מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".

מהשנה האחרונה לא זכורה לי חוויית קריאה מתמסרת כל כך ברומן ישראלי עכשווי (למעט אולי הרומן האחרון של אסף גברון). חוויית קריאה כזו מורכבת ראשית ואחרית כל מהנאה. משלב מוקדם אתה מכיר בכך שקיבלת מושב נוח במכונית מרוץ הנהוגה בידי נהג מיומן שמבעד לחלונותיה תראה פלאות. כדאי תמיד להזכיר, לעצמנו ולזולתנו: תפקיד האמנות בראש ובראשונה הוא להסב שמחה, אושר והנאה. וזה נכון גם לגבי אמנות טראגית, ש"מהנה" מסיבות מורכבות. ונכון גם ש"הנאה" או "שמחה" הם מושגים יותר מעודנים משנדמה. הם כוללים, למשל, תחושת ברירת מילים מושכלת של סופר. ודווקא משום ההנאה הרבה שמסב הספר הזה, ארצה להבהיר למה בנקודה מרכזית בעלילה שלו הוא נופל בעיניי ממדרגה של יצירה רצינית למדרגה של בידור מצוין.

השליש הראשון של הרומן מציג לנו לפי הסדר את שתי דמויותיו הראשיות, את שירלי ואחר כך את אסף. ההצגה בסקירה ביעף, אך לא באופן שטחי, של הדמויות הללו, חריפה ומענגת. גם בגלל היחס הלא קיטשי שמתגלם בהצגת דמויות כאלה. ועם זאת, היחס גם לא הופך למה שאני מכנה הקיטש של האנטי-קיטש: הצגת בני אדם כיצורים קרים או אכזריים או מכורים לתאוותיהם מעבר למידה הנכונה. ג'ורג' אורוול העיר פעם ביובש שט.ס. אליוט עומד במשימה הקשה למדי של הצגת החיים המודרניים כנוראיים יותר ממה שהינם. יש בהחלט גם מגמה בספרות המודרנית שעומדת במשימה הקשה של הצגת בני אדם כנוראים יותר ממה שהינם.

שירלי, מוצג לנו מתחילת הרומן, היא אישה נואפת. היא גדלה בחולון בשכונת שוליים ואביה, לוצ'יאן, האהוב עליה, היה נואף בעצמו. היא גדלה להיות אישה שאפתנית שתעשה הרבה על מנת להיחלץ ממוצאה הצנוע וחיה היום עם משפחתה ברמת אביב גימ"ל. מתוארים לנו כמה מהרומנים שלה לאורך השנים. היא גם עובדת בעבודה מפוקפקת בחברת ייעוץ אסטרטגי תקשורתי. שם היא ממונה על הזנת עיתונאים בתיקי השחרה נגד יריבים עסקיים של לקוחותיה. בעבודתה למדה כי "האמת נהפכה למושג ערטילאי ויחסי, והאינטרס היה מלך". תפיסת העולם של שירלי צינית: "אלא שמשהו בתוך שירלי הבין כבר אז שבסופו של דבר אנשים לא מתחתנים מתוך אהבה, אלא כדי להרגיש שהם חלק מתפקד בחברה. במובן הזה, הם בוחרים את מי שיכול להתאים לפוזיציה החברתית שהם מבקשים לעצמם. ברור שדפנה חושבת כמו כולם שאנשים מתחתנים מתוך אהבה, אבל זה כמו שאומרים שחיילים מסַכנים את חייהם במלחמות למען המולדת או שרופאים הופכים להיות רופאים כי הם רוצים להציל חיים".

הגיבור השני של הרומן הוא אסף, בחור מוכשר שעובד כמורה לפסיכומטרי. אסף אוהב את לבדיותו בקנאות, יש בו דבר מה מסויג מהעולם והוא מנהל רומנים לא מחייבים. כשקשר רציני נרקם בינו לבין אחת הנשים הוא לא מצליח להתגבר על עצמו ולהינשא. דווקא הרומן שלו עם שירלי, הנשואה לאחר כזכור, הניב תוצאות לא צפויות ובלתי הפיכות. חשוב להדגיש שגם אסף מתואר באמפטיה מסוימת והסופר אינו מעוניין לא שנאהב את הדמות אך גם לא שנזדעזע ממנה. אלא שנסתקרן לגבי המופע האנושי שהיא מציגה. ובכך הוא מצליח.

אלא שאז קורה אירוע מכריע בעלילה שממנו, לטעמי, סוטה הרומן והופך ליצירה בידורית מצוינת אך מוותר על תכונה ספרותית חשובה, תכונה שאני מכנה בעקבות המבקר הדגול מתיו ארנולד: "הרצינות" שלו.

כדי לא לחשוף יותר מדי אומר ששירלי נקלעת לדילמה מוסרית שהינה כבר פלילית. והיא קולעת, בגין צירוף מקרים, גם את אסף לדילמה הזו. כעת, מבחינה בידורית, התפנית העלילתית הזו תורמת בהחלט ל"עניין" בה נקרא הספר. יש בה "דרמה" (אגב, שימו לב לשימוש התכוף שאמצעי המדיה עושים בשנים האחרונות בביטוי הזה, דבר מה שמסגיר בלי דעת את תפקידם הבידורי). סכום ההימור של הדמויות על חייהן עולה. וגם המסקנה שהרומן צועד לקראתה היא מסקנה "חזקה", שכמותה ניתן לאתר ביצירות בידוריות המתחזות ל"איכותיות" בטלוויזיה או בקולנוע: כוחה של הלכידות המשפחתית לגבור על כל שיקולי מוסר.

אלא שהתחושה היא שהסופר אינו "רציני" כאן. כלומר, הוא לא באמת מתכוון לטעון, למשל, שניאוף ואפילו עבודה מעט מפוקפקת שקולים, או מובילים ישירות, לעבירה פלילית חמורה מאד. למרות שהטענה הזו היא ההשתמעות המוסרנית למדי של ההתפתחות העלילתית שהוא עצמו ברא. התחושה היא שהתאים לסופר להגביר את הקצב העלילתי ואין הדבר תוצא של שקלא וטריא מוסרית רצינית. מלבד זאת שפשוט לא לגמרי השתכנעתי בהתנהגות שבחרה שירלי בדילמה המוסרית שלה. אנשים לא הופכים לפושעים בקלות כזו. וכמו לסמן שעבירה גוררת עבירה נלווית לחריגה הפסיכולוגית-מוסרית הזו גם אותו צירוף מקרים לא סביר.

נדמה לי שג'וזף הלר סיפר פעם על חברו מריו פוזו שכשהחליט לכתוב את "הסנדק", אחרי שורה של רומנים רציניים שלא נמכרו היטב, אמר לחבריו: "זהו, החלטתי לבגוד!". גם ביחס לרומן הפשע הזה, המהנה מאד לקריאה עד סופו, חשתי נבגד החל באמצעו.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".

—

בסדרת הרצאות ראויות לציון מ-1971, שהפכו לספר: "בטירתו של כחול הזקן: כמה הערות לקראת הגדרה מחודשת של התרבות", ביטא המבקר היהודי הרב-לשוני, ג'ורג' סטיינר, את תחושת השבר התרבותי העמוק שגרמה המחצית הראשונה של המאה ה-20 (שהשואה היא לדידו שיאה השלילי). התברר שהתרבות לא בהכרח מתרבתת, שמדעי האדם לא הופכים אותנו למענטשים (תרגום אפשרי של the Humanities don't humanize של סטיינר). אבל, תוהה סטיינר, כיצד בעצם צמחה תפיסת תרבות כזו, שהמחצית הראשונה של המאה ה-20 פגעה בה אנושות? והוא עונה: היא צמחה במאה ה-19, בתקופה הארוכה, בת מאה השנה, שבין תום המלחמות הנפוליאוניות לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. תקופה ארוכה זו של שלום יחסי, קידמה מוּכחת הן בטכנולוגיה והן באורחות החיים הפוליטיים (למשל, התרחבות אטית אך ברורה בהענקת זכות ההצבעה לשכבות הולכות וגדלות בחברה המערבית), אוריינות תופחת והולכת, שלטון החוק, מתינות ואיפוק בהתנהלות הפרטית והכללית – כל אלה הם "גם העדן האבוד" שאת הגירוש ממנו מבטאת המחצית הראשונה של המאה ה-20. אלא, מוסיף סטיינר, שמעניין לראות שהתרבות של המאה ה-19 זועקת אי-נחת מהשקט והשלווה היחסיים האלה. מתלונות על שעמום מצמית של משוררי אוונגרד צרפתיים ("עדיפה הברבריות על השעמום") עד כמיהה פרוטו-פשיסטית למלחמות; ציפיות לאסון, תשישות, לאות, עצבנות.

יסוד מרכזי שתורם לעניין בקריאה בספר המפורסם הזה של בן מפורסם של שלהי התקופה הויקטוריאנית באנגליה, הרברט ג'ורג' וֵלס, הוא החזון העתידני הייחודי שנפרש בו, שעולה בקנה אחד עם – או ליתר דיוק משלים את – הלך הרוח שתיאר סטיינר שהעיק על המאה ה-19.

הגיבור של הנובלה שלפנינו (הספר המודפס בן 117 עמ') מ-1895, יצירה מכוננת בז'אנר המדע הבדיוני, מגיע בזמן מאות אלפי שנים הלאה מזמננו, לשנת 802,000. ובניגוד לציפייה, ובאופן שמוסיף חריפות והפתעה לקריאה, צאצאי המין האנושי שהוא רואה לנגד עיניו מנוונים למדי; פחדנים, קטני קומה, לא נבונים ולא מרשימים. ההפתעה היא לא רק שלנו, הקוראים, שחונכנו על ידי אינספור ייצוגים עתידניים של העתיד המשוכלל, אלא גם של הגיבור: "תבינו, תמיד הייתי בטוח שהאנשים של שנת 802,000 יהיו מפותחים פי כמה וכמה מאיתנו בכל הנוגע לידע, אומנות ושאר תחומי הדעת" אך מסתבר שהם טיפשים למדי!

מוסכמה נכונה גורסת שרומנים היסטוריים מבטאים פעמים רבות את לבטי התקופה שבה נכתבו, לא פחות מאשר את נפתולי העידן ההיסטורי שהן מתארים. כך, למשל, הרומן ההיסטורי הישראלי המרשים ביותר המוכר לי, "מלך בשר ודם" של משה שמיר מ-1954, מבטא דרך דמותו של המלך החשמונאי המעט מפוקפק, אלכסנדר ינאי, את לבטיה המוסריים של מדינה צעירה שחיה על חרבה. בצד זאת, גם חזונות עתידניים מבטאים פעמים רבות את מצוקות ולבטי ההווה של מחבריהם. והדבר נכון לא רק ביצירות פוליטיות במובהק כמו "1984", בהם העתיד הוא כסות לביקורת ההווה, אלא גם ביצירה כמו זו שלפנינו. ולס, בעצם בנייתה של מכונת הזמן בידי המדען הגיבור, מבטא ביצירה את אמונתה של המאה ה-19 בקידמה הטכנולוגית. וכשהוא מהרהר על מאבק דמים שניטש בחברה העתידנית, הוא מגניב אל העתיד את מאבק המעמדות של שלהי המאה ה-19 (אין זו פרשנות מפליגה שלי, הגיבור משער במפורש שלנוכח עיניו התפתחות של מאבק זה). ולבסוף, כשהגיבור מתאר את הניוון של החברה העתידנית הוא מתאר את אחד הפחדים של שלהי המאה ה-19, תקופה שזכתה מצד אחד לכינוי מתרפק, "התקופה היפה", אך מצד שני רווח בה החשש מ"דקדאנס". הנה פרשנותו של הנוסע בזמן: "חשבתי שפגשתי את האנושות בשלב של התנוונות […] לראשונה עלתה בדעתי המחשבה שהתפתחות משונה זו היא תוצאה של הכיוון החברתי שאליו אנחנו מכוונים את מאמצינו כיום. אם חושבים על זה, זאת תוצאה הגיונית בהחלט. הכוח צומח מתוך צורך, והביטחון מוביל לרפיון. השאיפה לשפר את תנאי החיים, המצויה בלב תהליך העידון שהופך את החיים ליותר ויותר בטוחים, הלכה והתקדמה עד שהגיעה לנקודת השיא שלה". כלומר הניוון, שכלי וגופני כאחד – חושש בן המאה ה-19 – נוצר דווקא מניצחונותיה של האנושות באותה מאה, מהביטחון שהיא העניקה לבניה! הנה ואריאציה נוספת על חוסר הנחת בתרבות. החשש שמבטא ולס מסביר מדוע היו אנשים, שאינם קוטלי קנים או ריקניים מוסרית, ששמחו על פרוץ מלחמת העולם הראשונה! אנשים כמו תומס מאן, שסברו שהמלחמה תזריק חיוניות לאירופה התשושה.

אנחנו, שרואים לנוכח עינינו כמה תהליכים של היטפשות המין האנושי הנובעת מ"התקדמותו" הטכנולוגית, יכולים להבין את חששותיו של ולס טוב מאד. אבל הספר הזה, בצד תפיסתו הרעיונית הלא צפויה והמרעננת, מהנה גם מסיבות ארציות יותר. ולס מְשווה למסע בזמן את ההרפתקנות של סיפורי המסעות במרחב לחבלי ארץ לא ידועים ובהם שבטים זרים וחיות טרף וכו'. את ההשתאות, הסכנה, האימה. זה ספר מותח מאד, שמעניק את ההזרה המענגת של מיטב המד"ב, כמו מראֶה השקיעות והזריחות המתחלפות בסחרור מחלון החללית הטסה קדימה בזמן.

פורסם לראשונה, בשינויים קטנים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

במישור בסיסי הרומן עובד. עובדה, הייתי במתח בהפסקות הקריאה. בגוף שלישי מספר הרומן על יואל דנציגר, ארכיאולוג הרפתקן, שמוזעק מפרישתו המוקדמת על ידי אחינועם מרשות העתיקות. חפץ עתיק שאולי שייך לעבודת הבעל הכנענית התגלה בירקון אך מייד נעלם בנסיבות חשודות ואלימות. האם יקבל עליו יואל את החקירה וההתחקות אחר החפץ?

השאלה במקומה גם כיוון שזו חקירה לא רשמית. באופן רשמי אסור לחקור בארץ ממצאים שקודמים לתקופת ההתנחלות הישראלית בארץ או ששייכים לתרבויות שהתקיימו לצד היהודים. במציאות שמתאר הרומן ישראל עברה הפיכה דתית ובירת התיאוקרטיה כוּננה בירושלים, שם עמלים גם על הקמת בית המקדש השלישי. לחילונים ולליברלים מוקצית אוטונומיה חלקית בגוש דן. המציאות היא דיסטופית במובהק כיוון שאת ההפיכה אפשרה מלחמה גדולה והחיים בארץ מלווים גם במשבר אקלים חריף. בארץ יבש, חם ושדוף.

באותו מישור בסיסי, רומן הביכורים של נוימן פוסע במיומנות בתחנות הקלישאתיות של הז'אנר הבלשי. הבלש-החוקר עם בעיות הזוגיות. האישה המסתורית מעט ששוכרת את שירותיו. החוקר העמית שמכר את נשמתו לשטן. התחושה שעוקבים אחריו. העדים שיודעים כנראה משהו ולפיכך מחוסלים. מה רוצים כוחות מסתוריים מפסלון הבעל שאולי נמצא בנהר הירקון? מי משתף איתם פעולה? וכיצד והאם הם קשורים למחלוקת בין יהודה לישראל (הסופר משתמש בשמות המקובלים-כבר) בישראל העתידנית?

במישור מעט פחות בסיסי הרומן מפגין אי מיומנות מספקת. הרקע העתידני-דיסטופי נמסר לנו בקצרנות ולא במלאות. יש בספר חלק שלם שמתרחש בהודו והספר לא מצליח לשכנע (אם כי הוא מנסה) בנחיצותו לעלילה הכנענית ולא בהיותו למעשה, כפי שחושד הקורא, חומר מילוי זמין לסופר. המעשה הלשוני כאן לא בוהק אם כי הוא בהחלט אינטליגנטי. המעבר של הגיבור מבלש שחוקר פרשה למי שעומד אולי במוקד המיסטי של הפרשה מגושם ולא לגמרי טורח על אמינות (מדוע דווקא מי שאולי קשור בעבותות לפרשה הזו ייקרא באקראיות על ידי חוקרת מרשות העתיקות להיות החוקר שלה?). יש בספר את אותה תחושת מוּאצוּת שקיימת ברומני ז'אנר שהדחף לכתיבתם אינו מצוי באיזה חזון עצמאי הנעוץ במוח הכותב המנסה לתרגמו לדף המודפס (דבר מה שתובע שהות ופירוט), אלא מצוי בהיכרות עם הז'אנר ורצון לחקותו.

מה שהופך את הספר למעניין על אף זאת הוא הרובד הרעיוני. אך לא ברור לי אם החלק שנראה לי המעניין ביותר ברובד זה מודע לחלוטין לסופר. יש לכך השלכות על הערכת היצירה: כי חלק מההנאה בְקריאה נובע מתחושה של שליטה של היוצר בחומריו.

ראשית-העניין ברובד הרעיוני נובעת מההבדל בין הרומן הזה ליצירות דיסטופיות אחרות שעוסקות בתהליך הפיכתה של ישראל למדינה ימנית ודתית קיצונית (בעיני הכותבים). היצירה הבולטת ביותר ככל הנראה בז'אנר הזה (מאלה המוכרות לי) היא "השלישי" של ישי שריד מלפני עשור. והנה הרומן דנן שונה עקרונית מהיצירה של שריד, שתיארה גם היא תיאוקרטיה יהודית עתידנית, בכך – והדבר כשחושבים עליו פרדוקסלי במידה לא מעטה! – שהיצירה של נוימן מאמינה בעצמה בעל-טבעי! כלומר, היא דתית בעצמה במובן מסוים ואינה מבטאת חששות של חילוני מפני הדת. ואכן, הגיבור, דנציגר, מתבטא כמה פעמים שהוא לא תופס את עצמו כחילוני, אם כי הוא בהחלט לא מאמין באל מונותיאיסטי המצוי מחוץ-לעולם. בהודו עונה יואל לשאלת חבר הודי אם הוא דתי שהוא "לא ממש" דתי, אבל המספר אומר לנו ש"היו ימים שיואל הגדיר את עצמו דתי. לא כמו שאחרים היו דתיים, כנראה, אבל כן". ובעימות עם נציגה של הממסד הרבני מכריז יואל בתוקף "מעולם לא ויתרנו על אלוהים".

אז מי הוא האל שיואל דבק בו? יש כאן כמו-תחייה מעט-מעניינת ("מעט" כי זה לא נחווה כמהלך רציני, אלא כהשתעשעות) של הרעיון הכנעני (של יונתן רטוש וכו'), אבל הפעם כנעני כפשוטו. רצון להתרחק מהמונותיאיזם המופשט לטובת ריבוי אלילים שנתפס כקרוב יותר לטבע וכפוסט-הומניסטי. כמו אצל אבי הז'אנר, "צופן דה וינצ'י" של דן בראון מ-2003, הספר, ברצותו להחזיר את הקסם לעולם, מסגיר אי נחת מהעמדה החילונית הנאורותית (המדע, טען מקס ובר, "מסיר את הקסם מהעולם") גם בקרב המתנגדים לדת הממוסדת. העמדה הדתית כאן קשורה גם בתפיסות פסיכדליות על הרחבת התודעה הרגילה והיא, כאמור, גם קשורה בהאלהת הטבע והערצתו.

וכאן מגיע החלק המעניין ביותר בעיניי מבחינה רעיונית ברומן ואותו זה שאיני יודע אם הוא נוצר במודע. נוימן מצא – בכוונה או בהיסח הדעת – את "החולייה החסרה" בין שני סוגים של דיסטופיות ובעצם בין שני סוגים של התנגדות למציאות הישראלית העכשווית. כיון שהאל העברי נולד במדבר, טוען נוימן, הוא מופשט ואחדותי: "בארץ החולות אין לאלים איפה להתחבא, בני האדם ראו אחדות בכל אשר פנו". עבודת הבעל הכנעני מתפרשת לפיכך כהערצת הריבוי, הפריון ושימור הטבע. כך נוצר תלכיד בין הדיסטופיה האקולוגית לדיסטופיה התיאולוגית ונוצר חיבור אידאולוגי בין ההתנגדות למונותיאיזם העברי ולגילומיו השתלטניים בממלכת יהודה לניסיון להציל את עולם הטבע משואה אקלימית.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

למה דווקא זומבים? נכון, הפרוייקט של אמיר חרש צועד בעקבות פרויקט דומה של סופר אמריקאי מ-2009 שנקרא "גאווה ודעה קדומה וזומבים". הז'אנר מכונה "מאש אפ" ופירושו עירוב בין יצירה קנונית לסוגה אחרת לגמרי, שעטנז שנערך על ידי סופר עכשווי. זה, כמובן, ז'אנר פוסטמודרניסטי על כל הלכותיו: הסתמכות על יצירה קיימת תוך עריכת פסטיש עליה; "מות המחבר"; שבירת הגבול בין "גבוה" ל"נמוך". אבל שוב אשאל, למה דווקא זומבים? הרי ישנם עוד ז'אנרים פופולריים. למה לא "שכול וכישלון ותעלומת הרוצח הסדרתי בבית האדום"? למה לא "מכאן ומכאן וגם משם, מעבר לגלקסיה"? "על תבונה ורגישות ואהבה גדולה מהחיים"? "גאווה ודעה קדומה ותשוקות אסורות קדומות עוד יותר"?

חרש מספר מחדש את סיפור הימים האחרונים של ברנר בפרברי תל אביב. ברנר, כפי שהיה במציאות, לכוד עם חבריו בבית יצקר (היום בדרך קיבוץ גלויות בתל אביב), אך שלא כבמציאות את הבית לא מקיפים פורעים ערבים אלא זומבים. מגיפת זומבים פרצה בארץ והתפשטה ברחבי העולם כולו. הסיפור מסופר כטקסט ברנרי, עם הקדמת המביא לבית הדפוס (הדמות הפיקטיבית שהמציא ברנר; כאן חתום עליה חרש עצמו) וחלוקה ל"מחברות" שכביכול נכתבו בידי ברנר עצמו (בדומה למחברות של אובד עצות, גיבור "מכאן ומכאן"). העלילה עוסקת בסכנת הזומבים ובניסיונות ההיחלצות של יושבי הבית, ואגב כך פורשת את היחסים ביניהם. כך, למשל, מתעכב חרש על היחסים בין רבקה יצקר לבתהּ רינה ושל השתיים לברנר, שהינו מורה לעברית של הילדה הקטנה. או בניסיונות צבי שץ, הסופר שנרצח עם ברנר במציאות, להזעיק עזרה מהשלטון המנדטורי.

ייאמר מייד שיכולת הפסטיש של חרש נראית לי וירטואוזית. הוא לא רק בקיא מאד בכתבי ברנר, אלא בעל רגישות אמיתית, גם מוזיקלית, לשפה. הוא יצר כאן ממש מחולל טקסט ברנרי. מלבד זאת יש כאן כמה קטעי סיפור פשוט מותחים ובצד זה קטעי סיפור לא בלתי מעניינים הכוללים, למשל, הרהורים על הכתיבה, למי כותבים ולָמה כותבים.

אבל לְמה זה טוב כל זה? בעצם, עוד לפני השאלה לָמה זומבים. אני יודע שאני צועד כאן כסומא, שוטה וקפדן, ישר לבור הכרוי למבקר הספרות "הרציני", לפחות בעיניו שלו, שנגעו לו בברנר ובקאנון, אוי יוי יוי. "רצינות עילאית" (High Serousness) היא ביטוי שטבע מבקר הספרות הויקטוריאני הגדול מתיו ארנולד שטען שבהערכת ספרות עלינו להתחשב גם במידת הרצינות שמגלה הסופר ביחס למצב האנושי. והנה בקריטריונים האלה לפנינו אכן ספר לא רציני. אין זומבים, רוצחים אנושיים דווקא היו; המתים לא יכולים לקום לתחייה, החיים מתים גם ללא מפלצות. כל קורא לא משוחד, נדמה לי, יבחין מייד שהקטעים שמדברים על זומבים והקטעים בהם מדבר ברנר על נושאים ברנריים (אימת המוות והחיים, חיוב החיים על אף הכל, למשל) הם כאן כמו שמן ומים.

ואכן, הפרויקט הפוסטמודרני הזה מייצג בעיניי יפה את הלך הרוח הפוסטמודרני שעוין את מושג הרצינות עצמה. כך, למשל, הגדירה סוזן סונטאג, בטקסט מכונן בשנות הששים, את הקאמפ כמי שלא לוקח ברצינות את החשוב ומאידך מתייחס ברצינות יתרה לשולי. בשיא תוקפנותו, ניסיתי פעם לנסח, הפוסטמודרניזם טוען שאין זה רציני להיות רציני, שהכל חסר משקל.

אבל כל זה לא אומר שחייבים לאהוב את זה. העובדה שכמה מהמוחות הספרותיים הגדולים של זמננו מקדישים את חילם לשטויות ולפנטזיה מביאה אותי למשיכת כתפיים אדישה. העובדה שחרש בקיא בברנר ואוהב אותו ומחקה אותו בווירטואוזיות אינה הופכת את יצירתו למשמעותית גם בחלק "הרציני" שלה.

אולי לא לחינם נבחרה אוסטן למושא הפרודיה של הסופר האמריקאי. הרי ג'יין אוסטן, ברומן הביכורים שלה, "נורת'נגר אבּי", יצאה בדיוק נגד סוג הספרות הלא מציאותי, הרומנים הגותיים של אן רדקליף, ולעגה להם. מי שכתב את "גאווה ודיעה קדומה וזומבים" הוא בצד של רדקליף, לא של אוסטן. ומי שכותב את "שכול וכישלון וזומבים" הוא לא בצד של מי שנזף בחברו, אורי ניסן, באופן המפורסם הבא: " אתה כותב פואימה היסטורית – ודבר זה אינני מבין. האמנם אנחנו יכולים להסיח את דעתנו אף רגע מההווה? היודע אתה את מצב צעירינו? היודע אתה כי הננו המוהיקנים האחרונים? היודע אתה, כי עמֵנו הולך למות? היודע אתה כי העולם חולה?".

למה דווקא זומבים? זומבים הם מתים-חיים והספרות הזו נשענת בכבדות על העבר המת, היא מסיחה את דעתה מההווה. הרגשות שמעלה ז'אנר הזומבים הם רגשות של מתח ואימה. אך גם גועל סנאפי: "שערותיו נתלשו כולן, יחד עם עור הקרקפת, וכל גופו קרע על קרע, עיסה חשופה של בשר ועצם […] לא כמראה היצור החי, וגם לא כמראה היצור המת, אלא כגל אשפה מתנועע, כאילו תל של נקניקים וריר, בוץ וקיא". היוונים בהומניזם האנין שלהם, קראתי פעם, נמנעו מהצגת רצח על בימות התיאטרון שלהם אלא מאחורי הקלעים. בהתענגותו זו על פירוק הבשר האנושי ז'אנר הזומבים מבטא סנסציוניות פוסט-הומניסטית.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

ב-1985 הרצה עמוס עוז במכללת פיקוד ומטה של צה"ל. מה יכול סופר לומר על כוח? הוא שואל רטורית את מאזיניו. מה מקור הסמכות? הוא שואל ומוסיף באירוניה: "מלבד מלוא כובד הסמכות של סמל ראשון

אני רוצה להתייחס לקובץ הזה, המאגד הרצאות וראיונות שנתן עוז לאורך השנים (מ-1964 ועד "ההרצאה האחרונה" ב-2018), הרצאות וראיונות "על כתיבה, מלחמה ושלום, פוליטיקה, תרבות, ישראל והקיום הלאומי" (כלשון כותרת המשנה), מזווית מעט לא שגרתית. לא זו האידאולוגית, הלאומית או האסתטית, כי אם זו המגדרית. נדמה לי שעל מנת להבין כהלכה את היצירה והקריירה (אני בכוונה משדך ביטוי גבוה ונמוך) של עוז, כמו גם את החברה הישראלית שמולה וכנגדה התפתחו יצירה וקריירה זו, ניטיב לעשות אם נבין שהייתה זו דרמה מגדרית גדולה, דוגמה למאבק עתיק-יומין בין טיפוסי-אישיות וטיפוסי-גבריות, שהוחרפו על רקעהּ של הישראליות.

בריאיון מוקדם בקול ישראל לחיים יבין, ושימו לב שהראיון נערך ב-1964 (כלומר לפני מלחמת ששת הימים), מדבר עוז בזכות המבוכה והטלת הספק. הוא מעמיד את טיפוס הספקן מול שני טיפוסי-אישיות שונים: האידיאולוג הקנאי מחד גיסא והאופורטוניסט נעדר הלבטים והמעצורים מאידך גיסא. בהמשך ידבר עוז על אידיאל נוסף: היכולת לחיות בהווה וברגשות מצוננים. כך, למשל, בנאום מ-1981: "הציונות, בגרסתה המקובלת עלי, היא – בין היתר – מאמץ קולקטיבי של היהודים לחפש ולמצוא בארץ ישראל החלמה ומנוחת הנפש. דורות על דורות חיו היהודים באוקטבות רגשיות גבוהות מדי: שואה או ישועה […] תמיד בקוצר רוח, בקדחתנות, בהתייחסות יוקדת אל מה שהיה פעם ואל מה שעתיד להיות. לא אל העכשיו"". יש לשים לב שאידיאל זה (הקרוב לרעיון ה"נורמליות" של חברו-יריבו, א.ב. יהושע) אינו עולה בקנה אחד עם אידיאל הספקנות, שיש בו משהו טורד מנוחה; ומאידך גיסא יש לרעיון יום הקטנות האשדודי הזה קירבה מסוכנת לעמדת האופורטוניסט שווה הנפש לצורכי הכלל.

על כל פנים, זו – השבח לספקנות והמלחמה בשאננות המוסרית – עמדה קלאסית של איש רוח שהארכיטיפ הדגול שלה הוא, כמובן, סוקרטס, שיודע שאינו יודע, מחד גיסא, ונלחם בניהיליזם המוסרי של יריביו הסופיסטים מאידך גיסא. הספקנות הזו היא גם תכונה מקצועית של הסופר, טען המשורר הרומנטי ג'ון קיטס בהערה מפורסמת, היא אותה "יכולת שלילית" (Negative Capability) להזדהות עם זוויות מבט שונות שישנה לשייקספיר. ניתן למצוא ביטוי מודרני בוהק של עמדה זו ב"תרבות ואנכיה" של המבקר הויקטוריאני הגדול, מתיו ארנולד, המדבר אף הוא בשבח הספק והסקרנות. אבל עוז בן העשרים וחמש מודע לכך שהרקע הישראלי הספציפי הופך את עמדתו למתריסה וייחודית: "אתן לך עוד דוגמה אחת [הוא אומר ליבין ב-1964]. בתחום רגיש מאוד, שאני מבין בו מעט באספקטים המעשיים שלו ובלי כל ספק ניתן לומר לי מה שאומרים בדרך כלל לאנשים מסוגי: אין לך אינפורמציה, שב בצד ושתוק. אני מדבר על תחום הביטחון". וב-1972 מתקיף עוז את התשוקה המוזרה של דור המייסדים ל"שייגעץ": "מה זה שייגעץ? זה מוז'יק, אבל קטן. עכשיו, תראה מה הולך פה: העם של שפינוזה, ופרויד, ומרקס, והנביאים, ואיינשטיין, גאה בזה שבטעות הם חשבו שיוצאי חלציהם יהיה שייגעץ. טעות, כן, זה לא הצליח, איכשהו הוא ירש את התסביכים והסתירות והניואנסים והאמביוולנטיות שלהם".

הפצעתו של עוז, אם כן, היא פינוי-מקום לגבר הלא "מעשי" ולא "בטחוניסטי" בחברה מעשית ובטחוניסטית; יצירת-מרחב לטיפוס האינטלקטואלי והרגיש בחברה שמאדירה את טיפוס הלוחם והשייגעץ. כמה כוח ודאי נדרש לכך, כמה עוז!

אך גם הנסיבות ההיסטוריות סייעו והידיעה איך לנצלן. למשל, את התחושות האמביוולנטיות של הלוחמים אחרי מלחמת ששת הימים לדעת להפוך ל"שיח לוחמים" (שעוז היה מיוזמיו וניסח את "החוזר" שקרא לכתיבתו וממנו מצוטט להלן); למשל, לדעת לרתום את ההיסטוריה היהודית לעימות עם הציוויליזציה הישראלית: "להיות צודקים וחזקים – לא הוכשרנו. והנה, אף כי היינו הפעם הזאת צודקים וחזקים – מתלווית מועקה אל הרגשת הצדק והכוח, והיא מועקה יהודית, והיא נחלתם של הרגישים". ועוז מוסיף: "הרגישים האלה לחמו כאריות". כפי שבמקום אחר חשוב לו להזכיר שס. יזהר היה קצין ("אינני חושב שהאדם המתלבט הוא בהכרח האדם המבצע רע. אני מאמין שלמפקדים המחנכים של הפלמ"ח הייתה מבוכה. […] או בין הקצינים הזוטרים שלו, הייתה מבוכה. קרא את יזהר") וכפי שלאפלטון ב"המשתה" חשוב לציין שסוקרטס היה חייל אמיץ.

אפרופו דור הפלמ"ח: אצל משה שמיר עמדת איש הספר מול הלוחם היא עמדה מתגוננת, כפי שניכר בהעמדה המבויישת של שמיר את עצמו מול אחיו אליק, ב"במו ידיו", ובבניית דמותו של אבשלום מול המלך ינאי הגברתן, ברומן ההיסטורי המופתי, "מלך בשר ודם". ואילו אצל עוז יוצא איש הספר, הנבוך, הרגיש, האינטלקטואלי, להתקפה.

"שיח לוחמים" היה "בסט סלר". ועמוס עוז פרסם, פחות או יותר במקביל, את "מיכאל שלי", הספר השלישי שלו, שהיה גם כן כזה. ויש לשים לב שיש בעצם קירבה עמוקה בין זהות הפובליציסט ואיש הרוח בגרסה העוזי-ת לזהות הסופר. הסופר עוסק ברגשות וההוגה והאידאולוג מדבר בשם "הרגישים", שואל את גולדה מאיר "על מה היא חולמת בלילה" ושמח על כך (בשיחה עם יעקב אגמון ב-1972) ש"המאווה המוזר, האובססיבי, של הציונות, לגדל פה דור של איכרים חסונים וחסרי תסביכים – נכשל".

גם את האמפטיה המסוימת כלפי הפלסטינים – שנתפסו כחלשים, בניגוד למדינות ערב בכללן שעוז תופס כחזקות – אני מציע להבין במפתח המגדרי שאני פורש כאן. רעיונותיו הפוליטיים של עוז ידועים. אם כי שווה להיזכר באלה הידועים פחות: הציונות שלו והאנטי-דיאספוריזם א-לה ג'ורג' סטיינר; ההדגשה שלו שאינו פציפיסט; ההודאה שלו, בעקבות האינתיפאדה השנייה, שהישראלים פוחדים מהפלסטינים והשמאל נטה לזלזל בפחד הזה כמו גם להאשים חד-צדדית את ישראל בסיכול הניסיונות להגיע לשלום ועוד. הם משוטחים כאן בצלילות ובחריפות. ברהיטות של המגמגם, בנחרצות של הספקן, בפאתוס של מי שמייחל שנהלך בקטנות. לא אתווכח כאן איתם ועם חלקם אני מסכים. רק אעיר שהניסיון של העורכות להמעיט ביכולת ובכוונת ההעלבה של עוז בנאום המפורסם מ-1989 על "כת קטנה, משיחית, אטומה ואכזרית" (הן טוענות שהוא לא התכוון לגוש אמונים בכללותו, אלא רק לרב משה לוינגר ולרב מאיר כהנא, שני אישים שונים מאד אידאולוגית, אגב) – לא יצלח. ועוד אעיר, שנכון לרבע הראשון של המאה ה-21, איש הרוח שדיבר בשבח הספק ונגד הכוח הגס נוצח בוויכוח הרעיוני על ידי האדם הפשוט והשקפתו הגסה שגרס ש"אין עם פלסטיני". כן, כן, הטענה המבוזה ביותר של הימין, הוּכחה כנכונה. לא במובן המהותני אלא במובן שאין פרויקט לאומי פוזיטיבי פלסטיני. אחרת היה ערפאת קופץ על הצעת ברק ב-2000 ולא פותח במתקפת רצח; הפלסטינים היו שוקדים על פיתוח עזה לאחר פינויה המוחלט ב-2005; אבו מאזן מקבל את הצעות אולמרט ב-2008 והחמאס לא מנהל כלכלת מנהרות ורקטות ומלחמת השמדה טוטאליות בשבעה באוקטובר. אלה שפחדו מ"טילים על אשקלון" צדקו, ועוד איך.

אגב, את ההרצאה האחרונה של עוז קראתי במשך עשרים ושתיים דקות. האזנה לה ברשת אורכת יותר מחמישים דקות. הנה עוד יתרון גוטנברגי.