מבקר חופשי

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

עונת השנה הזו ותודעת משמעותה בלוח השנה היהודי מרטיטות מיתרים בנפש, סליחה על קלישאת הדימוי. אולי נימלט מעט מהקלישאה אם נתאר לנו מיתרים דוממים בחדר נעול שבנפש, מיתרים מאובקים, מתוחים בציפיית שווא תמידית לרוח שתנענעם ושתמיד מתמהמהת. רק עונת השנה הזו פורצת למקום כלאם ומשיבה רוח מרטיטה עליהם. ואולי עדיין נותרנו בקלישאתנו ("מיתרים סמויים") ונינצל מעט אם ננסה לדייק יותר. אנחנו כבר לא צעירים, ומיתרים כמוסים בנפש לא רוטטים אצלנו כל יום. לפעמים מצליח לנו ולפעמים לא. כך שאנו משתמשים בעונת השנה הזו ובתודעת משמעותה בלוח השנה היהודי להזיז משהו בפנים, להנעיד את המיתרים המאובקים. אנחנו כמו פורצים בכוח לחדר הנעול ואז מאפשרים לרוח הסתווית לפעול על מיתרינו, כביכול בספונטניות.
עליונותו הברורה של ראש השנה היהודי על מקבילו האזרחי נובעת מכך שבראש השנה היהודי הטבע עצמו ממחיש את השתנות העתים. המלנכוליה המתוקה של ראש השנה נובעת מכך שאין כאן רק שינוי שרירותי של מספר או אותיות, מתשע"א לתשע"ב, אלא העולם סביבנו ממחיש את תחלופת הזמן בהשתנותו מקיץ לסתיו. בעוד שהאחד בינואר הוא עיצומו של חורף (בארצות הצפון) או אותה עונה שאינה קיץ (בישראל), ומאחוריו ומלפניו אותה עונה בדיוק. ואילו באלול, רוח סתיו עוברת ברחובותינו, רוחות שינוי. אמנם לעתים זו רוח הססנית ולעתים כמעט מדומה, אך דווקא בהססנותה, בהיותה רק נרמזת, דווקא בהיותה לא ממש ממשית, היא מפעילה את הגוף והנפש לתור אחריה, לרחרח אחריה, כמו עומדים הגוף והנפש על קצות האצבעות ומנסים, כמעט בכוח, לצפות בסתיו שאולי יופיע על חמור לבן בראש אחד ההרים.
כיוון שנולדתי בשלהי חודש אב, נלוותה לעונת השנה הזו ולמשמעותה בלוח השנה היהודי דחיפות פרטית: המונה שלך דופק, חבר. משלהי אב לראש השנה – חודש וקצת של חשבון נפש. השאלות צפו ועלו משגרת החיים, כבועות גז בכוס סודה תוססת: מי אני? מה הפכתי להיות? מי רציתי שאהיה? מי אנסה להיות? האם יש מספיק זמן לכך? ומה זה העולם הזה בכלל? הוא אמיתי? הוא משל? ומה הנמשל? ואם הוא אמיתי הרי הוא משל נורא, משל על מציאות ללא נמשל, על פשט ללא סוד. ומה זו אהבה? זה רציני הדבר הזה? זה חומר שניתן לבנות עליו, בטון מזוין, או פטה מורגנה, שכל אימת שמתקרבים אליה היא נמוגה? עם כל סלידתי מכל מה שריח אבק מיסטיקה ניו-אייג'ית נודף ממנו, הרי שבין שלהי אב לראש השנה הייתי עסוק בחישובי מספרים. כשהייתי בן 24 הייתי מוטרד מכך שהגעתי למחצית גילו של אבי בשעת מותו. וכשהייתי בן 33 מכך שאני בן גילו של אבי בשעת נישואיו. והיום, כשאני בן 38, חישבתי ומצאתי שחלפו 19 שנה מאז שהתחלתי את תהליך החזרה בשאלה. כלומר, מחצית חיי הייתי דתי ומחציתה האחרת לא. כך חשבון הנפש מושפע מחשבון פשוט.
הממ…הולך ומסתבר, אם כך, שהטור הזה הוא מה שנקרא טור אישי. פעם בשנה אולי ייסלח לי על כתיבת טור שבאופן מובהק שייך לסוג הזה.
חשבון הנפש השנתי שלי עודו בעיצומו, אבל ישנה איזו מסקנת ביניים מתגבשת. חשבון נפש מחייב רצינות, אבל רצינות אמיתית יודעת שרוח השטות מציבה אתגר רציני. והנה זו גם מסקנת חשבון הנפש שלי: מותר לי קצת להשתטות.
לבי נוקפני בחודשים האחרונים: אתה בן 38 ובמקום לקחת משכנתא ולרכוש נדל"ן, כמו אדם מבוגר, אתה חי קצת כמו מתבגר. אמנם אתה עובד בימים כמו נמלה, אבל בלילות אתה די צרצר, או לפחות הולך לשמוע להקת צרצרים ושותה בירה תוך כדי. כל זאת במקום לכרוע תחת הנטל, כמו שצריך, כמו שעושים אנשים בגילך.
אך חשבון הנפש החמור שהימים האלה עודדו אותי לחשבן משיב כנגד הטענות הללו: נכון, מרשי מתנהג קצת כאילו הוא בגיל ההתבגרות. אבל למרשי, יש לזכור, לא היה בדיוק גיל התבגרות משלו. החיים הביאו לכך שבגיל ההתבגרות המקורי היה מרשי חמור סבר ומחשבה. החיים הביאו לכך שבלילות נעוריו לא יצא מרשי לבלות כדרך הנערים, אלא ישב מרשי שקוד על דפי גמרא. על כך, אגב, מרשי לא מצטער. הוא אהב ללמוד גמרא והלימוד הועיל לו רבות. הוא אף טוען שיש קרבה גדולה בין הפלפול התלמודי לסוג הכישרון הנדרש ממבקר ספרות. אבל אין זה מענייני. בקיצור, רבותיי, מותר לפעמים להיות נער, לא רק בגיל 38 אלא גם בגיל 68. מותר, לפעמים. ולפעמים גם חובה.

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

כששמעתי לראשונה ששלום חנוך ביטל את השתתפותו בהפגנה הגדולה בכיכר המדינה רטנתי לעצמי: “אופייני". למה התכוונתי, לי עצמי לא היה בדיוק ברור. אבל, אולי, לאיזו נוקשות בניהול הקריירה שתמיד נדמה שבצבצה מבעד לכישרון הגאוני של חנוך, איזו עציות, חוסר יכולת לניצול הזדמנויות או אף להפרדת עיקר מטפל. מוצע לו להופיע באחד מהאירועים הגדולים בתולדות המדינה, לו, למלך הרוקנרול הישראלי, שכתב את שיר המחאה הכלכלי הבולט בתולדות המוזיקה הישראלית ואחד השירים הגדולים שנכתבו פה בכלל, בקיצור, הגיעו ימות המשיח אבל אנחנו נאלץ להמשיך ולחכות, כי לשלום חנוך זה לא מסתדר בלוח הזמנים. המשיח הגיע על חמור לבן אבל הפרד לא זז.
כמובן, נלוותה לרטינה שלי כעסו של האוהב הנכזב, שאהובתו ביטלה את הפגישה ואף האכזריות שתמיד מפגין המעריץ כלפי מושא הערצתו כשנקרית לפניו ההזדמנות והאחרון מאכזב אותו. הרי כל עולם ההערצה והסלבריטאות הגלוי לעין הוא רק חלקו של הקרחון המופנה לאור, במעמקים רוחש העולם הזה יצרים אפלים שמתגלים בדרך כלל ברגעי נפילת המוערץ. לפיכך, גורו לכם מהערצת מפורסמים או מרצון שיעריצו אתכם! את שלום חנוך הערצתי לאורך שנות העשרים שלי ואף ציטטתי מאחד השירים שלו בפתח הרומן שפרסמתי. הוא שימש לי מעין סופר-אגו ואולי אף סוג של תחליף-אב עד כדי כך שפעילויות מסוימות שלא נהוג לעשות בנוכחות אביך לא יכולתי לעשות בנוכחות קולו. גם היום הוא בעיניי אחד הגאונים האבסולוטיים, גאוני-הקונזצנזוס, המעטים בתרבות הישראלית.
הלכתי להפגנה הגדולה, סבתי סביב כיכר המדינה ושמחתי בהצלחת ההפגנה, אך לא נשארתי לשמוע את איל גולן. אותו שמעתי כבר בבית, בטלוויזיה. שר את "יש לי רק חלום לקנות לך יהלום" ו"מי שמאמין לא מפחד" – בהופעת חייו.
והנה חלפו הימים והחלו נפוצות שמועות על מה שעמד באמת מאחורי ביטול הופעתו של חנוך בהפגנה הגדולה. לפי אותן שמועות, כנראה נכונות, ביקשו המארגנים מחנוך להופיע לפני איל גולן וחנוך סרב. או שהוא מופיע אחרון או שאינו מופיע כלל. הסיבה נהירה: כל מי שמופיע לפני המופיע האחרון נתפס כ"חימום" להופעה הגדולה. המארגנים סברו, כנראה, וכנראה בצדק, כי יש יתרון גדול בהענקת הכבוד הזה לאיל גולן. כך יוכלו לאותת שהמחאה אינה מחאת מפונקים "אוכלי סושי", אלא מחאה עממית. אך שלום חנוך סרב להיות זמר החימום של גולן.
לגילויים הללו נלווה גל פובליציסטי מלא ביקורת ואף בוז לשלום חנוך. אז בגלל זה לא באת להופיע? בגלל אגו?! לא היו ולא נבראו שום בעיות לוחות זמנים, אם כך, אלא, פשוט, לא היה בכבוד שלך להופיע לפני איל גולן! זעמו הזועמים.
אבל הגילוי הזה, שלא נוקשות, אטימות, טמטום וחוסר יכולת להבחין בין עיקר לטפל, גרמו לחנוך לא להופיע, אלא, כפי הנראה, "רק" ענייני אגו, החזירו את כבודו של חנוך בעיניי. כן, מוצא חן בעיניי מאד שאדם עומד כך על כבודו. למה מה קרה? מדוע שחנוך יופיע לפני איל גולן?! מדוע מי שכתב מאות קלסיקות ישראליות יחמם זמר בעל קול נהדר אך שאינו כותב בעצמו את שיריו ושאין לו אישיות עצמאית מובחנת (כפי שטענתי פה לפני כמה שבועות)? אני תומך במחאה, אמר חנוך בהודעתו; אבל לא אמחל על כבודי, למרות שזה מסתדר עם השיקולים הפוליטיים-תרבותיים שלכם, הוסיף כנראה בלבו.
כן, אגו! אז מה?! אגו הנו החלקיק האלמנטרי הלא-בקיע של כל אחד מאיתנו, אגו זה דבר אותנטי, עמידה על האגו אפילו מרגשת, כשהיא סותרת אינטרס עצמי קר, כמו במקרה הזה. הרי בגלל האגו הזה לא רק שחנוך לא הופיע באחד האירועים ההיסטוריים בתולדות ישראל אלא גם, ודאי ניחש, יספוג השפלה מעצם הפרסום שבגלל אותו אגו לא הופיע.
ב"כתבים מבית המוות", היצירה האוטוביוגרפית-למחצה שפרסם דוסטויבסקי לאחר שחרורו מהכלא והגלות הסיביריים, הוא מתאר כיצד האסירים בכלא מבזבזים את כל כספם בליל הוללות אחד. אין זו טיפשות, מסביר דוסטויבסקי. "בשעה שהוא מתעלס (האסיר – א.ג.), הרי הוא משליך את הכסף תמורת דבר הנחשב בעיניו דרגה אחת למעלה מן הכסף. מהו אפוא למעלה מן הכסף בעיני האסיר? – החופש, או לפחות איזו הזיה על חופש". בזבוז הכסף הוא בעצם הכרזת עצמאות; לפחות לרגע אחד אני עושה מה שבא לי. חנוך ביטל את הופעתו למרות שהביטול נגד את האינטרסים שלו מכמה בחינות, כי הוא רצה לעשות מה שבא לו. וזה אצילי. וזה יפה.

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

סדרת המאמרים הקצרים בנושא התרבות מתקרבת לסיומה. אם כי הנושא עצמו לא מוצה, כמובן. יכולתי להמשיך בסדרה שנה שלמה. אבל נראה לי שהפוגה לא תזיק לי ולקוראיי. אם אתרשם שהנושא מעורר עניין, אחזור אליו בעתיד. בשבוע הבא אנסה לסקור את הגורמים המחבלים בתרבות בעידן שלנו. השבוע אציג עמדה נוספת מעניינת לטעמי.
לפי ההיסטוריון ההולנדי הדגול, יוהאן הויזינחה, בספרו מ-1938, "האדם המשחק", התרבות מושתתת על משחק. אך מכיוון שהמשחק מאפיין גם את בעלי החיים – "אין אתה צריך אלא להסתכל בגורי-כלבים בשעת משחקם" כותב הויזינחה – הרי שהתרבות אינה תופעה המציינת את נפלותו של האדם בממלכת החי. כאן כבר ניכר ההבדל בין הויזיניחה להוגים אחרים שסקרנו פה בעבר, הרואים בתרבות סגולה המייחדת את האדם.
מדוע אנחנו ובעלי החיים משחקים? הויזיניחה מביא מספר תשובות שניתנו על ידי הוגים שקדמו לו: יש כאלה שראו במשחק דרך לפרוק אנרגיית-חיים מיותרת שהצטברה בגוף; אחרים ראו במשחק אימון לקראת רגעי החיים בהם יהיה צורך בכישורים שמקדם המשחק (על משקל "קשה באימונים וקל בקרב"); יש כאלה שראו במשחק ביטוי של הרצון לנצח בתחרות; אחרים ראו בו דרך לפרוק תאוות מזיקות. כל הביאורים המלומדים הללו, תוקף הויזיניחה באופן משכנע, רואים במשחק אמצעי לתכלית אחרת, בעיקר ביולוגית. הם שואלים "לשם מה האדם משחק?”. אבל הם אינם מסבירים היטב מדוע אנו נהנים מעצם המשחק, מה במשחק עצמו מושך אותנו כל כך. הויזינחה סבור שהמשחק הוא קטגוריה ראשונית של הקיום, שאינה משרתת דבר מה אחר. לפיכך, למרות שכאמור המשחק משותף לנו ולבעלי החיים, הרי שהוא דבר מה רוחני, שחושף שגם בממלכת החיות יש יסוד החורג מחומריות הקיום והדאגה להמשכיותו! המשחק, בראש ובראשונה, מבאר הויזיניחה, הוא משהו שאנחנו עושים ללא בקשת תועלת ומבחירה. להכריח מישהו לשחק זו סתירה מיניה וביה. אין שום הכרח גופני ושום חובה מוסרית במשחק. סימן היכר שני של המשחק הוא שהוא שולף את האדם מחיי היומיום ומציב אותו בספירה מומצאת, או מלאכותית, שאף על פי כן הופכת בתודעתו למציאות. המשחק הוא "ביטול ארעי של 'העולם הרגיל'", לטובת עולם מומצא. המשחק גם, מוסיף הויזיניחה, גדור במקום ובזמן. זו תכונה חשובה כי היא הופכת אותו לתחום השקול ל"קודש", כלומר תחום מובחן ושונה מחיי היומיום. תכונה נוספת חשובה ביותר של המשחק היא יכולתו להציע סדר. למשחק יש כללים מוגדרים וקבועים. לא "הכל הולך" במשחק. וזה חלק מהנחמה שבו.
כעת, כל התכונות הללו של המשחק השתכללו במרוצת הדורות והפכו למה שאנחנו מכנים "תרבות". גם התרבות מציעה לנו סדר בתוך הכאוס של החיים; גם היא תחומה במקום ובזמן ומזכירה בכך חוויה של קודש (אנחנו הולכים לתיאטרון כמו לבית תפילה, למשל); גם היא שולפת אותנו מהעולם הרגיל לטובת עולם בדוי; וגם היא פעילות שאנו עושים מתוך חירות ולא מתוך צורך.
הויזיניחה, לשם הדוגמה, רואה את היצר המשחקי של האדם כגורם מרכזי בעצם יצירת שפה. השפה היא הדרך של בני האדם ליצור עולם נוסף, בדוי, בצד עולם הטבע. יצירת השפה אינה משמשת רק צורך תכליתי, אלא צורך של משחק.
ספרו המאלף של הויזיניחה התאים מאד לאקלים הפוסטמודרני של המחצית השנייה של המאה העשרים. זו גם הבעיה שיש לי אתו. תפיסת התרבות כמשחק היא תפיסה נטולת יומרות של האדם. האדם אינו נזר הבריאה, שתרבותו משמשת עדות להתגברות על טבעו החומרי. הויזינחה נותן עדות חותכת לכך שספרו הינו חלק מהאכזבה מהרעיונות האופטימיים של "הנאורות" – אכזבה מהתרבות ומההומניזם, אכזבה שהינה תולדות מלחמות העולם, אכזבה שהביאה גם להולדת הפוסטמודרניות – בפתח ספרו: “משנתחוור לנו, שעטרת איש-התבונה (Homo Sapiens) אינה הולמת יפה את טיבנו, כפי שהיו סבורים לפנים, שהרי בסופו של דבר חכמנו פחות משנטתה להאמין המאה הי"ח באופטימיות התמימה שלה"; על מקום ההומו-סאפיינס, איש-התבונה, יש, אם כך, להציב את האיש-המשחק (Homo Ludens), היומרני פחות.
זהו הלך רוח משחרר מחד גיסא, אבל הוא גם לא מלהיב במיוחד. גישתו של הויזיניחה מציקה לי גם מכיוון נוסף. אם התרבות היא משחק, כלומר אם, למשל, השפה לא נועדה ללכוד דבר מה מחוצה לה, הרי שאפשרויות המשחק הן אינסופיות. זה נשמע נחמד, אבל זה בעצם מחזיר אותנו לכאוס שממנו המשחק, לפי הויזיניחה עצמו, אמור לחלץ אותנו. אם כל אחד יכול לשחק את המשחק שלו, בקומבינציה משלו, בלי קשר למציאות כלשהי, הרי שאין אמות מידה משותפות והכאוס חוזר.

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

אז מה זו בכלל תרבות? עד כה, בכל שיטוטיי במקצת מאוצרות הידע שהנחילו לנו האנשים החושבים במורד הדורות, לא מצאתי תשובה מניחה את הדעת ואף מסעירה יותר לשאלה הזו מזו של הפילוסוף הגרמני הדגול, ארתור שופנהאואר. לפי שופנהאואר, התרבות אינה הכלי לשיפור אופיינו המוסרי ולליכוד החברה, כמו עמדתו של מתיו ארנולד, שעליה כתבתי לפני כמה שבועות. התרבות אף אינה סובלימציה, תחליף חיוור לחיי היצר, כפי שהיא מתוארת אצל פרויד, עליו כתבתי בשבוע שעבר. התרבות, או, ליתר דיוק, האמנות, לפי שופנהאואר, היא המפלט היחיד כמעט שיש לנו משלטון ה"רצון" האינטרסנטי ומכרסם-המנוחה. בכך היא מקור לחדווה גדולה. האמנות היא הדרך שלנו, בני האדם – היחידים המסוגלים לכך ביקום כולו! – להשתחרר מאותו "רצון" רודני שמושל בכל היקום, מהדומם ועד לממלכת החי והאדם בתוכה.
אבל מה הכוונה בכלל ב"רצון"? ומה זה "להשתחרר" ממנו? לפני שאנסה להסביר, כמה מילות הקדמה על שופנהאואר. שופנהאואר נולד ב-1788 ונפטר ב-1860. הגותו מתוארת פעמים רבות, גם על ידו, כ"פסימיסטית”, אם כי הקריאה בו לאחרונה הייתה בעיניי חוויה מרוממת רוח דווקא. תפיסתו "פסימיסטית" במובן זה ששופנהאואר סבור שליקום אין תכלית ושחיי בני האדם מורכבים מתשוקות ומילוין – ובעצם מילוין-לכאורה – ואז חזרתן המידית של התשוקות. לפיכך, לפי שופנהאואר, אושר וסיפוק אינם אפשריים בעולם הזה. שופנהאואר הוא הפילוסוף המערבי הגדול הראשון, ככל הנראה, שהושפע השפעה גדולה מהבודהיזם ומהפסימיזם של האחרון. ביהדות, אגב, ראה שופנהאואר דת אופטימית ולכן בעייתית. באחד הקטעים הקומיים-שלא-במכוון, שיצירתו משופעת בהם, ושנובעים מניגוד בין הקדרות השכלתנית ההחלטית של תפיסתו לפרצי זעם וכעס אמוציונליים מאד, מתרעם שופנהאואר על האמירה האלוקית בבראשית "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". מה טוב בעולם הזה?! רותח שופנהאואר, עולם של סבל וייסורים ותשוקות מייסרות שכאשר הן נמלאות, כאמור, צצות מיד אחרות תחתיהן! שופנהאואר השפיע השפעה עצומה על גדולי ההוגים שבאו אחריו. מדהים לראות עד כמה פרויד הושפע ממנו. טולסטוי, מצדו, טען ב"ווידוי", ששופנהאואר הוא ההוגה המעמיק ביותר שנתקל בו וניטשה ראה את עצמו כתלמידו ולימים כתלמידו-המורד, וכתב ספר מחווה נהדר שנקרא "שופנהאואר כמחנך".
העיקרון עליו מושתת העולם, לפי שופנהאואר, הוא "הרצון". “הרצון" הוא רצון-החיים, שלו אין הסבר ואין תכלית אבל הוא הכוח החזק מכל המפעילנו. רצון-חיים זה מתעצב אצל בעלי החיים והאדם גם בתשוקה לעונג ובשאיפה להימנע מסבל. אבל, חשוב לומר, שה"רצון" השופנהאוארי הוא עיקרון מטפיזי שנוכח גם בדומם.
כעת, כל חיינו אנחנו עסוקים בשימור עצמי. אנחנו עובדים ובונים לנו בית ומולידים ילדים. אנחנו מנסים עד כמה שאפשר להימלט מסבל וממחלות ומאידך גיסא משתדלים להנעים ככל הניתן את חיינו. בכך אנחנו שותפים, כאמור, לחיות ואף ליקום בכללותו. כולם רוצים לחיות. והנה, האמנות, לפי שופנהאואר, מורכבת מאותם רגעים יחידים בחיים, או כמעט יחידים, שבהם אנחנו מצליחים לכמה רגעים לשכוח מעצמנו. כשאנחנו מתמסרים לשיר גדול, לתמונה נהדרת, לרומן חזק, לסדרת טלוויזיה גאונית, אנחנו שוכחים לפרק זמן מסוים את האינטרסים שלנו, אנחנו "שוכחים מעצמנו", מגדיר זאת שופנהאואר, וכך "אנחנו מפסיקים להיות אינדיבידואלים", כלשונו, השקועים באינטרסים שלהם.
אך מה זו יצירת אמנות גדולה? שופנהאואר מדגיש שזו חייבת להיות ייצוג חושני-קונקרטי כלשהו של המציאות. אך על הייצוג הזה לחדור אל מה שהוא מכנה "האידאה" של המציאות. כלומר, המציאות החושנית המיוצגת צריכה להינתן במלוא עומקה ובלי, כאמור, קשר לתכליתה בעבורנו. לכן, המתמטיקה, למשל, מדגיש שופנהאואר, לא יכולה להיות אמנות, כי היא מופשטת ולא חושנית (ובקטע רב עניין טוען שופנהאואר שהאמנים הגאוניים בדרך כלל אינם טובים במתמטיקה וההפך!). אך לכן גם כל אמנות שהיא משלהבת יצרים היא סתירה מיניה וביה. תפקיד האמנות הוא לשחרר אותנו מעול הרצון והיצר הכוססים ולא להטביע אותנו יותר ויותר בעולם הרצון. כלומר, האמנות חייבת להיות חושנית מחד גיסא אך כזו שמציגה לנו את העולם החושני ללא כוונת תכלית.
ואז, כשאנחנו נפגשים באמנות במיטבה, הרגעים הללו הם רגעי שמחה גדולה, מדגיש שופנהאואר; לפרק זמן מסוים אנחנו מתמסרים למשהו שאיננו אנחנו.

פורסם במגזין "מוצש" של העיתון "מקור ראשון"

על התרבות

מה זו בכלל "תרבות"? אותה מילה שמופיעה בתנ"ך בהקשר שלילי כל כך: "תרבות אנשים חטאים"? ומה, בהקשר הישראלי העכשווי, מחבר, אם משהו מחבר, בין שיר חדש של ברי סחרוף, רומן חדש של יהושע קנז, סרט חדש של דובר קוסאשווילי או תסריט חדש של אסף ציפור?
הסוגיה הזו מעסיקה אותי רבות בשנים האחרונות ועוד אין לי תיאוריה מניחה את הדעת, רק כמה כיווני מחשבה. אגע באחד מהם ברשימה זו ובכמה אחרים באחדות מהרשימות הבאות.

דרך אחת להבין את מושג התרבות הציע מבקר הספרות הוויקטוריאני הדגול, מתיו ארנולד. ארנולד, במסתו המפורסמת מ-1869, "תרבות ואנרכיה" (Culture and Anarchy), ראה בתרבות מכשיר לשיפור מוסרי של החברה. התרבות היא זו שמאפשרת לנו לפגוש את "העצמי הטוב" (best self) שלנו.
מה הכוונה בדיוק ב"עצמי הטוב"? ארנולד מדבר על כך שהחברה מחולקת ומפוצלת ומפורדת. בראש ובראשונה החברה (הבריטית) מחולקת לשלושה מעמדות: הפרולטריון (ארנולד מכנה אותם populace); הבורגנות הנמרצת והחומרנית (ארנולד מכנה את בני המעמד הזה "פיליסטינים"); המעמד הגבוה (ארנולד מכנה אותם "ברברים" ובכמה קטעים סאטיריים שנונים מתאר את דבקותם הפנאטית בספורט ובשעשועים). כעת, "התרבות", לפי ארנולד, מבטאת את היכולת של כל המעמדות להתעלות מעל האינטרסים המעמדיים הצרים שלהם ולהיפגש ביצירות שמבטאות רגשות ומחשבות נעלים, כאלה שאינם נגועים באותם אינטרסים. התרבות מביאה לחיינו את הרגשות והמחשבות בצורתן הנעלה ביותר, מה שארנולד כינה "sweetness" (הרגשות במלוא מתיקותם) ו"light" (התבונה במלוא אורה).

בדורות האחרונים הפך ארנולד מטרה ללעג מצד אינטלקטואלים רבים, שראו בו מי שמבטא את השקפת העולם הצרה-כביכול של "ההשכלה" האירופאית או מי שמבטא תפיסה דוגמאטית בדבר "איכות" אובייקטיבית של יצירות אמנות. ההלעגה הזו הרחיקה אותי מקריאתו שנים ארוכות. אך פגישתי לאחרונה עם המסה הזו הפתיעה אותי מאד. ארנולד, מלבד שהוא כותב ויטאלי ושנון וכלל לא צר אופקים ודוגמטי, רלוונטי באופן יוצא דופן לתקופתנו. לא האחרונה בסיבות לכך היא שקיים דמיון מהמם בין הליברליזם הקלאסי של המאה ה-19, שצמח באקלים חומרני וקדחתני של תעשייה ועשיית-כסף, לאקלים הניאו-ליברלי (הרי ה"ניאו" הוא ביחס לאותו "ליברליזם" קלאסי של המאה ה-19) של העשורים האחרונים. ארנולד נאבק במסתו עם התפיסה הבורגנית של זמנו לפיה רק מה שמביא תועלת וכסף ראוי לתשומת לב. לא זו אף זו: ארנולד מתמודד חזיתית עם הליברליזם של זמנו (ועם נציגיו המפורסמים, כמו ג'ון סטיוארט מיל). התרבות לדידו, כאמור, היא מה שמשותף לכל המעמדות מעבר לאינטרסים הצרים שלהם. תפיסה זו מנוגדת להשקפה הליברלית לפיה אין ערכים משותפים לקהילה או לחברה, לפיה כל איש יכול לעשות כחפצו ("doing as one likes", מכנה זאת ארנולד בקטע סאטירי גדול).
"התרבות", לפיכך, אומר ארנולד, קשורה לרעיון "המדינה". מי שמאמין שישנם ערכים שחשובים יותר מטובת הפרט או המעמד הספציפי, מאמין גם שיש תפקיד חשוב למדינה כמבטאת את החברה בכללותה.

וכאן מתבלטת מסקנה די מדהימה מהמסה הזו: רעיון "התרבות" הוא רעיון בעל משמעות פוליטית! אם "התרבות" היא אותו ביטוי של רגשות ומחשבות נעלים, המתעלים מעל האינטרסים המעמדיים והאינדיבידואלים, הרי ש"התרבות" תומכת גם במבנה פוליטי שבו יש למדינה, כביטוי של החברה בכללותה, השפעה רבה יותר על האזרחים! לא פלא הוא שארנולד נחשב לאחד ממבשריה של "מדינת הרווחה" בבריטניה.

אחד הביטויים המפורסמים של ארנולד במסתו מגדיר את התרבות כחתירה להכרת "הטוב ביותר שנחשב ונאמר בעולם" (the best which has been thought and said in the world). בדרך כלל כשמצטטים את הקטע הזה מתארים אותו כאמונה נאיבית של ארנולד בכך שיש מעשי אמנות שהם "הטובים ביותר" מבחינה אובייקטיבית ושאינם מותני-חברה ויחסי-כוח. אך פרשנות זו מוציאה את הציטוט מהקשרו. ארנולד דווקא כן התעניין בהקשר החברתי של התרבות ולא, כמו המודרניזם, ב"אמנות לשם אמנות". התרבות היא "הטוב ביותר שנחשב ונכתב" ובכך היא מחלצת אותנו מהקטנוניות האישית או המעמדית ומבליטה את המשותף לנו ולעמיתנו. התרבות, לפיכך, היא מה שיוצר את לכידותה של החברה.