ארכיון קטגוריה: שבעה לילות "ידיעות אחרונות"

על כמה מגמות בספרות הישראלית 2011-2021

דצמבר 19, 2021 – 8:57 AM

פורסם לראשונה במוסף לספרות ב"ידיעות אחרונות"


בעשור האחרון אפשר לאתר כמה מגמות מרכזיות בספרות הישראלית העכשווית. ב"עכשווית" כוונתי למסגרת הזמן 2011־2021 המהווה רקע היסטורי מובחן ויציב יחסית; המחאה החברתית של קיץ 2011, כפי שאטען, קשורה למגמה מרכזית בספרות, כמו שגם "האביב הערבי" וכמה מתוצאותיו (מלחמת האזרחים בסוריה), אשר תרמו מצדן לביצור שלטונו הממושך של בנימין נתניהו לאורך העשור כולו, השפיעו על הספרות הישראלית.

רגע לפני סגירת השנה זה הזמן לשאול: במה אפשר להבחין במבט פנורמי על הפרוזה  הישראלית העכשווית? לא על כולה, אמנם, אך בהחלט על חלקים מרכזיים בה.

***

כשאני מדבר על העשור האחרון בספרות הישראלית, אני מעמיד אותו אל מול שני גלים קודמים: א. הגל ה"פוסטמודרני" של שנות ה־80 וה־90, שנציגיו הבולטים הם אתגר קרת ואורלי קסטל־בלום, שכתבו ספרות אירונית, חשדנית כלפי נרטיבים גדולים בכלל ואף כלפי מושג הגדולה הספרותית בפרט; ב. גל הספרות של העשור הראשון של המאה ה־21, ספרות שבעקבות האינתיפאדה השנייה דווקא חזרה לעסוק במטה־נרטיב הציוני, לרוב דרך סיפורי משפחה, כשהנציג הבולט של הגל הזה הוא, כמובן, 'סיפור על אהבה וחושך' (2002) של עמוס עוז, אבל אפשר למנות בין הבולטים בו, לשם הדוגמה, גם את 'העולם קצת אחר כך' של אמיר גוטפרוינד (2005) או 'אישה בורחת מבשורה' של דויד גרוסמן (2008).

לעומתם, מגמה מרכזית בספרות הישראלית של העשור האחרון היא האופי "האזרחי" שלה. בהתאם להדגשת הצד הכלכלי של הקיום הישראלי, תוצאת המחאה החברתית של 2011, ודחיקת הסכסוך הישראלי־פלסטיני מסדר היום הישראלי בימי שלטונו הממושך של נתניהו (שלה סיבות משלה ובהחלט אינה רק "אשמת" הצד הישראלי), כמה מהיצירות הבולטות ביותר של העשור האחרון בספרות הישראלית — כמה מהדינמיקות הספרותיות המקוריות והמשמעותיות ביותר — דנו בנושאי מעמד ומתח בין־מעמדי. הסופרים הבולטים של הדור הזה שונים בכך מאוד מקודמיהם, שמיוצגים היטב בטריומווירט הידוע: עוז, יהושע וגרוסמן, סופרים ש"הסכסוך" העסיק אותם הן ביצירה הספרותית והן בפעילותם הציבורית שמסביב לה.

מה שמאפיין, למשל, את היצירה של אחת הסופרות הישראליות הבולטות בעשור האחרון, נעה ידלין, הוא בדיוק העיסוק "האזרחי" הזה בכסף, סטטוס, נדל"ן וכיוצא בזה ('בעלת הבית', 2013, 'שטוקהולם', 2016, 'אנשים כמונו', 2019). ואילו דרור משעני, סופר בולט נוסף שפרץ בעשור הזה, אִזרח את ז'אנר הבלש במציאות הישראלית. ז'אנר הבלש מתמקד באלימות־הפנים, כניגוד לאלימות־החוץ של המלחמה. גיבורו הוא שוטר, לא חייל. בהתאם לכך, יצירותיו של משעני עוסקות במתחים פנים־ישראליים. ספרו האחרון של משעני, 'אמונה' (2021), מדגיש זאת על דרך הניגוד. מפקדו החדש של אברהם אברהם, הבלש של משעני, סבור שאברהם מעוניין בעזיבת תפקידו במשטרה כי הוא משוכנע שהוא שייך "לליגה של הגדולים", ושעבודתו במשטרה אינה שקולה לעבודה בארגוני ביטחון אחרים. המפקד אולי טועה ביחס לאברהם, אבל הוא לא טועה ביחס למשעני. משעני (ברומן הזה) לא מסופק מהאופי האזרחי, המשפחתי והפנים־ישראלי של סיפורי הבלש שלו, והוא אכן מעוניין להעביר את אברהם ל"ליגה של הגדולים" ו"ליחידה לחקירות בינלאומיות"; כלומר, לפרשנותי, לליגה (הגרוסמנית־עוזית־יהושע־ית) של הספרות שמדברת על מה שנחשב על ידי מקצת האנשים בארץ ובעולם עניין לספרות רצינית לענות בו: הסכסוך הישראלי־ערבי.

אבל לא כך הוא ביצירות שקדמו ל'אמונה', שמתמקדות ביחסים פנים־ישראליים ואף דוֹמסטיים. דקות פסיכולוגית מרכזית ב'שלוש' (2018), הרומן המצוין שקדם ל'אמונה', היא זו: החיים מפחידים כי בני אדם יכולים להתגלות כלא צפויים, הביתי יכול להתגלות כ"אלביתי", במושגים של פרויד. זה קשור אמנם לרוצח הסדרתי ב'שלוש', אבל למעשה האימה הפסיכולוגית ברומן — וזה העוקץ ועיקר ההישג, בעיניי — נשענת על כך שבני אדם "רגילים" יכולים להתהפך אחד על השני בסיטואציות לא פליליות: כמו, למשל, ביחסים בין בני זוג, כשבעלה של אחת הגיבורות מתאהב באחרת ונוטש אותה.

לאופי ה"אזרחי" הזה של חלק מתכני הספרות הישראלית נלווה גם שינוי בתפיסת דמות הסופר. הסופרת הישראלית הצעירה הבולטת ביותר מבין הסופרים הישראלים (ובפרוזה אתה "צעיר" עד שאתה בן 50) — בשיקלול של כמות ואיכות — היא מאיה ערד. אני זוכר כיצד הופתעתי כשערד טענה בתחילת דרכה הספרותית שהמודל הספרותי שלה בספרות הישראלית הוא אהרן מגד. לא הטריומווירט המוזכר, אף לא קנז האסתטיקן ולא שבתאי השופנהאוארי. דווקא אהרן מגד הפורה ובעל הדימוי המעט אפרורי! בקיצור, לא הסופרים הנביאים עמדו לנגד עיניה של ערד, כי אם הסופרים המקצוענים. ובהתאם, יצירתה המגוונת והפורה של ערד נמנעת מנושאים ישראליים "קלאסיים", כגון "הסכסוך" או השואה, ועוסקת בנושאים "קטנים" כמו חרדות־סטטוס או תשוקת וחרדת זוגיות והורות — בספרה הבולט ביותר בעשור הזה, 'העלמה מקזאן', 2015. עידית, גיבורת הרומן, עוברת מסע חניכה מייסר ברומן הזה, שחלקו נוגע להתפכחות מפנטזיות רומנטיות וחלקו נוגע להתפכחות לתוך מציאות כלכלית מדכדכת: "פעם, בחייה הקודמים, התייחסה עידית בעליונות לאנשים עם משיכת־יתר בחשבון. מה כל כך קשה לתכנן קצת? היא, לדוגמה, מרוויחה משכורת של מורה, ובכל זאת היא מסתדרת מצוין. למה אחרים לא יכולים? עכשיו נאלצה לצמצם את מקורות ההכנסה שלה ולעומת זאת שלשלה סכומים עצומים לגן, לבייביסיטר ולפסיכולוגית". ורגע האמת והאימה מתקרב: עידית תיאלץ לעזוב את תל־אביב!

להלך הרוח האנטי־נבואי והאנטי־פתטי (כלומר אנטי־פתוס) קשורה החיבה לסאטירה שמאפיינת כמה מהכותבים העכשוויים. דוגמאות סאטיריות מוצלחות, מלבד יצירותיה של ידלין וחלק מיצירותיה של ערד, הן 'שפילפוגל, שפילפוגל' (2019) של מתן חרמוני ו'בזעיר אנפין' (2012) של ירמי פינקוס. אפילו סופר רחוק מאוד מרוח הסאטירה, כמו דויד גרוסמן, הפתיע בעשור האחרון ברומן מוצלח על סטנדאפיסט ('סוס אחד נכנס לבּר', 2014).

***

רוב הסופרים שהזכרתי עד כה הם ילידי שנות ה־70. בני הדור הזה כבשו בעשור האחרון את מרכז הבמה הספרותית והם התגלו במהלכו בשיא כוחם הספרותי. בין הסופרים הבולטים בדור הזה (ובעשור הזה) אפשר למנות את נעה ידלין, מאיה ערד, שמעון אדף, יניב איצקוביץ', שהרה בלאו, ניר ברעם, אשכול נבו, דורור משעני, דרור בורשטיין, דורית רביניאן, סמי ברדוגו. וישנם עוד.

להלך הרוח "האזרחי" שהזכרתי לעיל, העסוק בנושאים שאינם ישראלים מובהקים, קשורה מגמה נוספת בעשור האחרון, מגמה שכיניתי פעם "ספרות עברית קוסמופוליטית". ספרים של סופרים ישראלים שאינם מתרחשים בישראל ואינם עוסקים בישראלים ('הבית אשר נחרב' של רובי נמדר, 'בת, אהובה' של ניר רצ'וקבסקי, 'צל עולם' של ניר ברעם, כולם מ־2013, ועוד).

ראוי לעיון נפרד 'הבית אשר נחרב' העוסק ביהודי־אמריקאי, ספר שאף זכה ב"פרס ספיר". בעקיפין מבטא הספר את התחזקות הזהות היהודית והקוסמופוליטית (קרי: האמריקאית) על חשבון הזהות הישראלית. התהליך הזה קשור, כמובן, בשלטון נתניהו, ה"יהודי" ו"האמריקאי" ביותר מבין ראשי ממשלתנו, והוא נותח באופן מעניין באחד מספרי העיון החשובים שראו אור בעשור האחרון: 'קץ עידן העבריות', של רמי ליבני (2019). בספרות עסקו במתח בין הישראליות ליהודיות — תוך תחושה שהיהודיות מנצחת את הישראליות — שניים מגדולי סופרינו: א"ב יהושע בספריו 'ניצבת' (2014), ו'הבת היחידה' (2021) וצרויה שלו ב'פליאה' (2021). גם בדיסטופיה הבולטת של העשור, 'השלישי' של ישי שריד (2015), שריד ביטא את תסכולו מעידן נתניהו ואת חרדתו מעליית היהודיות המשיחית על חשבון הישראליות.

***

הרומן הוא ז'אנר שצמח עם עליית הבורגנות ובעקבותיה הליברליזם הקלאסי במאות ה־18 וה־19, על התפיסה האינדיבידואליסטית שאפיינה אותם. אנחנו, מאידך גיסא, מצויים כיום בעידן שבו הדת והלאום מצד אחד וזרמים אידיאולוגיים אנטי־ליברלים מצד שני ("פרוגרסיביים") מצמצמים את שטח המחייה של הליברליזם.

מגמה מרכזית נוספת בספרות הישראלית של השנים האחרונות היא ספרות ברוח מהפכת MeToo. במגמה הזו ניתן למנות את 'פתח גדול מלמטה' (2017) של אסתר פלד, 'ספר הגברים' (2015) של ננו שבתאי, 'אהבה' (2020) של מעין איתן, "האחרות" (2018) של שהרה בלאו, 'קנאת סופרות' (2021) של מאיה ערד ואת סדרת המונולוגים 'ערות' (2017) — שהם למעשה יצירת ספרות בהיותם פרי עטה של תמר מור־סלע. במובן מסוים גם 'הקבוצה' (2021) של מיכל בן נפתלי ו'איך לאהוב את בתך' (2021) של הילה בלום שייכים גם הם למגמה הזו.

באופן מפתיע למדי, נדמה לי שנושאי דגל הליברליזם הזנוח בספרות הישראלית הפכו להיות דווקא בני ויוצאי הציונות הדתית, שיצירותיהם מתגבשות לטעמי לכלל מגמה אחת בעשור האחרון. נוצרה כאן לטעמי תופעה, או מיני־תופעה, מעניינת ובעלת חשיבות: הציוני־הדתי המורד (לאו דווקא החוזר בשאלה!) הוא נציג כמעט יחיד בספרות הישראלית של הליברליזם הקוצני, המתבדל, האינדיווידואליסטי. בעוד הימין הפך לאומני ודתי יותר והשמאל הפך לשבטי או לסוציאליסטי או לאקולוגי יותר, אצל סופרים כמו יאיר אסולין ('נסיעה', 2011, 'הדברים עצמם', 2014), יונתן ברג ('עוד חמש דקות', 2015) ואלחנן ניר ('רק שנינו', 2017), ניתן לאתר מרד אינדיווידואליסטי ואנרכיסטי. בעידן של סוּפּר־אגו תוקפני מימין (לאומני־דתי) ומשמאל (פוריטני), משמיע סופר כמו יאיר אגמון ('שמשהו יקרה', 2016, 'ספר האקסיות', 2021) את קולו של היחיד והאִיד.

***

השנה הוציא חיים באר ספר המשך ל'חבלים' מ־1998 ('צל ידו', 2021). 'חבלים' פתח גל ארוך בספרות הישראלית של יצירות אוטוביוגרפיות או יצירות שיש בהן יסוד אוטוביוגרפי דומיננטי. היצירה הבולטת מתוך אותו גל היא 'סיפור על אהבה וחושך'. עוד יצירות בולטות בו, אם מבחינת סגולתן העצמית אם בגלל תהודתן והשיח עוררו, הן 'קול צעדינו' של רונית מטלון (2008), 'ארץ אשה' של איל מגד (2006), 'ספק חיים' של אורי ברנשטיין (2002), 'ורד הלבנון' של לאה איני (2009), אליהן נוספו בעשור האחרון יצירות של כותבים ותיקים: 'הזקן הזה הקירח על האופניים' של יוסף בר יוסף (2015), 'קטעים מתוך חומר החיים' של יצחק ליבני (2015) ו'נער האופניים' של אלי עמיר (2019).

כן נכתבו בעשור (וקצת) האחרון כמה יצירות בולטות שמצויות על הגבול שבין הביוגרפיה דווקא (ואף הכתיבה ההיסטורית) לרומן. עם יצירות אלו אפשר למנות את 'הביתה' (2009) ו'הטנק' (2018) של אסף ענברי ואת "היינו העתיד" (2011) ו'היה הייתה' (2018) של יעל נאמן. ואילו בשלוש־ארבע השנים האחרונות קם בארץ גם גל קטן, של כותבים צעירים יחסית, של כתיבה אישית שמתפרשֹת אל הממואר והאוטופיקשן. עימו נמנים, בין היתר, הממואר 'שנות העשרים' של יערה שחורי (2019) ויצירות האוטופיקשן 'יקיצה' (2018) של ניר ברעם ו'הריאיון האחרון' של אשכול נבו (2018).

***

בעשור האחרון, כמה יצירות בולטות פנו לעבר ז'אנר הרומן ההיסטורי. למשל: 'תיקון אחר חצות' של יניב איצקוביץ' (2015) ו'נחמיה' של יעקב צ. מאיר (2019). הפנייה לַעבר נובעת ממקורות מגוונים. אבל בצמד הרומנים ההיסטוריים הבולטים שפרסם יובל שמעוני בעשור האחרון ('קו המלח', 2014, 'מבעד לקרקעית השקופה', 2021) ניתן לראות כי הפנייה לַעבר מבטאת, במקרה שלו, פתרון מוצלח לתחושת המשבר שבה מוצאת עצמה הספרות באקלים התרבותי הנוכחי. שמעוני (ב'קו המלח') כותב רומן ארוך כמו הרומנים של המאה ה־19 — שגם מתחולל בחלקו במאה ה־19 — על מנת לנסות לשחזר את חוויית הקריאה העזה והטוֹטלית ברומנים הגדולים של העידן ההוא, עידן השיא של הז'אנר. ואילו ב"מבעד לקרקעית השקופה" רותם שמעוני את חדוות גילוי הארצות החדשות בידי קולומבוס לחוויה ולחדווה של גילוי עולם חדש בכניסה לקריאה ברומן.

אנחנו בהחלט זקוקים לרומנים כאלה, שחוויית הקריאה בהם דומה לחוויות ההשתאות והחרדה, לחוויות הגילוי, ההתפעמות והאימה, של מגלי ארצות בדורכם לראשונה בארצות לא נודעות.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה האחרונה המאפיינת את הספרות הישראלית בעשור האחרון, והיא היעדרה של "יצירת מופת" בנוף הספרותי של העשור האחרון. הקינה והנהי ביחס להידרדרות והתמעטות הדורות ורמתה הנמוכה כביכול של הספרות הישראלית אינם מוצדקים בכללו של דבר. הספרות העברית חיה ובועטת ורואים אור בארץ ספרים רבים הכתובים במקצוענות, ברגישות, בתבונה, בהומור ולעיתים אפילו בעמקוּת. יחד עם זאת, כפי שטענתי כבר בעבר, קרוב לעשרים שנה לא ראתה אור בארץ יצירת מופת.יצירת מופת פירושה הישג יוצא דופן, פרייה של ראיית עולם אותנטית "אחרת", המעוררת בקורא תחושת נסיקה והתעלות לנקודת תצפית "גבוהה" יותר, ולכל הפחות שונה מהמקובל. לעתים קרובות, אם כי לא תמיד, יצירת מופת מניחה את אצבעה על התופעה החברתית המרכזית לתקופה וממקדת סביבה לא רק את הסצנה הספרותית, אלא היא גולשת מעבר לתחומיה אל הקהל הרחב. כשאני מלין בהקשר הזה על היעדרה של יצירת מופת בסצנה הישראלית אני מלין כאן בייחוד על היעדרה של יצירה מרכזית מהסוג האחרון, קרי יצירה שיוצרת את התחושה ש"חייבים לקרוא" אותה, יצירה שכל משכיל או פסאודו־משכיל חש צורך להגיע אליה או להעמיד פנים שקרא אותה. יצירת מופת ספרותית, פעמים רבות, היא הישג שיש כמעט קונצנזוס לגביו בקרב כל מי שמבין משהו במשהו בסצנה הספרותית. עם זאת, לא תמיד היא קונצנזוס, ולבטח לא בדור שבו היא רואה אור. הזמן, כמו שטען דיוויד יוּם במסתו "על אמת המידה של הטעם", מסלק את ערפילי הקנאה והזלזול, ומנגד את ערפילי ההערצה התלויה בדבר ובאישיות, והינו שופט נאמן למדי.

כך או כך, לטעמי לא נוצרה בארץ בעשור האחרון יצירת מופת כזו, מגדלור סיפורת מרכזי ומְמרכֵז, כפי שהיו מחוץ לישראל בעשור (וקצת) האחרון האוטוביוגרפיה של קארל־אובה קנאוסגורד (2009־2011), הקורפוס של וולבק ו'כניעה' (2015) בכללו ובמידה מסוימת סדרת 'הרומנים הנפוליטניים' של אלנה פרנטה (2011־2014).

זו לא עובדה טריוויאלית. נוכחותה של יצירת מופת בשדה ספרותי מסוים מאששת את הפרויקט הספרותי כולו, מצדיקה את קיומו. יצירה כזו מחזירה את האמון במדיום, ובעידן שבו מצטמצם שטח המחיה של הספרות — בעיקר בגלל תחרות עזה על זמן הפנאי שלנו מצד הטלוויזיה (שנמצאת ב"תור זהב" או נטען לפחות שהיא נמצאת ב"תור זהב" כזה) והרשתות החברתיות — הצורך ביצירה כזו הופך להיות דוחק.

בדוגמה מ־2017 של 'שיחות עם חברים', רומן הביכורים של הסופרת האירית סאלי רוּני — אמנם לא יצירת מופת אבל בהחלט רומן מעולה — אפשר לראות איך נוכחות של כוח ספרותי יוצא דופן מחזירה את עטרת הספרות למקומה. הרומן של רוּני גדוש בטקסט ובסב־טקסט שלו בהשוואות בין דרכי תקשורת וייצוג ותיקות ועדכניות: מיילים, מִסרונים, פייסבוק, תקשורת מילולית פנים אל פנים, תקשורת גופנית בסקס, טלפונים, תיאטרון, טלוויזיה וסרטים, ספּוֹקן וורד, שירה כתובה, סיפורת. הרומן — שבמהלכו הופכת הגיבורה לסופרת — טוען כך בעקיפין כי סוגת הרומן היא דרך התקשורת והייצוג המעמיקה והמקיפה ביותר, שבה אף ניתן לדון באופן המעמיק והמקיף ביותר בכל דרכי התקשורת והייצוג האחרות. זו דוגמה (אמנם כאן ישירה ממש) לכך שנוכחותה של סופרת חזקה בשדה ספרותי מאששת את השדה בכללותו.

—

  • הערה: המאמר שלי לא מתכוון להקיף את כל הרומנים הטובים שראו אור בעשור האחרון. הוא דן במגמות משמעותיות, לא ברשימת הרומנים הטובים. יש רומנים טובים שראו אור בעשור האחרון שקראתי ושלא נידונו בו. וודאי יש רומנים טובים שלא קראתי לצערי ואני מקווה להגיע אליהם בעתיד.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (3)

ביקורת על "זיכרונות של אנטישמי", של גרגור פון רצורי, בהוצאת "אחוזת בית" (מגרמנית: חנן אלשטיין, 391 עמ')

דצמבר 10, 2021 – 8:33 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בעולם שבו קשה יותר ויותר להאמין בקיומו של אלוהים, המסתורין של התמדת האנטישמיות הפך לאחד המעוזים המטפיזיים האחרונים. נדמה כי רבים שואבים מעיקשות ועוצמת התופעה הדוֹחָה נחמה אחת לפחות: נראה שהקיום היהודי, גם אם כוחות על -טבעיים לא מנחים אותו – יוצא דופן במידה בלתי רגילה. אי לכך, כל ניסיון להנהיר את התופעה הסבוכה הזו הוא ניסיון מבורך, התורם לדה-מיסטיפיקציה ולמבט מפוכח יותר במציאות.

האם "זיכרונות של אנטישמי" מ-1979 תורם תרומה דומה לזו, למשל, של אומברטו אקו, ברומן "בית העלמין של פראג" (2011), שהציב את האנטישמיות המודרנית בתוך קונטקסט אירופאי של חשיבה פרנואידית וקונספירטיבית? או שהוא דומה במשהו לתרומתו, הגדולה יותר, של סארטר, בספרו שתורגם מחדש לא מזמן, "מחשבות על השאלה היהודית" (1944), שניתח את האנטישמיות בכלים פסיכולוגיים ופילוסופיים דקים? או לתרומה של א.ב. יהושע, במסה שפרסם בתחילת המילניום, מסה שערכה וואריאציה מעניינת על הניתוח הציוני הקלאסי של האנטישמיות, ונגעה באחריות – לא האשְמָה – של הנוכחות היהודית בגולה כקטליזטור לאנטישמיות?

אבל לפני הכל ואחרי הכל מדובר ברומן, לא בתזה היסטוריוסופית. וברומן מהנה מאד לקריאה (למעט רגעים מועטים של השתבללות הפרוזה באיזו קלוז-אפּיות פרוּסטיאנית). מהנה מדי, אפשר לומר. כוונתי לכך שהרומן הזה מזכיר סופרים מהנים לקריאה כמו בשביס זינגר וורגס יוסה (בחלק מיצירותיו), אשר בתום הקריאה בספריהם או אף במהלכה, אתה חש שמפעילים עליך מניפולציה כובשת ומיומנת, המורכבת ביסודה מארוטיקה מפולפלת ומטיזריוּת ערמומית.

הגיבור שמו כשם הסופר והוא נולד כמותו ב-1914 למשפחת אצולה בצרנוביץ' שבמחוז בּוּקוֹבינה (אז בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית; עד מהרה, עם תום מלחמת העולם הראשונה, בתחומי ממלכת רומניה; וכיום בתחומה של אוקראינה). בחמישה סיפורים, ארבעה בגוף ראשון ואחד בגוף שלישי, הוא מספר לנו על פרקים מחייו אשר דמויות יהודיות מילאו בהם תפקיד מרכזי. סיפור ידידותו, בהיותו בן 13, עם נער יהודי פיקח, בן למשפחה משכילה ואמידה, והקנאה שהנער היהודי עורר בו; סיפור האהבה בינו בן ה-19 לבין אלמנה יהודית זעיר-בורגנית מבוגרת ממנו פי שניים מבוקרשט; חברותו עם בוהמיינית וינאית יהודייה ועוד. אמנם חלקים מסוימים של הרומן הם מה שהצרפתים מכנים בביקורתיות:  roman à these, כלומר רומן שכפוף לתזה הרעיונית שלו. כאן: לסוגיית האנטישמיות. כך, למשל, כשהמספר משבץ כפקיד במלון יהודי גברתן, עם קופת קרן קיימת מאחורי גבו (ממש כך!), המרמה אותו ומשבש את תינוי האהבים הראשון שלו עם בואו לבוקרשט. האירועים בסיטואציה המתוארת הוכפפו לתזה, נערכו על מנת להמחיש את הסדקים בזהות הגברית שהאנטישמיות מבקשת להילחם בהם. אך עם זאת, גם בתחום הרעיוני, לפון רצורי יש כמה תובנות מעניינות או, ליתר דיוק, המחשות מוצלחות לתובנות ידועות. האנטישמיות של הגיבור היא אנטישמיות מזן ישן, אריסטוקרטי, אוסטרו-הונגרי ולא גרמני-פרוסי, המופנית ליהודי כנציג אופייני לחברה הבורגנית העולה. הוא מדבר על כך שאת עיקר הרתיעה עוררו בו לא יהודים שנשאו בגאון את סממני זהותם אלא כאלה שניסו להסתיר אותה. באופן סארטריאני למדי, הוא מדגיש את רגשי הנחיתות של האנטישמי, שנאחז בשנאת היהודים על מנת לאשש את זהותו ומעמדו השבריריים. הוא מעיר, במבט לאחור, האם לא, בעקבות השואה, זנחנו בפזיזות מושגים שבכל זאת יש להם תוקף כמו "אורח חשיבה יהודי"? כל המציאות המודלקת, החולנית, "הרב תרבותית", של מזרח אירופה ומרכזה, של מיעוטים השרויים בשנאה הדדית זה לזה (הגיבור שייך בעצמו למיעוט, המיעוט הגרמני ברומניה) המצויים ברגע השיא של הלהט הלאומני, עולָה היטב מהסיפור. הרומן, שנכתב מפרספקטיבה פוסט-שואתית, המומה מהמקום שהגיעה אליה האנטישמיות, מנסה לנתח את יסודותיה המגוונים. ועדיין, מסתורין מצמרר נותר ואולי ייותר לעד: איך נעשתה הקפיצה מהאנטישמיות הארסית על כל גווניה למציאות הבלתי נתפסת של אלף איש דחוסים בתא גזים ונרצחים בו בחנק (לאיזושהי התחלה של הבנה חלקית, מסייעת אולי התזה של רומן אחר, "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל מ-2006, בדבר התרומה של הסיטואציה המלחמתית להיתכנות של רצח עם; רצח עם כהידרדרות אפשרית במדרון החלקלק שיוצרים מעשי הרג מלחמתיים "רגילים"). 

אך, כמוזכר, עיקר כוחו של "זיכרונות של אנטישמי" אינו בתזה ההגותית. פון רצורי שייך למשפחת הסופרים, הפחות מכובדת בעיניי, שמעלתם אינה נעוצה באור שביכולתם לשפוך על המציאות, כי אם ביכולתם לבנות מכונה משוכללת שתשאיר את הקורא דבוק לדף. בסיפור החמישי מובא ויכוח בין הגיבור לאשתו השנייה, היהודייה, על חשיבות האמת בסיפור אוטוביוגרפיה לעומת חשיבות צבעוניות הסיפור: "הוא לא היה מסוגל אז להסביר לעצמו את להיטותה העזה להגן על האותנטיות, על האמיתותּ הניתנת להוכחה תיעודית של כל נתון אוטוביוגרפי ('אפילו על חשבון הוויטליות?' שאל אותה פעם באירוניה, והיא השיבה בפנאטיות: 'כן! כן! כן!')". אכן, כמו שאומר חבר של הגיבור המדרבן את הגיבור לכתוב בעקבות תיאוריו העסיסיים ("זה חתיכת סיפור ארוטי, חם!"), כשרונו של פון רצורי הוא אותו כישרון מעורר הערכה וקריאה להוטה, כמו גם בוז קל (כולל בוז עצמי של הקורא על עצם הנאתו), של הסופרים המפולפלים, הקרנבליים, המאפּרים בכבדות.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

על "ארץ-סלע", של ריטה קוגן, בהוצאת "כנרת-זמורה-דביר" (240 עמ')

דצמבר 5, 2021 – 8:46 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בעמ' 178 הסתיים הסיפור השביעי בקובץ, "כמו שתי אחיות" שמו. זה סיפור חזק, חשבתי, הסיפור על הבת שמבקרת את משפחתו השנייה של אביה, שהתגרש מאמהּ בילדותה המוקדמת והיא בקושי פגשה בו לאורך השנים. אבל מה הופך אותו לשונה מקודמיו, שכעת, על רקע מוצלחוּתוֹ, מוּחשת יותר אי-מספיקותם? דפדפתי לאחור. קודם כל, הבחנתי, "כמו שתי אחיות" קצר מקודמיו והוא בן עשרה עמודים בלבד, כשקודמיו נעים מ-13 עמודים, עבור ב-29 עמודים ועד ל-70 הם מגיעים. הקוצר מעיד על –  ולמעשה מחייב – מיקוד. שנית, יש בסיפור הזה פאנץ' ליין ברור וחזק, כשהבת מגלה שאחותה-למחצה הקטנה פוגעת בעצמה באופן כמעט זהה לאופן שעושָה זאת הגיבורה. שלישית, זה הסיפור הראשון עד כה בקובץ שמסופר בגוף ראשון. הבחירה הזו מתגלית כמתאימה ומקרבת, בניגוד לריחוק של הגוף השלישי בשאר הסיפורים העוסקים בגלגולים מוקדמים של אותה גיבורה.

ניתן לקרוא את הסיפורים בקובץ "ארץ-סלע" בקריאה נדיבה יותר ונדיבה פחות. בקריאה הנדיבה, הקובץ הזה, שלו גיבורה ראשית בעלת שמות מתחלפים (מאשה, ויטה ועוד), העוקב באופן כרונולוגי אחר רגעים בחייה, הוא מרגש ומלמד וכתוב בשפה עשירה באופן ראוי לציון (למדתי, לדוגמה, מהקריאה בקוגן – ואחר כך בגוגל – ש"קטיפת תלמים" היא קורדרוי וש"אכוֹם" הוא שחרחר). אנחנו מלווים את הגיבורה (אני מתייחס לדמות הראשית בסיפורים כגיבורה אחת) מילדותה בסנקט-פטרבורג, שם גדלה, כאמור, ללא אב, עבור בעלייתה ארצה בנעוריה ומגוריה עם אמה ואביה החורג בקריות, ועד למערכות יחסים שלה כאישה צעירה ובוגרת. הסיפורים סבים סביב רגעים טעונים באוטוביוגרפיה (הבדיונית) של הגיבורה: היחסים המתוחים עם האם בילדות המוקדמת; תקיפה מינית ברכבת התחתית בסנקט פטרבורג בראשית ההתבגרות המינית; הרגעים הראשונים בארץ החדשה והחמה; הניסיונות להיטמע בתרבות הישראלית בתיכון; קשר רומנטי הרסני בתקופת ההמתנה לגיוס ועוד. מילת התואר בה השתמשתי, "מלמד", נוגעת בין היתר לחוויות החיים של עולי ברית המועצות לשעבר בארץ, שהקובץ ממחיש כמה אספקטים שלהן. בסיפור "ככה וככה" מתראיינת הגיבורה הנערה למקומון על ידי שני חבריה לכיתה, שמראיינים גם עולה חדש נוסף: "'אתם מראיינים גם את ארקדי?' שאלה. 'כן, את שניכם. אנחנו צריכים שני רוסים לכתבה'. 'שני עולים מרוסיה', תיקן אמיר. יעל הזעיפה את גבותיה המסודרות. 'סליחה, שני עולים מרוסיה'". אם בסיפור המוצלח המוזכר, "כמו שתי אחיות", הגילוי שיש לה כפילה היה מעציב, כאן הגילוי שהיא קוּבּצה לקבוצת "העולים מרוסיה" מרגיז את הגיבורה, באיומו על ייחודה.  

הקריאה הנדיבה גם מקבלת סיוע מפנטזיה ישנה ומעט ילדותית שלי, על כך שיוצאי ברית המועצות לשעבר, שיכולים להכיר יותר טוב מכולנו את מקור ההשראה הספרותי הגדול של הקלסיקונים המודרניים העבריים, הלא היא הספרות הרוסית, יְחַיו את הספרות הישראלית באופן שדומה ולו במקצת שבמקצת להישגי סופרי דור התחייה שלנו. 

אבל בקריאה נדיבה פחות הסיפורים אינם מספקים. הם לא ממוקדים, לא תמיד מחדשים ולא תמיד מותירים חותם. אני חושב שהבעיה המרכזית בהם אופיינית לעיבוד ספרותי של חומרים אוטוביוגרפיים. בעיבוד כזה, מצד אחד קשה לעתים לשכנע את הקורא שמה שנראה חשוב מאד ומרכזי בחייו של הסופר – והוא אכן כזה בחייו-שלו – צריך לעניין גם את הקורא. ומצד שני, במקרה של אירועים משמעותיים (וטראומטיים) לכל הדעות, הרי שהם מוצגים כפי שהם, as is, והסופרים האוטוביוגרפיים לא טורחים לארוג אותם לתוך מרקם הסיפורים, להכין את הקוראים לקראתם, מתוך מחשבה מוטעית שעוצמת האירוע בחיים מספקת ליצירת גלי הֶדֶף דומים על הַדַף. ומכיוון שלישי: המספר האוטוביוגרפי שוכח לעיתים להשמיט חלקים שקרו במציאות אך פוגמים בממוקדות של הסיפור שהוא מספר. כאן, לדוגמה, בסיפור בשם "משחק יְלָדוֹת", סיפור בן 17 עמודים העוסק בטיפול אלטרנטיבי בו הגיבורה באמצעות דימיון מודרך חוזרת לרגעים טראומטיים בילדותה, מוקדשים 4 עמודים לפינת חי קטנה ומפתיעה שמגלה הגיבורה ליד הקליניקה של המטפלת. 4 העמודים הללו פוגמים בקוהרנטיות ובממוקדות של הסיפור וניתן לשער שהם נכנסו אליו כי במציאות שעליה מבוסס הסיפור (באופן חופשי, כמובן, ולא אחד לאחד) אכן היה זה גילוי מפתיע. בסיפור אחר, "לעזוב את האי", שזורים זה בזה שני סיפורים, חתונת אחותה-למחצה של הגיבורה בהוואי ויחסיה הלא מספקים של הגיבורה עם בן זוג שלה. הסיפורים שלובים, אך למעשה הם מונחים זה בצד זה, לא מתמזגים ולא מאירים זה את זה.

ולפעמים אני חושב, שאין באמת הצדקה ל"קריאה נדיבה" במציאות בה רואים אור ספרים רבים כל כך. הכותבים צריכים לבוא במיטבם המוחלט – או לא לבוא כלל. הם צריכים להיות בטוחים שסיפוריהם מעולים – או לא לפרסמם כלל. כך שלמרות האינטליגנציה הברורה, ההשכלה הרחבה, הרגישות האנושית הראויה לציון והיכולות הלשוניות המובהקות הבוהקות כאן מהדף – התוצאה לא מספקת.         

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

על "שנת המנוחה והמרגוע שלי", של אוֹטֵסָה מוֹשְפֶג, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: ליה נירגד, 248 עמ')

נובמבר 26, 2021 – 8:25 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה הרומן השני של הסופרת האמריקאית אוֹטֵסָה מוֹשְפֶג (נ. 1981) שתורגם לעברית, וכמו שקרה עם קודמו, "איילין", אתה חש שיש בה משהו, בסופרת הזו, למרות מגבלותיה הברורות: הילדותיות וההקצנה. ה"משהו" הזה קשור ודאי לכך שזו ספרות נשית שמונעת באנרגיה של שנאה עצמית, אנרגיה שיכולה להיות מקור עוצמה אדיר לסופרת, כמו שמוכיחות אלפרידה ילינק ואמלי נותומב.

איילין מהרומן הקודם הייתה אישה צעירה, חסרת אמצעים ושלא מותירה חותם, החיה בעיירה סתמית. היא מוקסמת מאישה זוהרת שהגיעה לעיירתה ומפנטזת על עקירה לניו יורק. ואילו המספרת (חסרת שם, למיטב הבחנתי) ב"שנת המנוחה והמרגוע שלי" היא, במובן מסוים, אותו מושא להערצה מהרומן הקודם. היא צעירה בת 26, יפיפייה ועשירה, שחיה במנהטן. אלא שהמתוסבכות הרגשית של שתי הגיבורות לא שונה בהרבה. באיילין הגיבורה התייתמה מאמה וחיה עם אב אלכוהוליסט, ואילו כאן האמא היא האלכוהוליסטית והגיבורה התייתמה משני הוריה. אבל ההורים גרועים באותה מידה בשני הרומנים. עיקר העלילה כאן: הגיבורה מנסה ליישן את ימיה (כלשון הביטוי היפה של ר' נחמן מברסלב: "יש אנשים הישנים את ימיהם") – אך לא באופן מטפורי. אחרי פיטוריה מעבודה ששנאה בגלריית אמנות יוקרתית, אחרי עוד סיבוב בקשר הנוירוטי ההרסני שלה עם איש כספים שעובד במגדל התאומים ולא אוהב אותה, היא מאתרת פסיכיאטרית מפוקפקת שמעניקה לה מרשמים לכדורי שינה למיניהם. הגיבורה שונאת את חייה ולכן רוצה לישון, אבל היא לא מעוניינת ממש להתאבד. תקוותה היא שאחרי תקופה של שינה אינטנסיבית היא תתעורר מחדש לחיים. היא כמעט לא יוצאת מדירתה באפר-איסט וסובלת בינתיים את ביקוריה של חברתה רֶוָוה, בחורה קלישאית והולכת בתלם, המקנאה בחברתה על יופייה ועושרה ומשיאה לה עצות שהיא מלקטת מאופרה וינפרי או מספרי עזרה עצמית.

רוח שנות ה-90 מרחפת מעל פני הרומן הזה. הוא, ראשית, מתרחש בשנת 2000-2001. אבל יש כאן משהו מעבר למיקום הכרונולוגי, וגם מעבר לעיסוק הנרחב האופייני לתקופה בזפזופ בין ערוצי טלוויזיה ובמנייה כמו-קטלוגית של תרופות פסיכיאטריות ושל מוצרי צריכה שונים (במנייה הקטלוגית הזו, ובעיסוקו בסיטואציות פסיכוטיות, מזכיר הרומן באופן ספציפי את הלהיט הספרותי האמריקאי-מנהטני של שנות התשעים, "פסיכופט אמריקאי"). יש כאן עיסוק אופייני לשנות ה-90 בשאלת האותנטיות: האם בני האדם מסוגלים לתגובות רגשיות אותנטיות או שהם מחקים את השפע האינסופי של הייצוגים שהם נחשפים אליהם? כבר בשנות ה-90 הסוגייה הזו הייתה מעט משעממת ואנטי-הומניסטית בעיניי. מושפג גם פוסעת באופן מסוכן על קו הגבול שבין ייצוג של דמות קלישאית, כמו אותה רווה (לגיטימי), לבין ייצוג קלישאי של דמות (בעייתי); בין ייצוג של דמות שטוחה רגשית כמו הגיבורה (לגיטימי), לבין ייצוג שטוח רגשית של דמות (בעייתי).

אבל למרות האנכרוניזם המסוים של הרומן (אנחנו בתקופה כל כך כל כך שונה משנות ה-90); למרות הילדותיות, הקלישאיות והשטחיות לא רק של הדמויות כי אם של הסופרת ("יפהיפייה בלונדינית עשירה", לשון הכריכה האחורית. סבבה – אבל איזה גוון של בלונד?) – יש כאן, כאמור, משהו, יש כוח מסוים לטקסט הזה. ישנה, קודם כל, היכולת שהינה הכרחית לכותב רומנים, היכולת להבחין בניואנסים. במפגש עם רוקחת שממנה היא מקבלת את התרופות, מבחינה הגיבורה: "בכל פעם שהעבירה שקיק מתחת לסורק היא נאנחה, כאילו מתיש אותה לטפל בי ובכל הבעיות הנפשיות שלי". הגיבורה רומזת לרוקחת שהיא שמה לב לכך. ובעקבות זאת מעירה: "היא שפטה אותי, ולא לטובה. הרגשתי את זה. איך היא משנה איכשהו את הקול שלה כדי לא להישמע מתנשאת". זו דוגמה להבחנה קטנה-גדולה: דווקא שינוי הקול כדי לא להישמע מתנשאת חושף את ההתנשאות. ויש ברומן בְּזיקה של הומור שחור מוצלח. הפסיכיאטרית מבשרת לגיבורה שלאנשים מהמזרח הרחוק יש תופעת לוואי של הזיות מאחת התרופות. ואז שואלת: "מה הרקע האתני שלך?". למשמע התשובה ("אנגלי, צרפתי, שוודי, גרמני") היא פוסקת: "לא תהיה לך שום בעיה". או, דוגמה אחרת להומור השחור הלקוני, המחשבה העוינת של הגיבורה ביחס לחברתה הצדקנית אך הבולימית: "תיארתי לעצמי שרווה הייתה מחסירה פעימה אם הייתה רואה כמה אוכל אני זורקת, כאילו שלאכול הכול ואז להקיא לא בזבזני באותה מידה". ויש הבלחות של תובנות מבריקות המוסברות במטפורה קולעת: "רווה גירדה איזה גירוי שלא יכולתי להגיע אליו בעצמי. כשראיתי אותה לוקחת משהו עמוק ואמיתי וכואב והורסת אותו בניסוח מדויק ונדוש לגמרי, הייתה לי עילה לחשוב שהיא אידיוטית ולכן אני יכולה לזלזל בכאב שלה, ובאותה הזדמנות גם בכאב שלי. רווה הייתה כמו התרופות שלקחתי".

אך מתחת להכל מעניקה אנרגיה לרומן אותה עוצמה של הרס עצמי, אותה התעקשות לישון, לישון, ולצורך כך לקחת את הכדור הזה ולנסות את הכדור ההוא, התעקשות להירדם ולהיעלם שלמרבה האירוניה היא זו שמעוררת את הרומן לחיים ולקיום.     

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

על "הנתניהוז", של ג'ושוע כהן, בהוצאת "הבה לאור" (הוצאת "הבה לאור", 229 עמ')

נובמבר 19, 2021 – 8:28 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מבחנו של הרומן הזה נעוץ בשאלה אם הוא היה מעניין ובעל משקל גם אם הוא היה נקרא, נניח, "השטמברגים", והוא היה מספר את סיפור פגישתם הטרגיקומית של היסטוריון יהודי-אמריקאי והיסטוריון ישראלי בשם בנציון שטמברג בעיירה אוניברסיטאית בצפון מדינת ניו יורק. כלומר לו לא היה ג'ושוע כהן – הסופר היהודי-אמריקאי יליד 1980, מהנחשבים בבני הדור הצעיר בספרות האמריקאית – מבסס את ספרו על אנקדוטה ששמע מהרולד בלום, מבקר הספרות הדגול, על ביקור דומה לזה שמתואר בספר, ביקור של בנציון נתניהו, אשתו ושלושת בניהם (יוני בן ה-13, בנימין בן ה-10 ועידו הקטן), האם עדיין היה זה רומן מעניין?

התשובה חיובית. או לכאורה חיובית. כהן משכיל לחלץ מהמפגש הזה, בין אקדמאי יהודי-אמריקאי ואשתו היהודייה-האמריקאית, דור שני למהגרים מזרח אירופאיים המנסים להשתלב בזרם המרכזי של החיים בארה"ב, לבין ההיסטוריון הציוני הקנאי, שמחפש משרה בגולה הדוויה, רומן רעיונות שעוסק במתח בין שתי האופציות היהודיות הגדולות של המחצית השנייה של המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. כך רוּבֶּן בלום, ההיסטוריון היהודי-אמריקאי והמספר החצי-בדוי של הרומן: "בערך עשור לפני הסתיו שאני נזכר בו, נוסדה מדינת ישראל. במדינה הזעירה ההיא שמעבר לעולם, יהודים עקורים ופליטים עמלו להמציא את עצמם מחדש לכדי עם אחד, מאוחד מכוח השנאות והשעבודים של משטרים עוינים, בתהליך המוני של סולידריות שנולדה מאיבה גדולה. בו בזמן התרחש כאן באמריקה תהליך אמוני תְאום, ובו היהודים עמלו לא להמציא אלא להשכיח את עצמם, או להפוך את המצאתם, או להיטמע באמצעות הדמוקרטיה וכוחות השוק, נישואי תערובת והתבוללות". בדרך אגב: עמדתו של כהן עצמו, כמדומה, מצדדת בצד היהודי-אמריקאי בעימות הזה. אבל הצגת ההתפתלות היהודית המיעוטית של רוּבֶּן בלום באוניברסיטה הוואספית שלו, הפכה אותי דווקא לציוני נלהב יותר, בניגוד לכוונת הסופר המשוערת.  

חלק מהברק הרעיוני של העימות הזה נובע מנושא המחקר של בנציון נתניהו: יהודי ספרד והאינקוויזיציה. כך נמתחת בסב-טקסט של הרומן אנלוגיה מעניינת (ומאיימת!) בין יהדות ספרד, שידעה אכן ימים יפים מאד לפני האסון שפקד אותה, ובין יהדות ארה"ב. ובאופן ספציפי, התזה של נתניהו, כפי שהיא מוצגת כאן לפחות, על כך שניתן לראות באינקוויזיציה לא מוסד דתי גרידא שאבד עליו הכלח, כי אם מוסד שמבטא אנטישמיות שמזכירה את האנטישמיות המודרנית, ואפילו בכיוון הגזעני שלה, מאפשרת לכהן לאחד באופן אלגנטי את עמדתו המקצועית של ההיסטוריון הישראלי ואת האידאולוגיה והזהות הלאומית שלו ותורמת לעימות בינו לבין פרופסור רובן בלום, המבקש מצדו לפלס את דרכו אל לב החיים האמריקניים. וכל בניין הרעיונות הזה, שלא יהיה ספק, נשען על עלילה דינמית, ועל מספר פיקח, שנון, מפוכח.

אלא שלא מדובר כמובן במרצה ישראלי בדוי. המרצה שמביא במפתיע את כל משפחתו למארחיו היהודים-אמריקאים. המרצה שעושה רושם נוקשה ולא חביב, תובעני ולחוץ בענייני כספים. המרצה המבריק אמנם אך שהוא ומשפחתו מביאים את אשתו של רובן, אדית', להגדיר אותם כך: "האנשים האלה לא נותנים, הם לוקחים". בהמשך, התנהגותם הפרועה של ילדי המשפחה תיצור שיא של פארסה ופיצוץ גלוי ביחסים בין שתי המשפחות היהודיות.

אמנם משפחת נתניהו היא משפחה ציבורית ויש עניין לציבור במידע רלוונטי עליה; אמנם זהו רומן ולא עדות ישירה (אם כי כהן לא טוען שמדובר בבדיה, באחרית הדבר שצירף לספר); אמנם האפיונים שיש כאן מעוררי מחשבה ומבדחים יותר מאשר פוגעניים – ובכל זאת, היה לי מעט לא נוח מהענקת שמות של אנשים אמיתיים ל"דמויות".

אבל מה שהביא את כהן ליצור דמויות על סמך אנשים אמיתיים אינו בעיקר יצר רכילותי או פרובוקציה זולה. אני חושב שמה שפעל כאן בחשאי הוא דחף סובטילי יותר, לבטים פנים-ספרותיים שהסוציולוג הצרפתי של האמנות ושל האסטרטגיות שאמנים נוקטים בהם על מנת לבדל את עצמם, פייר בורדייה, היה מבין אותם היטב. כהן, כמו כל הדור הצעיר של הסופרים היהודים-אמריקאים, נמצא במיקום מאד לא נוח מבחינה היסטורית. זהו המיקום של הבנים שנולדו לאבות הגדולים הבולטים. קודמיהם (בלו, רות, מלמוד, הלר, מיילר, פיילי ועוד) היו דור נפילי, שכבש בסערה את לב הספרות האמריקאיות בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. איך יוכלו האדיפוסים הצעירים לגבור על הלאיוסים האימתניים האלה? מה גם שהאבות הגדולים "תפסו" כבר את כל הנושאים היהודים-אמריקאיים האפשריים! כאן ג'ודי, בתם של רובן ואדית', מעוניינת בניתוח אף שיצמצם את אפה היהודי המובהק. האם לא פיליפ רות כתב כבר על הנושא הזה ובדיוק באותה שנה בה מתחולל הרומן שלפנינו (בספר ביכוריו מ-1959, "שלום לך קולומבוס")? והאם לא תיאר כבר ברנרד מלמוד ב"חיים חדשים" (מ-1961!) איש אקדמיה יהודי שמבקש להשתלב בקולג' מבודד יחסית? והאם לא תוארו כבר יחסי יהודי ישראל וארה"ב ב"החצי השני" ו"מבצע שיילוק" של רות', ב"לירושלים וחזרה" של סול בלו? מה יכולים המאחרים להגיע לזירה, כמו כהן ובני דורו, להוסיף על מה שכבר נעשה?

כאן נפלה האנקדוטה שסיפר הרולד בלום לכהן על בנציון נתניהו כמתנה מהשמים. הנה האפשרות לכתוב כמו האבות הגדולים, על אותם נושאים, אפילו על אותה תקופה, ובכל זאת להיחשב לאקטואלי ולחדשן! והכל בזכות בנו של אותו בנציון, כלומר בזכות בנימין נתניהו. נתניהו הוא הרי, לכל הדעות, אחד האנשים המרכזיים בסיפור היהודי במאה ה-21. הוא איש ההווה (או היה, עד לפני רגע)! הדחף לכתיבת הנתניהוז לא היה דחף רכילותי כי אם "בורדייאני": מוצא מבריק שמצא בן ממשיך לכתוב כמו אבותיו ובכל זאת להיות בן זמננו.

המוצא מבריק. ובכל זאת מותיר טעם לוואי עדין של אפיגוניות.     

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (5)

על "דייויד קופרפילד", של צ'רלס דיקנס, בהוצאת "אוקיינוס" ו"מודן" (מאנגלית: לי עברון, 1039 עמ')

נובמבר 12, 2021 – 8:35 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"דייוויד קופרפילד" ראה אור במקור ב-1850, בדיוק באמצע המאה ה-19, המאה של הרומן. ודיקנס הוא, כמובן, אחד מארבעה או חמישה כותבי הרומנים הדגולים של המאה הזו (טולסטוי, דוסטוייבסקי ובלזק, ברור, בפנים – ואני שותף לדעה שהביע, בין היתר, ג'ורג' סטיינר, ולפיה טולסטוי ודוסטוייבסקי הם בליגה משלהם – אבל מי, אמרו נא, מי הוא החמישי? סטנדל? פלובר? ג'ורג' אליוט? אוסטן? זולא?). ו"דייויד קופרפילד" הוא, לכאורה, רומן הדגל של דיקנס, רומן הכתוב כאוטוביוגרפיה (של דמות בדויה הנושאת את שם הרומן), שבו שיקע דיקנס חוויות אוטוביוגרפיות רבות שלו עצמו. אך בהשוואה לשני הרומנים הדיקנסיאניים עבי הכרס האחרים שקראתי בשנים האחרונות בתרגום חדש ("בית קדרוּת" ו"מועדון הפיקוויקים") – ובהשוואה גם להתפעלות טרייה שלי מקריאה ביריבו של דיקנס, תאקרי, ברומן הוויקטוריאני הגדול "יריד ההבלים", שראה אור ב-1848, קרי שנתיים לפני "קופרפילד" – הרומן עב הכרסיים הזה (הוא מחולק לשני חלקים העולים יחדיו ליותר מאלף עמודים) הותיר בי רושם קטן באופן ניכר מעמיתיו המוזכרים.

דייוויד המספר מספר לנו בבגרותו איך התייתם מאביו עוד לפני הולדתו. אמו נישאה מחדש ויחסו של אביו החורג אליו היה איום ונורא. הוא אף נשלח לעבוד למחייתו בלונדון כילד רך. לאחר מוראות הילדות הללו, שמחוללות חלק ניכר מהאימפקט של הרומן, גדל דייויד אצל דודתו האקסצנטרית אך טובת הלב. הוא החל בקריירה משפטית, התאהב ונישא, גילה את כישרון הכתיבה שלו והפך לסופר מפורסם. עלילות משנה מרכזיות כאן הן סיפור פיתויה של אהובת ילדותו של דייויד, אמ'לי היתומה, בידי רעו לשעבר בבית הספר הפרטי, בן האצולה סטירפורת; סיפור נכליו של ה"social climber" חסר המעצורים, אוריה היפ; הסתבכויותיו הכלכליות החוזרות ונשנות של מכרו של קופרפילד, מר מיקוֹבּר.

בשלב כלשהו בקריאה הממושכת עברתי לגור בתוך הטקסט. זה נעים למדי להיכנס לשכון בתוך ספר. נוהגן של הדמויות שפוגש קופרפילד במרוצת חייו לשוב לעלילה שוב ושוב, בהקשרים חדשים ובחלוף עשרות או מאות עמודים, הופך אותן לדיירים קבועים שאתה פוגש כפעם בפעם בחלל המשותף אותו אתם חולקים – בביתכם, הוא הוא הרומן. נוכח כאן גם הכישרון הגדול של דיקנס ליצירת מגוון גדול של דמויות משנה שלהן קטץ' פרייזס אופייניים (לא לחינם א.מ.פורסטר, בספרו "אספקטים של הרומן", מביא את גברת מיקובּר כאחת מדוגמאותיו ל"דמות שטוחה" – ביטוי שאינו שלילי בהקשר זה, אלא תיאורי!). החוש המוסרי הדיקנסיאני, דבקותו בטוב הלב ובמה שניתן לכנות "אצולת הלב", כנגד היררכיות חברתיות אחרות: אצולת הדם (סטירפורת), אצולות היופי או הממון ונציגי הצדקנות הדתית הפנאטית, או אף אצולות האינטלקט והאמביציה – החוש המוסרי הזה נוכח כאן ומצודד ומרשים כתמיד. על חברו, טראדלס, ואשתו, הדואגים לאחיותיה הנזקקות של האישה, אומר קופרפילד מה שרלוונטי לראיית העולם ההומניסטית הדיקנסיאנית בכלל: "נטייתם לשכוח את עצמם הקסימה אותי. גאוותם בבנות האלה, כניעתם לכל גחמה שלהן, היו עדות קטנה ומקסימה לערכם שלהם". יש אצל דיקנס שנאה אמיתית ועזה לרשעות ולנוקשות ולפנטיות, והערכה אמיתית לוהבת למי שלא מחשיבים את ערכם שלהם. העניין של דיקנס בהתערערות כלכלית פתאומית – היותו, בעצם, הסופר של פושטי הרגל ופשיטות הרגל (דבר מה ששאב מהתנסותו בילדות) – ביקורתו על אמביציה מעמדית לא מרוסנת (היפ) אך גם, להבדיל, על התנהלות כלכלית לא אחראית (מר מיקובר), נוכחים כאן ורלוונטיים ומעניינים. רגעים "מודרניים" מובהקים וראויים לציון שיש כאן הם רגעי ההתפכחות של קופרפילד משכרון האהבה במרוצת הנישואין (בהקשר זה, המתרגמת, לי עברון, מעירה הערה יפה על הדמיון ה"פרוידיאני" בין אמו ואשתו של קופרפילד, הרפוֹת והפסיביות כאחת); תיאורים מעניינים על מקור הדרייב של הסופר, על רתימת חוויות הילדות הקשות להפיכתו למי שהוא ועל ההתנסות בסלבריטאות ספרותית (דיקנס עצמו היה סלבריטי גדול כל כך שמעטים סלבריטאי זמננו היכולים לטעון לפרסום דומה לזה שלו); תיאורי דיכאון של הגיבור המספר.

ועם זאת, כאמור, לא נהניתי הנאה עזה כמו בקריאת "מועדון הפיקוויקים" המצחיק ולא התרשמתי ואף נמלאתי יראת כבוד כמו ביחס לחלקים בב"בית קדרוּת" (אכן, רבים, המבקר הרולד בלום למשל, מחשיבים את "בית קדרות" לגדול הרומנים הדיקנסיאניים). האם זה בגלל שבהשוואה לרוע המטפיסי של הדמויות הדוסטוייבסקאיות אוריה היפ נראה ילד תמים? האם זה בגלל האופי המלודרמטי של חלקים נכבדים ברומן, הטוּב המוחלט של מר פּגוֹטי, אביה המאמץ של אמ'לי, למשל, או של הֶאם, בן דודהּ? או, למשל, קצם המלודרמטי ההדדי של אותו הֶאם וסטירפורת? ואולי – בעקבות הערה חריפה של עברון באחרית הדבר היפה שלה – היותו של "קופרפילד" כמה ספרים בספר אחד יוצר היעדר מיקוד ברומן? ואולי הציקה לי איזו פוריטניות שיש ביחסו של הטקסט הזה לסקס, כלומר בהיעדר יחס כזה (שהופך אותו אכן מותאם יותר לנוער)? ואולי הציפייה הגדולה למפגש עם הטקסט המפורסם (שלא קראתי קודם לכן) הביאה לאכזבה בלתי נמנעת?

ואולי חלק מאי ההתפעמות שלי נבע מהתרגום. רבות מדי היו הפעמים שהטקסט היה לא מובן וחשדתי שהבעיה היא בתרגום. לא מדובר בשיבוש גורף של הקריאה, הטקסט בהחלט ניתן לקריאה מהנה גם במצבו הנוכחי. אבל גם לא מדובר בפעם אחת, שתיים או שלוש. כמה דוגמאות: "ואף שלעיתים פרעה דודתי את נוצותיהן" (עמ' 708), מתרגמת עברון באופן סתום את הביטוי ruffled the feathers  המופיע במקור ופירושו (כך חקרתי ודרשתי) להרגיז, להעליב. מר מיקובר מכריז כי "תדרוך רגלי בשדה הבור הביתי שלי" (עמ' 628). במקור הביטוי הוא native heath, כלומר (כך למדתי) במכורתו, ורק כעת הביטוי מובן. דודתו של קופרפילד "לקחה את החזירים שלה לשוק נוכרי" (עמ' 602). אך כוונתה לביטוי סלנגי הנוגע להשקעות ופירושו שהיא השקיעה באופן לא נבון בשוק זר. ואת המילה Directory  תרגמה עברון באופן לא מותאם ל-1850 כ"מדריך טלפון" (עמ' 965).

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (2)

על "ספריית קיץ", של מרי אן קלארק ברמר, בהוצאת "תשע נשמות" (תרגום: מיכל שלו, 168 עמ')

נובמבר 5, 2021 – 8:42 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אחד מאותות החיים הבולטים של הסצנה הספרותית הישראלית כיום היא הוצאת "תשע נשמות". ההוצאה הנמרצת, בראשות אוריאל קון, מוציאה כותרים רבים, מכירה לקהל הישראלי קולות חדשים, מרעננת היכרות עם סופרים ותיקים, ומציעה, בעיצוב ובגודל הספרים, חוויית קריאה מזמינה ולא מכבידה (תרתי וכולי). ישנה כאן, מצד הצורה ולעיתים גם התוכן, תפיסה ספרותית שניתן לכנותה "הדוניסטית-אוונגרדיסטית". קרי, התרחקות מדרך המלך של ז'אנר הרומן, שהינה הרומן הריאליסטי רחב היריעה ועתיר הפרטים (והכבד…), לטובת צורות קצרות, לעיתים ליריות וניסיוניות, שקרובות, לפרקים, לא פחות מאשר אל צורת הנובלה – אל השירה. אך אלו צורות, לרוב, קומוניקטיביות ומהנות לקריאה, לעיתים משחקיות. האופי ה"הדוניסטי" נוכח גם במטפורות הקולינריות שאהובות על תיאורי הספרים ב"תשע נשמות": "זהו מעדן עבור אוהבי ספרות". או: "בדומה ליינות מובחרים שמיוצרים במהדורה מוגבלת, סדרת RESERVE מציעה לקוראי וקוראות העברית הזדמנות להתוודע לבציר המשובח של מפעל האוצְרוּת הספרותית שלנו".

על אף שאני חסיד של דרך המלך המוזכרת של הרומן, אני שמח מאד על נוכחותה המתסיסה והוויטאלית, אוהבת החיים והספרות, של "תשע נשמות" בזירה הספרותית בישראל. מה שאין פירושו שכל כותר שמוציאה ההוצאה נראה לי בעל ערך רב או אף בעל ערך כלל.

ו"ספריית קיץ"? נאגדו כאן שתי נובלות אוטוביוגרפיות של הסופרת שלמדתי שנולדה בניו יורק ב-1928 ונפטרה בז'נבה ב-1996. היא נולדה למשפחה קוסמופוליטית, חצי-יהודית אם הבנתי נכון. הוריה נספו במלחמת העולם השנייה בהתקפה גרמנית על ספינה שבה הפליגו. הסופרת אף עלתה ארצה אחרי הקמת המדינה אך עזבה את ישראל ונדדה בין גרמניה, שווייץ וצרפת. בשנות ה-70 החלה לכתוב את זיכרונותיה בעידוד הסופר השוויצי פרידריך דירנמאט (עד כאן מהפרטים שנמסרים בדש הכריכה).

הנובלה הראשונה מתארת את שובה של הגיבורה ב-1946 לבית דודהּ שנפטר לא מכבר בכפר צרפתי קטן. הגיבורה, כמו הסופרת, מתאבלת על הוריה שנספו במלחמה בנוסף לאֶבלהּ על דודהּ שבביתו עברו עליה היפים בימי ילדותה ונעוריה. מרי אן, הגיבורה-המספרת-הסופרת, מועסקת על ידי פרנסי הפרובינציה הצרפתית בארגון הספרייה הכפרית, שנהרסה בזמן המלחמה. זו נובלה של אווירה, יותר מאשר של עלילה, אבל משהו בה עובד. אווירת הימים הראשונים של אחרי המלחמה ההיא, כמו ימיהם הראשונים על פני האדמה של נוח ובניו עם תום המבול; אהבת הספרים של מרי אן; התחקותה הכמו בלשית אחר חבר של דודהּ שמתגלָה כאהובה סודית שלו שעקבותיה השתמרו בין הספרים שהותיר אחריו; אווירת הנעורים והאהבות הראשונות.

ספרים שעוסקים באהבת ספרות, כמו סרטים שעוסקים באהבת קולנוע, נתפסים בעיניי לעיתים ככאלה שמפעילים טריק שיווקי זול: המוצר הוא גם הפרסומת למוצר. ואף על פי כן שייטתי בהנאה מסוימת מעל דפי הנובלה, והגיבורה, באהבתה למבקר הספרות ויליאם הזליט, הדביקה אותי בהתלהבותה והזכירה לי את רצוני שמכבר לעיין בכתביו. "חודש יולי כבר היה בעיצומו כשפגשתי את ויליאם הַזליט. התאהבתי מייד בחוכמתו, בחוש ההומור שלו, בחדות ההבחנה ובעידון שלו. אחרי דודי, הוא היה הגבר הראשון שעורר בי כבוד מוחלט – מובן שכיבדתי נשים רבות מאוד… הוא היה המזור – ולו הזמני – למצוקה שלי, לאותו כאב חסר שם […] רציתי להיות איתו כל הזמן, להקדיש לו את כל עיתותיי. כמעט נעשיתי לחסידה בכת של הזליט. סיפרתי לסוזאן עליו. בהתלהבות. היא חייכה בזמן שאני מלמלתי את המילים שלי. הייתה רק בעיה אחת: ויליאם הזליט מת ב-1830".

הנובלה השנייה, עם אותה גיבורה-מספרת-סופרת, קופצת כמה עשורים קדימה בזמן. הגיבורה נישאה לאהוב נעוריה, אותו הכירה בכפר ההוא בצרפת, עלתה לישראל, התאלמנה מאהובהּ (שנהרג במבצע קדש, אם הבנתי נכון). היא חיה בשווייץ והיא מספרת באופן חידתי, קופצני ולא מצטבר, על מערכות יחסים טובות ולא טובות שהיו לה עם גברים, על חוויות קריאה טובות ומקוממות שחוותה עם הספרים ועל יחסי חברות מיטיבים בדרך כלל עם נשים. באחד הרגעים בנובלה המפוזרת הזו כותבת מרי אן: "התמזל מזלי לחיות ברווחה, ברווחה כלכלית שלמרות זאת משאירה את כל הזמן לסבל, מעמידה לרשותו שעות על שעות לצמוח בהן". ופתאום הוּאר הפרויקט שלה, כפי שהוא מופיע בנובלה הזו, באור לא מחמיא: פרויקט של אישה אמידה שיש לה יותר מדי זמן פנוי והיא מנצלת אותו ל"כתיבה". כך "כותבים" על כל מה שעובר בראש, ככל שיעלה המזלג, באופן לא ממוקד. לימוד הזכות העיקרי שיש לי על הנובלה הזו הינו שהיא מזכירה כך את הבעיה של כולנו בעידן הספרותי פייסבוקי שלנו: כולנו, כולנו, בעלי זמן פנוי רב מדי, שגורם לנו ליצרנות-יתר של טקסטים, שמציפים את העולם כמו קשים מפלסטיק המציפים את האוקיינוסים וחונקים את אחרון צבי הים. ולמרות זאת עוד נשאר לנו "את כל הזמן לסבל", למרות זאת נשארות לנו "שעות על שעות" להצמיח אותו בתוכנו.   

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (3)

על "מבעד לקרקעית השקופה", של יובל שמעוני, בהוצאת "עם עובד" (430 עמ')

אוקטובר 29, 2021 – 8:03 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה רומן מקורי כל כך ויפה יפה. יפה בעברית שלו, מעורר בתכניו.

בדומה ל"קו המלח", הרומן עב הכרס הקודם שלו מ-2014, גם "מבעד לקרקעית השקופה" הוא רומן היסטורי. לרומן שני חלקים שווים בקירוב באורכם. החלק הראשון, שזמן עלילת ההווה שלו הוא 1540 והיא מתרחשת באי הקריבי היספניולה, כתוב בגוף שלישי. גיבורו הוא טוביאס, יהודי מומר, שבנעוריו, לקראת גירוש ספרד ב-1492, ברח מביתו והצטרף לצוות של קולומבוס שיצא באותה שנה ממש למסע תגליתו המפורסמת והרת התוצאות.  ב-1540 אנחנו מוצאים את טוביאס בכלא המקומי, בו הוא כלוא לצד פילאר זוגתו הילידית, ואליו הושלך מסיבה שאט אט נגלית לנו. קורות עברו נגללות בצד קורות ההווה שלו ותחזית עתידו שנדמה כקצר: הוא צפוי להיות מוצא להורג. בסיפור קורות עברו הרחוק אנחנו למדים שטוביאס הנער ברח מביתו לא רק בגלל הגירוש המתקרב, אלא משום סלידתו מאביו שהלשין על שכנם שהוא אנוס המקיים בחשאי את מצוות היהדות. מסופר לנו גם על יחסיהם הקרובים של טוביאס וה"אדמירל" וכן על יחסיו המורכבים עם מי שנהייתה בת זוגו, פילאר.

החלק השני מסופר בגוף ראשון כמכתב שכותב "האדמירל", הלא הוא קולומבוס, לפרדיננד מלך ספרד ב-1506 (היא שנת מותו של קולומבוס). במכתב מגולל קולומבוס את סיפור ארבעת מסעותיו הגדולים ל"הודו", את תלאות המסעות ואת תהפוכות מידת נשיאת החן שלו בעיני הכתר הספרדי, שהביאו להורדתו מכס מושל הקולוניות החדשות ואף למאסרו הזמני (כל אלו עובדות היסטוריות). במכתבו אף מייחל קולומבוס לצאת למסע חמישי, אולי בסיוע המלך, מסע קצר, בן שבעה ימים בלבד, אך חשוב בעיניו יותר מכל מסעותיו האחרים: מסע אל ירושלים הנתונה תחת כיבוש מוסלמי. אם אני מבין נכון, גם בכך מתבסס שמעוני על כוונה שהביע קולומבוס ההיסטורי.

העלילה מושכת לקריאה, הרגישות של שמעוני לשפה עילאית, המיומנויות "הקטנות" של שמעוני ככותב פרוזה מצטברות למרקם סיפורת מרשים. אביא כמה דוגמאות למיומנויות "קטנות" שהן הן האחראיות, פעמים רבות, לתחושת התרוממות הרוח שחש הקורא בפרוזה עשויה היטב. דוגמה אחת: שמעוני משבץ לכל אורך הטקסט הלצות ימאים גסות וסרקסטיות, בעיקר בנושאי הפרשות. השנינה, הוולגרית אך היצירתית, יוצרת כך גם "רשת" שמסייעת בגיבוש הלכידות של הטקסט הארוך. דוגמה שנייה: אירוע מכונן בחייו של טוביאס הוא צפייתו בהעלאתו על המוקד של שכנו בידי האינקוויזיציה, שריפה המתוארת בפתח הרומן. שמעוני משכיל, מאות עמודים ועשרות שנים אחר כך, לעצב אירועים בחייו של טוביאס שמתקשרים בתודעתו לאירוע הנורא ההוא מנעוריו. הביוגרפיה של הגיבור הופכת כך ל"עלילה", בה אירועי חיים קשורים ביניהם וכמו מתחרזים. דוגמה שלישית: בפנייתו של האדמירל למלך ספרד משתמש שמעוני בהכרזת הכוונות על המסע לירושלים גם כשלעצמה אך גם כאמתלה לפנייה למלך שתאפשר מצדה את פרישת כל קורות מסעותיו על הכתב. שמעוני משכיל כך לנמק את המסע האפיסטולרי המפורט הזה של קולומבוס לעָבָרו ובו בזמן להזריק לטקסט אופק עתידי מסעיר.

אבל הכיוון הפורה ביותר להבנת הרומן הזה נעוץ, כך נדמה לי, בתשובה לשאלה מה פתאום רומן על קולומבוס ב-2021? מהיכן זה בא? מה פתאום החזרה הזו בזמן? ומה פתאום ההתרחקות היחסית שמתרחק סופר ישראלי מנושאים יהודים-ישראלים, או הדישה הזו בנושאים יהודים ישנים? ב"קו המלח" הופיע תיאור ארוך, מרשים וחזק, של פוגרום במזרח אירופה בסוף המאה ה-19. כאן מופיע תיאור מפורט, מרשים ומצמרר ביותר, של העלאה על המוקד בידי האינקוויזיציה הספרדית. אך פה כמו שם כדאי לשאול מה פשר השיבה הזו של סופר ב-2021 לנושאים נדושים כל כך? אינני זוכר אם היה זה גיאורג לוקאץ', תיאורטיקן מרכזי של ז'אנר הרומן ההיסטורי, שטען שכל פנייה להיסטוריה בְּרומן, מעידה על לחצי ההווה שפועלים על הכותב. אבל כך חשבתי ב-2014, ברומן ההיסטורי הקודם של שמעוני. "קו המלח", לפרשנותי, התרחש בתחילת המאה ה-20 ונכתב כרומן בן המאה ה-19 (עם הדהודים של הספרות העברית המודרנית הקלאסית של מפנה המאה ה-20) כמענה מתריס מוצלח על משבר הקריאה של המאה ה-21.

לחצי ההווה שהביאו לרומן העכשווי נחלקים לדעתי לשניים. הראשון הוא תחושת החטא הקדמון והאשמה שמעיקה בזמננו על תודעתם של חלקים נרחבים באנושות (בגלל משבר האקלים והתגברות הרגישות המערבית ביחס ל"מיעוטים" מסוגים שונים). שמעוני עוסק ברגע מכונן באשמה האנושית המערבית (לפי נרטיב מסוים, שאיני מסכים עם כולו), ולפיכך דן בהרחבה יחסית ביחס האַלים של הספרדים לעמים הילידים שגילה קולומבוס. לקורא העברי מתווסף כאן ניואנס, כששמעוני מציב את הקורבן של הציביליזציה המערבית, היהודי מספרד, כמקרבן בתורו. גם כאן יש הדהוד לסיטואציה של ההווה (בנרטיב מסוים, שגם עמו איני מסכים).  

אבל לחץ ההווה השני שפעל פה, והמעניין יותר לטעמי, הוא בדיוק זה שפעל על שמעוני ב-2014: חיפוש דרך להחזרת הרלוונטיות של ז'אנר הרומן בזמננו. והמוצא שנמצא לשמעוני כאן מרהיב למדי. חלק מקסמו של ז'אנר הרומן ב-300 או 400 שנות התפתחותו (תלוי ממתי מתארכים את הופעתו; המחלוקת על כך נטושה) הייתה התחושה שהוא מגלה לקוראיו ארצות חדשות. לעיתים גילוי הארצות הזה היה "רוחבי": בהציגו בפני הקוראים פלחי אוכלוסייה שחיים לצדם בלי שהם מכירים אותם. ולעיתים גילוי הארצות הזה היה "אנכי": בהעמיקו לחדור לצפונות הנפש ולהציג עוד ועוד מִסתריה של נשמת האדם. המטפורה של קריאה נפעמת בספר כגילוי של ארצות חדשות מצויה בשירו הנודע של ג'ון קיטס "בקוראי לראשונה את הומרוס של צ'פמן", בו מושווית הקריאה בהומירוס לאוקיינוס השקט הנגלה לראשונה לעיני מגלי הארצות הספרדיים בתחילת המאה ה-16. חלק ממצוקת ז'אנר הרומן בזמננו היא התחושה ש"ארצות" מעמקי הנפש נתגלו זה מכבר. קנאוסגורד, למשל, ב"המאבק שלי" מתייחס למצוקה הזו של כותב הרומנים בזמננו. המוצא שמצא הוא למצוקה הזו הוא הרחבה מיקרוסקופית של כברת הארץ השחוקה כך שהיא נראית לפתע כיבשת לא נודעת. ואילו שמעוני כתב רומן שלם שהוא מימוש של המטפורה המשווה בין הקריאה לגילוי ארצות חדשות. בכך הוא הִזריק ישירות לרומן שלו את הפליאה והקסם של התגליות הגדולות שנגלו לאנושות בראשית העת החדשה. הקורא קורא מרותק, קסם הקריאה ברומנים ישנים שב אליו; הקריאה כגילוי של "שמים חדשים וארץ חדשה", כפי שמתאר ברומן, בשפת החזון התנכי המשיחי, קולומבוס את מפעלו.   

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (9)

על "עד מפתח", של ליעד שהם, בהוצאת "כנרת-זמורה-דביר", 285 עמ'

אוקטובר 15, 2021 – 7:19 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אם מנכים מדמות ראשית ב"עד מפתח" את עלילת המתח שנכרכת בחייה עם מה ניוותר?

יונתן ברנע הוא שופט מחוזי שעובד גם בבית המשפט הקהילתי. בתי משפט קהילתיים הם מוסדות שמנסים גישה רכה יותר בטיפול בעבריינים, גישה ששמה דגש על שיקומם של העבריינים ומנסה להימנע מכליאתם, כליאה שמביאה בדרך כלל לחזרתם לדרך הפשע עם שחרורם. ברנע רואה בעבודתו כשופט קהילתי מעשה אידאליסטי: "ייעוד, המקום שבו הלב שלי נמצא – אלה בדיוק המילים שבהן השתמשתי במכתב לנשיאת העליון כדי לשכנע אותה לאשר לי להמשיך לכהן כשופט בית המשפט הקהילתי אחרי המינוי למחוזי. באותו המכתב הבהרתי שאם התנאי של המערכת הוא שאוותר על בית המשפט הקהילתי אני מעדיף לוותר על המינוי למחוזי". לברנע היה בן שמת ושיחסיהם היו עכורים. יחסים אלה רלוונטיים להבנת העניין שלו בבית המשפט הקהילתי: "היה לו בן [מספרת קולגה של השופט בבית המשפט הקהילתי] שהיה מכור לסמים, שמת ממנת יתר. הוא ניסה להציל את הבן שלו ולא הצליח. בית המשפט שלנו נתן לו הזדמנות לתקן".

התשובה לשאלה שהצבתי בראש הביקורת היא, אם כן, זו: אם ננכה את עלילת המתח ניוותר עם משיחות מכחול גדולות, גסות, בתיאור דמותו של השופט. זו דמות אידאליסטית בצורה בוהקת, שהסיבה לאידאליזם שלה היא הבומבסטית ביותר שניתן להעלות על הדעת: הזדמנות שנייה של אב שכול למעין תיקון של מה שעלה על שרטון ביחסיו עם בנו. והאמת היא שגם במידה ולא ננכה את עלילת המתח מהסיפור נישאר, לפחות בחלק ממנו, עם אותן משיחות מכחול גסות. אלא שכעת, לפחות בחלק מזמן הקריאה, יתהפך היחס לשופט ומאידאליסט בוהק הוא ייחשד בעינינו לנבל אפל.

שלא תהיה אי הבנה: רומן המתח של ליעד שהם טוב מאד. נהניתי לקוראו. אני רק מזכיר לעצמי ולקוראיי שבסוגת המתח, הפופולרית כל כך היום, בספרות כבטלוויזיה (ב"נטפליקס", אחרי שעברתי בפינלנד והצפנתי עד לאיסלנד, נגמרה לי הסקנדינביה; אני מקווה שעובדים על נוּאר צפוני המתרחש בגרינלנד או בכיפת הקוטב, לפני שתימס), מוקרבים תדיר ניואנסים על מזבח עלילת הפשע.

אבל כספר מתח מדובר אכן ביצירה מקצוענית ואינטליגנטית. בפרקים קצרים, המסופרים בגוף ראשון פעם בידי השופט ופעם בידי ענת נחמיאס, חוקרת המשטרה, נפרש סיפור החשד הכבד שעולה כלפי השופט. על פי החשד, ניצל ברנע את מעמדו ואנס נער בשם רועי דרומי שנתון בהליכי שיפוט בבית המשפט הקהילתי בראשותו. ההוכחות נגד השופט הן לכאורה ניצחות: הנער, למשל, מעיד על קעקוע אינטימי בגופו של השופט שלא היה יכול לדעת עליו לולא היה מצוי במגע קרוב עם ברנע. שהם כותב בפקחות את הסיטואציה הייחודית והאירונית הזו שבה שופט הופך לנחקר, שבה שופט גם מנצל את הידע שלו כמי שניצב בצד השני של החוק כדי לנסות להתמודד עם החקירה. ושהם גם מודע לקונטקסט הפוליטי העכשווי בו הוא כותב, הקשר שבו ישנו פולמוס לגיטימי ולא לגיטימי על סמכותה של מערכת החוק. כך שהם הופך את חקירתו של השופט לאקטואלית ולרלוונטית. בהמשך הרומן, שהם יזריק לתוכו תחושת עדכניוּת מכיוון נוסף, כאשר יתאר חברה לאיסוף מידע של יוצאי 8200 שפעולותיה גובלות בפלילים (חברה שמזכירה קצת את NSO והפעילויות שנקשרו בשמה). מייסד החברה ומנכ"לה עומד על כך שזו חברה לגיטימית ואף מכובדת: "כל מה שנעשה אצלנו הוא בפיקוח דירקטוריון, שכמו שאת יודעת יושבים בו האנשים הכי טובים, אנשים שעשו הרבה מאוד עבור מדינת ישראל. יש לנו נהלים ברורים, קוד אתי שמפורסם באתר של החברה ושעבדנו עליו לא מעט". ברגע מרתק, אותו מנכ"ל אף מציע חזון מוסרני, מצמרר ודיסטופי על השלכות אובדן הפרטיות בעידן שלנו: "לחברות כמו שלנו, שמספקות מידע, יש תרומה עצומה להתפתחות החברה. אני אתן לך דוגמה, פעם היה קל מאוד להסתיר דברים, אנשים חיו חיים כפולים, היו גברים שהייתה להם יותר ממשפחה אחת ומה לא. המהפכה הטכנולוגית הופכת את זה לקשה יותר. עצם העובדה שאנשים יודעים שאפשר להוציא עליהם מידע, שיש חברות כמו שלנו, גורמת, כך אני מקווה, לאנשים להסתיר פחות, להיות יותר גלויים".

אבל עיקר כוחו של הספר טמון בעלילה המפותלת והמפתיעה. מטבע הדברים לא אוכל לחשוף אותה כאן. רק אומר ששהם מטלטל את הקורא אנה ואנה סביב השאלות הבאות: האם השופט ברנע הוא פושע נאלח או דרייפוס חף מפשע? האם ענת נחמיאס עומדת בפני פיצוח מרשים של פשע בצמרת או שמא בפני הפדיחה הגדולה של הקריירה שלה? האם למישהו היה אינטרס "להזיז" שופט בישראל ואם כן מי הוא?      

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

שנה לפטירתו של יהושע קנז

אוקטובר 8, 2021 – 8:11 AM

פורסם, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

המתח בין "האני" לחֶברָה – כידוע, אני משער – הוא מתח מרכזי בשתי היצירות מתוך השלוש שמבטיחות את מקומו של קנז בקאנון העברי, כלומר ב"מומנט מוזיקלי" (1980) וב"התגנבות יחידים" (1986) (השלישית היא "בדרך אל החתולים" מ-1991).

ההתגלות המפורסמת של המודעות-העצמית, של האינדיבידואליות, אצל הילד בסיפור הראשון ב"מומנט מוזיקלי" ("והקול שעלה ממעמקי דחק אל שפתי את המלים שנפלטו חרש כאילו לא אני אמרתין אלא זר שהתיישב בתוכי ולא חדל מלקרוא בהשתוממות: אני, אני, אני, אני") נמצאת בקוטב הנגדי לאחוות היחד הציונית-סוציאליסטית, שמתבטאת, למשל, במקלחת המשותפת בתום מחנה הגדנ"ע בסיפור הרביעי והאחרון באותו קובץ: "הבטנו ישר זה בגופו של זה ללא כל הירהורי אשמה. כאילו כבר סרה מעלינו לעולם חרפת הגוף, כאילו הודחה במי המקלחת, יחד עם הזיעה והאבק שדבקו בנו בשלושת הימים האחרונים ולא נדע עוד את טעמה המשפיל. התחושה שעברנו יחד מבחן קשה והידיעה כי אך בהיותנו יחד יכולנו לו חוללו בלב כולנו הכרת-טובה הדדית ואחווה והדרך היחידה לבטא את שמחת השחרור הזאת היתה ללא מלים ומשפטים, אלא בצעקות רמות וביללות חסרות מובן".

בפתח "התגנבות יחידים", הטירון המכונה מלבס מחליט לא להיכנע לביחד הצבאי: "לא רציתי להיות חלק מהם. הקול הפנימי אמר לי שהמבחן יהיה קשה ועלי לשמור על כל כוחותי, על כל החום הטבעי, על כל הנאמנות, לצמצם ככל האפשר את מגעי עם החוץ, להתכווץ ולהתכנס בתוך עצמי, כאותם בעלי-חיים המתאימים את צבעם לצבע הסביבה, אינם עושים אף תנועה מיותרת, כדי לא להתבלט, מצטנפים ככדור להקטין את שטח הפגיעה האפשרי בגופם".

אבל המתח אינו רק בין היחיד לחברה המגויסת או המגייסת. המתח הזה אצל קנז מתחיל במשפחה הגרעינית. "מומנט מוזיקלי" מתעכב על כמה רגעי קרע בין הילד להוריו, רגעים מכוננים של נפרדוּת. על עימות בין האם לילד בן השבע כותב קנז בסיפור השלישי: "אך אמי עמדה על שלה. שנאתיה. ידעתי כי היא טועה ועושה לי עוול. כאבה מול כאבי, כישלונה מול כישלוני. פתאום, שני אנשים פרטיים נאבקים על מטרות מנוגדות, באי-אמון גמור, באנוכיות נוראה". היחידה של המשפחה מתפוררת ל"אנשים פרטיים" שלכל אחד יש את ה"אני, אני, אני, אני" שלו.

והמתח הזה בין "האני" לסביבתו מתפתח, או מותמר, לעמדה מתבוננת של אמן, שמביט בסביבתו במבט מרוחק-רגשית אך מתפעם אסתטית. אולי הקטע המפורסם ביותר בהקשר הזה היא התבוננותו של מלבס ב"התגנבות יחידים" בסצנה המביכה וקורעת הלב בין רחמים לאמו ואחותו. רחמים, שנשאר בבסיס כעונש, מבקש לגרש את אמו ואחותו שבאו לפנק אותו במטעמי ראש השנה. אבנר נוזף במלבס על שעצר להתבונן ברגעים האינטימיים-מביכים האלו: "'יש דברים שאסור לראות'. 'מי קובע את זה?' שאלתי. אבנר התעלם מהשאלה: 'יש דברים שאסור לראות, אתה לא מבין, בן אדם? יש רגעים שצריך לדעת להפנות את הראש הצדה ולא להסתכל'. 'אני לא הסתכלתי בזה מתוך שמחה-לאיד או מתוך לעג', אמרתי, 'הסתכלתי בזה מפני שחשבתי שיש בזה יופי'".

אך מה שרצוי לא לפספס, והוא-הוא זה שמסביר חלק ניכר מגדולתו של קנז, הינו שעמדת האמן-המתבונן או עמדת האינדיבידואל שמגלה את אינדיבידואליותו, נמצאת בעימות פנימי חריף עם העמדה המנוגדת לה, זו המבקשת ליטול חלק בחיי הכלל, זו המבקשת להיות אמפטית. הגדוּלה של קנז אינה בייצוג העברי של עמדת האמן האירופאית, המרוחקת והקרה. הגדולה של קנז היא בייצוג של העמדה הזו ובו-זמנית בייצוג של הניסיון הפנימי להיחלץ ממנה, להימלט ממנה. כל עוד מוצג גם הניסיון להיחלץ מהעמדה המרוחקת, מצוי קנז במרומי כישרונו. אך כשהוא דבק בקוטב אחד בלבד, הקוטב האסתטי-מתבדל, כשיצירתו חדלה להיות פוליפונית, באותו מובן שחוקר הספרות מיכאיל באחטין טען לשבח ביחס לדוסטוייבסקי, כלומר נעדרת יכולת הכרעה לכיוון אידיאולוגי אחד ויחיד – ועל כך תפארתה, יצירתו של קנז נחלשת, כפי שהיא מעט חלשה בספריו הנטורליסטים-אסתטיציסטים המאוחרים והמוקדמים.

שיא בייצוג הקונפליקט הפנימי הזה מצוי בתיאור היחסים בין מלבס לאבנר ב"התגנבות יחידים". הוויכוחים ה"פובליציסטיים" בין מיקי לאלון על ציונות וקולקטיביות לעומת אינדיבידואליזם  מקבלים עומק אקזיסטנציאליסטי  כשהם מקבילים לעימות בין מלבס לאבנר על נטילת חלק בעולם (עמדת אבנר) מול התבוננות והימנעות (עמדת מלבס). אך ב"התגנבות יחידים", וזו הנקודה שאני מבקש לחדד, מלבס (שמייצג את קנז עצמו) כמה לחברותו של אבנר, כמה לפריצת הכלא של האסתטיקן-המתבונן, כמה לעמדה נוטלת החלק בעולם שמייצג אבנר, בה במידה שהוא נרתע ממנה. ובכלל, דמותו המעורבת בעולם עד הנחיריים של אבנר, כפי שהיא מוצגת בחלק על חופשת ראש השנה העוקב אחרי עלילותיו, היא פסגת יצירתו של קנז ותיאור אהבתו לזיוה באותה חופשה הוא אחד מתיאורי האהבה הנכזבת הגדולים ביותר בספרות העולם.

שתילת אסתטיקן פלובריאני-פרוסטיאני צונן בלב טירונות מיוזעת בבה"ד 4 היא בתמצית ההישג של קנז. אך בהגדרה המצומצמת הזו אסור לפספס את השניות בנשמתו של האסתטיקן הקנזי, שצד אחד בו כמה לחדול להיות אסתטיקן. והשניות הזו היא היא ההופכת את יצירתו של קנז למקורית וישראלית כל כך. 

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (2)