נושא "אהבת ישראל" נראה לי נושא אקטואלי מאין כמוהו ואין כאן המקום להאריך מדוע הוא אקטואלי. רק בתמצות אומר שדומה שלחלקים נרחבים של האינטליגנציה שלנו ברי ואין צורך כלל להסביר שנזיפתו הידועה של גרשם שלום בחנה ארנדט על שאין בה אהבת ישראל היא נזיפה קרתנית (היא הרי כתבה ל"ניו יורקר"!) ושוביניסטית (ואולי גם במובן המאוחר של הביטוי, לא הלאומני אלא המגדרי) – בעוד שיש רגליים ויותר מפלג-גוף בעצם למחשבה שהוא צדק גם צדק בנזיפתו זו.
אבל אני רוצה לגעת בהיבט לא אקטואלי של הסוגייה.
יוסף חיים ברנר נתפס כמבקר חריף של התרבות היהודית. ואכן, מעט מאד התקפות עצמיות על היהדות יש כמו, למשל, מאמרו המפורסם של ברנר מ-1914, "להערכת עצמנו בשלושת הכרכים".
אבל העניינים אצל ברנר יותר מורכבים ואולי יש מקום לדבר על ברנר "המוקדם" וברנר "המאוחר" בהקשר הזה.
*
הלל צייטלין, איש הרוח וידיד נעוריו של ברנר, כתב במסתו ב"התקופה", לאחר הירצחו של ברנר, כך:
"'המעורר' [העיתון שערך ברנר בלונדון, 1905- 1907 – א.ג.] חדל לעורר ויחד עמו חדלה רוח 'המעורר' האמיתית, רוח חפש המחשבה שאינה נכנעת לעיקרי מפלגה. בארץ ישראל השפע ברנר ממפלגות 'הפועל הצעיר' ו'פועלי ציון'. ואף כי בסתר לבו נשאר אותו שונא נמרץ של המפלגות הסוציאליסטיות בישראל כשהיה, בכל זאת נמשך לבו אחר העובדים ובוני החיים בארץ ישראל, שהיה מקבל עליו מזמן לזמן גם את ה"פרוגרמות" שלהם […] במאמריו הארץ-ישראליים שכח ברנר לא פעם את עצמות נשמתו ורצונה, והיה חוזר אחרי המליצות הרדיקלית של חבריו, היה, בקצור, לא ברנר, אלא סוציאליסט".
גם אם לא נקבל את השיפוטיות של צייטלין על ברנר "המאוחר", נראה שצייטלין זיהה נכונה שבר בביוגרפיה הרגשית-אינטלקטואלית של ברנר.
לפני עלייתו של ברנר לארץ (1909) נמצא בכתבי ברנר –
יחס עוין למטריאליזם הסוציאליסטי:
למשל, ברנר מבקר את גישתם של הסוציאליסטים כך: "ואבן הבוחן של כל ההוכחות תלויה רק באחת. זר הדפנים ינחל רק זה, אשר יעלה בידו להראות כי שיטתו רחוקה מכל 'אוטופיזם', כי שיטתו מטריאליסטית היא, אקונומית ואינה מדברת, חלילה, בשם היושר, הצדק, התפארת, רגשי הלבב, וכאלה 'ענינים מיותרים ובורז'ואיים' " (ברנר, 1985. עמ' 23). אגב, זו הכאה אל החומש של ברנר לנקודת התורפה הגדולה ביותר כמעט של המרקסיזם, הנחשבת בעיניו של האחרון למעלתו הגדולה: היותו "מדעי" וסלידתו ממוסריות סוציאליסטית "פשוטה". לגבי ברנר והסוציאליזם עיין במאמרו של יוסף גורני, "אין משיח לישראל – ולעבודה" (בתוך: מחברות ברנר, תשל"ז). נדמה כי יש מה להוסיף בעניין גם אחרי המאמר החשוב הזה.
בצד פאתוס נבואי:
"רוצים אנו, כי האדם העברי, זה בן העניה והסוערת שנשבעה בשמים ובארץ לבלי לוותר על קיומה, זה האיש, אשר נפש דקה וחדה בו מקדמת דנא ואשר אותו הצער נתון בלבו, ימצא בשפתו, שפת מנעימי זמירות ישראל ובעלי האגדה, שפת הפייטנים והמקובלים והחסידים הראשונים […] מכל הקרוב אל לבו, מכל הנוגע להשקפת עולמו, מכל משאות נפשו, מכל זהרורי נשמתו, מכל הדי רעיוניו, מכל קרני-דמיונו, מכל דברי אלוהיו העולים מן הארץ…וקרוא נקרא לכל אחינו הספורים, המעטים: יעשו נא מן הקטנות, אשר יינתנו להם, אותן הגדולות, אשר בהן תהלך נפש כולנו. יהי ראשיתנו מצער, אך אל נא תיהפך שאיפתנו העזה לאפס מוחלט. אל נא יהי המות הדומם מנפנף עלינו בכנפיו…" ( (שם, עמ' 95).
נימה רליגיוזית:
שוב, בקטע ממאמר אנטי-מרקסיסטי המופנה בלעג כנגד הסוציאליסטים היהודים: "מה? רצון האומה לחיות? דברי ימיה המורכבים? מלחמת קיומה הטראגית? הכוח היוצר של נשמתה? התפוררות כוחותיה הפוריים? […] מה להם ולכל אלה? רצון, נשמה, טרגיקה, יצירה, קניינים רוחניים – פוי, הלא אין כל זה אלא דברי בורגנים." (שם, עמ' 57).
וגעגוע למורשת היהודית לדורותיה:
למשל, ברנר כותב כך על יהודי לונדון המתבוללים: "ישנו, אמנם, עדיין המספר המסוים של הסוחרים ביראת שמים, של כלי הקודש הרשמיים, של מחזיקי הדת האופיציאליים. ואולם מהמון הבתים הסמוכים כבר נגוזו ועברו מבלי כל זכר אותם צללי הקדושה, ששכנו לפנים במשכנות יעקב" (שם, עמ' 25). וביתר תוקף: "והאם קשה לו [לסופר היידי אברהם רייזין, שכנגדו יוצא ברנר – א.ג.] להבין, שאכן אין ספרות לאומית פוריה במלוא המובן מבלי מסורות עתיקות נבחרות ושורשים עמוקים בנשמת האומה ורכוש לאומי רוחני שנצבר מן הדורות הקודמים" (שם, עמ' 40).
ברנר "המוקדם", ובייחוד ברנר עורך "המעורר", הוא ברנר מפתיע ביותר לאור התיאור השגור שלו. ברנר של "המעורר" אינו רחוק כל כך בעצם מאחד העם ביחסו למורשת התרבות הרוחנית של העם היהודי והוא אף עולה על אחד העם בפתוס בו נאמרים הדברים. וכך כותב, לדוגמה, ברנר ב"מעורר":
"הם באים אלינו בשאלה ובשם החיים: מה לשפת עבר ולחיים? או לא! הם אינם באים בשאלה, הם באים בבטחה, הם באים בשצף קצף: פֶטיש! אין כל צורך בזו השפה המתה! […] ואולם מה נעשה, אם בשפה המתה הזאת יש לנו ספרות בת שלושת אלפים שנה ולא מתה? מה נעשה, שאם אנו באים למחוק לגמרי את השפה המתה הזאת מספר-חיינו, הרי אנו מאבדים בידיים את כל אשר רכש רוחנו בהמשך כל הדורות? מה נעשה עם המתה הזאת, שיש לה התכונה המשונה הלזו, שמדברי ערבית וספרדית כרבי שלמה אבן גבירול ורבי יהודה הלוי […] כותבים ויוצרים בה, ולפעמים דוקא בה"[156]
*
הדברים לקוחים ממאמר ישן שלי על "ברנר והזקן החכם".
עוד על ברנר המוקדם ו"אהבת ישראל" במאמר ביקורת שכתבתי על "מסביב לנקודה".
מבקר חופשי 