מבקר חופשי

פרסמתי בסוף השבוע (29.5.25) ב – ynet מאמר שעורר הרבה תגובות, רובן שליליות (אני מתייחס לטוקבקים). במאמר טענתי שתי טענות עיקריות. הראשונה היא שבכמה צמתים מפתיחת המלחמה התבררה נחיתותו של המדיום הוויזואלי לעומת זה המילולי בדיווחים עליה. השנייה – והיא שעוררה כנראה את עיקר הכעס (לפחות לכאורה) – היא טענה על כך שמעשי ישראל בעזה אינם לא מוסריים, למרות מראות ודיווחי הזוועה משם.

הייתי רוצה בדברים הקצרים הבאים להסביר מדוע רבים בישראל – רבים יחסית, כמובן – ממהרים להוקיע את מעשיה של ישראל בעזה. איני מדבר על תגובת מה שמכונה "העולם", אלא על הסיטואציה הפנים-ישראלית. לדעתי – ולצערי – סיבוך מסוים בשיח הפוליטי בישראל מביא לכך שאנשים מביעים עמדה שלילית על מעשיה של ישראל במלחמה ועושים זאת לא מהסיבות עליהן הם מצהירים בגלוי. כדאי – אפילו מעניין – לנתח את המציאות הזו.

המאמר המלא כאן

ההרוגים הגרמנים במלחמת העולם השנייה – 7 מיליון. מתוכם 1,840,000 אזרחים.

ההרוגים הבריטים: 450,000 מתוכם 67,000 אזרחים.

האם ישנה משמעות לאמירה שבריטניה עסקה ב"השמדת עם" במלחמת העולם השנייה?

בהחלט לא. גרמניה הייתה התוקפנית הברורה, היא פתחה במלחמה בפלישתה לפולין (ובכל שרשרת הפעולות התוקפניות שקדמו לה ועליה הבליגו צרפת ואנגליה), וכל התוצאות עליה.

קל וחומר במקרה של ישראל בעזה, שהבדלים רבים יש בין הסיטואציה שהיא נתונה בה לבין הסיטואציה הבריטית במלחמת העולם השנייה – אך לא במצב היסודי: התמודדות מול תוקפנות ברורה של הצד השני.

"וכי אפשר שכּל העולם חייבים והיהודים זכאים?!",

ציטט אחד העם את דוסטוייבסקי האנטישמי, במאמרו הנפלא "חצי נחמה".

והשיב: "אפשר ואפשר, ועלילת־הדם תוכיח".

*

אחד העם, שהיה מבקר חד ביותר של החברה היהודית, ועם זאת אוהב גדול של עמו; ולעומתו, "אינטלקטואל ביקורתי" עכשווי, נרקיסיסט שאין בו אהבה, שיחסו "האובייקטיבי" "הקר" נובע בדיוק מהיעדר אהבה ונרקיסיזם, הוא דבר מה שיש כמו דומן וערכו הסגולי לא רב יותר.

כמה הערות:

1. "העולם" מזדעזע מההרס בעזה. לא הייתי לוקח את "העולם" יותר מדי ברצינות. "העולם" הזה הוא בעל יכולת קשב מינימלית, כמו רבים בעולם שאנחנו מכירים. לא (רק) בגלל אנטישמיות, בגלל ADHD. הוא כבר שכח, "העולם", את ה-7.10. ולמה? כי זה קרה מזמן, נו, מתי, תזכירו לי?

אה! ב-7.10. ואילו התמונות מעזה הן עכשיו. הוא אוהב את העכשיו, "העולם". כל מי שמִסכן עכשיו מִסכן תמיד בעיני "העולם", הוא שכח, מסכן, "העולם", מה המסכן ההוא עשה, במעשה או במחדל, רק יום קודם לכן. ככה זה עם "העולם" בעולם הזה.

הוא התלהב מאוקראינה ומלחמתה, "העולם", ועכשיו משעמם לו שם. ערבה נצחית, כמה אפשר? שום דבר לא קורה, לא מוכרע.

אין איזה משהו מעניין אחר?

2. ואחרי שאמרנו כל זאת: כל מה שיכול להקטין את הנזק לתדמיתנו הוא בעל חשיבות בכל זאת. כל התבטאות מטופשת, כל סירוב לא חכם לדון "ביום שאחרי" (הרי אפשר להכריז שדנים "ביום שאחרי" ולדון בו כמו שאתה רוצה בסופו של דבר) – יכול להצטבר לסכנה אסטרטגית. צריך להיות חכמים גם אם "העולם" טיפש, גם אם העולם גוֹלָם, כמו שאומרים ביידיש. ובטח עם אלה בעולם שאינם טיפשים והנם ידידים. בכבודם יש להתחשב.

3. צדק מאמר המערכת ב"הארץ" אתמול בדבר הצורך בבדיקת היחס לאסירים הפלסטינים בבתי הכלא. ישנם דיווחים על הכאות וגם שני עצירים מתו בנסיבות שעדיין לא ברורות אך שעליהם היו סימני אלימות. כל אבדן צלם אנוש שלנו (והמלחמה המוצדקת והנחושה שלנו בארגון העברייני חמאס, שהאסטרטגיה שלו היא להתחבא מתחת לאוכלוסייה אזרחית שהוא הריבון שלה, אינה כזו והיא אכן מוצדקת לחלוטין!) הוא ניצחון לחמאס ולא פחות חמור: עדות לחולשה. רק חלש מכה אסיר. רק חלש מקדיש מזמנו היקר לצמצום התזונה של האסירים (בעוד הרצח ברחובות המגזר הערבי מגיע לשיאים שלא ייאמנו בימי כהונתו הכושלת; וזו גם אחריות של המגזר, כן? אבל בהחלט גם של המשטרה). האסירים הללו הם רשעים מרושעים. ועונש קבוע להם בחוק. הבה ננהג לפי החוק.

אני מבקר מעת לעת את "הארץ" וסיבותיי עמי. בראש ובראשונה, כי יחד עם "ידיעות" ו – Ynet, הוא אחד ממקורות המידע הראשיים שלי על הנעשה, ולא בכדי, כי הוא, כמוהם, אמין ומוצלח בעיניי באגפים רבים שלו. ומסיבה נוספת, שאולי מוחמצת על ידי רבים: "הארץ", בתרגומו לאנגלית, הוא כלי תקשורת רב השפעה מכיוון שהוא מביא לידיעת העולם עמדות "ניטראליות" או אף אנטי-ישראליות שלכאורה אין נכונות מהן כי הרי הן הודאת בעל דין, הן מה שהיהודים כתבו על עצמם! (מה המקבילה של "הארץ" אצל הפלסטינים, מעניין לשאול; אבל גם בזה בהחלט אין סימטריה). אבל הארץ" הוא כלי תקשורת חשוב ובמקרה הזה צודק לחלוטין.

כל הדיבורים האלה על מספר ההרוגים בעזה וכמה זה נורא וכו' מעוררים אצלי כעס דומה לחרון אפו המוצדק של יואב בן צרויה, הנוזף בדוד המתאבל על אבשלום, אחרי שאבשלום זה מרד בו, נוזף בו במילים האלמותיות:

"לאהבה את שונאיך ולשנוא את אוהביך […] כי ידעתי היום כי לו אבשלום חי וכולנו היום מתים, כי אז ישר בעיניך".

ושם עוד היה מדובר בבנו של דוד, היה לו הצדקה לבכי. ובכל זאת הבין דוד את החרפה באבל על מי שניסה זה עתה להרוג לא רק אותו אלא את כל אלה שאיתו, אלה שנלחמו זה עתה למענו – והתעשת.

כל המדבר על המתים בעזה שאינו נותן את דעתו לסיטואציה הייחודית בה מצויה ישראל הרי שהוא אוחז בתפיסה של מוסריות מזויפת ומסולפת וגם מסוכנת. בתפיסה לא מוסרית למעשה.

הסיטואציה הייחודית בה נתונה ישראל היא זו:

א. התקפה יזומה פראית של חמאס, ובה קרוב לאלף נרצחים אזרחים.

ב. היותו של חמאס ארגון שאסטרטגיית הלחימה שלו היא היטמעות באוכלוסייה. אין לו צבא סדיר שנלחם מול צה"ל כמו המצרים או הסורים ב-73'. הוא נלחם בכוונה תחילה מתוך ריכוזי אוכלוסייה.

ג. היות חמאס הריבון בעזה. הוא לא כוח טרוריסטי זר שהשתלט על הרצועה. הוא בשר מבשרה של הרצועה ושלטונו כולל מנגנון אזרחי ענק שמספק את שירותיה האזרחיים של הרצועה מזה חצי שנות דור.

ד. חמאס עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות ברצועה (אני מכיר את הפלפול, הוא ערך הפיכה; אבל אחרי שהיה שותף בממשלת אחדות וניצח בבחירות ב-2006) ומאז זוכה בכל הסקרים המהימנים לתמיכה גדולה בו. תמיכה שגברה בקרב הפלסטינים אחרי ה7.10.

ה. ישראל אינה מעצמת על. אלא מדינה בעלת יכולות בינוניות (לצערנו, כפי שהתגלה, בכמה וכמה מובנים) שמצויה בסכנה קיומית, בעימות בכמה חזיתות, המגובות במעצמה בינונית מקומית אחרת (אירן).

ו. ישראל נלחמת באזור צפוף ביותר, מבחינת היחס בין אוכלוסייה לשטח.

ז. ולמרות כל זאת, ישראל משתדלת לא לפגוע באזרחים ומתרה בפניהם מראש להתפנות מאזורי לחימה מוגברים.

בסיטואציה כזו, שאין בכלל מקום להשוות אותה לפעילות של ארה"ב בעירק או אפגניסטן (שם נעדרו הסעיפים ג,ד,ה, לעיתים ב, ואולי אף ו ו-ז), או למלחמה באוקראינה (שם, אם מתייחסים לצד הרוסי, נעדרים הסעיפים: א, ב, ה, ו, ז, ואם מתייחסים לצד האוקראיני נעדרים הסעיפים ב,ו, ז).

זו סיטואציה ייחודית שאף מדינה מערבית לא עמדה בה מאז 1945.

סיטואציה ייחודית, נחזור, של מדינה לא גדולה, המצויה באיום קיומי; שחטפה מתקפה יזומה על אזרחיה, לא אנושית ברצחנותה; שעומדת על נפשה מול ארגון טרור נפשע שמשתמש באזרחים אכן כמגן אנושי; באזרחים שברובם תומכים בארגון הזה וחיים תחת ריבונותו כבר 17 שנה ללא התנגדות משמעותית; באזור צפוף ביותר; ושבכל זאת משתדלת לנהוג בהגינות ולהתריע על תקיפות.

אם בסיטואציה כזו, מתוך 20 אלף שנהרגו, 13 אלף מתוכם כנראה בלתי מעורבים ישירות בלחימה (כי הרבה פעמים שוכחים את כ-7,000 המחבלים שנהרגו) – צריך להעריך את צה"ל על כך. בטח לא להשמיץ. בטח לא לאהוב את שונאינו ולשנוא את אוהבינו, בטח לא להוביש את פני כל האנשים הממלטים את נפשנו היום, כפי שאמר יואב.

הנה החלק הרלוונטי בפרק מלא ההוד הזה:

א וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַל עַל-עֲלִיַּת הַשַּׁעַר–וַיֵּבְךְּ; וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ, בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי-יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי. ב וַיֻּגַּד, לְיוֹאָב: הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל, עַל-אַבְשָׁלוֹם. ג וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא, לְאֵבֶל–לְכָל-הָעָם: כִּי-שָׁמַע הָעָם, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ, עַל-בְּנוֹ. ד וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, לָבוֹא הָעִיר: כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב, הָעָם הַנִּכְלָמִים–בְּנוּסָם, בַּמִּלְחָמָה. ה וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת-פָּנָיו, וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל: בְּנִי, אַבְשָׁלוֹם, אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי בְנִי.

ו וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל-הַמֶּלֶךְ, הַבָּיִת; וַיֹּאמֶר הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת-פְּנֵי כָל-עֲבָדֶיךָ, הַמְמַלְּטִים אֶת-נַפְשְׁךָ הַיּוֹם, וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ. ז לְאַהֲבָה, אֶת-שֹׂנְאֶיךָ, וְלִשְׂנֹא, אֶת-אֹהֲבֶיךָ: כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם, כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים–כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לא (לוּא) אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים, כִּי-אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ. ח וְעַתָּה קוּם צֵא, וְדַבֵּר עַל-לֵב עֲבָדֶיךָ: כִּי בַיהוָה נִשְׁבַּעְתִּי כִּי-אֵינְךָ יוֹצֵא, אִם-יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה, וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר-בָּאָה עָלֶיךָ, מִנְּעֻרֶיךָ עַד-עָתָּה.

ט וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ, וַיֵּשֶׁב בַּשָּׁעַר; וּלְכָל-הָעָם הִגִּידוּ לֵאמֹר, הִנֵּה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר, וַיָּבֹא כָל-הָעָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

*

סמל רני תמיר, שלוח הציבור הגיבור שנפל ברצועת עזה על הגנת העם, במלחמה עם ארגון העבריינים חמאס, שהוציא את עצמו מכלל החברה האנושית במעשי הרצח, האונס והחטיפה שלו.

הקטע הבא מכתבתו של עמוס הראל ב"הארץ". אנחנו מֵגֵנים על הציוויליזציה שלנו גם בגלל שזו ציוויליזציה עם חוש הומור, אולי המופלא שביצרי החיים של בני האדם:

"היתה לבן שלה, סיפרה לקול הצחוק והדמעות של המשתתפים הרבים, בקשה אחת למקרה שימות: שרק לא יקראו על שמו איזה מרוץ. רני תמיד שנא לרוץ, אמרה. אם כבר, העדיף שינציחו אותו באמצעות שנ"צ (שנת צהריים).".

יהי זכרו ברוך!

אני מתפלל להשבת החטופים, למיגור האויב ולבניית חברה שתהיה ראויה לקורבנות הכבדים שמשפחות בתוכנו משלמות.

השבת החטופים שמצויים בידי חמאס הוגדרה על ידי הממשלה כאחת משתי מטרות המלחמה. תודעת שִביים כמעט אינה משה מתודעתו של כל ישראלי, ולמצער אל לה למוש.

המשפחות עושות כל שביכולתן על מנת להשיב את אהוביהן וזה קורע לב, מובן ומוצדק לחלוטין.

אבל במישור הציבורי מתעורר ויכוח האם כל מחיר (רלוונטי) מוצדק על מנת להשיב אותם, כולל המחיר שסביר שיתבע חמאס שיהא לא רק שחרור כל האסירים הפלסטינים, אלא גם ערבויות או מנגנון להפסקת הלחימה בעזה. או, שעם כל הכאב הנורא, יש להציב גבול עליון למחיר שייתבע על שחרור חטופינו.

איני מקנא במקבלי ההחלטות שנדרשים לסוגייה הזו ואיני מעז להביע עמדה ביחס אליה בייחוד כאשר אינני יודע את כל העובדות הרלוונטיות שניתן לדעת בצד הישראלי. אביע את דעתי במפורש רק ביחס לתסריט אחד: אם בעתיד, שחרור החטופים יהיה כרוך בהותרת סינוואר ונאמניו בחיים, אך מחוץ לרצועת עזה, בנוסח של יציאת ערפאת בביירות ב-82', *וכשישראל שולטת ברצועה ומבערת את תשתית ושלטון החמאס בה*, אני חושב שצריך יהיה להכריע בעד השבת חטופינו, למרות הויתור הלא זניח כלל של הותרת סינוואר ונאמניו בחיים.

אני מבקש להלן רק להעיר כמה הערות בנושא ובכך גם למחות על נטייה לראות במחלוקת הזו, באופן בלעדי, מחלוקת בין "רגישים" ו"מוסריים" ומי שרואים "בני אדם" לפני ישויות לאומיות לבין אטומים ומשיחיים ולאומנים, כביכול, שסוגיית "הזקפה הלאומית" מעסיקה אותם יותר מחיי אדם פשוטים, או אף, בפשטות יתר, מחלוקת בין מתנגדי הממשלה שמשלה פה עד ל-7.10 לאלה שתמכו בה, זיהוי שמקבל עידוד תת-ספי מעריכת הפגנות במוצ"ש בעד השבת החטופים, במתכונת שמזכירה את הפגנות קפלן.

אמנם יש להודות ש*יש* קשר מסוים בין היתרונות והחסרונות האופייניים לימין ולשמאל בישראל, לבין העמדה שנוקט היחיד "השמאלי" או "הימני" ביחס לסוגיית החטופים. דהיינו, אכן יש קשר מסוים בין ההומניזם הליברלי הנעלה, הממוקד ביחיד; כמו גם בין הנטייה הילדותית להשגת שקט ורווחה ושלום עכשיו, בכל מחיר, ולעזאזל העתיד; כמו גם בין הנטייה הנרקיסיסטית להתהדרות במוסריותך הנעלה (virtue signaling), שמאפיינים את השמאל ומחנה השלום, לבין תמיכה בשחרור החטופים בכל מחיר. כמו שיש קשר בין הריאליזם והפסימיזם; בין הימצאות התפיסה הראויה להערכה של האינטרס הלאומי הכולל; וגם בין הניתוק הרגשי המסוים ביחס ליחיד וחייו, שרווח בחברות אמוניות, שיכולות להתנחם בעולם הבא, באלוהים שבשמיים שלא יזנח את עולמו כליל וב"כלל ישראל", שמאפיינים את הימין, לבין הצבת התנגדות לעסקה בכל מחיר.

ומאידך גיסא, *אין* קשר, כפי שנרמז אולי בשולי השיח, בין הזהות הפוליטית המשוערת של רוב החטופים לאדישות מסוימת כביכול לגורלם. הרי התנגדות לעסקה פירושה המשכת הלחימה וכפי שאנחנו רואים זו מלחמה שרבים מהנופלים בה שייכים לציונות הדתית, כמדומה יותר משיעורם באוכלוסייה, ולפיכך אם היו כאן אינטרסים "מגזריים" חלילה, הרי שאלה היו מנווטים את הימין דווקא לתמיכה בעסקה.

אך בצד כל זאת, הרי הסוגייה המוסרית כשלעצמה, ללא ההטיות הפוליטיות-סוציולוגיות, מורכבת כאן עד מאד.  

ובעניין זה אני רוצה להעיר כמה הערות.

הערה אחת נוגעת לשחרור אסירים. הלבטים סביב הנושא הזה נוטים להתמקד בכך ששחרור רוצחים מְשַלֵחַ חיות טרף מסוּגרן; שמשוחררי עסקת שליט, למשל, לא רק שבו לעסוק בטרור (וסינוואר בראשם) באופן כללי, אלא השתתפו באופן פעיל בטבח הספציפי של ה7.10. כלומר, כשאנו מדברים על "כולם תמורת כולם", יש לשער במידה רבה של סבירות, שאנו חורצים את גורלם העתידי של ישראלים, אנונימיים לפי שעה, שייפגעו בידי המשוחררים בעסקה הזו.

אך, למעשה, סוגיית שחרור אסירים עם דם על ידיהם רחבה הרבה יותר. היא פוגעת באופן אנוש בכללים הבסיסיים שעליהם מושתתות חברות אנושיות: לפיהן על עשיית רע יש להיענש. ובמובן הפרקטי: שחרור אסירים שעשו רע לא רק מאפשר היפותטית את עשיית הרע בעתידי *בידי אותם אסירים*. הוא שולח מסר לחברה כולה – ובמקרה הזה לחברה הפלסטינית כולה – שניתן לרצוח או לנסות לרצוח יהודים ובכל זאת לחמוק מעונש. יש כאן השלכה רחבה יותר על נרצחים ישראלים פוטנציאליים, אנונימיים לפי שעה (אך לכל איש יש שם כידוע), מאשר הפגיעה בהם בידי המשוחררים עצמם.

הערה שנייה נוגעת ביחסנו לעתיד לעומת יחסנו להווה, לברי לעומת השמא. טענה מוסרית חזקה בעד הצלת החטופים כעת בכל מחיר כמעט נוגעת לכך שחייהם מצויים בסכנה ודאית כעת. גם אם סביר ששחרור אסירים יביא לסכנה עתידית לחיי ישראלים, הרי שעדיין יש ספק בכך. אולי החמאס ישנה את דרכיו? אולי ישראל תהיה מוכנה יותר בפעם הבאה? אולי ישתנו הנסיבות כולן בעקבות האירוע הדרמטי של המלחמה שבה כבר נהרגו קרוב ל20 אלף פלסטינים? וכולי. גם הטענה של מתנגדי עסקה בכל מחיר, שהפסקת הלחימה כעת לא תאפשר את חידושה של המלחמה בעתיד, כי הניסיון מראה שישראל לא יוצאת למלחמה מיוזמתה, בגלל סיבות פנימיות וחיצוניות כאחת, ולפיכך עסקה של "כולם תמורת כולם" פירושה שחמאס ישרוד את הטבח שערך בנו ובכך יש מסר מסוכן ביותר לדורות: ניתן לרצוח 1200 ישראלים ואיכשהו לצאת מזה, to get away with murder, ובכן, גם הטענה הזו מצויה בעתיד ובספק מסוים, ולא בהווה הוודאי, שבו גורלם של החטופים מוטל על הכף.

זו אכן טענה כבדת משקל, וזו סוגייה מוסרית, שלא לדבר על רגשית, אדירה. אבל גם בעניין זה אני רוצה להעיר הערה אחת. ככל הנראה, הסיבה שבגללה לא המשיך צה"ל בהשמדת החמאס במבצע "צוק איתן" היה החשש של ההנהגה, בראשות נתניהו, מנפילתם של כ400 לוחמים במבצע לכיבוש הרצועה. כלומר, ב-2014, עמד נוכח מקבלי ההחלטות אבדן חייהם הוודאי של ארבע מאות חיילים מול האבדן ההיפותטי של ישראלים בעתיד בידי חמאס.

בדיעבד, כולנו נוכחנו לדעת שהעדפת הוודאי וההווה *אז* – עלתה לנו בקרוב לאלף הרוגים *יותר* כיום.

הערה שלישית: לטובת השבת החטופים בכל מחיר עומדת הטענה שאי השבתם תפגע אנושות בחברה הישראלית, בחוזה הבלתי כתוב של החברה עם בניה (מה גם בניה שנשבו בעקבות מחדל נורא) להציל את חייהם בכל המחיר. הטענה הזו היא טענה חזקה משום שהיא אסטרטגית: אי השבת החטופים יכול לפגוע בחוסן של החברה הישראלית בעתיד. אך מאידך גיסא, צריך לזכור כמה דברים: עסקה להשבת החטופים סביר שתכלול מנגנון שיותיר את החמאס בעזה. היריבים הרוצחים שלנו, למדנו על בשרנו, אינם טיפשים. הם יסכימו לשחרור או בטפטוף כזה שלא יאפשר חיידוש לחימה או בערבויות בינלאומיות משמעותיות לאי חידוש לחימה כזה או בעזרת דבר מה אחר. התוצאה של הותרת חמאס על הגבול, אי מיטוט חמאס, היא, בפשטות, מיטוט הנגב המערבי ("טיהור אתני" בווקית, למתקשים מוסרית) שתושביו לא ישובו וכנראה מיטוט הצפון שתושביו יהססו גם כן לשוב והתחלת מיטוטה של ישראל, שספגה 1400 נרצחים ולא הכריתה את האויב שלה. יש רק להאזין לדבריו המצמררים   של החוטף של חן גולדשטיין כפי שצוטטו בכתבה שהובאה בויינט:

"היא אומרת כי לקראת סוף תקופת השבי, אחד משוביה – שאותה תיארה כ"מנהיגם" – פנה אליה והזהיר אותה: אל תחזרי לקיבוץ. אל תחזרי למקום כל כך קרוב לעזה. לכי לתל אביב או צפונה יותר. כי אנחנו נחזור.".

כלומר, אי מיטוט החמאס יכול לחרוץ את גורלם של ישראלים רבים, אנונימיים רק לפי שעה, וגם הינו סכנה אסטרטגית למדינה כולה.

כמו כן, יש לזכור שאי ויתור על החטופים יכול להיעשות גם במבצעים צבאיים. הרי גם באנטבה היה סיכוי לאבדן של כמאה החטופים ושל הכוח המחלץ איתם. אנחנו כמובן שופטים את המבצע לאור התוצאה. אבל לגופו של עניין היה כאן ודאי סיכון רב.

*

כך שהדילמה המוסרית באשר לתנאים להשבת החטופים היא אמיתית ולגיטימית ואינה ויכוח בין מוסריים ללא מוסריים או אינה רק ויכוח בין גישות שונות של קבוצות מובחנות סוציולוגית בחברה הישראלית.

אני נושא תפילה להשבת כל החטופים כולם במהרה לביתם ואלינו.