מבקר חופשי

1. בחמישי זה, ה25.12, ארצה על הרומן הישראלי שראה אור השנה, "קו בדרום", של הסופר ערן בר-גיל (הוצאת "עם עובד"). זהו אחד הרומנים הישראליים הטובים שראו אור השנה, רומן שמטפל ברגישות רבה ובתחכום ספרותי בנערה צעירה שתוהה על זהותה המגדרית.

ההרצאה תתקיים ב19.30 בספריית "בת ציון" ביד אליהו שבתל אביב (רחוב בת ציון 10). הכניסה חופשית באדיבות עיריית תל אביב. אשמח לראותכן ולראותכם!

2. ביוגרפיה חדשה (Gerald Howard, "The Insider: Malcolm Cowley and the Triumph of American Literature") וככל הנראה מוצלחת על המבקר והעורך האמריקאי, מלקולם קאולי (1898-1989, מספרים מעניינים, אגב), מעניקה לכותב המאמר ב"הארפר'ז" (קישור) ואנס פזארו (אני מקווה שאני מתעתק נכון) הזדמנות להרהור בהיעלמות הספרות האמריקאית בזמננו (לטעמו).

קאולי מהווה מקפצה טובה לדיון הזה כי בעצם פעילותו הוא עיצב חלק מכובד מהתודעה העצמית של הספרות האמריקאית ככזו. הוא היה חבר ומקדם-ספרותי של כ-ו-ל-ם (המינגווי, פיצג'רלד, הקריירה של פוקנר חבה לו, כך למדתי, חוב מכריע, וכך גם של ג'ק קרואק ועוד ועוד). היה לו חזון על הספרות האמריקאית, על הפיכתה לכזו, כלומר למערכת; על תודעה היסטורית שלה ותודעת גדולתה בדורו וכן לפניו.

כל זה, לדעת הכותב, הסופר ואנס פזארו, כבר לא קיים (ציטוט רלוונטי בהמשך).

כמה הערות:

א. המאמר (והביוגרפיה) מזכירים שספרות גדולה חייבת את הגיבורים שמאחורי הקלעים (העורכים ובמידה מסוימת – כי הם פחות "מאחורי הקלעים" – המבקרים). ספרות גדולה נוצרת כשיש מערכת. קשה מאד לחשוב על ספרות גדולה כשאותן תשתיות אנושיות נעדרות ממנה.

ב. מעניין מאד לקרוא דין וחשבון גורף כזה על היעלמות הספרות האמריקאית, לטעמו של הכותב. עם זאת, צריך לזכור שכותבים נוטים למופנמות מלנכולית, זה סיכון מקצועי, כמו מודעות עצמית גופנית מופרזת אצל שחקנים, כך שתמיד צריך לחסר את המלנכוליה הזו מראיית השחורות שלהם על מנת להתקרב אל המצב האובייקטיבי.

ג. כמדומני שהיסוד המכריע בהיעלמות התרבות הספרותית האמריקאית, לטעמו של הכותב, אינו נטפליקס, אי-הקריאה וכו, אלא תפיסה פיליסטינית של הספרות כמשהו שצריך להרוויח ממנו ולא כמשהו שמקריבים את החיים (ולבטח את החיים הטובים) על מנת לייצר אותו. אני לא אומר שזה נכון, רק מציין בעניין שזה מה שנראה נכון לכותב.

הנה כמה מפסקאות הסיום של המאמר בהרפר'ס.

As we look back on this extraordinary era, it’s time to admit not that this once triumphant American literature is dead—that’s a song people have been banging out since Bing Crosby was still alive and Truman Capote was making his last hopeless, inebriated appearances on Johnny Carson—but that American literature simply isn’t. It didn’t die, it just disappeared: gone, evaporated into the thin air of bureaucratic-consumer corporate life. The death or aging out (or buying out) of the final generation of serious and erudite editors has deeply changed the literary wing of trade publishing. The biggest losses I’ve observed have come with the deaths of Sonny Mehta of Knopf and Dan Frank of Pantheon. (Howard dedicates The Insider to Frank.) To this working critic, the people who have replaced them seem avidly committed to the values of book chat, likability, and The New York Times Book Review’s promiscuous email newsletter touting 8 new books we love this week and the juiciest poems you’ll ever read! There are smaller presses that publish very good work (e.g., New Directions), but much of it is in translation. The few excellent editors I still know say that they continue to look for great and important writing; they report that their bosses will actually permit them—so long as they don’t spend too much—to publish it. But there isn’t much of it out there, and when it does appear, almost no one reads it or talks about it or is affected by it.

This situation has obtained for two decades, possibly three. People today, especially younger people, have to go out of their way to know literature qua literature—to understand it as a living thing separate from trade publishing as presented to them by mainstream reviews and Goodreads. They live in a world in which people are happily (always happily) “creative”; they understand an activity called “creative writing”; they might even know that there are many professional writers spread across the land like peppercorns spilled across a hardwood floor, teaching at universities and community colleges while paying off debts to Home Depot and Subaru, watching Netflix, and checking their retirement accounts. They understand, at every level from pillow design to haute cuisine to wet-sand sculpture, the whole idea of “art”; but what is meant by “literature,” in the sense that Howard deploys it throughout his study of Cowley, has largely passed from view. The idea that a small number of people belonging to each generation have thrown themselves at literature, have tried to become part of it and pound it and reshape it and alter its history—that they have risked their chances of satisfactory, comfortable lives for it—all of that is becoming increasingly difficult to explain.

הגשם, החורף, התחדשות הרחובות, ודוקו על ההתחלה של "לד זפלין" ששודר בנטפליקס (על כך עוד מייד) הזכירו לי את סוף שנות העשרה שלי ותחילת שנות העשרים, כשיצאתי מהישיבה והלכתי לצבא, וחזרתי לישיבה וחזרתי לצבא – כחלך מתהליך החזרה בשאלה.

הייתי צעיר והעולם היה חדש וברעבתנות (כמו שאומרים) קראתי אז ספרים, רכשתי קלטות (!) וצפיתי בסרטים בוידיאו ובקולנוע. והנה ביום חורף כזה קניתי בקניון בחדרה את קלטת האוסף הכפולה של "לד זפלין", שעליה (הלהקה) שמעתי (לבטח מקריאת רון מייברג) שהיא אבן דרך בתולדות הרוק. כל פתיחת ספר מומלץ ומיוחל או הזנת קלטת בטייפ לוו אז בתחושה חגיגית של כניסה לעולם אחר. איך אני משתוקק לחוות עוד, כל יום, חוויות כאלה, של "פעם ראשונה", של התחלה, של הבטה מתפעמת בחיים כמו של ילד, נער, כמו של גבר צעיר. זו – הצגת העולם כרענן, צעיר, מפעים – אחת התכונות שהופכות את האוטוביוגרפיה של קנאוסגורד לאחת התופעות התרבותיות החשובות של ימינו. במיוחד לנוכח התשישות והלאות של הציוויליזציה שלנו.

לא אהבתי במיוחד את "לד זפלין". אני חושב שהמוזיקה שלהם, כמו טעמים מסוימים, אינה מתאימה לילדים/מתחילים. היום אני אוהב אותה יותר. אבל כבר אז אהבתי מאד שיר קליט שלהם, לא הארד-קורי, all of my love.

אבל את ההתרגשות של לבוא לחדר נעוריי, לקרוע את ניילון העטיפה ולהתרכז בהאזנה אני זוכר בהתרפקות.

הדוקו בנטפליקס שעוסק בשנות הפריצה שלהם יפה בענייניותו.

ב"הארץ" הופיע היום ריאיון שערך רונן טל עם הסופר איתן פריאר-דרור על ספרו "חופה שקטה". הסופר מתייחס בריאיון לביקורת השלילית שכתבתי על ספרו במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות".

הסופר מעלה שתי טענות נגד הביקורת שלי: א. הביקורת שלי רמזה שספרו ראה אור במימון המחבר ולא כך הוא. ב. פריאר-דרור רומז שאני מכיר את משפחתו ואותו עשרות שנים וזו אולי הסיבה לביקורת המחמירה, מעין "חיסול חשבונות" בין בית קפולט לבית מונטגיו אשר בעמק חפר.

לגבי הטענה הראשונה: אכן היה מקום לניסוח זהיר יותר שיבהיר שכעסי על הספר לא נוגע לכך שהוא יצא בהוצאת המחבר. ידעתי שלא כך הוא וניסיתי להסביר בביקורת שכעסי נובע, בין היתר, מכך שרבים הספרים הרואים אור וכל ספר שזוכה לביקורת עושה זאת על חשבון ספרים אחרים. כל שבוע פונים אלי בשלל אמצעי תקשורת ומגע בלתי אמצעי (בבתי קפה, למשל) כמה וכמה אנשים שרוצים שאכתוב על ספרם ואני צריך להשיב את פניהם ריקם, לצערי. על רקע זה הסברתי מדוע הספר הכעיס אותי *במיוחד*. אבל אני מקבל שהיה צורך לחדד את הניסוח שיסביר שאיני תולה בספר את היותו כביכול ספר שיצא במימון המחבר.

לגבי הטענה השנייה, הרי שהיא רמיזה שאין לה שום מקום ואני כופר בה מכל וכל. לא ידעתי שהסופר הוא בן למשפחה מכפר הרא"ה. ההגעה אל ספרו הייתה מקרית, כשאני והעורך שלי חיפשנו ספר לביקורת ושמו, שלא אמר לי דבר, עלה. לו הייתי יודע על הקשר הזה הייתי נמנע מפרסום ביקורת כי, כאמור, ספרים רבים מייחלים להתייחסות ביקורתית ואפילו מתוך חשש למראית עין אפשר היה להחליף את הספר במשנהו בקלות. רק בעקבות פרסום הביקורת נודע לי על הקשר של הסופר לכפר הולדתי. גם לא הייתה כאן "שכחה" פרוידיאנית של הקשר שלי לסופר, כפי שהוא רומז. פשוט לא הכרתי את שמו וגם אם היו אומרים לי שהוא קשור לכפר הולדתי לא הייתי מנחש כיצד הוא קשור אם לא היו מאירים את עיניי.

יש לי ותק לא קטן בכתיבת ביקורות בעיתונות הישראלית ואני חושב שבענייני יושרה ביקורתית גם גדולי מבקריי ומגניי לא מצאו פגם. בקיצור, אני לא מחסל חשבונות בביקורת בעיתון. חשוב לי להעמיד דברים על דיוקם ואמיתותם.

ב-2011 כתבתי ב"ידיעות אחרונות" ביקורת לא אוהדת על אחד הרומנים המרכזיים של הזוכה השנה בנובל, הסופר ההונגרי, לאסלו קרסנהורקאי.

כך היא נפתחה:

יש קיטש להמונים ויש קיטש לאינטלקטואלים. הרומן הזה שייך לסוג האחרון. כמה סממני משנה לקיטש ספרותי לאינטלקטואלים: אזכורים תכופים לתרבות הגבוהה והקלאסית. התפעמות מיופי נשי בצורה ביישנית-אידאליסטית. דמויות של אנשים מגושמים כלפי חוץ אך טהורי ועדיני נפש בפנימם. הדגשה מופרזת של ארציות הקיום, למשל התעסקות בדמויות של פושעים ערסוואתים, על מנת להסוות מופשטות קיצונית ואי הכרת המציאות. תחביר מסובך במכוון. כל אלה ישנם כאן. תמהני על שני אנשי שם כמו הסופר החשוב המנוח ו.ג. זבאלד ומבקר הספרות הבולט ג'יימס ווד על המלצתם החמה לרומן הזה המופיעה בכריכה האחורית.

לקריאת הביקורת במלואה

סוף הקיץ והסתיו הישראליים נושאים משמעות מיוחדת, שאין לה מקבילה בתרבויות אחרות.

הדבר נובע מכמה עובדות תרבותיות ואקלימיות ייחודיות:

1. החום הנורא של הקיץ הישראלי, ששבירתו המיוחלת מהווה דימוי לגאולה ולכל הפחות להקלה.

2. העובדה ש"גשם ראשון" הוא תופעה אקלימית שמאפיינת את ארץ ישראל ונדירה באקלימים צפוניים יותר או טרופיים בהם יורד גשם כל השנה. העובדה הזו הופכת את העונה הלא גשומה לציפייה גוברת והולכת ל"יורה".

3. העובדה התרבותית היהודית שלוח השנה היהודי מתחיל בסתיו (ראש השנה) וכולל גם מבט של חשבון נפש לאחור (יום כיפור) ותקווה לעתיד (יום כיפור שוב וגם שמחת תורה, בו מסיימים את קריאת התורה של השנה החולפת ופותחים מייד בבראשית).

4. העובדה התרבותית הישראלית: העצבות הגדולה וחשבון הנפש שעוררה מלחמת יום הכיפורים שפרצה במועד האפונימי (כלומר, זה שעל שמו היא קרויה). ויש להניח שכך תתעצב – תרתי משמע – מורשת ה7 באוקטובר.

כל התופעות הללו הופכות את אלול-תשרי העבריים בארץ ישראל למועדים בעלי יכולת לרגש כל כך; בהם עצב ותקווה מעורבים בעוצמה.

הזמר הישראלי התייחס לכך בשלל שירים שאיני זוכר כרגע את כולם. אביא רק כמה דוגמאות מופת.

*"עד סוף הקיץ" של אהוד מנור (ומישה סגל על הלחן)*

ההווה עגום וקודר כל כך, אבל יש תקווה מינורית שב"סוף הקיץ עוד אשב בין ידידים", אמנם לא עם האהובה הנחשקת והלא מושגת שצילה נוגע בצילו של הדובר בשיר.

*"כמו חצב" של נעמי שמר*

הקיץ הוא מועד שצריך להתבצר בו ולחכות לסופו ואז כמו חצב לפרוח. צריך ללמוד להישרד, לא פחות, עד תחילת הסתיו ובוא החגים הגואלים. יקוד הקיץ מעלה ייחולי גאולה, חציית מדבר שבסופו, אולי, הארץ המובטחת:

"אמרו מתי קץ הימים

הלא מדבריות שלמים

יש לעבור בניד עפעף

שבין הקיץ והסתיו".

*"לו יהי" של נעמי שמר*

כששומעים קול שופר ומגיע סוף הקיץ, יש תקווה, לו יהי שסוף הדרך הגיע:

"זה סוף הקיץ סוף הדרך

תן להם לשוב הלום

כל שנבקש לו יהי."

*

תן להם לשוב הלום.