חז"ל גרסו בכמה נוסחים שחטאי אנשי סדום נגעו לסירובם לפרנס את ענייהם ("ר' יהודה אומר: הכריזו בסדום ואמרו: כל מי שהוא מחזיק בפת-לחם לגר ולעני ולאביון ישרף באש"; וראו בציטוטים למטה שליקטו ביאליק ורבניצקי ב"ספר האגדה", החל מהפסקה האחרונה בעמודה הימנית: "כשנזדמן להם עני" ועד היכן שסימנתי). גם מתיירים שבאו מחוץ לארצם ביקשו, לפי חז"ל, אנשי סדום העשירים והרשעים למנוע טובה:
"אמרו אנשי סדום: מאחר שאנו שרויים בשלוה ובטובה, מזון יוצא מארצנו, כסף וזהב יוצא מארצנו, אבנים טובות ומרגליות יוצאות מארצנו – למה לנו עוברי דרכים, שאין באים אלא לחסרנו? בואו ונְשַכַח תורת רגל מארצנו. אמר להם המקום: בטובה שהיטבתי לכם אתם מבקשים לשכח את הרגל מבינותיכם, אני אשַכַח אתכם מן העולם".
פסיקת בג"ץ המדודה מאתמול מסייעת לנו לא להפוך לסדום. למרבה מזלנו יש שופטים בירושלים ולא אלה שבסדום ("ארבעה דיינים היו בסדום: שקראי ושקרוראי וזיפאי ומצלי-דינא [מעוות דין]", עקצו חז"ל). הפסיקה גורסת שנטילת כל הכספים הסוציאליים שהופרשו לטובת העובדים הזרים (כשלעצמה תקנה נאורה שמרחיקה אותנו מהסדומיות) עם תום חצי שנה מאז שפג היתר העבודה שלהם היא דרקונית. היא בפירוש לא *נגד* מדיניות ההגירה של ישראל. זכותה של המדינה לנקוט בצעדים שיביאו לכך שמהגרי העבודה שבאו לכן ישובו לארצם. זו אף מטרה "ראויה" לפי בג"ץ. אבל האמצעים הם דרקוניים, אין להם תקדים באף מדינה, לפי פסק הדין, ולכן נתן בג"ץ למדינה חצי שנה למצוא הסדר אחר, אמצעי הגון יותר לעידוד עזיבת ישראל עם תום היתר השהייה של העובדים הזרים.
מדובר, כזכור, בעובדים שמגיעים לכאן מלכתחילה כי הישראלים מסרבים לעבוד בעבודות אותם העובדים הזרים מעמיסים על שכמם (סיעוד, בנייה ועוד). עוד חשוב זכור, ואת זה כמדומה מפספסים בדיון על בג"ץ, שבג"ץ פוסק לא על דעת עצמו "האליטיסטית" נגד "נבחרי הציבור", כי אם על סמך הכנסת ו"חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" ( ראו בכתבה המצוינת והמקיפה ב – ynet ). נכון, הוא מפרש את החוק, אבל זה לא שבג"ץ המציא את זכויות האדם על דעת עצמו. ואם מבקשים תומכי ההפיכה המשטרית להתנגד לבג"ץ, אדרבה שיאמרו בגלוי שהם מבקשים לבטל או לצמצם מאד את "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו". אבל לכך הם (בינתיים) לא מעזים להגיע.
והנה מייד קפץ הימין נגד פסק הדין. יריב לוין גרס (מובא בכתבה ב"הארץ"): "בפסק דין שמעודד הגירה בלתי חוקית לישראל תוך פגיעה בהרכב הדמוגרפי ובזהות היהודית של המדינה […] פסק הדין משקף סולם ערכים פרוגרסיבי קיצוני, לפיו עובדים זרים הנשארים בארץ בניגוד לחוק עדיפים על פני שמירת זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי". סמוטריץ' ואיתמר בן גביר החרו החזיקו אחריו.
מלבד האירוניה הזועקת לשמים שאנשים שמבקשים לספח *מיליוני* פלסטינים לריבונות ישראל, וכך לפגוע פי כמה וכמה ב"הרכב הדמוגרפי ובזהות היהודית של המדינה", מוחים על פגיעה כביכול כזו, הרי שהתגובות האוטומטיות הללו, בניגוד לפסק הדין השקול של בג"ץ, מעידות על אטימות סדומית לצרכי נזקקים ואורחים במדינתנו.
ובעצם גם כאן פועלת האירוניה, כאשר מי שרוממות "המדינה היהודית" בגרונם שוכחים מה זה להיות יהודים. הצווים הגדולים של היהדות על אהבת הגר, כי "גרים הייתם בארץ מצרים", צווים שחוזרים שוב ושוב בחומשים, אינם נספרים על ידי נציגי הימין. כזכור, בג"ץ *לא* מתנגד למדיניות הגירה, אינה מבטל אותה, רק סבור ששלילת כל הכספים הסוציאליים ממהגרי עבודה (אנשים עניים ונזקקים, כפי שהדגיש בצדק השופט גרוסקופף), אינה מידתית.
האוטומטיות הזו נגד כל מה שמריח מרכות כלפי החלשים המסייעים לנו בטיפול בזקנינו – היא היא הסדומיות הלא אברהמית (אברהם, מדגיש המקרא בפרק שקדם להפיכת סדום, אירח בנדיבות עילאית את המלאכים טרם ידע שהם מלאכים).
מבקר חופשי 