הביוגרפיה של הסופרת האיטלקיה נטליה גינצבורג נכתבה בידי סנדרה פטריניאני. היא ראתה אור במקור ב-2018 ותורגמה מאיטלקית בידי שירלי פינצי לב (וראתה אור לאחרונה ב"הספרייה החדשה").
גינצבורג (1916-1991) היא מהסופרות החשובות של המחצית השנייה של המאה ה-20 והיא סופרת אהובה עלי במיוחד. היא אף "יותר מסופרת" בשבילי, כלומר מישהי שמעניין אותי לשמוע מה יש לה לומר על החיים, מה שיש לה לומר על החיים בספרות וגם מחוץ לספרות (היא הייתה מסאית וכותבת של טור עיתונאי חשובה).
הביוגרפיה מעט אקסצנטרית במובן הלא טוב של המילה. היא, למשל, לא נמנעת מלשער השערות בעקבות מפה אסטרולוגית על גינצבורג, בטענה שגינצבורג עצמה לא הסתייגה מאסטרולוגיה. מצד אחד היא איננה משרה תחושה סמכותית, של מי ששולטת הן בחייו והן בהסברת יצירתו של מושא הביקורת, ומצד שני היא סובייקטיבית באופן לא מספיק מעניין, כלומר הסובייקטיביות של הכותבת כפי שהיא מיוצגת בביוגרפיה אינה מעוררת סקרנות או מניבה תובנות יוצאות דופן.
למרות זאת, קראתי את הביוגרפיה בעניין ומשלב מסוים אף בלהיטות. כמובן, בעיקר בגלל גינצבורג. אבל כנראה שגם הכותבת עשתה את מלאכתה נאמנה, בסך הכל.
להלן כמה רגעי שיא מבחינתי בביוגרפיה, רגעי שיא של התבהרות של דבר מה בנוגע לגינצבורג, לספרות שלה ולספרות בכלל, לחיים בכלל ושלי באופן פרטי :
• נטליה, מנערות, גורסת שחובתו הראשונה של הסופר היא לא לשקר. דבקותה באמת מעניינת כשלעצמה (ההצהרה, העמידה בהצהרה) ומעניינת גם חוות הדעת המוקדמת של הסופר קרלו לוי, מבני חוגם של משפחת לוי, משפחת המוצא של נטליה, אך ללא קשר משפחתי אליה, על כתיבתה של נטליה, שגינצבורג עצמה (!) ציטטה בהקדמתה ליצירותיה: אל תכתבי "במקרה!", אמר לוי, כי לדעתו נטליה הצעירה והבוסרית רק "עקבה אחרי חייהם של אחרים מבלי להבין אותם היטב, התאמצה לנחש *והעמידה פנים שהיא יודעת*" עמ' 75).
• ניסיון ההתאבדות של נטליה מייד אחרי מלחמת העולם השנייה, אחרי שנרצח בידי הנאצים בעלה לאונה גינצבורג, והיא אם לשלושה ילדים קטנים. "לא הבנתי עד הסוף אם אני רוצה לישון זמן ארוך או למות", כתבה. (עמ' 175).
• למרות קירבתה למפלגה הקומוניסטית (היא אף הייתה חברה מטעמה בפרלמנט האיטלקי בשנות ה-80), שנאתה לריאליזם המגויס (למשל בעמ' 160).
• השגיאה הפוליטית שלה ביחס לישראל. במאמר מפורסם אחרי טבח הספורטאים במינכן כתבה "כלל לא היינו מוכנים לראות אותם [את הישראלים] הופכים למדינה עוצמתית, תוקפנית ונקמנית", ו"כשמישהו מדבר על ישראל בהתפעלות, אני מרגישה שאני בצד האחר […] אני יודעת מעט מאד על עצמי, אבל אני יודעת בוודאות מוחלטת שאיני רוצה להיות בצד של מי שמשתמשים בנשק, בכסף ובתרבות לדיכוי של איכרים ורועים" (עמ' 198).
גינצבורג היא סופרת ונשמה גדולה והשגיאה שלה כאן נובעת בדיוק מהחמלה הגדולה שלה. אבל כמו שכתב המבקר היהודי אמריקאי הגדול, ליונל טרילינג, "מתפכח" מהקומוניזם וביחס אליו: העובדה שמטרה ראויה שחתירה אליה נראית כמוּנעת מחמלה צרופה מביאה לעוולות ורצחנות נוראיות – היא האירוניה המרה והגדולה של עידננו.
כך גם לגבי הפלסטינים, שבמבט שטחי צודקים על שום מסכנותם.
גינצבורג היא חצי יהודייה מצד אביה והייתה נשואה ליהודי, אבי שלושת ילדיה הראשונים (כלומר גם הם חצי יהודים, מצד אביהם). ויש כאן דיון מעניין, אם כי לא מאד נרחב ומעמיק, בזהותה היהודית. הוא נהיה מעמיק כשהוא עוסק בנוצריותה של גינצבורג, וביחסה לדת באופן כללי (היא הייתה אדם מאמין!), כלומר הוא נהיה מעמיק כשהוא עוסק כביכול לא בדתה (חצי-דתה) הספציפית. אבל הנוצריות שלה קשורה ליהודיות שלה, לטעמי. למשל, כשהיא מציינת ש"המהפכה הנוצרית" הפיצה את הדיעה שכל בני האדם שווים (עמ' 198). והרי זו המצאה יהודית. ישו הוא יהודי טוב, רק מוקצן.
בהקשר זה כדאי לציין שנידונה כאן בקיצור מעורבתה של גינצבורג בדחיית כתב היד של "אם זה אדם" של פרימו לוי. מנחם פרי הרחיב בסוגייה באחרית הדבר שלו ל"אם זה אדם", כך מצויין כאן בשולי הדף (עמ' 241).
• הסלידה של גינצבורג מספרות האוונגרד. כולל הרתיעה מדיראס אותה הכירה.
• מנישואיה השניים, שהיו מאושרים ככל הנראה בזוגיותם, נולדו לגינצבורג ולבעלה שני ילדים. האחת, סוזנה, סבלה, אם הבנתי נכון, מתסמונת דאון והצריכה טיפול מיוחד במשך שנים ארוכות. השני נולד גם הוא סובל מבעיות ומת בינקותו. לבני הזוג לא נולדו עוד ילדים.
• מטעמים מעט אנוכיים, שמחתי לקרוא על דמות סוּפֶּר מרכזית בחיי גינצבורג, צֶ'זארֶה גַרְבּוֹּלי. גרבולי היה מבקר ספרות בעל השפעה רבה ומי שהתחבר עם נטליה באמצע הקריירה שלה והפך לחבר קרוב וכתב עליה רבות. נדמה לי שלמעט לאונה גינצבורג, מחברת הביוגרפיה מתפעלת ביותר מגרבולי זה.
האיש כונה בחיבה על ידי עמית שלו "קיביצער" (העמית השתמש במילה האידית בעקבות קריאה בפרימו לוי), בגלל שהיה מבקר ולא כותב בעצמו. אבל ההערכה של גינצבורג לגרבולי הייתה אדירה.
דרך דמותו של גרבולי מתחוור משהו שלפעמים מפספסים במבט מרחוק על סצנות ספרותיות זרות: מערכת ספרותית היא אקו-סיסטם עדין ומורכב שאינו כולל רק את השמות הגדולים הידועים לכל, אלא מערכת שלמה של דמויות המצויות בצל ומאפשרות אותה. הפריחה הספרותית האיטלקית של דורה של גינצבורג קשורה בהוצאת הספרים אינאודי שהיא הייתה בשר מבשרה וגם במערך שלם של מבקרים, עורכים וקהילת קוראים שאיפשרו אותה. אגב, הפריחה הזו הייתה מקבילה לפריחה של הקולנוע האיטלקי והביוגרפיה מותחת כמה מהקשרים בין שתי הקהילות, הספרותית והקולנועית.
נחמד גם – לנו, המבקרים המושכים בעול באפרוריות משהו – לקרוא שגרבולי זה היה דון ז'ואן רציני, והביוגרפית משאירה פתוחה את השאלה האם היה קשר ארוטי בינו לבין גינצבורג (הוא היה צעיר ממנה בלא מעט). בקיצור, בינינו, איך אפשר שלא להזדהות עם התיאור הבא של גרבולי, האופייני אולי למבקרי ספרות באשר הם: "היה די לראות אותו נכנס לחדר כדי להתאהב בו, כה יפה ומפתה היה, ואם לשפוט לפי מספר הנשים, מפורסמות ולא מפורסמות, שאיבדו את הראש בגללו, היה קל להילכד בקסמו" (עמ' 290).
אבל מעט ברצינות יותר (או פחות?), גרבולי, במהדורת כל כתבי, אפיין את גינצבורג באופן מעניין כבעלת "קהל קבוע ונאמן, שנמשך אל היכולת הנדירה, הנדירה ביותר, של סופרת ממוצא אינטלקטואלי, שהביאה את כולם לקרוא אותה ולהקשיב לה – הודות ללשון הנראית 'נמוכה' ומשותפת, צנועה ופשוטה, ובד-בבד אריסטוקרטית גאה, החלטית ושופעת סגנון, שמקורה בהיכרות המוּלדת שלה עם עולם התרבות של האליטה" (עמ' 301).
וכאילו לא מספיק קורת רוח נגרמה לי מתיאורו של מבקר ספרות כאיש חכם וכובש כזה (תיאור ריאליסטי נאמן, כאמור) והנה מסתבר שגרבולי זה חלק על עמדתה של גינצבורג הפרו-פלסטינית! בעקבות אותו מאמר שלה מ-1972.
"הוא אינו משוכנע במה שנטליה נראית בטוחה בו, שהערבים הם כולם 'איכרים ורועים עניים', וכי היה טוב אילו ישראל לא היתה 'עם כוחני, תוקפני ונקמני', אלא 'מדינה קטנה, לא חמושה ושלֵווה'. בין כל הערבים ששונאים אותה? שואל גרבולי את עצמו ואותה" (עמ' 339).
• מעניינות מאד עמדותיה של גינצבורג נגד חינוך ליברלי מדי ומתירני מדי של הורים ביחס לילדיהם והיעדר סמכות הורית (בניה ביחס לנכדיה, למשל).
• גם עמדתה כלפי הפמיניזם מורכבת ומעניינת: "אני לא אוהבת את הפמיניזם כגישה רוחנית", כיוון שבמאבקים החברתיים יש להתקדם מאוחדים, כותבת הביוגרפית בהסבר עמדתה של גינצבורג. "אבל אני מסכימה עם כל מה שתנועות הנשים מבקשות" (עמ' 338).
• מעניינת מאד מערכת היחסים עם אלזה מורנטה. גינצבורג הרכינה את הראש בפני חברתה וחשבה שהיא הגדולה בדורה. מורנטה הזעפנית כעסה על ביקורת חיובית (!) שגינצבורג פרסמה בשנות השבעים על "אלה תולדות" כי חשבה שבעקבות הביקורת החיובית של גינצבורג התייצבו שאר המבקרים בעמדה ניגודית. היא יצרה ציפיות מוקדמות, מחתה מורנטה! (עמ' 347-346).
אבל "היה הבדל אחד ברור ביניהן", מציין סופר אחד, "נטליה אהבה סקס, אלזה לא" (עמ' 438).
• הכנות המתורבתת בה גינצבורג אמרה לשואלים את דעתה כי אינה אוהבת את כתב היד שלהם אם זה היה המצב (כולל לביוגרפית שהביאה לעיונה בצעירותה רומן שכתבה).
• כאמור, גינצבורג הייתה אדם מאמין. במסותיה כתבה משפט חיוני מאד: "אלוהים חשוב יותר מן האמונה או אי-האמונה שלנו בו" (עמ' 422).
מבקר חופשי 