מבקר חופשי

שוחחתי עם צליל אברהם בפתח מגזין התרבות של "כאן" על סאלי רוני, סופרת מעניינת וטועה.

1. אני לא משתתף באירועי השביתה. לא כי יש לי דיעה נחרצת בסוגייה, אלא משום שאין לי.

האם נכון הוא שהשביתה תעודד את חמאס להקשיח עמדות בגלל שיסבור שישיג את מטרותיו גם ללא ויתורים מצדו כי הלחץ הפנים-ישראלי יעשה לו את העבודה? בהחלט סביר. האם דווקא האיום על כיבוש עזה יגמיש את החמאס? בהחלט נשמעים איתותים על כך.

ומאידך גיסא, האם נכון הוא שבמסגרת *מכלול השיקולים* שמביאים את הממשלה להחליט אם ללכת על עסקת חטופים מצוי, בצד השיקול הענייני על שמירה על ביטחון ישראל, *גם* שיקול מצבה בדעת הקהל הישראלית, ולפיכך לחץ פנים-ישראלי הוא אמצעי מתבקש ולגיטימי על מקבלי ההחלטות? האם זו תמימות משוועת לחשוב שמה שמניע את הממשלה אלה רק שיקולים ענייניים (בניגוד למחשבה שנראית לי מרושעת ולא נכונה לפיה לממשלה כלל לא אכפת מהחטופים)? נראה לי שכן.

בבוקר ראיתי נהג משאית מגדף מפגינה שובתת שהלכה עם דגל ישראל. היא גידפה בחזרה. אולי אפשר בלי.

2. ילידי שנות ה-30 (פלוס מינוס) בספרות העברית שינו את הפרוזה והשירה הישראלית וזכו לתואר "דור המדינה" (נדמה לי שפרופ' גבריאל מוקד הינו בעל זכויות היוצרים על השם). ואכן, לא היה, כמדומה, בספרות העברית דור משמעותי יותר – *אחרי* "דור התחייה" (בקירוב: מברדיצ'בסקי, יליד 1865, ועד אצ"ג, יליד 1894, עבור בביאליק, ברנר, עגנון, דבורה בארון, טשרניחובסקי, גנסין ועוד) – מהדור הזה שמכיל את השמות הבאים: עמוס עוז, א.ב. יהושע, יעקב שבתאי, יהושע קנז, נתן זך, דוד אבידן, אהרן אפלפלד, פנחס שדה, יהודה עמיחי, עמליה כהנא כרמון, חנוך לוין, דליה רביקוביץ', מאיר ויזלטיר ועוד).

מופע המחווה למתי כספי בהשתתפות מיטב אמני ישראל הזכיר לי שגם במוזיקה הישראלית קיים "דור המדינה" והדור הזה הוא דור שאין שני לו במוזיקה הישראלית לדורותיה. מדובר באלה שנולדו בעשור וקצת שבין 1939, מועד לידתו של אריק איינשטיין, לתחילת שנות החמישים, ובמיוחד ילידי 1946-1950. אין מקבץ של יוצרים מוזיקליים גדול יותר במוזיקה הישראלית מזה שמכיל את שלום חנוך (נ. 1946), שלמה ארצי (1949), דני סנדרסון (1950), מתי כספי (1949) וחבריהם (אריאל זילבר, ריקי גל, גידי גוב ועוד רבים וטובים מאד).

הפופולריות של הזמרים גדולה בישראל של היום מזו של הסופרים והמשוררים. וזה חבל ואפילו מעצבן. אבל מעניין שהספרות הקדימה את הזמרה בכעשור ביצירת דור מופת שהנו "דור המדינה" (ובתוך הספרות, אגב, השירה הקדימה את הפרוזה).

אך פער דומה קיים גם בספרות האמריקאית. במובנים רבים, דור הביט וסופרי שנות החמישים הקדימו התפתחויות שהגיעו למוזיקה רק עם פריחת הרוקנרול בשנות ה-60 (דילן, כידוע, נסמך בהתחלה על אלן גינסברג וגם, כמדומני, על ג'ק קרואק). כלומר בעשור, כמו בפער הישראלי המוזכר. מדובר בעיקר בתפיסות אינדיבידאוליסטיות שהתבטאו בספרות לפני המוזיקה. תמיד היה נדמה לי שהרוצח של ג'ון לנון, שכזכור הציע ללנון לפני הרצח לחתום על "התפסן בשדה השיפון", נשא, בדעת או בבלי דעת, איזו טינה אפלה של אנשי הספרות כלפי אנשי הרוקנרול על כך שאלה, אנשי הספרות, היו לפני הרוק ("התפסן" ראה אור ב-1951), אך לא זכו לכבוד המגיע להם.

בכל מקרה, נתברכה התרבות שלנו בשני הדורות הגדולים הללו, בספרות ובמוזיקה. ולוואי והמעיין ימשיך לנבוע והם לא יהיו יוצרי המופת האחרונים.

בשיא התקופה הגוטנברגית של הספרות העברית החדשה, "דור התחייה" (מברדיצ'בסקי עד אצ"ג פלוס מינוס), מאת אחד מגדוליה, שתי התייחסויות לגוטנברג, ממציא הדפוס.

מימין, בנובלה "עד הנה" מ-1952, מתלוצץ ביבליוגרף יהודי-גרמני בימי מלחמת העולם הראשונה, שהיהודים לבטח הדפיסו ספרים לפני גוטנברג; חובבי ספר כמוהם לא סביר שחיכו עד המאה ה15.

משמאל, בנובלה הסאטירית "בנערינו וזקנינו" מ-1920, אולי הסיפור המצחיק ביותר של עגנון, גורס המשורר הנפוח אני ואפסי עוד שגוטנברג הוא בן העולם הבא, כי בהמצאת הדפוס איפשר את גילוי שיריו שלו, של אניואפסיעוד.

אנחנו בימים לא גוטנברגיים. אבל מה שמנחם להיזכר בו, בקריאת שני האזכורים הללו אצל הסופר העברי הגדול, הוא עד כמה התרבות שלנו כיהודים ועברים ארוגה בתרבות הכתב, עד כמה היא אכן גוטנברגית, ואנו העוסקים בה ממשיכים מסורת אבות.

ברנר הוא אחד המורים שלי. ואני לא היחיד שמתייחס אליו כך (וכמובן, אין זה אומר שהוא לא טעה פעמים רבות). ולכן מעניין להיזכר בשני אספקטים שונים אצלו הנוגעים ליחס למלחמה.

ביקורת נגד מיליטריזם ילדותי מצד אחד, ומצד שני ביקורת נגד פציפיזם ילדותי לא פחות ביחס לסכסוך עם הערבים (ב-1913!).

—

נגד המיליטריזם של זלמן שניאור –

אחת ממטרות החיצים המרכזיות של ברנר הייתה זלמן שניאור. בהתבטאות בלתי נשכחת, אחד הרגעים הגדולים בביקורת הספרות העברית, כותב ברנר על שניאור (ב-1919) שהוא "כז'ורנליסט מיליטאריסטי, שראה את אחוריו של ניטשה, ואת פניו לא ראה". כשהוא משתמש באופן מבריק בביטוי המקראי לגבי גילוי האל למשה רבנו, טוען כך ברנר ששניאור נטל מניטשה את קליפתו, הערצת הכוח, ולא הבין את תוכו העמוק.

ואילו במקום אחר (ב-1910; כלומר עוד לפני מלחמת העולם הראשונה), גם כן במילים בלתי נשכחות, כותב ברנר כך נגד שניאור שכתב שירה הסוגדת למלחמה (המובאת פה בציטטים):

"קהה ובאנאלי הוא גם אותו היחס אל המלחמה, הערצת תפארת עוּזה המדומה וברק-התנגשויותיה הכוזב. כל זה עומד בעיני האדם המעמיק על אותה מדרגת-ההתפעלות של שפחה [משרתת] טיפשית, שרצה אחרי גדוד-צבא העובר להיהרג במלחמה ונהנית… אה, כמה יפים 'שרי המלחמה ומפקדי הצבאות הגדולים, המולכים על רבואות ראשים ויערי חניתות וסוסים פראים ושוטפים!'… נוּ, ואלפי נבלות-הפגרים? ורבבות הפצועים הנאנקים? ורקב-הגופים של הצבאות הנופלים בשדה ושוכבים בבתי החולים אשר ל'נפוליונים בחירי אל ובני אלמות'? – גם בזה מוצא משוררנו יופי?"

—

נגד הפציפיזם של ר' בנימין –

ריאליזם מפוכח, צונן, כנגד חברו ר' בנימין (לימים ממקימי "ברית שלום") ומאמר פובליציסטי שכתב האחרון ובו טען שיש להציג את הציונות כברכה גם לערבים ולחתור עמם לשלום ולרעות.

ברנר יוצא נגד סנטימנטליות ושקרים-עצמיים: מלחמה בינינו לבין הערבים תהיה גם תהיה כי יש כאן אינטרסים סותרים. שנאה יש ושנאה תהיה בין שני העמים. וצריך לדעת גם איך להיות "מלא-שנאה" לעתים, מוסיף ברנר (!).

"אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידיאליות".

הנה לב טיעונו נגד הפציפיזם של ר' בנימין (שמו הספרותי של יהושע רדלר-פלדמן):

"לא, מפורש הנני אומר: סוג מאמרים פובליציסטיים שכזה הנהו מזיק. פשוט, מזיק. ואם לא מהצד המעשי (מצד זה הלא אין מה להתירא…), הרי מהצד התוֹכי. בסוג זה יכולל גם המאמר “היכל-השלום” של ר' בנימין (ב“התורן”, חוב' א'). כי ביחס אידיאלי שכזה אל העולם, בחלומות-ילדות ויפי-נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי-עמוקים של האדם, יש, לדעתי, איזו אי-מוסריות, כן, אי-מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי-קליטה כראוי את כל מרירות-המציאות.

מה, ר' בנימין, יש לדבר על “היכלי-שלום”, כמו איזו מרת פוֹן-זוּטנר [פציפיסטית ידועה, כלת פרס נובל לשלום 1905!], בעת שאנו, עד כמה שיש עוד רוח-חיים בנו, הרי היינו מאושרים [!], אילו היתה לנו איזו אפשרות לשפוך את דמנו ודם-אחרים על ארץ-מולדת יהודית, אילו היתה לנו איזו אפשרות למסור את עצמנו ואת בנינו לקסרקטין של אנשי-צבא יהודים;

מה, ר' בנימין, יש לדבר על אהבה לשכנינו בני-הארץ, אם אנו אויבים-בנפש, כן, אויבים? מה יש להכניס בכלל אידיאולוגיות ליחוסים שבין עם לחברו – והיא לא תצלח? היחס האידיאלי כוזב הוא בכל, מאז ומעולם.

והמצב כאן הלא ידעת: בארץ-ישראל הקטנה יושבים, מלבד יתר יושביה, לא פחות משש-שבע מאות אלף ערבים, שהם, למרות כל ירידתם ואי-קולטוריוּתם, אדוני-הארץ בפועל ובהכרה, ואנו באים לחדור אליהם ולגור בתוכם, יען כי ההכרח יאלצנו לזה.

שנאה בינינו כבר יש ומכרחה להיות – והיא תהיה.

הם חזקים מאתנו בכל המובנים, ובידם לשימנו כעפר לדוש, אבל אנו, בני-ישראל, כבר התרגלנו לגור חלשים בין חזקים, ועלינו, איפוא, להיות נכונים גם פה לתוצאות השנאה ולהשתמש בכל האמצעים שבידינו החלשות בכדי שנוכל להתקיים גם פה. הלא רגילים אנו, הלא מוקפי-שנאה ומלאי-שנאה – כן, מלאי-שנאה, כך צריך להיות! [!] ארורים הרכים האוהבים! – הננו חיים מאז נהיינו לעם.

אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידיאליות."