מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אווירת מהתלה שורה על הרומן הזה. מעשייה שמסופרת חצי ברצינות, חצי בהתכוונות; שמתרחשת במין עולם שחציו מורכב מזִכרי ספרים שקראנו (ביניהם: גוגול, סרוונטס, בולניו וספרות דרום אמריקאית); שכתובה בשפה שחציה גבוה באופן אירוני (חצי מנומק) וחציה תכליתי, שפה ככלי תחבורה פונקציונלי לנשיאת העלילה; מעשייה שנולדה חצי בשביל הצחוק וחצי בשביל מי יודע למה בעצם? באין דבר טוב יותר לעשותו, אולי.

במחנה צבאי בארץ לא ברורה אך שבראשה עומד קיסר עריץ חי, אולי במאה ה-19? מי יודע? ספּר שמכונה "הגנרל". ספּר זה, גיבור הסיפור המסופר בגוף שלישי, הוא בטלן חביב השופע עצות צבאיות כרימון, עצות התקפיות מאד אך בה במידה חסרות היתכנות צבאית, ובגללן מסתבך עם רשויות המחנה. המיליטריזם המגוחך של הספּר נובע מאווירת התלהמות פופוליסטית וממציאות מושחתת: "העצות האסטרטגיות שהעניק הספּר ביד רחבה לפרשים היו חזרה משובשת על מאמרי כתבי הצבא בעיתונים, שעודדו את היציאה לקרב. רק בשוך המלחמה נודע שבעלי היומון שקרא לצאת למלחמה הלוו כסף ליצרן תותחים שעמד בפני פשיטת רגל, ומרגע שעיתון אחד הטיף להביס את האויב, גם מתחריו יישרו קו, לבל ייחשבו כתבוסתנים".

עד מהרה הגנרל ובתו מגורשים מהמחנה ויוצאים לשיטוט והרומן הופך ל"פיקרסקי" (המירכאות על שום המודעות העצמית וההליכה של הרומן במודע בדרכים כבושות). הם פוגשים כמה טיפוסים בדרכם. למשל, חבורת אנשים מן היישוב שקרויים על שם אנשים מפורסמים (קורטז, רובספייר, קפלר), אולי כקריצה של הסופר לאופיו הפסטישי, מחקה-הסגנונות, של הרומן עצמו. לבסוף הם מגיעים לכפר נידח ומגוחך והגנרל הופך לראש הכפר. הוא אמוּן על שורת תפקידים, כגון ארגון משלחת חיפוש לבתה הקטנה של הזגגית. הבטלנות, הטיפשות והנון סנס של הדמויות מתגלמים בדיאלוג הבא בעקבות אובדן הבת: "'משלחת חיפוש משמעה שיש לכנס משלחת ולהתחיל לחפש', אמר הגנרל. 'מן הסתם, יהיה עלייך, למען הסדר הטוב, למלא כמה טפסים'. 'למלא כבשים?' תהתה האם. 'לא כבשים, כי אם טפסים', הדגיש הגנרל. 'לא כבשים?' אמרה הזגגית בעצב. 'אין זמן לטפסים, אבא' התערבה בתו כשהגישה את הקפה". הכפר נחשל אך שיתופי, בעל מנהגים אכזריים ואויבים מדומיינים המטופחים על ידי הגנרל כדי להשקיט את תחושת המחסור של תושבי הכפר: "מהי החשיבות לכך שיש פחות אוכל כשלפנינו מזדקר […] הצפע הנורא […] הפתרון הבלעדי הוא כאמור…חיל משמר".

אווירת המהתלה שתכליתה לא לגמרי ברורה נוגעת גם למה שניתן לכנות "סיפור המסגרת" של הרומן. "המביא לדפוס", רועי צ'יקי ארד, מספר לנו ב"הקדמה" כיצד הכיר פעם בסיני את המתרגם האקסצנטרי של הרומן, ששמו מאיר כַהַן. ואילו אותו מאיר כהן מספר לנו ב"נספח א'" של הספר על מחברו המסתורי של הספר, סופר דרום אמריקאי שכינויו הוא "בוסקו". אבל כמו שהעלילה הפנימית היא "לא באמת", אלא מהתלתית, כך גם מבינים הקוראים שהינו סיפור המסגרת ושקרוב לוודאי הכותב האמיתי של הטקסט הוא ארד עצמו (יש גם סיבות חוץ-ספרותיות להצנעת כותבו האמיתי של הטקסט; ארד הרחיק את עצמו כמה שנים מהזירה הספרותית כתשלום-כפרה על פרסומי התנהלות פסולה שלו בעבר). כלומר לא רק העלילה הפנימית, הפסטישית, המזכירה נופים ומצבים לטינו-אמריקאיים (מצד אחד מוזכרים בספר מאורעות ומושגים מדרום אמריקה, אך מצד שני מוזכרת מידת המרחק הרוסית "ורסטה" וכן שפת הגעז מאתיופיה), אלא גם סיפור המסגרת הוא "דרום אמריקאי", במשחקיות הבורחסית שיש בו. המשחקיות המהתלתית הזו מתבטאת, למשל, בהערת שוליים של המתרגם (כביכול): "לטענת המבקר (היהודי מצד אביו) נימיו קמריק, המשפט הסתום מתייחס ל'מסע אל תוך הלילה' של לואי-פרדינן סלין, עמ' 339 בגרסה העברית ('מסלין לבוסקו, מוייחו לדניאל סטיל – שיטוט', ליטרטורה קורדובה, אפריל 1987)".

יש איזו שנינות בטקסט, ישנו איזה כושר המצאה עלילתי, ישנה איזו אקלקטיות ותמהוניות לשונית מקורית, ישנה מופרכות חביבה באקסצנטריות שלה, אבל ככלל, לולי רכיב אחד שמייד אעמוד עליו, היה הטקסט הזה מסתכם בעיניי כמהתלה חצי מוצלחת, חצי מעניינת, חצי מצחיקה. חצי כוח, כמו שאומרים. ובמיוחד, אולי, כמהתלה חצי ברורה. מה רצה הסופר לומר? האם הוא עצמו יודע? האם זה משנה? (התשובה הנכונה, אגב: אם הוא עצמו יודע או לא זה לא משנה. אבל אם ליצירה אין אמירה והיא ירייה לכיוונים שונים בתקווה לפגוע זה משנה גם משנה).

אבל משהו במכלול שיש כאן הופך את היצירה לבעלת משקל מסוים. היעדר הרצינות והיעדר החומרה, אותה מהתלתיוּת, הופכת כאן איכשהו לאמירה. נדמה לי ש"המתרגם", יהיה אשר יהיה, מנסה ברומן לייבא "דרום אמריקאיות" לזירה הישראלית. מדובר ב"דרום אמריקאית" אסוציאטיבית, סטריאוטיפית, כפי שהיא נצפית ממקומנו, הכוללת רכיבים שניתן להגדיר בכותרות כגון: "בטלנות", "אנטי רצינות", "נחשלות עליזה", "קומוניזם" ו"מלחמה ברודנים". זאת בצד המשחקיות הספרותית "הדרום אמריקאית" המוזכרת, העולה כאמור בקנה אחד עם איזה חוסר רצינות עקרוני שיש כאן בסיפור גופא. האוקסימורון הזה ("חוסר רצינות עקרוני") נוגע גם, ואולי בעיקר, לאופיו האנטי-מיליטריסטי של הטקסט הסאטירי. מלחמה היא שיא הרצינות, "עניין של חיים ומוות", ומי ששם אותה ללעג שווייקי מטעמים הומניים הוא אויב של הרצינות הזו ועושה זאת בשם עיקרון.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אביתר הוא גרוש ואבא לילד שיוצא לדייטים. באחד מהם מספרת לו אישה, לארה שמה, את סיפורו של הגרוש הבריטי שלה, מכור למין מזדמן. הגרוש לא בחל לממש את תשוקותיו במסעדה אהובה על בני הזוג, כשזיהה סועדת אחרת השותפה להן, מספרת לארה לאביתר האמפטי והסקרן. הוא מצידו מספר לה על כך שהוא מיודד עם האקסיות שלו. לארה לא סבורה שהדבר אפשרי, "ידידות בין גבר לאשה בלי מין?" – היא מפקפקת במידת הלהט בחייו של אביתר. אבל יש באביתר להט והוא מנוקז לצפייה בסדרות ובמיוחד בסדרת מתח בריטית בשם "שמש קשה" (סדרה שקיימת גם מחוץ לכותלי הרומן). המעורבות של אביתר בחיי הבלשים בסדרה שהוא רואה דומה לסקרנות והדריכות שניעורו בו כששמע את סיפורו המסעיר של הגרוש של לארה.

הספר המאוורר הזה, מאוורר באופן טכני בגלל פרקיו ופרקוניו הקצרים, אך גם בגין הולכת סיפור נבונה, מיומנת ולא מתאמצת, עוסק בנושא מרכזי לחיינו בחברת השפע (עדיין, לפחות) ברבע הראשון של המאה ה-21. חלק נכבד מחיינו אלה, ומאפיין די מרכזי שלהם, הוא שהם מוקדשים לצפייה בחיים של אחרים, בדויים לרוב. מעולם בהיסטוריה לא היו רבים כל כך פנויים לשקוע בצפייה, לחיות בספקטקל, ב"חברת ראווה", כמו שקרא לה בסוף שנות הששים הוגה צרפתי. העובדה שסדרות הפכו להיות מוקד צפייה מרכזי אצל רבים, והחליפו כעיסוק תרבותי לא רק ספרים אלא בעיקר את הקולנוע ואת הצפייה הלא-סדרתית בטלוויזיה, ראויה לתשומת לב מיוחדת. כיוון שסדרה היא יצירה מחייבת יותר, בגלל מספר השעות הרב יחסית שהיא תובעת מהצופים בה ובגלל שהיא חודרת לאינטימיות הביתית באופן ממושך-עצים יותר.

והנה מתלכדות שתי התשוקות של אביתר: הגרוש של לארה מת במפתיע והיא מבקשת ממנו להתלוות אליה ללונדון, למרות שהקשר ביניהם לא מוגדר עדיין. "הבוקר קברו אותו, ואני חייבת לנסוע בשביל הילדים. אבל אני לא מסוגלת לעבור את זה לבד. מה דעתך לבוא איתי?". והרי אם יתלווה ללארה יוכל אביתר לראות את אתר הבגידה במסעדה וגם יוכל לערוך כמה מחקרים פרטיים הנוגעים לסדרה האהובה עליו. דברים שהסדרה הותירה עמומים – הביקור באתרי הצילום שלה, אם יצליח לאתרם, יוכל לשפוך עליהם אור אולי. כי אביתר הוא, כמו שהוא מגדיר את עצמו יפה, "בלש סדרות".

יש לספר הזה חן, יש לו קצב, וכאמור הנושא ראוי וחשוב: הציוויליזציה שלנו שגורמת לנו לא בדיוק לחיות את חיינו, אלא לצפות בחיי אחרים, בסערותיהם של זרים. הגישה של אדר לנושא רכה. אין כאן את המצוקה החריפה שחש מלבס של קנז שיודע שנטייתו להפוך את החיים למחזה אסתטי באה על חשבון יכולתו לקשור קשרים אנושיים חמים. אין כאן את הזעקה של ההוגה הצרפתי בן המאה ה-17, בלז פסקל, שהסביר שבני האדם חייבים בידור (תיאטרון, ציד, משחקי ספורט למיניהם), כי אחרת ייזכרו כמה אומללים הם, בגלל המוות, הזקנה, המחלות. אין כאן את המרד בחיוורון המציאות והעדפת הבדיה של האביר בן דמות היגון והבורגנית בת דמות היגון שהלכה כעבור מאתיים חמישים שנה בעקבותיו, מדאם בובארי. גם לא קלטת טלוויזיה שמי שצופה בה שוכח לאכול ומת מול המרקע, כמו אצל דיוויד פוסטר וואלאס. במילים אחרות, גם המצוקה המסוימת של אביתר היא בת חברת השפע, כלומר רפה. הוא תוהה על דבקותו בסדרות: האם הן באות על חשבון היכולת לחיות את החיים הרגילים? על חשבון היכולת לקשור קשרים עם אנשים בשר ודם? ויש ברכות הזו חן ומקוריות. "האנשים שסביבי הלכו לאט מדי, הדיאלוגים ביניהם היו סתמיים מדי, המעשים שלהם היו מפוזרים במרחב […] חיפשתי מסביבי את כל מה שהיה טבעי בעולם הסדרות ולא מצאתי: לא מיקוד עלילתי, לא הצטברות של אירועים דרמטיים, גם לא חן של דיאלוגים שנונים".

אך יש כאן גם החמצה. נתחיל מסוגיית האמינות. אדר לא טורח מספיק להעניק אמינות לסיפור שלו, למָנוֹע המרכזי של העלילה: האם סביר שלארה תציע לאביתר לבוא איתה ללונדון ושאביתר ייעתר אחרי תקופת היכרות קצרה כל כך ולתכלית מעורפלת (הם לא יוצאים כזוג)? האם סביר שאדם בוגר ומשכיל כמו אביתר לא יודע שלא ייתכן שבאתרי הצילום של הסדרה הוא ימצא פתרונים לסוגיות עלילתיות בדויות עמומות? כותבים רבים כיום לא שוקדים מספיק על שיווי אמינות ליצירתם ובכך הם מחמיצים דבר מה עקרוני בכוח המשיכה של הסיפורת (וגם אמצעי מדיה נרטיביים אחרים): היכולת לשכנע את הקוראים שבחיים "הרגילים" ייתכנו קסם ומסתורין.

אבל במקרה הספציפי הזה אי ביסוס האמינות אירוני ומחריף את ההחמצה. כי ברגע שאדר לא שוקד על אמינות הוא מחמיץ את האפשרות לעמת בין החיים הרגילים והסבירים לבין העולם של הבדיה, של הסדרות. הוא בעצם כתב אגדה על אגדה, התרחשות יוצאת דופן כסיפור מסגרת להתרחשות יוצאת דופן. וישנה כאן גם החמצת-משנה של דיון בהבדלי המדיום: בין הטלוויזיה לספרות, בה מסופר סיפור המסגרת.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הפתיחה המצוינת של הממואר הזה מכניסה אותנו באחת אל נושאו המרכזי, אל האובדן שאין להשיבו: "ומה יהיה על הבדיחות? בדיחות משפחתיות אינן יכולות לחרוג מבית גידולן. הן לא בדיוק הומור, יותר אחְוות מי שהיו שם. מושב לצים פרטי לגמרי, מביך בחוסר התחכום שלו, קלוש יותר מהחלקה על קליפת בננה". ה"מושב לצים" התנ"כי הכללי מיוחד כאן לדבר הפרטי שלא ניתן לשיתוף; דווקא אל הבדיחות, שהן כשלעצמן בעצמן מגוחכות, מתגעגע האָבֵל.

אביבית משמרי היא "הרבע הנותר". היא מספרת במִקטעים קצרים על הוריה, רחל ויהושע, ואחיה הגדול, מוטי, שהלכו לעולמם בשנים האחרונות. המקטעים ביחס לאם ולאב עוסקים בעיקר בתקופת חייהם האחרונה, עת סעדה וליוותה אותם בִּתם ככל יכולתה. התיאורים כנים, כתובים בתבונה, בתבונת-כתיבה, בתבונת-רגש, ולכן מתקבלים ברגש בידי הקורא, שמתמלא מהם. הקטעים שעוסקים באח, מוטי, מתארים גם כמה רגעים מהתמודדותו ארוכת השנים עם הסכיזופרניה, שלקה בה בשנות העשרים שלו. המחלה הזו אילצה אותו "לסגת בהדרגה מכל עמדת אוטונומיה שהייתה לו".

"טוב ללכת לבית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו", אמר קוהלת, בגרסה העברית של "פילוסופיה פירושו לדעת למות" של מונטיין. ומשמרי מציעה כאן גרסה צנועה של התהייה וההתמודדות איך לחיות בצל המוות: "היה, חלף וחדל. אדם להבל דמה ימיו כצל עובר. בואו נראה מה עושים כדי להרגיש בחיים: אוכל, סקס, טבע, ספורט, נסיעה לנוף אחר, הסתכנות מכוונת, אלימות, בכי, צחוק. אני בזמן האחרון הצלחתי להרגיש חיה באמצעות התקפי חרדה. הסיבות קטנות ומטופשות. אבל הפעימות המואצות, הנשימה העולה ויורדת, לחץ הדם, לא מניחים לשכוח את הקיום". לחיות כל אחד יכול; הֱיות אירוני אל מול המוות הינה, בין היתר, מותר האדם ועליה גאוותו המוצדקת.

למה לכתוב? הכתיבה היא כאן חלק מהחיפוש אחר טקס הזיכרון הנכון. היא מקבילה להתלבטות אם לציין את ההולכים ביום מותם או ביום הולדתם. "מדובר בהתלבטות שדתיים פטורים ממנה – יש הלכה, יש מנהג קהילה, עושים כדקדוקם ונחים. ואילו טקס זיכרון חילוני הוא מרחב החלטות פתוח". הנה כי כן, יש, לטעמי, לקרוא את הספר הזה לאור משבר החילוניות הישראלי (שהכותבת עסקה בו בספרה מ-2014, "הזקן השתגע"): חיפוש הזהות של השבט החילוני, חיפושיו אחר הטקסט והטקס. האם הספר הינו ניסיון לתפילה חילונית בציבור? הספרות כקדיש? כשקוראים אותו במשקפיים האלה מתגלה שלל התייחסויות לדת בספר; הדת שכל כך זקוקים לה בשעה זו, אבל היא אינה מצויה לחילוני: "כירורג הוא מי שזוכר, גם בטלטולים סהרוריים באמצע הלילה, את כיליון הבשר ואת חוסר הטעם שבתפילה […] ברשותו רק תער קטן […] אף טיפה מן התער לא תיזל על ספר התהילים הקטן של החולה, המונח בתורו על ישראל היום" (שימו לב לבניין הזעיר אך יציב שיוצרים העיתון הימני וספר התחינות). האח, שהצטיין בחיקויים של זאב רווח ושל אבנר חזקיהו, התקרב לדת בבגרותו. במשפחה מעדות המזרח, כמו משפחתה, מציינת משמרי, לא מכנים זאת "חוזר בתשובה" כי אם "מתחזק". הוא גם התקרב לברסלב ונסע לאומן אך משמרי מציינת שבגלל הקישור בין המחלה להתחזקות הדתית היא לא מתפעלת מהשמחה המאנית הברסלבית או אף מסיפוריו של רבי נחמן. עם זאת, היא מציינת בהדגשה שאחרי פטירתו של האח היו אנשי ברסלב היחידים שזכרו אותו מיד ולטובה וסיפרו עליו כשהתקשרה לספר ולשמוע עליו. כלומר, ברסלב נתנו לא רק מטפיזיקה, כי אם קהילה. גם זו חסרה לחילוני, בצד הטקס והטקסט.

כמו טקסטים רבים שרואים אור לאחרונה הטקסט הזה קצר. 116 עמ'. תוכנו, כאמור, בעל משקל: רגשי, אסתטי, רעיוני. אבל למרות החיבה המובנית של מבקרים לספר קצר (שקוצב את משימת הקריאה השבועית שלהם), חשתי שהיה כדאי כאן לעבּות את הספר. ושניתן היה לעשות זאת בגלל נושא אחר שהמחברת טרחה לגעת בו לפחות פעמיים בספר, כי הרגישה כנראה שיש לו חשיבות בהקשר של האבלות, אבל לא פיתחה אותו. סמוך לפתח הספר כותבת משמרי שהיא משלימה את ספרה "מחוץ למולדתי, שאינה עוד ארצי". כך אנחנו למדים שהיא איננה חיה כעת בישראל ומתלווה לכך סיבה עקרונית. והנה, בסמוך לסוף הספר, מספרת משמרי שהיא בכנסיית הזיכרון על שם הקיסר וילהלם, כלומר בברלין, בה היא מאזינה לקנטטה של באך. כל כך יפים בעיניה המוזיקה ו"הדימויים הלקוחים מתהילים, מהאוונגליונים, לשחות בהתעלות מוזיקלית-דתית". ואז היא נזכרת בניגוני בית הכנסת בילדותה, בהתפלצות שודאי הייתה מתפלצת אמהּ לו הייתה רואה את בתה "בתוך מעצמה נוצרית".

הקשר לארץ הוא קודם כל הקשר למשפחה. כשזו כלתה ונותרת הרבע הנותר (לא "הרבעון הרביעי", כשמה של תנועה ציבורית שדוגלת דווקא בשיקום הישראליות), קל יותר הניתוק. כשאתה חילוני גדול יותר האתגר של ביסוס קהילה, טקסט וטקסט. קיים קשר אמיץ בין ההיוותרות לפליטה מהכיליון המשפחתי, החיפוש הרוחני לתחליף לדת ולגלות שגזרה על עצמה המחברת.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בארץ יוצאות מאות רבות של ספרי סיפורת בשנה. בצד התלונה שנשמעת ברמה על ירידת היקפי הקריאה, לא תמיד נשמעת טענה נוספת, המקיימת עם הראשונה קשרים דיאלקטיים: עליית הכמות של הספרים הרואים אור (בעיקר בגלל מדיניות של פרסום ספרים על חשבון המחברים בהוצאות רבות). זו הדיאלקטיקה: כיוון שרואים אור ספרים רבים, מתפרס ציבור הקוראים הכללי (שכמותו אכן יורדת), כמו גם ציבור המבקרים, על פני מספר גדול יותר של ספרים, כך שנדיר שספר מסוים זוכה למסה קריטית של קוראים ומבקרים שמתייחסים אליו; שמכוחה הספר מתבלט עוד יותר והופך לתופעה ספרותית; שמכוחה חוזרת הספרות בכללה לקבל מקום מרכזי בתרבות, בהציגה ספר שיש עליו "דיבור". עמדתי לגבי המציאות העכשווית אינה חד משמעית. ההתרשמות שלי היא שרמת הספרים הרואים אור בארץ, כולל בהוצאות שמחברים משלמים להן, היא ככלל לא רעה; אם כי לא נתקלתי בספר מופתי כבר שנים ארוכות. עם זאת, ראוי שהקורא ידע אם הספר שהוא קורא ראה אור במימון המחבר או לא. כמו כן, יש לתת את הדעת על ההטיה המעמדית של המודל החדש. ולבסוף, רבים מאד הספרים המשוועים להתייחסות ביקורתית וכל ספר שזוכה לכך – והסיבות לכך שספר זוכה לביקורת אינן קונספירטיביות בהכרח, וביניהן: הסופר זכה לבולטות מסוג כלשהו בעבר; נושא הספר שנראה קורץ; מקריות והימור מצד העורך/המבקר שבאותו שבוע ניצבו לפניו ארבע אפשרויות מקבילות – ההתייחסות אליו באה על חשבון אחרים.

הקדמתי את כל זה גם כי חשוב להבין את המצב לאשורו וגם כי הספר שקראתי השבוע הכעיס אותי, במיוחד בגלל הרקע שהצגתי, זה הנוגע לתחרות על תשומת הלב של הקוראים והמבקרים.

איתן פריאר-דרור זכה ב-2016 בפרס ספיר לספר ביכורים. זו הייתה סיבה מרכזית שהעורך שלי ואני בחרנו בספרו החדש לביקורת השבוע. אבל "חופה שקטה" הינה יצירה דלה ובעיקר מאולצת. קשה לזהות דחף אמיתי לומר משהו חשוב-חדש מאחוריה. במקרים כאלה הקריאה הופכת למאולצת אף היא, איטית ונשרכת. בניגוד לבדיחה של וודי אלן מ"אנני הול" (על החיים כארוחה בה המנות גרועות וגם קטנות), בספרות שאין מאחוריה תשוקה ומבט רענן, האוכל לא טוב והמנות ענקיות ונלעסות באטיות.

הנושא של הספר הוא הזנות היהודית בדרום אמריקה. אותן נערות ונשים צעירות שהובאו שמה ממזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 בדרכי הונאה ואלימות. אם הנושא נשמע לכם מוכר, אתם צודקים. העיתונות עוסקת בו מדי כמה שנים ולפני כעשרים שנה התפרסם גל קטן של ספרים בעברית בנושא. ביניהם "מעשה בטבעת" של אילן שיינפלד (שהיה רב מכר) ו"בגופן ובנפשן: סיפורן הטראגי של שלוש נשים יהודיות שנמכרו לזנות בדרום אמריקה" של איזבל וינסנט (שפריאר-דרור מודה לה ב"תודות"). מדוע הסיפור הזה מושך תשומת לב, אתמהה? מה בכלל יכול למשוך בסיפור שיש לו בסיס ארוטי מובהק, אבל אליבי מושלם בדמות גינוי מוסרי, מלווה בציפוי מבריק של תשוקת ידע טהורה כביכול ל"היסטוריה"?

אבל שמא באמת יש לסופר מה לחדש בנושא? הבה ניטול הספר ונראה. והנה, הספר הזה, כמו אותן אריזות אינסופיות של מתנות זערוריות, מלא בעטיפות ריקות. שליש ראשון עוסק באיזו איזבלה מריו דה ז'נרו, כנראה בסוף המאה העשרים, שחולפת ליד בית הקברות שהקימו לעצמן הזונות וחושבת שראתה שם מעשה פשע. אנו לומדים מעט מאד עליה ועל חקירת המשטרה שנפתחת בגינה. הכל דליל והופ! אנחנו בשליש השני. ג'ולי וארתור הם זוג זקנים תל אביבים אוהבים שיחסיהם המתוקים מתוארים במתקתקות. אבל מה הקשר לנושא הספר? אה! לג'ולי הייתה דודה שאמרו שנעלמה בדרום אמריקה. וכך, אנחנו מגיעים לבסוף למתנה עצמה, ובה מסופר סיפורה הגנרי והלא מחדש של אסתרה, הדודה שנלקחה לזנות.

לאורך כל הספר מוחש שהסופר נחוש למלא ולנפח אותו בעוד ועוד עטיפות: מתוארים חלומות; ממלאים דף לבן שלם בכמה שירים ליריים קצרים; מצטטים פסוקים ואמרות חז"ל ושלום עליכם ולעיתים כמה וכמה פעמים אותו פסוק. מוזכר שטפן צווייג שאסתרה פגשה! אבל בעצם לא ("באמת? אסתרה פגשה את שטפן צווייג? לא, עד ששטפן צווייג הגיע לברזיל אסתרה כבר לא עבדה ברחובות"). "מורווחות" שורות גם באופנים הבאים: "'מה זה?' […] בעלת הבית עשתה תנועה עם היד, מסמנת שהיא צריכה עוד רגע עם מה שיש לה בפה" (ספוילר: היא תסיים לאכול ואז תדבר! אבל היי, הרווחנו שורה!). "אחר כך נסעו בשתיקה. אדייק, לא לגמרי בשתיקה, כי איזבלה לא חדלה לפטפט על חששות ופלאות, כל זה בלחישה אבל מספיק בקול שהשוטרים ישמעו" (אז לא בשתיקה, אבל הרווחנו שורה עם "הדיוק"!). התערבות "פיוטית" ו"אירונית", לא נצרכת ולא ברורה ומנייריסטית של המספר: "ג'ולי וארתור לא יכולים לשמוע את המהומה המתחוללת על הפיקוס, אילו היו מסתכלים החוצה, היו מגלים שהדרורים נלחמים במלוא גרונם בעורבני החושק בביצה שיש להם בקן".

מה מביא כותב אינטליגנטי ורחב אופקים לכתיבת ספר מאולץ ודל כזה? החובה התרבותית העכשווית לעשות ספרים הרבה, הצורך הנואש לפרסם ויהי מה.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

ב"זכרון דברים" של שבתאי יש רגעים שאני מדמה למעבר הנוהם ומלא האון של כלי רכב "ארבע על ארבע" לדהירה במלוא כוחותיו. התשוקה הנרטיבית של הרומן כמו אוזרת את מלוא כוחותיה ומתנפלת ברעבתנות על "החומרים", גורסת אותם תחתיה לסיפור בכוח אדירים, כמו שובל אדמה שנזרק לאחור אחרי שרכב השטח התגבר, חרץ, כרסם, את תלוליות החול והכורכר שלפניו. ב"פרידה" היו כמה עמודים כאלה, של נהמה נרטיבית אדירה, "שטף" עז, אם להשתמש במטפורה נוספת (בייחוד בכמה עמודים שהתחושה הייתה שהשטף הזה כה עז, שהוא אף יוצא משליטתו המכוונת של הסופר ומדלג מ"חומר" ל"חומר" ברעבתנות!). ואמנם לא מדובר כאן בעוד "זכרון דברים" (וגם אין לספר יומרה כזו), מטעמים שאת חלקם אנסה להסביר להלן (חלקם, אקדים וארמוז, קשורים דווקא לאותה יציאה משליטה ששיבחתי בסוגריים הקודמים); אבל זו יכולת נדירה מאד, מי שיש לו, ולו לרגעים, "מכונת נרטיב" אימתנית כזו (כן, מטפורה שלישית), תשוקה ויכולת להפוך את "החיים" ל"סיפור"; נכנסים "חיים" בפתח אחד יוצא "סיפור" בצד השני.

"פרידה" מספר בגוף שלישי על גבר המצוי בשנות הארבעים לחייו. אך הרומן הקצר נותן לנו להבין שהספר שאנו קוראים הוא בעצם הספר שכותב הגיבור. הגבר נשוי ואב לשתי בנות קטנות. הוא עובד כמורה אבל יש לו שאיפות ספרותיות, הוא פרסם בעבר ובכוונתו לפרסם גם בעתיד. כך, להמחשה, נפתח הרומן: "הוא רצה לכתוב ספר שיעסוק בהיסטוריה המינית שלו. הייתה לו תוכנית. הוא ידע על אלו רגעים יכתוב". הגיבור מתוסכל מהשינויים שהוא מאתר בגופו המתבגר, מפחד שאשתו אינו נאמנה לו ובכלל חש עצמו נחות למול ניסיונה המיני העשיר יחסית אליו. חלקים נרחבים ברומן הקצר עוסקים ביחסיו של הגיבור עם אחותו, אמו ואביו. אביו נפרד מאמו בצעירותו של הגיבור והדוגמה שלו הנכיחה לו "שיש משהו מסוכן בגברים"; כלומר, הוא חושש מלחזור על גורלו של אביו, "הוא פחד שזה מה שהיה לאביו, ששמר כל השנים נאמנות לאמו עד שכבר לא היה יכול ויצא לחיים נוספים של חוויות ומימושים". הכוח הבסיסי של הספר נובע הן מהכנות הגדולה בה הוא כתוב והן מתחושת הדחיפות, קרי מהיכולת להעביר לקורא את הסערה הפנימית שחי בה הגיבור. רובנו הרי חיים בדחיפות את חיינו שלנו, ובנונשלנטיות את חיי האחרים; והיכולת להעביר לקוראים את הדחיפות של דמות שאינה אנחנו היא חלק מהכישרון הספרותי. השילוב של הכנות והסערה יכול להפוך אף אירוע לכאורה קטן, בעל מימד קומי, למעשה, כמו "פריצת" מכונת הצילום הבית ספרית בשימוש בקוד משוער של מורָה עמיתה, בגלל שלגיבור נגמרה מכסת הצילומים, למאורע ראוי לציון (ולא רק קומי).

"פרידה" מצטיין בשטיחת העובדות, פרטי הסיפור, אך גורם לקורא לתהות האם "המחבר המובלע", או התודעה שמנהלת את הסיפור הזה, יודעת מה הפרשנות הנכונה למה שהיא עצמה מספרת. נושא גילוי העריות (לא הממש ממומש, אלא סביבותיו של הטאבו, "אביזרייהו"; אמנם לפעמים "סביבותיו" הצמודות) מרכזי מאד ברומן. ברור שהתודעה המספרת יודעת שכך הוא לגבי היחסים עם האחות, כי היא מתעכבת על כך לא מעט. יחסי הגיבור והאחות מובעים כאן בסובטיליות גם בסיפורים פחות ישירים על יחסיהם; למשל, בכך שהאחות נשלחה בצעירותה במה שניתן להתפרש כמנחת פיוס מינית בידי המשפחה לבעלי המלון בו הייתה למשפחה חנות; או בכך שהאחות מחבלת בצעירותו של הגיבור ביחסיו עם שותפה לדירה שחשק בה. אבל האם התודעה המספרת מודעת לכך שכמה פעמים משודכת באופן מעט חריג התשוקה המינית של הגיבור לסביבת האם? למשל, עד כמה התודעה המספרת מודעת למימד הטעון שיש מאחורי המשפט הזה: "החוויה המינית הראשונה שלו הייתה בפריז, בשאנז אליזה, בטיול שיצא אליו עם אמו לפני הצבא". או, בסיפור נפרד, עד כמה התודעה המספרת ערה למלוא כובד המשקל של הסיטואציה שבה האם מתערבת בשיחה שמנהל הגיבור עם זונה ברחוב, וכך הגיבור "ניצל מהצעירה". לקורא לא ברור עד כמה הפרשנות של העובדות – שמוטחות כאן בכישרון מסחרר בקורא – נהירה לכותב, או, ליתר דיוק, עד כמה היא נהירה לתודעה הכותבת (כי יכול להיות שלכותב היא נהירה אבל הוא בחר לא לכוללה בתודעה המספרת). כלומר, עד כמה התודעה הזו מבינה שלא מדובר בדיוק ב"ספר שיעסוק בהיסטוריה המינית שלו", אלא בפן מסוים מאד של ההיסטוריה הזו.

בהרבה מובנים זה ספר על גבריות. אבל זה לא חיסרון, כן? אמנם גברים מונים רק חמישים אחוז מהאוכלוסייה, אבל הם, יש להודות, מיעוט בולט וקולני. אבל הכוח של הספר הוא לא רק בנושאו הנידון בכנות. הוא, כאמור, כתוב בבהילות והוא גדוש בפרטים נכוחים שערִימתם מציגה את עושרם של החיים, לכל מי שהינו בעל התבוננות חדה. היערמות הפרטים הקדחתנית יוצרת גם אפקט המזכיר אפקט קומי-טראגי קיומי שנוכח אף הוא ב"זכרון דברים": כל ההתרוצצות האנושית הזו לכאן ולכאן, כל היגיעה – כולה הרי כעשן תִכלה.