מבקר חופשי

ברנר הוא אחד המורים שלי. ואני לא היחיד שמתייחס אליו כך (וכמובן, אין זה אומר שהוא לא טעה פעמים רבות). ולכן מעניין להיזכר בשני אספקטים שונים אצלו הנוגעים ליחס למלחמה.

ביקורת נגד מיליטריזם ילדותי מצד אחד, ומצד שני ביקורת נגד פציפיזם ילדותי לא פחות ביחס לסכסוך עם הערבים (ב-1913!).

—

נגד המיליטריזם של זלמן שניאור –

אחת ממטרות החיצים המרכזיות של ברנר הייתה זלמן שניאור. בהתבטאות בלתי נשכחת, אחד הרגעים הגדולים בביקורת הספרות העברית, כותב ברנר על שניאור (ב-1919) שהוא "כז'ורנליסט מיליטאריסטי, שראה את אחוריו של ניטשה, ואת פניו לא ראה". כשהוא משתמש באופן מבריק בביטוי המקראי לגבי גילוי האל למשה רבנו, טוען כך ברנר ששניאור נטל מניטשה את קליפתו, הערצת הכוח, ולא הבין את תוכו העמוק.

ואילו במקום אחר (ב-1910; כלומר עוד לפני מלחמת העולם הראשונה), גם כן במילים בלתי נשכחות, כותב ברנר כך נגד שניאור שכתב שירה הסוגדת למלחמה (המובאת פה בציטטים):

"קהה ובאנאלי הוא גם אותו היחס אל המלחמה, הערצת תפארת עוּזה המדומה וברק-התנגשויותיה הכוזב. כל זה עומד בעיני האדם המעמיק על אותה מדרגת-ההתפעלות של שפחה [משרתת] טיפשית, שרצה אחרי גדוד-צבא העובר להיהרג במלחמה ונהנית… אה, כמה יפים 'שרי המלחמה ומפקדי הצבאות הגדולים, המולכים על רבואות ראשים ויערי חניתות וסוסים פראים ושוטפים!'… נוּ, ואלפי נבלות-הפגרים? ורבבות הפצועים הנאנקים? ורקב-הגופים של הצבאות הנופלים בשדה ושוכבים בבתי החולים אשר ל'נפוליונים בחירי אל ובני אלמות'? – גם בזה מוצא משוררנו יופי?"

—

נגד הפציפיזם של ר' בנימין –

ריאליזם מפוכח, צונן, כנגד חברו ר' בנימין (לימים ממקימי "ברית שלום") ומאמר פובליציסטי שכתב האחרון ובו טען שיש להציג את הציונות כברכה גם לערבים ולחתור עמם לשלום ולרעות.

ברנר יוצא נגד סנטימנטליות ושקרים-עצמיים: מלחמה בינינו לבין הערבים תהיה גם תהיה כי יש כאן אינטרסים סותרים. שנאה יש ושנאה תהיה בין שני העמים. וצריך לדעת גם איך להיות "מלא-שנאה" לעתים, מוסיף ברנר (!).

"אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידיאליות".

הנה לב טיעונו נגד הפציפיזם של ר' בנימין (שמו הספרותי של יהושע רדלר-פלדמן):

"לא, מפורש הנני אומר: סוג מאמרים פובליציסטיים שכזה הנהו מזיק. פשוט, מזיק. ואם לא מהצד המעשי (מצד זה הלא אין מה להתירא…), הרי מהצד התוֹכי. בסוג זה יכולל גם המאמר “היכל-השלום” של ר' בנימין (ב“התורן”, חוב' א'). כי ביחס אידיאלי שכזה אל העולם, בחלומות-ילדות ויפי-נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי-עמוקים של האדם, יש, לדעתי, איזו אי-מוסריות, כן, אי-מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי-קליטה כראוי את כל מרירות-המציאות.

מה, ר' בנימין, יש לדבר על “היכלי-שלום”, כמו איזו מרת פוֹן-זוּטנר [פציפיסטית ידועה, כלת פרס נובל לשלום 1905!], בעת שאנו, עד כמה שיש עוד רוח-חיים בנו, הרי היינו מאושרים [!], אילו היתה לנו איזו אפשרות לשפוך את דמנו ודם-אחרים על ארץ-מולדת יהודית, אילו היתה לנו איזו אפשרות למסור את עצמנו ואת בנינו לקסרקטין של אנשי-צבא יהודים;

מה, ר' בנימין, יש לדבר על אהבה לשכנינו בני-הארץ, אם אנו אויבים-בנפש, כן, אויבים? מה יש להכניס בכלל אידיאולוגיות ליחוסים שבין עם לחברו – והיא לא תצלח? היחס האידיאלי כוזב הוא בכל, מאז ומעולם.

והמצב כאן הלא ידעת: בארץ-ישראל הקטנה יושבים, מלבד יתר יושביה, לא פחות משש-שבע מאות אלף ערבים, שהם, למרות כל ירידתם ואי-קולטוריוּתם, אדוני-הארץ בפועל ובהכרה, ואנו באים לחדור אליהם ולגור בתוכם, יען כי ההכרח יאלצנו לזה.

שנאה בינינו כבר יש ומכרחה להיות – והיא תהיה.

הם חזקים מאתנו בכל המובנים, ובידם לשימנו כעפר לדוש, אבל אנו, בני-ישראל, כבר התרגלנו לגור חלשים בין חזקים, ועלינו, איפוא, להיות נכונים גם פה לתוצאות השנאה ולהשתמש בכל האמצעים שבידינו החלשות בכדי שנוכל להתקיים גם פה. הלא רגילים אנו, הלא מוקפי-שנאה ומלאי-שנאה – כן, מלאי-שנאה, כך צריך להיות! [!] ארורים הרכים האוהבים! – הננו חיים מאז נהיינו לעם.

אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידיאליות."

השאלה הראשונה ששאלתי את וולבק, כשראיינתי אותו בחמישי האחרון באירוע הסיום של פסטיבל הסופרים בירושלים, הייתה על מתכונת הריאיון עצמו. כמה מהרעיונות המעניינים ביותר שלו נוסחו בחדות מיוחדת דווקא בראיונות. והוא גם, בהתאם, כלל כמה ראיונות בקובץ המאמרים שלו בצרפתית, Interventions.

איני יודע אם הראיון שערכתי איתו כלול בראיונות מהסוג הזה, אבל אני, בכל אופן, לוקח ממנו כמה דברים. למשל, שהבריטים אמנם בעלי חוש הומור משובח, אך הם מעריכים את ההומור הערכת-יתר; כי החיים, בשורה התחתונה, כפי שאומר אחד מגיבורי וולבק, לא מצחיקים. השקפה קתולית-פסקליאנית מעניינת מאד, בייחוד כשהיא מורכבת על המתח בין האומות בעלות העבר המפואר, היריבות-ידידות.

תודה לעמית רוטברד על הצילום.

"מסריח מאידאולוגיה", ביטוי מועיל שטבע וולבק לתיאור גישות מדעיות כביכול שמוטות אידאולוגית. כך היא פרשנות המחקר הארכיאולוגי שמפרסם אודותיו ניר חסון ב"הארץ", מסריחה מאידאולוגיה.

המחקר (המעניין!) מדבר על כך שניתוח סטטיסטי של שכיחות השמות הבינלאומיים בממלכת ישראל (שעולה מממצאים ארכיאולוגיים) מוכיח שממלכת ישראל הייתה חזקה יותר. וזה, כביכול, בניגוד לטקסט המקראי.

אבל אולי צריך לקרוא שוב את הטקסט המקראי? שגם לפיו ממלכת ישראל נתפסת חזקה יותר? ארז לעומת חוח? יש כאן בלבול בין התפיסה של המקרא על כך שממשיכי שושלת דוד הם מלכי יהודה ולא ישראל לאמירה של המקרא שממלכת ישראל שולית יותר מבחינה גיאופוליטית (דבר מה שלא קיים במקרא).

מלכים ב' פרק י"ד:

אָז שָׁלַח אֲמַצְיָה מַלְאָכִים, אֶל-יְהוֹאָשׁ בֶּן-יְהוֹאָחָז בֶּן-יֵהוּא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: לְכָה, נִתְרָאֶה פָנִים. ט וַיִּשְׁלַח יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, אֶל-אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה לֵאמֹר, הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן שָׁלַח אֶל-הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן לֵאמֹר, תְּנָה-אֶת-בִּתְּךָ לִבְנִי לְאִשָּׁה; וַתַּעֲבֹר חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן, וַתִּרְמֹס, אֶת-הַחוֹחַ. י הַכֵּה הִכִּיתָ אֶת-אֱדוֹם, וּנְשָׂאֲךָ לִבֶּךָ; הִכָּבֵד, וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ, וְלָמָּה תִתְגָּרֶה בְּרָעָה, וְנָפַלְתָּה אַתָּה וִיהוּדָה עִמָּךְ. יא וְלֹא-שָׁמַע אֲמַצְיָהוּ–וַיַּעַל יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וַיִּתְרָאוּ פָנִים, הוּא וַאֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה: בְּבֵית שֶׁמֶשׁ, אֲשֶׁר לִיהוּדָה. יב וַיִּנָּגֶף יְהוּדָה, לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיָּנֻסוּ, אִישׁ לְאֹהָלָו.

פרס ירושלים 2025 יוענק לסופר הצרפתי מישל וולבק בחודש מאי הקרוב. שמחתי להיות בחבר השופטים, ביחד עם פרופ' גור זק ואשת הספרות בלהה בן אליהו.

הנה נימוקינו להענקת הפרס.

"מישל וולבק הוא ללא ספק מהסופרים הבולטים והמשפיעים בעולם כיום.

וולבק הוא סופר רדיקלי – החושב באופן עקרוני על המצב האנושי – והוא גם בעל מה שניתן לכנות 'כישרון מוסרי', כלומר יצירתו, בצד הערכים האסתטיים שניחנה בהם, מוּנעת בלהט מוסרי עז. בתקופה בה הספרות העולמית מתכנסת יותר ויותר לעיסוק בפוליטיקת זהויות, וולבק לא מפחד לעסוק בהיבטים הבסיסיים והמהותיים ביותר של הקיום האנושי (הזדקנות, מוות, אהבה ומין), ומעז לכתוב עליהם באופן הבהיר והנוקב ביותר.

בצד היותו בעל יכולת הכללה ופישוט נדירים, וולבק הוא סופר בעל כוח דמיון עז, מה שמאפשר לו הן לדמיין מציאויות אלטרנטיביות למציאות העכשווית והן לבקר בבהירות מאותן אלטרנטיבות את אותה מציאות עכשווית.

וולבק החזיר את הפסימיזם השופנהאוארי של המאה ה-19 ללב הדיון העכשווי, אך בה בעת הוא דרוך מאד לקראת האפשרות האנושית לאושר. למעשה, הוא בעל רגישות עילאית לאפשרות של אושר אנושי, הן אישי והן כללי-אוטופי. במובן זה, ניתן לכנות את וולבק סופר הומניסטי.

סוגיית חופש הפרט בחברה המודרנית הינה תמה מהותית העוברת כחוט השני ביצירתו. מחד, ניתן לראות בוולבק מבקר מרכזי של הליברליזם המוקצן, בו הפרט, המנושל מזהויות קולקטיביות (לאום, דת, מעמד, אידיאולוגיה, תרבות ייחודית), מוצא את עצמו, בשלהי המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21, מבודד לחלוטין בחברה ממוסחרת ותחרותית. הביקורת שהוא משמיע על הליברליזם המוקצן ראויה להאזנה. מאידך, אותה ביקורת עצמה שהשמיע וולבק, בעיקר בעשור וחצי הראשונים של יצירתו (כשהייתה עמדת מיעוט), היוותה בעצמה דוגמה ומופת ליכולת של הפרט לצאת נגד העמדה השלטת הרווחת בחברה ובתרבות בה הוא חי; ולדרך בה יכולת הניתוח של היחיד ביחס לחברה בה הוא חי יכולה לחלץ את אותו יחיד מהדוֹגמוֹת שלה ומהמובן-מאליו שהיא נוהגת לפיו ומכאן לסייע גם לאחרים בחילוץ זה.

על היותו של וולבק קול מובחן, אמיץ ומוסרי בספרות העכשווית אנו מוצאים לנכון להעניק לו את פרס ירושלים לספרות לשנת תשפ"ה".

*

באופן אישי אני נרגש במיוחד לרגל הענקת הפרס כי וולבק הוא אחד הסופרים העכשוויים הבודדים שבשבילו ראוי במיוחד להפעיל את "שריר" האמנות המעט-נשכחת של ביקורת הספרות. בקיצור, הוא עושה חשק להיות מבקר. כתבתי עליו מונוגרפיה שהייתי שמח אם אוכל לפרסמה בעתיד ובשבועות הקרובים, עם התקרב מועד הגעתו של וולבק, אפרסם פרק מרכזי בה פה בבלוג.