לא מתחרט אחרי שהתפכח מהקריז שלו. הרצח הוא עוד דבר מה שאירע בעולם חסר השחר שלנו, האבסורדי שלנו. הוא ממתין בסקרנות לראות מה יקרה? האם ייתפס? ממתין בסקרנות אדישה למדי.

כך שהניהיליזם של גוהאר – ושל הרומן בכללותו – כולל גם אדישות לתוקפנות. ככלל, כדאי לדעתי להבחין בין ניהיליזם שהשלכותיו נוגעות לניהיליסט עצמו (המדוכא, כמו אצל וולבק, או השמח בחלקו, כמו אצל הנרי מילר) לניהיליזם שהשלכותיו הן תוקפנות כלפי הזולת (מהסוג שהבהיל את דוסטוייבסקי ובזמננו, ולהבדיל, מצוי ברומנים של הסופר ההולנדי, הרמן קוך). הראשון מעורר אהדה, ואילו השני רתיעה.

שני רומנים אחרים עלו במחשבתי בקריאה של הרומן הפיקחי והמענג הזה. הראשון הוא יצירת המופת של הסופר הרוסי בן המאה ה-19, איבן גונצ'ארוב, "אובלומוב". כמו גוהר ויגן גם אובלומוב בוחר בחיים פסיביים לחלוטין, ומבקר את אורח החיים האמביציוזי והתזזיתי שסביבו. אבל "אובלומוב" הוא יצירה הומניסטית עמוקה. אובלומוב פסיבי כי חיי הפעולה שמוצעים לאדם הרוסי בן ימיו נראים לו מוגבלים ומצמצמים את אנושיותו. ואילו הטקסט של קוסרי הוא אנטי הומניסטי. החיים הם מהתלה. אין להתייחס אליהם ברצינות. היצירה השנייה היא "בית יעקוביאן" של עלאא אל-אסוואני. ברומן המצרי הזה, שראה אור ב-2002, מתוארת קהיר ענייה מרודה ועלובה באופן שאינו שונה בהרבה מזו שמתאר קוסרי (ויש עוד הקבלות: למשל המוטיב ההומוסקסואלי בשני הרומנים). זאת למרות שהרומן של קוסרי מתרחש בשנות הארבעים ושל אל-אסוואני בשנות התשעים. אבל "בית יעקוביאן" מוּנע בדלק של מחאה, זה רומן רושף התקוממות ומרי על עליבות החיים במצרים. "בית יעקוביאן" רוצה לעורר את בני האדם לשנות את חייהם. קוסרי רוצה להניאם מתקוות כאלו. לא לחינם, כנראה, נכתב "בית יעקוביאן" בערבית ואילו "קבצנים וגאים" בצרפתית. בפריז אפשר להתענג ביתר קלות על הפילוסופיה הפיקנטית של קוסרי, בקהיר יותר קשה להתחמם לאורה הקר.

יש להודות לניר רצ'קובסקי על הבאת הספר הזה לקורא העברי ועל אחרית הדבר המעניינת שכתב לרומן (שגם מתורגם על ידו היטב, כהרגלו). הרומן הזה מסב לקוראו גם את הנאת הוויכוח, את התקוממות החלקים בנפש, אולי שרידי החלקים בנפש, שלא משלימים עם הכאוס, והעוול, והעליבות, את התעוררות אותה השקפה הומניסטית אנטי-פטאליסטית שניסח ברנר ב"מכאן ומכאן": " זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי וזוהי צוואתי האישית: החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המוות רע. העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה. האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר. צריך, בכל זאת, לעבוד. כל זמן שנשמתך בך יש מעשים נשגבים ויש רגעים מרוממים".

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הסיפור הפותח את הקובץ הזה – נובלה ליתר דיוק – בשם "כדור שומן", ראתה אור ב-1878 ופרסמה את שמו של מופסן בן ה-28 ברבים. מאז ועד מותו המוקדם בגיל 43 (מעגבת) הפך מופסן לנסיך העולמי של הסיפור הקצר (הוא כתב 300 סיפורים קצרים וגם ששה רומנים).

"כדור שומן" מבטא את הסגולות של הסיפור המופסני היטב. חיוניות וחריפות, שעם זאת לא גולשת לסנסציוניות זולה (למרות שסכנת הגלישה קיימת באופק); בצד ביקורת נוקבת של אופי ושל החברה בכללותה, ולעתים גם תפיסה פילוסופית מקיפה שהסיפור מדגים אותה (מבלי שהיא, התפיסה, תפגם בהנאה מהסיפור הפרטיקולרי). "כדור שומן" מתרחש בזמן הפלישה והכיבוש הפרוסי של חלקים נרחבים מצרפת במלחמת 1870-1871. קבוצת אריסטוקרטים ובורגנים צרפתית מכובדת מקבלת היתר מיוחד מהשלטונות הגרמניים לנסוע מהעיר הכבושה רוּאֶן לנמל לה האבר, שנמצא תחת השלטון הצרפתי. אל תוך הכרכרה הדחוסה במכובדים – ולמען השלמת המיקרוקוסמוס הצרפתי, להשלמת פלטת הצבעים, מכניס אליה מופסן גם נזירות ו"דמוקרט נלהב", אויב הבורגנות והאריסטוקרטיה – מצטרפת גם זונה מקומית לבבית ועסיסית המכונה על שום עסיסיותה זו "כדור שומן". האתר הדחוס המתגלגל בדרכים, המרכבה, מאפשר למופסן להדגיש את הרתיעה של החברה המהוגנת מעמיתתם לנסיעה. אבל זו האחרונה קונה את לבם, וליתר דיוק כרסם, כשהיא חולקת איתם בדרך מהמזונות הערבים שהביאה עמה. אלא שאז עוצרים הפרוסים את המרכבה ומתנים את המשך המסע בכך ש"כדור שומן" תעניק מחסדיה לקצין האחראי במקום. מסיפור העלילה הפשוט הזה רוקח מופסן מטעמים, נוסק לנושאים גדולים כמו לאומיות ויחסי כוח חברתיים. הזונה, מטעמים פטריוטיים, לא מוכנה לעסקה. הפטריוטיות היא גם, לכאורה, הכוח שמלכד את החבורה הצרפתית הקטנה ואכן עמיתיה לדרך מתרשמים מהחלטתה ותומכים בהתחלה בנחישותה. "הרוזן אמר בשאט נפש שהאנשים הללו מתנהגים כמו הברברים של ימים עברו. והנשים הרעיפו על כדור שומן גילויי אהדה נמרצים ומלאי חיבה". אבל הלכידות הלאומית נסדקת כשהעיכוב מתמשך. האינטרסים האנוכיים מבצבצים בחזרה, ועמם גם מתגלעים שוב במלוא העוצמה הפערים המעמדיים והנורמטיביים.

בכלל, כמה מטובי הסיפורים כאן עוסקים בזונות. מופסן התמחה בנושא, בספרות כבחיים, התמחות שהובילה גם למותו. בנובלה הומוריסטית, "בית טֶלייה", שההומור שלה חזק במיוחד בגלל שמופסן משכנע במציאותיות של הפנטזיה שהוא מספר עליה, מתוארת מדאם של בית בושת מבוקש בעיירה בנורמנדי שסוגרת את העסק שלה למשך כמה ימים (ולתסכולם של נכבדי העיירה שבית הבושת היה מקום הבילוי החביב עליהם) על מנת להשתתף בטקס הקומוניון הראשון של אחיינית שלה שנערך ברוב הדר בעיירה נורמנית אחרת. המדאם ועובדותיה, כאמא אווזה וברווזיותיה הססגוניות, מדהימות את העיירה השלווה ואת טקס הקומוניון הזה לעולם לא ישכחו בה. יחסו של מופסן לזונות, חשוב לומר, הומניסטי ואוהד אך לא סנטימנטלי. התיאור שלו אותן מפוכח אך אמפטי, לבטח לא מתנצל. בסיפור נוסף ("מדמואזל פיפי") שבו הגיבורה גם היא זונה, ועוד זונה יהודייה, "גיבורת הסיפור" היא גיבורה אמתית שנוקמת באופן פטריוטי את נקמת צרפת הכבושה בקצין גרמני סדיסטי (ייאמר אגב אורחא שבתיאור הדמות הזו יש איזו הטרמה מסמרת שיער להתנהגות שהיא נאצית ממש).

האֵרוס מעסיק את מופסן בחלק ניכר מסיפוריו ולא רק באופן המוזכר, כלומר לא רק ביחס לזנות וזונות. העניין שלו באהבה מטעין את סיפוריו באותה אנרגיה וחיוניות שהזכרתי. ועם זאת, כאמור גם כן, יש איזה עידון בסיסי בכתיבה שלו, איזו רגישות גדולה, שמונעת ממנו ליפול לוולגריות או לסנסציוניות. הסיפורים חריפים ומעוררים אך לא יוצרים תחושה של ניצול הקורא בפנייה ליצריו הבסיסיים הלא מעובדים. כך למשל, בסיפור קצרצר, כשמופסן מספר על פריזאית נשואה שנאפה לראשונה בחייה, הוא מתמקד בזעזוע של האישה מעצמה, האישה שאוהבת את בעלה. או כשהוא מספר על צמד חברים איכרים שהאחד מכר לרעהו את אשתו, הרי שהמעשה המפולפל מוצג במסגרת עלילה כל כך משעשעת ומפתיעה, שהיסוד הסנסציוני מומתק ליסוד מעורר. בסיפור החותם את הקובץ ושהקובץ קרוי על שמו אף פורש מופסן מטפיזיקה שלמה שרואה באֵרוס האנושי את מותר האדם, את חמיקתו של האדם מהטבע הבהמי והתמקדותו של זה, הטבע, בפעולת הרבייה: "אף על פי כן גילה הגבר את האהבה, מענה די מוצלח לאל הערמומי, והפליא כל כך לקשטה בפיוט, עד שהאישה שוכחת לפעמים שהמגע נכפה עליה. ואלה מבינינו שנבצר מהם להונות את עצמם בהתפייטות, המציאו את תאוות הבשרים ועידנו את הזימה – דרך נוספת ללעוג לאלוהים ולחלוק כבוד, מושחת אמנם, ליופי".

זה קובץ משובח, שכולל גם את "המחרוזת" המפורסם (שבקריאה נוספת מרשים אף יותר ממה שזכרתי), ומתורגם היטב. היו פעמים מועטות שתהיתי על מילה זו או אחרת. למשל, בעמ' 50 על הביטוי "מורת רוח" שנראה לי לא מתאים. בעמ' 137 במקום "אל נא תזלזל" יש לכתוב "אל נא תזלזלו". בעמ' 181 נראה לי שלא נכון לתרגם "החבית הזו גדולה כמו טנק" ביצירה מ-1884 כשהטנק עוד לא הומצא. אבל ככלל זהו לבוש עברי מוצלח לסופר מעולה.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כדאי לקרוא את הספר הזה בשתי רמות במקביל. ברמה הראשונה, לקוראו מבלי להתחשב בכך שכותבו הוא אחד הסופרים המפורסמים של המאה, חתן פרס נובל לספרות מ-1957, אותה שנה בה ראה גם הספר הזה אור. בקריאה כזו, זהו קובץ סיפורים מעניין ומגוון, לעתים משובח, ספר דחוס, ולעתים דחוס מדי.

שני הסיפורים הטובים מששת סיפורי הקובץ הם "האילמים" ו"ז'ונאס, או האמן בעבודתו". "האילמים", כמוהו כשלושה סיפורים נוספים (וסך הכל שני שלישים מהספר), מתרחש באלז'יר שתחת הכיבוש הצרפתי וגיבוריו הם "מתנחלים" צרפתיים. זו פרוזה ריאליסטית, ישירה יחסית לקובץ הסמיך והדחוס כאמור, המספרת על פועלים במפעל קטן לייצור חביות שהתארגנו לשביתה על מנת לתבוע העלאת שכר. בסיפור המעולה הזה פורש קאמי באופן לא מייגע, ותך שמירה על קצב ותכליתיות של הסיפור, את הרקע הכלכלי והחברתי לשביתה. ענף חביות העץ נמצא במשבר בגלל התחרות עם דרכי הובלה חדשות. זו הסיבה להקפאת השכר מצד המעסיקים. אך זו גם הסיבה שאיגוד הפועלים תמך רק בחצי-פה בחמישה עשר העובדים של המפעל הקטן. העובדים מצדם יודעים שהם אולי צריכים להחליף מקצוע, אבל מקצוע החבתנות דורש מיומנות מיוחדת שעובדיו גאים בה: "לא בעיה להחליף מקצוע, אבל לא קל לזנוח את מה שאתה יודע לעשות, את המומחיות שלך". כך נוצרת טרגדיה, ניגודי אינטרסים מובהקים ללא צדיקים ונבלים מוחלטים. וקאמי מחריף את המצב הטראגי: השביתה נכשלת כישלון חרוץ, העובדים חוזרים חפויי ראש לעבודה ובאותם תנאים, אך המעביד מצדו מנסה לפייס את עובדיו בהסברת פנים כלפיהם. גישתו מאירת הפנים נכשלת. לפחות בפרצוף כועס יכולים עובדיו לנקום בו. אלא שאז מתרחש אסון בבית המעביד.

ב"ז'ונאס" משתנה לא רק המיקום של ההתרחשות, מאלג'יר לפריס, ומעמדם של הגיבורים: מפועלים קשי יום לצייר שבאופנה. אלא כל הטון הסיפורי משתנה: מריאליזם נוקב וגלוי עיניים לסאטירה מתרוננת ובעלת תנופה, מצחיקה ממש לעתים. ז'ונאס הוא צייר בעל כישרון לציור ואי כישרון לחיים, אי כישרון שנובע מסוג של תמימות וטוב לב. סוחר האמנות שלו עושק אותו וביתו הקטן מפוצץ ממטרידים למיניהם: נשות חברה שבאות לראות את הצייר המפורסם בעבודתו, "תלמידים" לא קרואים שכל עניינם הוא שהצייר יחווה דעה על עבודתם-שלהם ועוד. ז'ונאס רק רוצה לצייר, אבל הסיכויים לכך קטנים והולכים. כמו יונה הנביא, שקאמי רומז לו בשם הצייר ובאופן מפורש יותר בציטוט המובא לפני פתיחת הסיפור, ז'ונאס לא רק בורח תרשישה מפני שהוא לא מעוניין להיות נביא (כלומר, בנמשל של הסיפור, רוצה לברוח מעטרת "הצייר החשוב"), אלא אף מציע לספנים להטילו לים – "כי בשלי הסער הגדול הזה", זה הציטוט שמובא בפתח הסיפור (כלומר, בנמשל, משתוקק להיבלע בשקט של הים, אולי בבטן לוויתן מזדמן, ולא להיות במוקד סערה ציבורית).

סיפורים יפים נוספים בקובץ הם "האשה הנואפת" ו"האבן הצומחת". בראשון מתוארת אישה המתלווה לבעלה למסע עסקים מעט הרפתקני בלב הפרובינציה באלג'יר (שניהם, הסוחר הזעיר ואשתו, צרפתים ולא ערבים). בלב הפרובינציה האישה חווה רגע של חירות גדולה בין היתר בראותה נוודים "שלא היה להם דבר אך לא שירתו איש, אדונים דלפונים ובני חורין של מלכות מוזרה". האם החוויה הזו תקרב או תרחיק אותה מבעלה, שבו היא כבר בוגדת, בוגדת עם סטודנט צעיר ממנה בהרבה, וברגשות אמביוולנטיים (כלומר, גם ביחס למאהב). ב"האבן הצומחת" מתואר ביקור של מהנדס צרפתי מפוכח ורציונלי בעיירה פרובינציאלית בברזיל השטופה באמונות טפלות. המהנדס נשלח לבנות סכר שיציל את העיירה הענייה המרודה משיטפונות. אי הרציונליות של מנהגי התושבים דוחה את המהנדס, אבל הוא יודע גם שתמורתה כל מה שיש לו להציע זה הקור והפיכחון והציניות של בן המטרופולין. אלא שמשהו בלבו נבקע במהלך הביקור.

שני סיפורים, האחרונים מהשישה, שפחות התרשמתי מהם הם "המומר או נפש סתורה", המסופר במונולוג קדחתני שנישא מפי כומר שנשבה בידי פגאנים באלג'יר, עונה ושועבד ואולי איבד את שפיותו, והמיר את דתו לדת האכזריות והרשע של שוביו. ואילו ב"האורח" מסופר על מורה צרפתי באלג'יר שאינו מוכן להסגיר לשלטונות פושע ערבי שהופקד באחריותו.

לכאורה, הבדלי הרמה בין הסיפורים קשורים לאופן הקריאה השני שבו הם נקראים, כלומר כסיפוריו של אחד מהאינטלקטואלים הבולטים של המאה העשרים. לכאורה, שני הסיפורים האחרונים פחות מרשימים בעיניי כי הם קרובים באופן גלוי יותר לתפיסותיו האינטלקטואליות המפורסמות של מחברם: המורה הצרפתי שאינו מוכן ליטול חלק בשעבודם של בני אדם והמומר שסוגד לרשע כפי שסגדו לרשע הנאצי אינטלקטואלים במלחמת העולם השנייה. סיפורי הביניים, לפי הדירוג שהצעתי, עוסקים גם הם באופן ישיר יחסית בתמות קאמי-יות מובהקות: החירות שמגלה הגיבורה ב"האישה הנואפת" והאחווה האנושית שמגלה המהנדס בארץ האמזונס.

אבל הטענה הזו – שמדרגת את איכות הסיפורים ביחס הפוך לקרבתם לפעילות האינטלקטואלית של קאמי – מתגלה כשגויה כשחושבים שגם הסיפור על השביתה, בהציגו את הקונפליקט המעמדי בצורה אנושית ורב-צדדית, קשור לפעילותו האנטי קומוניסטית (אם כי, חשוב לזכור, מצד שמאל של המפה הפוליטית) של קאמי, שלא לדבר על הסאטירה המוזכרת על הצייר שהיא מסווה דק למצבו של קאמי הסופר עצמו.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אתה קורא ספר מלפני מאה וחמישים שנה והנה הוא מלא חיים. הנה דוגמה, על יחסיהם של שני הגיבורים, מרגרט הייל הצעירה, הנאה והאנינה ומר תורנטון, בעל בית חרושת חרוץ, אמיד אך רגיש: "כשמר תורנטון קם כדי ללכת, ואחרי שלחץ את ידיהם של מר הייל ושל הגברת הייל, הוא פנה אל מרגרט כדי להיפרד גם ממנה באותו אופן על פי הנוהג הלבבי המקובל במקום. אולם מרגרט נתפסה לא מוכנה. היא רק קדה לפרידה, אף כי ברגע שראתה את ידו שהושטה חלקית ושנמשכה מיד בחזרה, הצטערה שלא הייתה ערה לכוונתו. מר תורנטון, לעומת זאת, לא ראה שהיא מצטערת, הוא הזדקף למלוא קומתו ובדרכו לצאת מהבית מלמל, 'עוד לא ראיתי נערה גאה יותר ולא-נעימה פחות. אפילו יופייה הרב נמחק מהזיכרון בגלל התנהגותה המזלזלת'". מרגרט פספסה את כוונתו של תורנטון ללחוץ את ידה. לאחר מכן תורנטון מפספס את צערה על התנהגותה הלא אדיבה. דקויות-טעויות ביחסים בין בני אדם שאנחנו מכירים מהחיים.

אליזבת גאסקל היא קלאסיקאית בריטית מינורית של המאה ה-19, פחות ידועה מאוסטן, האחיות ברונטה, ג'ורג' אליוט או דיקנס, אך בכל זאת קלסיקאית. "צפון ודרום" מציב סיפור אישי מערב-רגשית בתוך עלילה מחושלת ובזירה בעלת חשיבות חברתית ממדרגה ראשונה. בפתח הרומן, מרגרט בת התשע עשרה חוזרת לבית הוריה בכפר בדרום אנגליה אחרי שגודלה אצל קרובים עשירים בלונדון. בכפר חיים אביה הכומר ואמה בדוחק כלכלי, אם כי מתוך תחושה אריסטוקרטית (אך לא סנובית) שנובעת בעיקר מהכרה בעליונות תרבותם הרוחנית. בכפר דוחה מרגרט הצעת נישואין אחת, ועד מהרה גם עוקרת המשפחה לעיר תעשייה בשם מילטון (שם בדוי, כשהכוונה היא למנצ'סטר). האב הכומר מתפטר ממשרתו כיוון שהוא אינו מסכים עם עקרונות הכנסייה ומצפונו אינו מאפשר לו להמשיך בכהונתו. הוא מעדיף להפוך למורה פרטי שמלמד את הקלאסיקונים היווניים והרומאיים בעיר התעשייה הקשוחה ונעדרת התרבות בצפון. הניגוד בין הכפר השלו, בו אורחות החיים לא השתנו הרבה מימי הביניים, לחזית הכלכלה והתעשייה במילטון, שהיא גם חזית הכיעור והפיליסטיניות (אותו מושג בן הזמן שבא לתאר את שנאת כל מה שאינו פרקטי – אסתטיקה, חיי רגש ודמיון, חיי הגות – של הבורגנות העולה), עצום. אחד מתלמידיו החדשים של האב הוא אותו מר תורנטון, self made man, שמשפחתו מייצגת היטב את מעמד הביניים הקשוח ונעדר שאר הרוח האנגלי. מרגרט מתוודעת לעולמם של הפועלים קשי היום, ולנוקשותו של המעסיק מר תורנטון, אבל שלא כדמות של ה – self made man ב"זמנים קשים" של דיקנס, שראה אור ב-1854, אותה שנה בדיוק שבה ראה אור "צפון ודרום" (שהתפרסם לראשונה בכתב עת בעריכתו של דיקנס), שדיקנס עושה ממנו חוכא ואיטלולא בסאטירה אדירה (אותו עשיר חדש לא נלאה מלהזכיר לכולם איך פעם לא היה לו כלום, כמה הוא סבל, והנה כמה יש לו היום!), מר תורנטון הוא נובוריש בעל רגש ואישיות מרשימה.

מלבד הנאת הקריאה הישירה – חיוניות הדמויות ויחסיהן, מחושבות העלילה, התהייה האם ולמי תינשא מרגרט (כמו אצל אוסטן, האהבה אצל גאסקל היא ממבט שני ולא ראשון) – הרי שיש לרומן הזה חשיבות היסטורית ממדרגה ראשונה. יש כאן תיאור בזמן אמת של עליית המעמד של התעשיינים ושל הפרולטריון כאחד, ושל המאבקים ביניהם, ויש כאן גם עדות ישירה לצמיחת הקונספט של "התרבות", שכפי שטען התיאורטיקן החשוב ריימונד ויליאמס, שעסק בין היתר גם ביצירתה של גאסקל בספרו הקלאסי "תרבות וחברה" מ-1958, צמח בדיוק כתגובת נגד לעליית הבורגנות. במסורת האנגלית, טען ויליאמס, "תרבות" הפכה לשם קוד למה שאינו פרקטי, אינו נמכר ונקנה בכסף, למה שמחוץ למערכת הכלכלית. כאן מבטא אביה של מרגרט, שהפך כאמור למורה ומנחיל "תרבות" לתעשיינים, את תפקידה זה של "התרבות" בעידון היצרים הגסים של הבורגנים תאבי הבצע, ומשמעותית ביותר העובדה שהוא כומר לשעבר. כי אכן "התרבות" נתפסה באנגליה של המאה ה-19 כמחליפתה של הדת בריסון יצריהם של בני האדם (לגיבוש הגיעה התפיסה הזו אצל מבקר התרבות והספרות מתיו ארנולד, בן הזמן).

אבל האם אכן החלוקה שלי בין הנאת קריאה ישירה להנאה אינטלקטואלית מערכו ההיסטורי של הרומן נכונה? הרי אנחנו מצויים בעידן דומה למדי לעידן ההוא של המאה ה-19. החומרנות וה"פרקטיות" ("עובדות, עובדות, עובדות", אומר גיבורו של דיקנס בסאטירה של דיקנס, "זמנים קשים", המקביל במובנים רבים ל"צפון ודרום", ומגרש את ילדיו מצפייה חסרת תכלית בקרקס) בשיאן, הפיליסטינים מנהיגנו. כך שהרלוונטיות של הרומן גדולה.

הלחיצה הקצת מוגזמת על בלוטות הרגש, ההתבשמות של הסופרת והגיבורה מאצילות רגש שמתגלה אצל האחרונה, ומה שניתן לכנות דת הפנימיות (כלומר, הדגשת חשיבותם של חיי הרגש הפנימיים תוך בוז לאנשים השטחיים), האופייניים לספרות המאה ה-19, מעט מפריעים. אבל רק מעט.