היום מתחיל שבוע הספר (הנמשך עשרה ימים). אחד החגים הישראלים החשובים והיפים ביותר.
לרשימת ההמלצות שלי לשבוע זה (שפירסמתי בפוסט קודם) אני מוסיף את "יום הפטרון הקדוש וסיפורים מוקדמים אחרים", שהוציאו מחדש ב"כרמל" לפני חודשים אחדים בתרגום דינה מרקון.
אלה סיפורים מוקדמים של צ'כוב, חלקם פיליטונים קצרים ושנונים. צ'כוב הוא דוגמה ומופת לסופר שהגיע מאוחר לזירה, אחרי הסער והפרץ (מפושקין ועד טולסטוי), ו*לא* הפך לפלגיאטור או לכותב פסטישים, אלא הצליח לחלץ מקוריות מסך כל מאוחרותו ומסוייגותו והתלהבויותיו מאלה שקדמו לו.
פעם עמוס עוז העיר בראיון שצ'כוב תמיד מצליח להפתיע, הוא אף פעם לא צפוי בקו העלילה. אוסיף על ההבחנה הזו, שהגדולה של סופר ריאליסטי נבחנת לעיתים קרובות ביכולתו להפתיע *באופן אמין ולא סנסציוני*. יש כאן אוקיסמורון. אבל בכך הסופר הריאליסט מרמז לנו שהחיים עצמם יכולים להפתיע, ולא בעזרת כלים לא ריאליסטיים או סנסציות קיטשיות. ובכך הוא תורם למה שאני מכנה "שידול אל החיים".
השאלה הראשונה ששאלתי את וולבק, כשראיינתי אותו בחמישי האחרון באירוע הסיום של פסטיבל הסופרים בירושלים, הייתה על מתכונת הריאיון עצמו. כמה מהרעיונות המעניינים ביותר שלו נוסחו בחדות מיוחדת דווקא בראיונות. והוא גם, בהתאם, כלל כמה ראיונות בקובץ המאמרים שלו בצרפתית, Interventions.
איני יודע אם הראיון שערכתי איתו כלול בראיונות מהסוג הזה, אבל אני, בכל אופן, לוקח ממנו כמה דברים. למשל, שהבריטים אמנם בעלי חוש הומור משובח, אך הם מעריכים את ההומור הערכת-יתר; כי החיים, בשורה התחתונה, כפי שאומר אחד מגיבורי וולבק, לא מצחיקים. השקפה קתולית-פסקליאנית מעניינת מאד, בייחוד כשהיא מורכבת על המתח בין האומות בעלות העבר המפואר, היריבות-ידידות.
היום לפנות ערב במשכנות שאננים בירושלים יקבל מישל וולבק, הסופר הצרפתי, את פרס ירושלים לספרות של פורום הספר הבינלאומי. אין ראוי ממנו והפרס המכובד מתכבד – כשם שהוא בהחלט גם מכבד – בהענקה זו.
היה לי הכבוד, ביחד עם פרופ' גור זק ואשת הספרות בלהה בן אליהו, להיות בוועדת השיפוט של הפרס.
ביום רביעי ארצה על הפואטיקה של וולבק ועל וולבק והפוסטמודרניזם במסגרת בית עגנון בתל אביב (פרטים כאן).
וביום חמישי אראיין את מישל וולבק במסגרת פסטיבל הסופרים במשכנות שאננים (לצערי לאירוע זה אזלו הכרטיסים).
באופן אישי זה יום מרגש מאד עבורי. כפי שאמרתי אתמול למישל וולבק, אני עסוק ביצירה שלו מעל לעשרים שנה ויש לה מקום מרכזי בעיצוב האינטלקטואלי אבל גם הרגשי שלי, וכן, באופן ממוקד יותר, בחידוד תפיסת הספרות שלי ותפקידה בזמננו.
אגב, גם פרסתי אתמול בפניו את התיזה שלי שהוא סופר עברי בעצם (בלי לדעת זאת) והוא לא פסל על הסף
"מסריח מאידאולוגיה", ביטוי מועיל שטבע וולבק לתיאור גישות מדעיות כביכול שמוטות אידאולוגית. כך היא פרשנות המחקר הארכיאולוגי שמפרסם אודותיו ניר חסון ב"הארץ", מסריחה מאידאולוגיה.
המחקר (המעניין!) מדבר על כך שניתוח סטטיסטי של שכיחות השמות הבינלאומיים בממלכת ישראל (שעולה מממצאים ארכיאולוגיים) מוכיח שממלכת ישראל הייתה חזקה יותר. וזה, כביכול, בניגוד לטקסט המקראי.
אבל אולי צריך לקרוא שוב את הטקסט המקראי? שגם לפיו ממלכת ישראל נתפסת חזקה יותר? ארז לעומת חוח? יש כאן בלבול בין התפיסה של המקרא על כך שממשיכי שושלת דוד הם מלכי יהודה ולא ישראל לאמירה של המקרא שממלכת ישראל שולית יותר מבחינה גיאופוליטית (דבר מה שלא קיים במקרא).
המסה מנסה להגדיר את דור ענקי השירה שמשלו בכיפה משנות החמישים עד שנות השמונים, שמות כמו מילוש, שימבורסקה, הרברט, זגייבסקי ועוד. בשנים אלה הייתה השירה הפולנית (והמזרח-מרכז אירופאית), לדעת רבים, השירה המעניינת והמובילה בעולם, מושא להערצה של המערב.
חלק גדול מגדולתה נבע מכך שהייתה זו יותר משירה, מודרניזם שחשוב היה לו להיות מובן, הנרתע מסלסול פואטי לשם עצמו, בעל תחושת אחריות מוסרית; הגדולה נבעה בחלקה הגדול ממשקלה האתי והרעיוני של השירה הזו, תוצאת התנסות מזרח אירופה במלחמת העולם השנייה.
משנות השמונים ישנה ריאקציה חריפה לדור הענקים האלו, מתאר הכותב, המבקר ירוסלב אנדרס. הם נתפסים כמשוררי אידיאות, מלאי פאתוס, מוסריים באופן מעצבן ועוד. הוקמה בחוגי השירה בפולין אף "אגודה להגנת השירה הפולנית מפני הרברט". זו ריאקציה שניתן לכנותה, כמדומה, פוסטמודרנית.
יש היום הרבה סוגי שירה בפולין, הכל מהכל, כותב המבקר, אבל אין שירה גדולה.
—
נ.ב.
הנה עמדתו של מילוש שלפיה, כמדומני, ניתן להגדיר את השירה הפולנית הגדולה של אחר המלחמה כדחייה של המודרניזם המערבי והפוסטמודרניזם כאחד.
“The symbolists discovered the idea of a poem as an autonomous, self-sufficient unit, no longer describing the world but existing instead of the world,” wrote Miłosz, the translator of Eliot’s “The Waste Land.” According to Miłosz, poetry’s raison d’etre rests “somewhere outside poetry itself — in the spiritual and interhuman domain.”
"מישל וולבק הוא ללא ספק מהסופרים הבולטים והמשפיעים בעולם כיום.
וולבק הוא סופר רדיקלי – החושב באופן עקרוני על המצב האנושי – והוא גם בעל מה שניתן לכנות 'כישרון מוסרי', כלומר יצירתו, בצד הערכים האסתטיים שניחנה בהם, מוּנעת בלהט מוסרי עז. בתקופה בה הספרות העולמית מתכנסת יותר ויותר לעיסוק בפוליטיקת זהויות, וולבק לא מפחד לעסוק בהיבטים הבסיסיים והמהותיים ביותר של הקיום האנושי (הזדקנות, מוות, אהבה ומין), ומעז לכתוב עליהם באופן הבהיר והנוקב ביותר.
בצד היותו בעל יכולת הכללה ופישוט נדירים, וולבק הוא סופר בעל כוח דמיון עז, מה שמאפשר לו הן לדמיין מציאויות אלטרנטיביות למציאות העכשווית והן לבקר בבהירות מאותן אלטרנטיבות את אותה מציאות עכשווית.
וולבק החזיר את הפסימיזם השופנהאוארי של המאה ה-19 ללב הדיון העכשווי, אך בה בעת הוא דרוך מאד לקראת האפשרות האנושית לאושר. למעשה, הוא בעל רגישות עילאית לאפשרות של אושר אנושי, הן אישי והן כללי-אוטופי. במובן זה, ניתן לכנות את וולבק סופר הומניסטי.
סוגיית חופש הפרט בחברה המודרנית הינה תמה מהותית העוברת כחוט השני ביצירתו. מחד, ניתן לראות בוולבק מבקר מרכזי של הליברליזם המוקצן, בו הפרט, המנושל מזהויות קולקטיביות (לאום, דת, מעמד, אידיאולוגיה, תרבות ייחודית), מוצא את עצמו, בשלהי המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21, מבודד לחלוטין בחברה ממוסחרת ותחרותית. הביקורת שהוא משמיע על הליברליזם המוקצן ראויה להאזנה. מאידך, אותה ביקורת עצמה שהשמיע וולבק, בעיקר בעשור וחצי הראשונים של יצירתו (כשהייתה עמדת מיעוט), היוותה בעצמה דוגמה ומופת ליכולת של הפרט לצאת נגד העמדה השלטת הרווחת בחברה ובתרבות בה הוא חי; ולדרך בה יכולת הניתוח של היחיד ביחס לחברה בה הוא חי יכולה לחלץ את אותו יחיד מהדוֹגמוֹת שלה ומהמובן-מאליו שהיא נוהגת לפיו ומכאן לסייע גם לאחרים בחילוץ זה.
על היותו של וולבק קול מובחן, אמיץ ומוסרי בספרות העכשווית אנו מוצאים לנכון להעניק לו את פרס ירושלים לספרות לשנת תשפ"ה".
*
באופן אישי אני נרגש במיוחד לרגל הענקת הפרס כי וולבק הוא אחד הסופרים העכשוויים הבודדים שבשבילו ראוי במיוחד להפעיל את "שריר" האמנות המעט-נשכחת של ביקורת הספרות. בקיצור, הוא עושה חשק להיות מבקר. כתבתי עליו מונוגרפיה שהייתי שמח אם אוכל לפרסמה בעתיד ובשבועות הקרובים, עם התקרב מועד הגעתו של וולבק, אפרסם פרק מרכזי בה פה בבלוג.
"כל כמה שְיָגעוּ האנשים, המכונסים במאות אלפיהם יחד למקום קטן, להשחית את פני האדמה, שעליה הצטופפו; כל-כמה שסתמו את האדמה באבנים, שלא תצמיח כל דבר; השמידו כל ציץ עשב הנובט למעלה; העלו עשן בפחמי-אבן ובנפט; גזמו את העצים והבריחו כל חיה ועוף – והאביב היה, בכל זאת, אביב גם בעיר. השמש נתן את חומו, העשב שב לתחיה, צץ והוריק בכל מקום אשר לא גורד משם, לא רק בערוגות הדשא של הבולֶברים, כי אם גם בין לוחות האבנים […] צמחים וציפורים, רמשים, גם ילדים, כולם לבשו גיל"
(כמעט כל שנה, באביב ולכבודו, אני מעלה את הציטוט הזה; הפתיחה הגדולה של "התְחיָה", הרומן האחרון של טולסטוי, מ – 1899, בתרגום מ.ז.וָלפובסקי).
הביוגרפיה של הסופרת האיטלקיה נטליה גינצבורג נכתבה בידי סנדרה פטריניאני. היא ראתה אור במקור ב-2018 ותורגמה מאיטלקית בידי שירלי פינצי לב (וראתה אור לאחרונה ב"הספרייה החדשה").
גינצבורג (1916-1991) היא מהסופרות החשובות של המחצית השנייה של המאה ה-20 והיא סופרת אהובה עלי במיוחד. היא אף "יותר מסופרת" בשבילי, כלומר מישהי שמעניין אותי לשמוע מה יש לה לומר על החיים, מה שיש לה לומר על החיים בספרות וגם מחוץ לספרות (היא הייתה מסאית וכותבת של טור עיתונאי חשובה).
הביוגרפיה מעט אקסצנטרית במובן הלא טוב של המילה. היא, למשל, לא נמנעת מלשער השערות בעקבות מפה אסטרולוגית על גינצבורג, בטענה שגינצבורג עצמה לא הסתייגה מאסטרולוגיה. מצד אחד היא איננה משרה תחושה סמכותית, של מי ששולטת הן בחייו והן בהסברת יצירתו של מושא הביקורת, ומצד שני היא סובייקטיבית באופן לא מספיק מעניין, כלומר הסובייקטיביות של הכותבת כפי שהיא מיוצגת בביוגרפיה אינה מעוררת סקרנות או מניבה תובנות יוצאות דופן.
למרות זאת, קראתי את הביוגרפיה בעניין ומשלב מסוים אף בלהיטות. כמובן, בעיקר בגלל גינצבורג. אבל כנראה שגם הכותבת עשתה את מלאכתה נאמנה, בסך הכל.
להלן כמה רגעי שיא מבחינתי בביוגרפיה, רגעי שיא של התבהרות של דבר מה בנוגע לגינצבורג, לספרות שלה ולספרות בכלל, לחיים בכלל ושלי באופן פרטי :
• נטליה, מנערות, גורסת שחובתו הראשונה של הסופר היא לא לשקר. דבקותה באמת מעניינת כשלעצמה (ההצהרה, העמידה בהצהרה) ומעניינת גם חוות הדעת המוקדמת של הסופר קרלו לוי, מבני חוגם של משפחת לוי, משפחת המוצא של נטליה, אך ללא קשר משפחתי אליה, על כתיבתה של נטליה, שגינצבורג עצמה (!) ציטטה בהקדמתה ליצירותיה: אל תכתבי "במקרה!", אמר לוי, כי לדעתו נטליה הצעירה והבוסרית רק "עקבה אחרי חייהם של אחרים מבלי להבין אותם היטב, התאמצה לנחש *והעמידה פנים שהיא יודעת*" עמ' 75).
• ניסיון ההתאבדות של נטליה מייד אחרי מלחמת העולם השנייה, אחרי שנרצח בידי הנאצים בעלה לאונה גינצבורג, והיא אם לשלושה ילדים קטנים. "לא הבנתי עד הסוף אם אני רוצה לישון זמן ארוך או למות", כתבה. (עמ' 175).
• למרות קירבתה למפלגה הקומוניסטית (היא אף הייתה חברה מטעמה בפרלמנט האיטלקי בשנות ה-80), שנאתה לריאליזם המגויס (למשל בעמ' 160).
• השגיאה הפוליטית שלה ביחס לישראל. במאמר מפורסם אחרי טבח הספורטאים במינכן כתבה "כלל לא היינו מוכנים לראות אותם [את הישראלים] הופכים למדינה עוצמתית, תוקפנית ונקמנית", ו"כשמישהו מדבר על ישראל בהתפעלות, אני מרגישה שאני בצד האחר […] אני יודעת מעט מאד על עצמי, אבל אני יודעת בוודאות מוחלטת שאיני רוצה להיות בצד של מי שמשתמשים בנשק, בכסף ובתרבות לדיכוי של איכרים ורועים" (עמ' 198).
גינצבורג היא סופרת ונשמה גדולה והשגיאה שלה כאן נובעת בדיוק מהחמלה הגדולה שלה. אבל כמו שכתב המבקר היהודי אמריקאי הגדול, ליונל טרילינג, "מתפכח" מהקומוניזם וביחס אליו: העובדה שמטרה ראויה שחתירה אליה נראית כמוּנעת מחמלה צרופה מביאה לעוולות ורצחנות נוראיות – היא האירוניה המרה והגדולה של עידננו.
כך גם לגבי הפלסטינים, שבמבט שטחי צודקים על שום מסכנותם.
גינצבורג היא חצי יהודייה מצד אביה והייתה נשואה ליהודי, אבי שלושת ילדיה הראשונים (כלומר גם הם חצי יהודים, מצד אביהם). ויש כאן דיון מעניין, אם כי לא מאד נרחב ומעמיק, בזהותה היהודית. הוא נהיה מעמיק כשהוא עוסק בנוצריותה של גינצבורג, וביחסה לדת באופן כללי (היא הייתה אדם מאמין!), כלומר הוא נהיה מעמיק כשהוא עוסק כביכול לא בדתה (חצי-דתה) הספציפית. אבל הנוצריות שלה קשורה ליהודיות שלה, לטעמי. למשל, כשהיא מציינת ש"המהפכה הנוצרית" הפיצה את הדיעה שכל בני האדם שווים (עמ' 198). והרי זו המצאה יהודית. ישו הוא יהודי טוב, רק מוקצן.
בהקשר זה כדאי לציין שנידונה כאן בקיצור מעורבתה של גינצבורג בדחיית כתב היד של "אם זה אדם" של פרימו לוי. מנחם פרי הרחיב בסוגייה באחרית הדבר שלו ל"אם זה אדם", כך מצויין כאן בשולי הדף (עמ' 241).
• הסלידה של גינצבורג מספרות האוונגרד. כולל הרתיעה מדיראס אותה הכירה.
• מנישואיה השניים, שהיו מאושרים ככל הנראה בזוגיותם, נולדו לגינצבורג ולבעלה שני ילדים. האחת, סוזנה, סבלה, אם הבנתי נכון, מתסמונת דאון והצריכה טיפול מיוחד במשך שנים ארוכות. השני נולד גם הוא סובל מבעיות ומת בינקותו. לבני הזוג לא נולדו עוד ילדים.
• מטעמים מעט אנוכיים, שמחתי לקרוא על דמות סוּפֶּר מרכזית בחיי גינצבורג, צֶ'זארֶה גַרְבּוֹּלי. גרבולי היה מבקר ספרות בעל השפעה רבה ומי שהתחבר עם נטליה באמצע הקריירה שלה והפך לחבר קרוב וכתב עליה רבות. נדמה לי שלמעט לאונה גינצבורג, מחברת הביוגרפיה מתפעלת ביותר מגרבולי זה.
האיש כונה בחיבה על ידי עמית שלו "קיביצער" (העמית השתמש במילה האידית בעקבות קריאה בפרימו לוי), בגלל שהיה מבקר ולא כותב בעצמו. אבל ההערכה של גינצבורג לגרבולי הייתה אדירה.
דרך דמותו של גרבולי מתחוור משהו שלפעמים מפספסים במבט מרחוק על סצנות ספרותיות זרות: מערכת ספרותית היא אקו-סיסטם עדין ומורכב שאינו כולל רק את השמות הגדולים הידועים לכל, אלא מערכת שלמה של דמויות המצויות בצל ומאפשרות אותה. הפריחה הספרותית האיטלקית של דורה של גינצבורג קשורה בהוצאת הספרים אינאודי שהיא הייתה בשר מבשרה וגם במערך שלם של מבקרים, עורכים וקהילת קוראים שאיפשרו אותה. אגב, הפריחה הזו הייתה מקבילה לפריחה של הקולנוע האיטלקי והביוגרפיה מותחת כמה מהקשרים בין שתי הקהילות, הספרותית והקולנועית.
נחמד גם – לנו, המבקרים המושכים בעול באפרוריות משהו – לקרוא שגרבולי זה היה דון ז'ואן רציני, והביוגרפית משאירה פתוחה את השאלה האם היה קשר ארוטי בינו לבין גינצבורג (הוא היה צעיר ממנה בלא מעט). בקיצור, בינינו, איך אפשר שלא להזדהות עם התיאור הבא של גרבולי, האופייני אולי למבקרי ספרות באשר הם: "היה די לראות אותו נכנס לחדר כדי להתאהב בו, כה יפה ומפתה היה, ואם לשפוט לפי מספר הנשים, מפורסמות ולא מפורסמות, שאיבדו את הראש בגללו, היה קל להילכד בקסמו" (עמ' 290).
אבל מעט ברצינות יותר (או פחות?), גרבולי, במהדורת כל כתבי, אפיין את גינצבורג באופן מעניין כבעלת "קהל קבוע ונאמן, שנמשך אל היכולת הנדירה, הנדירה ביותר, של סופרת ממוצא אינטלקטואלי, שהביאה את כולם לקרוא אותה ולהקשיב לה – הודות ללשון הנראית 'נמוכה' ומשותפת, צנועה ופשוטה, ובד-בבד אריסטוקרטית גאה, החלטית ושופעת סגנון, שמקורה בהיכרות המוּלדת שלה עם עולם התרבות של האליטה" (עמ' 301).
וכאילו לא מספיק קורת רוח נגרמה לי מתיאורו של מבקר ספרות כאיש חכם וכובש כזה (תיאור ריאליסטי נאמן, כאמור) והנה מסתבר שגרבולי זה חלק על עמדתה של גינצבורג הפרו-פלסטינית! בעקבות אותו מאמר שלה מ-1972.
"הוא אינו משוכנע במה שנטליה נראית בטוחה בו, שהערבים הם כולם 'איכרים ורועים עניים', וכי היה טוב אילו ישראל לא היתה 'עם כוחני, תוקפני ונקמני', אלא 'מדינה קטנה, לא חמושה ושלֵווה'. בין כל הערבים ששונאים אותה? שואל גרבולי את עצמו ואותה" (עמ' 339).
• מעניינות מאד עמדותיה של גינצבורג נגד חינוך ליברלי מדי ומתירני מדי של הורים ביחס לילדיהם והיעדר סמכות הורית (בניה ביחס לנכדיה, למשל).
• גם עמדתה כלפי הפמיניזם מורכבת ומעניינת: "אני לא אוהבת את הפמיניזם כגישה רוחנית", כיוון שבמאבקים החברתיים יש להתקדם מאוחדים, כותבת הביוגרפית בהסבר עמדתה של גינצבורג. "אבל אני מסכימה עם כל מה שתנועות הנשים מבקשות" (עמ' 338).
• מעניינת מאד מערכת היחסים עם אלזה מורנטה. גינצבורג הרכינה את הראש בפני חברתה וחשבה שהיא הגדולה בדורה. מורנטה הזעפנית כעסה על ביקורת חיובית (!) שגינצבורג פרסמה בשנות השבעים על "אלה תולדות" כי חשבה שבעקבות הביקורת החיובית של גינצבורג התייצבו שאר המבקרים בעמדה ניגודית. היא יצרה ציפיות מוקדמות, מחתה מורנטה! (עמ' 347-346).
אבל "היה הבדל אחד ברור ביניהן", מציין סופר אחד, "נטליה אהבה סקס, אלזה לא" (עמ' 438).
• הכנות המתורבתת בה גינצבורג אמרה לשואלים את דעתה כי אינה אוהבת את כתב היד שלהם אם זה היה המצב (כולל לביוגרפית שהביאה לעיונה בצעירותה רומן שכתבה).
• כאמור, גינצבורג הייתה אדם מאמין. במסותיה כתבה משפט חיוני מאד: "אלוהים חשוב יותר מן האמונה או אי-האמונה שלנו בו" (עמ' 422).
'שישתוק כבר עם הפלובר הזה שלו!', מספר הסופר ג'וליאן בארנס שנהג לצעוק לעברו הסופר הותיק הנרגן קינגסלי איימיס, כשנוכח ששוב פותח בארנס בשבחי הסופר הצרפתי הנערץ עליו.
גם אני מדמה בליבי מישהו שרוגן עלי כשאני אומר בפעם המאה ששלום חנוך ושלמה ארצי הם גדולי הזמרים שלנו, ושגוף היצירה של השניים משתווה בחשיבותו – בעולם הנפש שלי – לכל אחד משישה או שבעה או שמונה סופרים ומשוררים עבריים, שעליהם בעיקר מושתתת הזהות היהודית-ישראלית שלי (אך לא משתווה, אולי, לשניים, שלושה, אולי ארבעה, הכותבים שנמצאים במקומות הראשונים).
ההקדמה הקצרה הזו, נועדה להוביל לתובנה שהגעתי אליה רק לאחרונה: שלום חנוך הוא, כמדומני, הכותב הגדול ביותר בזמר העברי על כישלונות.
וכשאני מדבר על כישלונות, איני מדבר על כישלונות רומנטיים, שיש בהם תמיד משהו מעורר אהדה ומלא פאתוס והינם נושאים אהובים על כותבים. אני מדבר על כישלונות בקריירה.
סקוט פיצ'ג'ראלד אמר פעם את אחד המשפטים הגדולים ביותר שנאמרו בכלל בעולם: "ארנסט (המינגוויי) כותב בסמכותיות – הסמכותיות שמביאה איתה ההצלחה. אך גם אני כותב בסמכותיות – הסמכותיות שמביא עימו הכישלון". אמירתו העמוקה של פיצג'רלד טוענת שיש ניסיון חיים מיוחד שמביא איתו הכישלון, ומי שטעם ממנו יודע משהו על החיים שמי שלא מכיר אותו אינו יודע אותו, ולפיכך הוא יכול להיות אמן עמוק וייחודי, "לדבר בסמכותיות" מתוקף הכישלון!
והנה חנוך, גדול זמרינו (בצד ארצי), ומושא הערצה וקנאה של רבים רבים, דווקא הוא, הכישלון בהחלט לא זר לו! מוזר לחשוב על זה, אבל הוא אמן שחווה כישלונות רבים. בראש ובראשונה הניסיון החו"לי שלו בתחילת שנות השבעים – שנכשל. עליו נכתבה יצירת המופת "עיר זרה" (מתוך: "אדם בתוך עצמו", 1977). אחר כך המעבר לרוק כסחיסטי ב"חתונה לבנה", שלא התקבל יפה (עליו נכתב "זה לא נוח", מתוך "מחכים למשיח", 1985). אולי הכישלון הכי מוזר, כישלון שכאילו ניבא את עצמו, הוא הכישלון של האלבום "רק בן אדם" (1988). האלבום הכפול הזה יצא אחרי ההצלחה של "מחכים למשיח" – אך כולו קודר ביותר, אפוף משבר קיומי של גיל ארבעים פלוס, דוקרני ואבוד כביכול (ומניב כמה שירים נפלאים). אלבום גדול שעוסק בתחושת כישלון וריחוק מהמרכז הוא האלבום הנפלא "ערב ערב", מ-1997. קראתי שמבקר המוזיקה שי להב כתב שזה האלבום האהוב עליו מאלבומי חנוך. אני יכול להבין (אם כי לא להסכים).
בקיצור, ניתן לשאוב השראה מגדול זמרינו: החיים יכולים להיות רצופים בכישלונות גם אצל אבי הרוק הישראלי; וניתן, לפעמים, ליצור מהם יצירות מופת.
הנה כמה משירי הכישלון הגדולים ו/או הבולטים של חנוך:
זה אמנם לא בדיוק שיר על כישלון. אבל יש בו שתי שורות ישראליות כל כך (כפי שהעת האחרונה בוודאי מזכירה לנו) שעוסקות בו ואני משתמש בהם לאורך חיי בנסיבות דומות:
מבקר חופשי 