מבקר חופשי

פורסם במגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון"

"יללה"

בשבוע שעבר כתבתי שבעיתונים אני אוהב במיוחד לקרוא ביקורות טלוויזיה. בעיקר בגלל שהן חוסכות לי צפייה. עוד סיבה לכך שאני אוהב לקרוא ביקורות טלוויזיה היא שיש בהן ניסיון התמודדות במדיום אחד, כתיבה, עם מדיום אחר. הסרט "יללה", שמוקרן כעת בבתי הקולנוע, מספר את סיפורה של הפואמה המפורסמת בעלת אותו השם שפרסם המשורר היהודי-אמריקאי אלן גינזברג ב-1955. זה אינו סרט טוב במיוחד. נרטיב השחרור שהוא מבטא – "יללה" כצעד נוסף בהגנה על חופש הביטוי וכמבוא למהפכה המינית – שחוק. השחרור המיני הוא תופעה מורכבת יותר, ותוצאותיה אמביוולנטיות יותר, מכפי שהנרטיב הזה מתאר. אבל הסרט שווה צפייה בין השאר בגלל שהוא מתמודד במדיום אחד, הקולנוע, עם מדיום אחר, השירה. והפואמה הזו של גינזברג, "יללה", שנקראת לאורך הסרט בליווי קטעי אנימציה, היא באמת פואמה דגולה. בכלל, שנות החמישים מעניינות כי בהם היו אנשי הספר, דור הביט למשל, מובילי המהפכה התרבותית. רגע לפני שהם פינו את מקומם לרוקנרול (גינזברג, למשל, משח את דילן לממשיכו).

פרות קדושות

באנטריקוטיה (המצאה שלי!) ליד ביתי, בה מוכרים כריכי אנטריקוט, נכתב על הקיר "אין פרות קדושות". גם אני חשבתי לתומי שהפרות הקדושות של הישראליות נשחטו כולן בשנות השמונים והתשעים. כעת אפשר אולי רק לחתוך אותן דק-דק, לעשות מהן סטייק טרטר, או, כמו בטקסים של שבטים פגאניים, להשיב אותן לחיים-כביכול רק על מנת לשוחטן שנית במין פסיכודרמה סדיסטית. שחיטת פרות קדושות בעידן כזה משולה להבאת תבן לאפרים, כמו שאומרים (אפרים שעליהם מגדלים פרות מלאכותיות, משובטות, אותן שוחטים לראווה). לכן ניגשתי בעוינות מוקדמת לצפות בשני הפרקים הראשונים בסדרה של ירון לונדון בערוץ 8 , "העם הנבחר" שמה. בנפול אויבך אל תשמח, רטנתי כלפי לונדון, המיתוסים מתו, הפאתוסים הפכו פתטיים, מה אתה חוגג, מה העליצות הזו לכם. והדקות הראשונות של הצפייה עוד ליבו את עוינותי. לונדון, אותו אני מחבב מאד, מצלם את עצמו באסתטיקה ובאתיקה של "מחוברים". הוא מהגג כשהוא מתגלח, שוטף כלים, מתנשק עם דנה ספקטור (סתם!). הנה הגול העצמי שלך, ירון, חשבתי. מול גיבורים, שאת המיתוס שלהם אתה עוין, הרי צומחים לנו "גיבורי תרבות". אין וואקום בחברה. או גיבורים או מחוברים. הקולקטיב לא נעלם, רק משנה את פניו ואת גיבוריו. הלאומיות הייתה בעבר הדבק החברתי, כיום הדבק החברתי הוא השוק וחזיון הראווה של המדיה. אבל אחרי כמה דקות, הצפייה הפכה למהנה. הסדרה הצליחה לחדש פה ושם אפילו בנושאים שחוקים. למשל, בהצגת התרעומת העכשווית של צאצאי הצנחנים הארצישראליים שנשלחו לאירופה על דחיקת מקומם ההיסטורי של אבותיהם ואמותיהם מפני מיתוס חנה סנש. הגון מצד לונדון היה גם להשאיר כמה תשובות טובות מאד ואף מפתיעות שהוא קיבל ממרואייניו הימניים. אבל מעל הכל הסדרה הזו המחישה לי שצריך אכן להקדיש מחשבה ללאומיות הישראלית החדשה, ששבה לתחייה בשנות האלפיים. זו לאומיות שיש בה צדדים יפים. אבל יש בה שוליים רחבים מאד של לאומנות, גזענות, אטימות וקהות חושים רגשיות וטמטום פשוט. לונדון מאתר נכון את הסימפטומים. אני לא בטוח שהוא מבין את האטיולוגיה, כלומר מה הפחדים והמגמות שהולידו אותה (למשל, התפוררות החברה הישראלית; למשל, הטמטום והשטחיות של המדיה, שלעומתה נראית הלאומנות לאנשים מסוימים שיא העומק והחוכמה; למשל, עוצמת תהליך החילון; וכמובן האינתיפאדה השנייה).

חברת הראווה

הסוציולוג הגרמני הדגול, יורגן הברמאס, טען במחקר על הולדת העיתונות המודרנית, שבראשית צמיחתה של זו הייתה טמונה אירוניה. העיתונות נוסדה בחלקה על ידי השליטים המונרכיים באירופה, כיוון שבאמצעותה ביקשו לפנות לנשלטים בתביעות (למיסים וכדומה) ואף להציג לעיניהם לראווה את חיי החצר. הבורגנות האירופאית העולה החלה להשתמש באותה עיתונות, שנוסדה בידי השליטים, כנגד השליטים עצמם. כלומר, העיתונות הפכה לחרב פיפיות בידי השליטים. העיסוק התקשורתי המופרז בחתונת הנסיך וויליאם עורר בי את התהייה אם אין כאן סימן נוסף לפאזה הריאקציונרית שאנחנו מצויים בה. האם העיתונות אינה חוזרת לתפקידה המקורי: להיות כלבלבה הצייתן של האריסטוקרטיה.

פורסם במגזין מוצ"ש של "מקור ראשון"

בשבוע שעבר נרצח בג'נין השחקן ג'וליאנו מר-חמיס. מלבד הכאב והזעם על כל קיפוד חיים מתועב מעשה ידי-אדם, הרצח נתפס, ובצדק, גם כקריאת-תגר על אפשרות לחיים משותפים בין יהודים לערבים. מר-חמיס, בן לאב ערבי ולאם יהודייה, ששירת כלוחם בצנחנים ומאידך גיסא היה פעיל פוליטי בוטה למען זכויות הפלשתינים, היה סמל מְהַלך לאיזושהי אפשרות לדו-קיום; דו-קיום סכיזופרני, כמעט דו-קרב, אבל גם כזה שיכול להפוך לדו-חיים.

אבל רציחתו של מר-חמיס נטענה בסמליות גם מכיוון אחר. מר-חמיס לא היה רק יהודי-ערבי, ולכן רציחתו התפרשה לא רק כהרחקה נוספת של האפשרות ליחסי שכנות, שלא לומר קרבה, בינינו לבין הפלשתינים. מר-חמיס היה גם אמן, איש תיאטרון וקולנוע, ולכן רציחתו התפרשה כהתנגדות לַאמנות. רציחתו כמו-הציבה ניגודיות בין האמנות לאלימות. אם נאחד את שתי ההַטְענוֹת הסמליות בהן נטענה רציחתו של מר-חמיס, נקבל את צמד המשוואות הבא: דו-קיום=אמנות; לאומנות ואלימות=התנגדות לאמנות.

בתשתית הסמוך-למודע הקולקטיבי בזמננו מצויה, כמדומה, הטענה, שתפקיד האמנות בחברה הוא סובלימטיבי בעיקרו. חברה בה תהיה פעילות אמנותית ענפה היא חברה בה תפחת האלימות. חברה שבניה יצרכו אמנות, או יבטאו את עצמם, כמו שאומרים, באמנות, תהיה חברה שהפנייה אל כוח הזרוע תהפוך בה למיותרת ואולי אף ללא מובנת. הפחתת הרגשות האגרסיביים (כולל הרגשות הלאומניים) הפכה בסמוך-למודע הקולקטיבי לסיבת הקיום של האמנות. האמנות הפכה למעין ריפוי-בעיסוק, ולמעשה למעין הרחבה של הדיסציפלינה הטיפולית המכונה "תרפיה באמנות" לחברה בכללותה. אני חושב שהתפיסה הזו נכונה. אבל היא כלל וכלל לא מלהיבה. הטענה שריבוי העיסוק באמנות, או במה שמכונה אמנות, יפחית אלימות, קרובה ברוחה לטענה שמעולם עוד לא פרצה מלחמה בין שתי אומות דמוקרטיות. גם זו טענה נכונה, כמדומה, אבל גם היא לא מלהיבה. שתי הטענות תובעות מאיתנו להעריך שיטה פוליטית או יצירתיות אמנותית לא בגלל ערכן העצמי, אלא בגלל שהן משמשות כמגן מפני דבר מה חיצוני להן – אלימות. היו הרי סיבות אחרות שניתנו לאורך ההיסטוריה לעיסוק באמנות כמו גם לתמיכה בדמוקרטיה: האמנות כזינוקים גאוניים של האנושות לעבר הנשגב (נטען בתקופה הרומנטית); האמנות כביטוי של הנפש הקולקטיבית (כך היה בתקופות הטרום-מודרניות או בעידן הלאומיות, בו פושקין, מיצקביץ' או ביאליק נתפסו כ"משוררים לאומיים") ועוד ועוד; ובעניין הדמוקרטיה, הדמוקרטיה כפועל יוצא של ההומניזם, אמונה בשוויון הבסיסי בין בני האדם, ללא הבדלי מין, דת, מעמד, גזע וכישרון (!). הפיכת האמנות לריפוי בעיסוק, הפיכת הדמוקרטיה לאמצעי מניעה לאלימות, הן דבר חדש.

אבל למה בעצם טרם פרצה מלחמה בין שתי אומות דמוקרטיות (והודו ופקיסטן? אבל אולי פקיסטן לא הייתה ממש דמוקרטית?)? והרי שיעורי ההצבעה נמוכים ואף ממשיכים לצנוח במערב הדמוקרטי. לטעמי, המילה "דמוקרטיה" מטעה. לא ה"דמוקרטיה" מונעת מלחמה. ה"דמוקרטיה" כאן היא לשון-נקייה לחברת הצריכה. לא פרצה מלחמה בין שתי אומות דמוקרטיות, כלומר בין שתי אומות שבהן נהנים כל המעמדות מהאפשרות לצרוך, כי בני חברת הצריכה לא רוצים להפסיד את מה שיש להם, כלומר את תענוגותיהם הקטנים, לטובת מלחמה. וזו – כלומר ההכרה שלא ערכי ההומניזם המתבטאים בדמוקרטיה מונעים מלחמה, אלא המסעדות, הבגדים, המכוניות והטלוויזיה – השקפה לא מלהיבה.

אבל גם חלק גדול ממה שמכונה אמנות כיום הוא למעשה צרכנות. מבקר התרבות הצרפתי, ז'אן בודריאר, בספרו "חברת הצריכה", מצטט פרסומת לְקַניון, תופעה חדשה עדיין בזמן כתיבת ספרו (1970): "את יכולה לעשות שופינג בנוחות במיקום ממוזג אחד, לקנות את המזון שלך שם, לרכוש דברים לדירתך או לבית הכפר שלך – ביגוד, פרחים, הרומן האחרון או הגאדג'ט האחרון. ואת יכולה לעשות כל זאת ביציאה אחת, כשהבעל והילדים צופים בסרט, ואז כולם סועדים יחד שם". "הרומן האחרון" או "הסרט" הם חלק אינטגראלי מה"שופינג" היום. אמנות בחברה שלנו אכן מפחיתה אלימות. במקום ללכת לרצוח איש את רעהו אנחנו קונים לפ-טופ חדש או את החדש של בריטני ספירס, אוכלים פטריות כמהין וכמהים לסרט נוסף של האחים כהן.