[…] במסה המוקדמת שפרסם ב-1991, על סופר המדע הבדיוני האהוב עליו, ה"פ לאבקראפט (H. P. Lovecraft), כותב וולבק בקצרה כך:
אלה האוהבים את החיים אינם קוראים. הם גם לא הולכים לצפות בסרטים, למעשה. לא משנה מה שיאמרו, הנגישות ליקום של האמנות היא פחות או יותר נחלתם של אלה שהעולם יצא להם מכל החורים. (עמ' 30)
יש דבר מה מדהים למדי במשפטים האלה. הם מחבקים את העמדה הדיכאונית-נוירוטית ולא מתביישים בה. אם פראנזן חש גאוּל על ידי מחקרה הסוציולוגי של הית' משום שהוא חשף להבנתו שהקוראים אינם לא חולים יותר ולא בריאים יותר מהלא-קוראים, אלא שונים; אם אצל בירקרטס הקריאה היא כלי להעצמת האני – אצל וולבק (בפרספקטיבה הנוכחית שאני דן בה), וחד וחלק ובלי להתנצל, האמנות מיועדת למי שאינם אוהבים את החיים. האמנות היא בריחה, בריחה מהמציאות.
אנחנו קוראים – אנחנו בורחים אל הספר – כי אנחנו שונאים את החיים.
זה מאוד אירופי, זו בהחלט לא "חיוביות" אמריקנית. וזה מאוד שופנהאוארי, כי לפי שופנהאואר, ההכרה בכך שהחיים לא ראויים לאהבה אינה "נוירוטיוּת", אינה היעדר "אדפטיביות", אינה, בקצרה, פתולוגיה – אלא, להפך, מעלה מוסרית. מדוע הגאונים לעיתים קרובות מלנכוליים? שואל שופנהאואר. והוא עונה: בדיוק בגלל גאונותם נהיר להם אופיו הטרגי של הקיום.
כדאי גם לשים לב לכך שאף כי וולבק מייחד את המשפט הראשון לקריאה, הוא מרחיב אט אט את המעגל ל"סרטים" ול"יקום האמנותי" בכללותו.
ועם זאת, אין להתייחס למשפטים הנחרצים האלה כ"שורה תחתונה" (גם בפרספקטיבה הנוכחית שאני דן בה). כי אין לשער שהאמנות לפי וולבק היא אסקפיזם גרידא. זאת משום שהערכתו ללאבקראפט מושתתת על ייצוג האימה, אימת-הקיום, שיש ביצירתו. קרי, ההערכה אינה מיוסדת רק על הבריחה מ שמאפשרת יצירתו, אלא גם על יסוד שקיים בה עצמה, הבריחה אל.
ההקשר של המשפטים הנוקבים הנ"ל הוא הסברת המשיכה של וולבק לז'אנר המד"ב וללאבקראפט. עמוד קודם להם, בפתח המסה (שקרויה, חשוב לציין בהקשר שלנו: "לאבקראפט – נגד העולם, נגד החיים"), כותב וולבק כך:
החיים רבי כאב ומאכזבים. חסר תועלת, לפיכך, לכתוב רומאנים ריאליסטיים חדשים. אנחנו יודעים בכלליות היכן אנו ניצבים ביחסנו למציאות, ולא מתחשק לנו לדעת עוד. האנושות, כפי שהיא, מעוררת בנו סקרנות קלושה. כל אותם 'סימונים', 'סיטואציות', אנקדוטות מעודנים כל כך… כל אשר הם עושים, לאחר שהדפנו מאיתנו את הספר, הוא לחזק את שאט הנפש הקל שכבר מוזן כהלכה בידי היומיום של 'החיים האמיתיים'. כעת, הנה הווארד פיליפ לאבקראפט: "אני יגע כל כך מהאנושות ומהעולם כך שדבר אינו מעניין אותי אלא אם הוא כולל כמה רציחות בכל דף או עוסק באֵימוֹת שלא ניתן לבטאן או להסבירן שמלכסנות אלינו מבט מיקומים חיצוניים". (עמ' 29)
החיים רעים, אבל אין הכוונה שבאמנות אנחנו מחפשים אושר. האמנות לא עוזרת לנו *בזה*. לא האמנות הטובה. כי הרי לא זה מה שמבקש לאבקראפט בספרות שלו, ושוולבק מצטטו בהסכמה. הספרות המד"בית עוזרת, אם כך, מכיוון אחר. החיים לא רק רעים – אלא מוכּרים עד זרא ("אנחנו יודעים בכלליות היכן אנחנו ניצבים", "האנושות, כפי שהיא, מעוררת בנו סקרנות קלושה"). מה שהמד"ב כן מאפשר הוא מפגש רענן עם רוע חדש ("אֵימוֹת שלא ניתן לבטאן או להסבירן").
אך נחזור לתובנה שבפתח הסעיף הנוכחי. היא נראית לי ראויה להדגשה. יש בה גרעין נכון ודבר-מה שממעטים, מתוך מבוכה או התכחשות פנימית, לעסוק בו בדיונים על הסיבות לקריאה: אנחנו קוראים גם כדי לברוח מהעולם, אנחנו קוראים גם כי אנחנו שונאים את העולם. אין כאן רק מחשבה מופשטת ומעורפלת, אלא תיאור של אחד המניעים החזקים לפתיחת ספר: לא להיות כאן, כלומר בעולם. מה שאִפשֵר לוולבק לא להיות נבוך מהתובנה הזו או לא להתכחש לה הוא ששנאה זו אינה פגם מוסרי או פתולוגיה פסיכולוגית כי אם מעלה מוסרית, כי העולם ראוי לשנאה. ועם זאת, כאמור, אל לנו להתפתות ולחשוב שהקריאה היא אסקפיסטית גרידא (כלומר, גם מפרספקטיבה זו). ישנם עוד משתנים שחורצים מה יהיה טיבו של חומר הקריאה שאליו אנחנו בורחים מהעולם. לא "הכול הולך". […]
במסה שפרסמתי לפני כשנתיים ב"השילוח" ("מדוע אנחנו קוראים"?) התייחסתי לספרו הראשון של וולבק, ספר של ביקורת ספרות על סופר האימה לאבקראפט ("לאבקראפט – נגד העולם, נגד החיים").
כעת ראה אור הספר בתרגום עברי (של ניר רצ'קובסקי) ב"בבל". זהו ספר ראוי לציון. אתייחס אליו, אני מקווה, בעתיד הקרוב.
מבקר חופשי 