מבקר חופשי

לפני יומיים נפטר בגיל מופלג נורמן פודהורץ, מאבות הניאו-שמרנות ומאחרוני האחרונים של "האינטלקטואלים הניו יורקרים", קבוצה של אינטלקטואלים מרשימים, רובה יהודית, שהלוואי והיו מוכרים יותר בארץ (אין, ככל הנראה, למשל, ספר חשוב יותר להבנת חמישים השנים האחרונות מאשר "בואה של החברה הפוסט-תעשייתית" של איש הקבוצה, הסוציולוג היהודי-אמריקאי דניאל בל, מ-1973; ואנחנו, על מנת "להבין" את ההווה או העבר הקרוב קראנו את דרידה, פוקו, רולאן בארת, ליוטאר, בודריאר וז'יז'ק…).

ב-1967, כשהוא בן 36, פרסם פודהורץ ממואר בשם "Making It". כפי שאפשר לנחש משמו זה ממואר מעט חצוף, אקסצנטרי, אבל מאד כן ומאד מעניין. אמנם ליונל טרילינג, מורו של פודהורץ, מבקר הספרות היהודי-אמריקאי הדגול (גם הוא קשור לקבוצה של "האינטלקטואלים הניו יורקרים"), יעץ לו לא לפרסמו. אבל טוב שהוא פורסם ובצדק ראתה אור מהדורה חדשה של הממואר הזה בסדרה היוקרתית של הניו יורק ריוויו אוף בוקס לפני כעשור.

משפט הפתיחה המפורסם של הממואר הוא: “One of the longest journeys in the world, is the journey from Brooklyn to Manhattan.”

המשפט הזה הפך להיות שוב רלוונטי, עד כמה שאני מבין ממקומי בקצה מזרח.

אני אוהב את הסדרה "מקום שמח". ההייפ מוגזם, היא לא יצירת מופת, "רק" יצירה טובה מאד. וחלק מההייפ נובע מכך שנדיר כל כך שיש יצירה טובה מאד, לא קיטשית, "למבוגרים", עם כתיבה אינטליגנטית, ואו אז מדמים לראות בה יצירת מופת.

גם הטרוניה על כך שהסדרה מתמקדת בשלילי (ראיתי את שבעת הפרקים הראשונים, השמיני והאחרון ישודר היום; אני כותב את זה כי מעניין מה יחתום הפרק המסיים בכיוון הזה, של "השליליות" מול "החיוביות") – טענה שעקרונית (בלי קשר לסדרה) היא טענה שצריך לקחת אותה בכובד ראש, גם אם לא לקבל אותה על כרעיה וקרבה, כי היא מעוררת שאלה על מגמה מרכזית באמנות המודרנית, על תכליתה ועל התמדתה; הטענה אינה רק "פיליסטיניות", בקיצור – היא קצת מוגזמת. הסדרה מציגה כמה כאבים במשפחה אחת. היא לא אומרת אמירה כללית וגורפת על החיים, על הישראליות או בדומה לכך (כמו, למשל, יומרה שכן הייתה ב"הבורגנים").

אני רוצה להדגים דרך סצנה מרכזית בסדרה, שהעניקה לה את שמה, למה הכתיבה כאן מצויינת בעיניי. בסצנה הזו ורד (נועה קולר) מספרת לבעלה (אביהו פנחסוב) איך פעם אחת בהיותה רווקה היא נדרשה לדמיין מה "המקום השמח" שהיא מייחלת לעצמה (אני לא זוכר בדיוק מי ביקש ממנה, פסיכולוג? לא חשוב; הפרטים משוחזרים מזכרוני). והיא דמיינה שהיא בבית שלה עם מישהו שאוהב אותה ומכין משהו על האש וכו'. והרי זה בדיוק מה שיש לי כעת! אומרת ורד הנרגשת לבעלה.

בעלה לא מתרשם. סיפרת לי את זה כבר כמה פעמים, את לא זוכרת?

ומייד האווירה נעכרת וורד מטיחה בו: לא יכולת לומר לי קודם, אתה נותן לי לדבר ולדבר בזמן שאתה מכיר את הסיפור?

למה זו כתיבה מצוינת? כי יש כאן כמה רמות מעל הכתיבה הרגילה. הרי "המסקנה" המורליסטית השגורה שאנחנו מייחלים למה שבעצם כבר קיים אצלנו בבית, היא הסוף של סיפורים שגורים יותר. למשל, הסיפור החסידי הידוע על האוצר שהיה טמון בביתו של אייזיק ייקליש מקרקוב וכו'. כיום הסיום הזה הוא מעט קלישאתי (גם אם הוא עדיין נכון הרבה פעמים!). והנה כאן המסקנה המורליסטית הקלישאתית על כך שאנחנו מחפשים מה שיש לנו הופכת לא רק לקלישאה, אלא לעדות לשחיקה ביחסים בין הגבר לאישה, בגלל העובדה שהיא חזרה על הסיפור הזה כמה פעמים ושכחה מזה! אך בזה קולר (התסריטאית) לא מסתפקת. בסדר, ורד שכחה, קורה, לא נעים. אבל לא יכולת בחברות, מטיחה הגיבורה בבעלה, לחלץ אותי מהסיפור המביך הזה? וזו עדות נוספת לשיברון היחסים.

*

שפינוזה מבקש ללמוד מהמסורת המדינית העברית על התועלת שבהפרדת רשויות ("מכאן ברור, כי סיבה חשובה של מעשים רעים סולקה מנשיאי העברים על ידי כך שכל הזכות לפרש את החוקים ניתנה להם ללוויים (ראה דברים כא, ה), שלא הייתה בידם שום הנהגה של הממשלה") ושבשמירה על כך שהצבא יהיה צבא העם ("לשם כך, כלומר לשם כליאת השרירות שאינה מרוסנת של הנשיאים, נוסף דבר אחר שחשיבותו גדולה ביותר, כוונתי לכך שהצבא היה מורכב מכל האזרחים (מבני עשרים ועד שישים בלי יוצא מן הכלל), ושהנשיאים לא יכלו לשכור בכסף שום צבא זר".

לוין, שומע?

ביסמוט, מאזין?

איני זוכר מי (כלומר איזה גרמני) אמר שמאחורי הרוח המתמטית הצוננת של "האתיקה" של שפינוזה יוקדת אש להבה מיסטית, אך בה במידה מאחורי "המאמר התיאולוגי מדיני" (1670) ממנו מצוטט כאן (מלטינית: ח. וירשובסקי, הוצאת "ידיעות ספרים"), סוערת דרמה גדולה למעמיק לבחון ולהאזין. המנודה הגדול כועס, כועס, על המנדים, והטקסט הזה כידוע, המפנה לשגיאות רבות בתנ"ך, הוא מאבות ביקורת המקרא. אך מאידך גיסא, ומלבד הבקיאות המרשימה כל כך בכתבי העברים, יש כאן גם הבלחות של לימוד סנגוריה על העם המוכה והאומלל והגולה. זו דרמה של מי, של נפיל, שמצוי לבד בעצם, לא פה ולא שם, ואוהב ושונא גם את שם וגם את פה. וגם את התווך.

100 שנה לצאת "גטסבי הגדול" של סקוט פיצג'ראלד. אני מעלה מחדש דבר מה שכתבתי בעבר על הספר ועל מחברו (את המחבר אני אוהב יותר מאשר את הספר):

הדמות המעניינת ביותר ב"גטסבי", כפי שציינתי בקצרה בביקורתי, אינה טום, העשיר האטום, אינה דייזי, העשירה החלולה, ואף אינה גטסבי עצמו, הנובוריש האציל והרומנטי, הרומנטי מדי לטעמי. הדמות המעניינת ביותר, החשובה ביותר, זו ש"עושה" את הספר, היא דמותו של המספר. ניק קאראוואיי, בן המעמד הבינוני, המנסה לחמש את עצמו בקוד מוסרי כאשר הוא נפגש בעשירים כקורח, חלקם מרושעים כדתן ואבירם (שמשון ויובב של ספרותנו הישנה).

ניק הוא מספר-עד, כמו שאומרים. אבל הוא מספר-עד במקצועו, אם אפשר לומר כך. כלומר, מי שאופיו הופך אותו למאופק, מתבונן, אמפאתי, אם כי לא נטול שיפוטיות, ההיפך הוא הנכון.

הדמות של המספר היא המעניינת מכולן וזאת משום שהמספר הזה אינו איש מוסר שפל-ברך-ולבב. להיפך. ראשית, המספר הזה אינו אטום לקסמי העושר ולהדרו. בכלל, הייחוד של פיצג'ראלד נעוץ בכך שהוא אכן הוקסם מההוד שהעושר יכול להקנות לקיום, אך מצד שני לא נתן להקסמות הזו לסמא את עיניו לטמטומם ולאי מוסריותם של העשירים, כמו גם לחוסר הצדק המשווע שיש בחלוקת העושר בעולמנו. מי שהוא תתרן ביחס לריחות הבשמים של הכסף, מי שהוא סריס ביחס לחיטוביו השופעים של הממון, הוא אולי אדם טוב שנרצה להיות חבריו, אבל הוא לא יהיה פיצג'ראלד. פיצג'ראלד נוצר כסופר מהלחץ המיוחד במינו הזה, בין מי שרוחש כבוד רב לכסף ולעושר, ואפילו משתוקק אליו בעוז בעצמו, אך מי שבד בבד מנסה לייצב עמדה מוסרית ביחס אליו, עמדה שניתן להגן עליה, במובן זה שהיא אינה ריסנטמנט פשוט, טינה פשוטה, של העני או העני-ביחס אל מול העשיר.

אך מה שהופך את המספר למעניין אף יותר הינה העובדה שהמספר הזה, ניק קאראוויי, יהיר למדי. והוא מתייהר בעיקר בתכונותיו המוסריות הטובות! יש לשים לב: הוא לא פוריטן מתחסד מצוי, הגא בניקיון כפיו. יש כאן איזה ניואנס חשוב. הוא גם במוסריותו כמו אציל הגא בשלטי האבירים של משפחתו! בעצם, וזו הנקודה: פיצג'רלד מציב מול הפלוטוקרטיה האמריקאית אריסטוקרטיה של המידות הטובות.

וזו הסיבה שהפתיחה של הרומן הזה אדירה:

"כשהייתי צעיר ורגיש יותר, חלק לי אבי עצה שמאז לא חדלתי להפוך בה. 'בכל פעם שמתחשק לך להעביר ביקורת על מישהו', הוא אמר לי, 'זכור שרק מעטים בעולם זכו ביתרונות שלהם זכית אתה' […] השהיית השיפוטיות היא בבחינת תקווה אינסופית. אני עדיין חושש שאחמיץ דבר מה אם אשכח זאת, כפי שרמז אבי ביהירות וכפי שאני ביהירות נוהג. נימוסים בסיסיים הם דבר מה המחולק באופן בלתי שוויוני בעליל בשעת הלידה".

גם בן המעמד הבינוני יורש "הון" מאביו, לא רק הטייקונים. אלא שהעושר שהוא יורש הנו הדרכה מוסרית. ויש בה "יהירות", בהחלט. יש גאווה גדולה על ההתנהגות המוסרית בעולם שאיבד את מצפנו-מצפונו. ולא זו אף זו: יש אריסטוקרטיה ולא רק אוליגרכיה שנמדדת בכסף, וזו אריסטוקרטיה של המידות הטובות. לא כולם שווים! ("נימוסים בסיסיים הם דבר מה המחולק באופן בלתי שוויוני בעליל").

משום כך, המשפט הגדול ביותר בספר, המשופע במשפטים מצוטטים, לעתים לעייפה, הנו המשפט המסיים את החלק השלישי, הננעץ כמו אגרוף מפתיע בבטן, והמזכיר לי, בפתאומיותו ותוכנו המוזר, את הסיום המופתי המפתיע והביזארי (במובן הטוב של המילה) של "בינותיים" של גנסין. וזה המשפט: "כל אחד חושד שהוא צופן בחובו לפחות אחת מן המידות הטובות, וזו שלי: אני אחד האנשים ההגונים היחידים שאי-פעם הכרתי".

הגאווה הפורצת כמו שלהבת להבה ממצת זיפו הופכת את ניק קאראוויי למעניין כל כך: מי שמתייהר על מידותיו הטובות. הקטע מזכיר את אותו קטע קומי מפורסם בתלמוד בו דנו חכמינו בכך שבטלה כיום ענווה מן העולם, ואו-אז התעורר אחד האמוראים, רב יוסף כמדומני, ושאל, כנראה ללא הומור: "והרי אני ישנני! מה זאת אומרת בטלה ענווה! אני עניו!". בדומה לכך היא יהירותו של המספר בגטסבי.

הנקודה הזו היא נקודה נוספת שמקרבת בין פיצג'ראלד לברנר. שניהם ניסו לנסח קוד מוסרי תקף גם לאחר ההתקפה הנוראה של ניטשה על המוסריות המקובלת, שזכתה על ידו לכינוי "מוסר עבדים". ברנר ב"שכול וכישלון" טוען שמוסריות, לעתים, אינה פיצוי על חולשה, אלא אינסטינקט טהור, לא פחות "חייתי" מרצון ברמיסה, מרצון לעוצמה (בכך הוא הקדים את הפסיכולוגים האבולוציוניים שלנו המנסים להרגיע אותנו כיום בטענה שאלטרואיזם הינו תכונה מולדת, תכונה "אדפטיבית"). ואילו פיצג'ראלד לעומתו טוען שמידות טובות הן סוג של התנהגות אצילית, משייכות אותך לאצולת המוסר. הן לא תכונה עבדותית, אלא תכונה אריסטוקרטית.

בפתח השנה החדשה והימים הנוראים, הנה אחת הפסגות במסורת הספרותית שלנו: הנביא ישעיהו (נ"ח) עונה לאלה שמטיחים כלפי האל שהוא מתעלם מהצום שלהם.

הנביא מדגיש שלא מעניין את האל לא צום ולא כניעות (לא שק ואפר ולא לכוף את ראשך כצמח האגמון).

הצום הנבחר הוא דווקא *ההאכלה* של הרעב, הכנסת אורחים לעני, אספקת ביגוד לנזקק, שילוח הרצוצים לחופשי, הפסקת הריב, המצה והאגרוף.

איזה שגב ויופי!

שנה טובה ובשורות טובות!

ג לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע; הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ, וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. ד הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע; לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם, לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. ה הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ–יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ; הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ–הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה. ו הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ–פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. ח אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ.