מבקר חופשי

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

לאנשים כמוני, תחנת רדיו ישראלית אופציונלית יש אחת בלבד – 88 FM. את הכוס הגדושה תמיד של הפטפטת הפוליטית לא מעניין אותי לגמוע, כך שגל"ץ ורשת ב' אינן תחנותיי. ברדיו – מעניינת אותי מוזיקה. אבל כשגלשתי, לעתים, למחוזות אחרים מ-88FM, ושמעתי, למשל, את הלהגנות הרווחת בין השירים אפילו בתחנה אלטרנטיבית וסימפתית כמו "קול הקמפוס", שלא לדבר על העינוי האינדיאני של טחינת להיטים באוזנך עד לזרא בגלגל"ץ, על האתנוצנטריות הישראלית של רשת ג', על החזית המזרחית שפתחו נגדי חלק מתחנות הרדיו האזוריות, ועל המאגניבות המאוסה והמעושה, למעשה חסרת הביטחון, של שדרים בתחנות רדיו תל אביביות, שלא לומר "צלאביביות" – הבנתי שאין אלטרנטיבה. אגב, המלצה: מי שרוצה לחוש דיכאון קיומי באופן מהיר וללא השקעת זמן ומאמץ, יכול להאזין לפרסומת לאתר היכרויות טלפוני החוזרת ונשנית בתחנת רדיו צל אביביצ בולטת. יש בפרסומת הזו ביטוי חד פעמי לניצול הכמיהות הרומנטיות של בני האדם למטרות עשיית רווח, כמו גם שימוש אירוני-בלי-דעת בקול פתייני וסקסי של הקריינית על מנת לקדם, אנחנו אמורים להאמין, קשר רציני ואהבת אמת. דוחה לתפארת.
בקיצור, לעומת כל הלהג והוולגריות, הרי ש88FM מזדהרת כמגדלור, על האינטליגנציה והאינטליגנציה הרגשית של שדריה, האיפוק והאצילות של רובם, הידע המוזיקלי העשיר שלהם והקו המוזיקלי שבו בחרו, הנע בתווך החמקמק שבין המוכר-לרובנו-אך-עדיין-לא-מובן-מאליו לבין זה הפחות מוכר; מבלי לגלוש לפח הגלגל"צי של טחינת המוכר לעייפה אך גם לא לפחת של השמעת האקספרימנטלי-בכוח, האזוטרי-בצדק והמבאס-לאללה. שדר עילוי כמו בועז כהן, המשלב באופן חד פעמי בין חום טבעי לאיפוק בריטי, בין ידע עצום לצניעות, אין באף תחנה אחרת. אני, בקיצור, אוהב את 88FM, שבה נהניתי מהמוכר ונהניתי להכיר. אני אוהב את התחנה והלוואי שיכולתי להאזין לה.
אבל אני לא יכול להאזין לתחנה. אני לא יכול להאזין לה כי את תועפות הכישרון והטעם הטוב של המגישים קוטעות פרסומות בהמיות באופן שלא ייאמן ובמינון לא הגיוני. ג. יפית וג. מאיה, למשל, מי שמכיר מכיר ומי שלא – אשריו, שיא הטמטום הפרסומאי, חוזרות לעתים לא אחת, אלא פעמיים [!] בתוך הפסקת פרסומות אחת [!]. ועוד פעם אחת לו אשמע את גבי גזית ולבנת טוענים ש"יש מה לעשות" – אהנהן וארסק את הרדיו. צעקנות הפרסומות וחזרתיותן המונוטונית עומדות בניגוד חריף כל כך לעדינות, למקוריות ולטעם הטוב של המגישים ב-88FM, כך שצריך מאזין מסוגו של ד"ר ג'קיל ומר הייד, על מנת לעמוד בחילופי האווירה החדים. אני איני כזה. ולפיכך, בצער רב, אני מלמד את עצמי לא להאזין ל-88FM.
לכשתרצו, הנה לכם דוגמה איך קפיטליזם חמדני מכשיל את עצמו. הרי איך העניינים מן הסתם השתלשלו? בתחילה כלל לא היו פרסומות ברשות השידור. ככלות הכל תחנת רדיו ציבורית ממומנת מכספי המסים של הציבור ואין לה עקרונית צורך בפרסומות. או אז החליטו פרנסי הרדיו (ברור לי שהשדרים עצמם סולדים מהפסקות הפרסומות התכופות לא פחות ממני) לנצל את הפלטפורמה ואחוזי ההאזנה המסוימים ולהכניס פרסומות מעטות לתחנה. להרוויח קצת. או אז, התיאבון גדל, והוחלט כי זמן הפרסומות ילך ויתפח. לכאורה, החלטה "רציונלית". אבל כך, בטווח הארוך, התחנה תלך ותאבד את אותם מאזינים שנמשכו אליה מלכתחילה בדיוק בגלל שחיפשו קצת שקט ומוזיקה אנינה ללא בלבולי המוח של האקטואליה ולבטח לא של הפרסומות.
אני אוהב רדיו. בניגוד לאפשרויות האינסופיות שישנן להאזנה היום דרך האינטרנט, אני אוהב את התחושה שמישהו משדר אלי ולא אני משדר לעצמי; את התחושה שיש עוד אנשים, קהילת מאזינים, ששומעים יחד איתי את מה שמשודר; שמישהו עם טעם מוזיקלי מגובש וידע מוזיקלי רב משלי חולק אתי את הידע שלו ומגלה לי דברים שלא הכרתי. אני אוהב רדיו. אבל זו אהבה חד צדדית. רדיו שמשדר פרסומות רבות כל כך – כבר לא אוהב אותי.

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

כשהייתי בי"א, בשביעית כמו שאמרו אצלנו, פגש אחד הר"מים שלי בישיבה את אימי ואמר לה: “הבן שלך באמת תלמיד מצוין, אבל למה הוא נראה רציני כל כך?!". כשאמי סיפרה לי על כך הרגשתי נבגד. מה רע ברצינות? למה שר"מ ירצה שאהיה פחות רציני? כשהתבגרתי שאלתי את עצמי שאלה אחרת לחלוטין: למה לא הצלחתי לבטא בנעוריי את הצד הלא-רציני שלי, זה הילדי, הנזקק, התועה, אולי אפילו השובב (איזו מילה ארכאית!)? ברבות השנים, הדבר קרה לי כמה פעמים, כשחלקתי עם בחורה שיצאתי אתה ועוד לא הכירה אותי מספיק אחדים מהלבטים הפנימיים שלי, הגיבה הבחורה: “באמת?! אבל בכלל לא רואים עליך! אתה נראה כזה קשוח, יודע בדיוק מה אתה רוצה, בטוח בעצמך, לא צריך אף אחד". עוד ברבות השנים, כשהצטלמתי, ובייחוד באותם פעמים שהצילום נועד לפרסום פומבי, הרגשתי כיצד הפנים שלי מתאבנות, מרצינות, מקשיחות, והתוצאה ניכרה בתצלום. כאילו המצלמה, והדבר התרחש בעל כורחי, העצימה אצלי את הצדדים הללו. את המסכה. אחת הסיבות שקרבו אותי ליצירתו של יעקב שבתאי הוא האפיון של חלק מגיבוריו ככאלה שפניהם מרצינות או מתאבנות בעל כורחם, כאשר מתחת למראה האדיש-כביכול והלא-נזקק-לכאורה שלהם, גועשים הרגשות. נדמה לי ששבתאי משתמש הרבה בפועל "האפירו" ("פניו האפירו"), כשהוא מבטא את חוסר היכולת הזה של גיבוריו להחצין את פגיעותם.
מניין נבע הפער הזה בין הפנים לחוץ? חלק מהסיבה, אני חושב, נובע מכך שאני בן בכור שהתייתם מאביו בגיל 13. במודע ובלא מודע חשתי שאני צריך למלא את מקום אבי. וכך, בגיל 13, נהייתי מבוגר. נהייתי מעין “אב”. בלימודיי בישיבה התיכונית ואחר כך בישיבה הגבוהה אף חשבתי שאהיה רב. כלומר אב בריבוע. “בוגר לגילו", היה אחד השבחים ששמעתי כמה פעמים בנעוריי והייתי גא בהם.
לימים הבנתי את המלכוד שבשבח הזה. אחת הסיבות המרכזיות לכך שחזרתי בשאלה הייתה הרצון הזה להתנער מכתונת הבגרות המוקדמת, "האבאות" שהרגשתי שנכפתה עלי. לא רק שלא אהיה רב, זעקתי ביני לבין עצמי כשאני מנפנף באגרוף פנימי, לא רק שלא אהיה מבוגר אחראי, אלא שאחזור וארכוש את מה שנגזל ממני, את גיל ההתבגרות. אשיל אחת ולתמיד את משקולת הסופר-אגו המכבידה על החזה ואתחיל לנשום.
פעמים רבות אני מתפתה לראות את הצד הרציני והסופר-אגו-אי שלי כחלק לא לגמרי אותנטי. אכן כ"מסכה". מסכה שחבשתי על ראשי בגלל נסיבות חיי ושאני מנסה ללא הרף להסירה. וזו מסכה מסוג מיוחד. מסכה שלא רק שמכסה את הפנים אלא שיש בה גם זמם-פה האוטם את הזעקה.
בעשור האחרון הסוגיה הזו שבה ומציקה לי בהקשר של המקצוע שבחרתי בו, או נבחרתי אליו בידי הנסיבות הביוגרפיות. הרי מבקר הוא סופר-אגו בריבוע! הוא המבוגר האחראי פאר-אקסלאנס! המבקר הוא "האב", האב הנוזף, המעודד, המרסן, הקורא לשיפור, המלטף, המעניש, המארגן. הסופר, לעומתו, הוא הילד. הילד שמבטא את רחשי לבו, שמביא את עבודתו לציבור כמו ילד שמביא ציור להוריו. הסופר, כפרסונה, הוא מי שמותר לו, ואפילו מצופה ממנו, להיות לא-אחראי, כאוטי, חצוף, נועז, מרוכז בעצמו. לפעמים, כשאני חושב על העמדה המקצועית שבחרתי בה או נדחקתי אליה, אני חש כמו בחודשים לפני שחזרתי בשאלה, כשהפעם במקום להשיל מעלי את מעיל הרב אני רוצה להשיל את גלימת המבקר. גם אני רוצה להיות ילד! גם אני רוצה להיות סופר!
אבל, ברגעים אחרים, אני מבין שהמסכה הפכה להיות כבר חלק ממני. אחת הסיבות שאני נמשך כל כך לאישיותו וליצירתו של י.ח. ברנר נובעת מהעובדה שברנר – כך מבטאים זאת אחדים מגיבוריו – נטל על עצמו להיות "אב" בעולם נטול-אלוהים, כלומר בעולם שאביו-בוראו נטשו. יש בי, אני מבין, צד "אבהי", אם ארצה או לא ארצה. לפעמים, אני אפילו מצליח להשלים אתו.

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

ידידה טובה שלי התקשרה ואמרה שחייבים ללכת להפגנה נגד חוק לשון הרע החדש. התפלאתי: נהיית שמאלנית פתאום?! ידידתי גם אינה ימנית, היא free spirit. היא צעירה תל אביבית, שהגיעה לתל אביב מהפרובינציה, ושמרה על עצמאות מחשבתית לא שכיחה. לדבר עם שמאלנים, לדבריה, זה לפעמים מתסכל, "לפעמים הם כל כך טיפשים". לא, אתה לא מבין, אמרה ידידתי. קראתי הרבה על החוק החדש. זה נורא. תחשוב על זה שאנשים שהורשעו כמו הירשזון וקצב אולי לא היו מורשעים אם החוק כבר היה תקף בעבר. התקשורת תפחד מלערוך תחקיר נגד שועי הארץ מחשש שמא תפשוט רגל. זה נורא.
לפי התיקון שעבר בשבוע שעבר בכנסת בקריאה ראשונה, יעלה באופן דרמטי שיעור הפיצויים שיחויב בהם גוף תקשורת שיימצא מוציא דיבה. נכון, שיעור הפיצויים הגבוה יחול, כמובן, רק אם הוכח שכלי התקשורת אמר דבר שקר. אבל במציאות מורכבת של עולם התחקירים, החשש הוא שגופי תקשורת יצמצמו הפקת תחקירים ופרסומם בגלל החשש שפרט כזה או אחר בתחקיר יוכח כלא מדויק ואז הם ירוששו. יש בחוק החדש שינוי של כללי המשחק לטובת החזקים. לו הייתה נעשית הבחנה בין אנשי ציבור לאנשים רגילים – הדבר קיים בכמה מדינות – כלומר לו הסכומים הגדולים שנקבעו בחוק היו מיושמים להוצאת לשון הרע על אדם פרטי, אבל על איש ציבור היו נשארים סכומים שפויים יותר, החוק היה עוד הגיוני. כך תוכל התקשורת להמשיך לאזן ולבלום את בעלי הכוח. אבל כעת, חשבו באמת על אותם אנשי ציבור שהורשעו בדין, שגנבו והונו ואנסו, מה יקרה בעתיד בסיטואציה דומה? הצנזורה העצמית אינה דבר רחוק ומופרך. היא כבר כאן. חשבו על התלאות שעבר "שיטת השקשוקה", הסרט על האחים עופר, שזמן רב לא נמצא גוף שהעז לשדרו. חשבו על ההתנצלות של ערוץ 10 בפני שלדון אדלסון.
התלבטתי בעצמי אם ללכת להפגנה, בין השאר מטעמי אי חיבת הפגנות, אבל ידידתי הטתה את הכף והלכנו. זאת הייתה במובהק הפגנת שמאל. היו שם נציגי מרץ וחדש ושלום עכשיו. איזה פדיחה, אמרה ידידתי, שכנעתי חברה ימנית שלי לבוא והבטחתי לה שזו לא הפגנת שמאל. זה היה מעציב. מעציב היה לראות שנושא שאינו צריך להיות תלוי בחלוקה הפוליטית הנוקשה, הסוציולוגית לא פחות משהיא אידאולוגית, הפך להיות תלוי בחלוקה הזו וימנים הדירו רגלם מההפגנה.
ידידה טובה אחרת שלי (מה לעשות, אני גבר של נשים; בהרמונות פרס ומדי היה לתפקיד שאני ממלא שם), ביקשה שאבוא אתה לעצרת יום הזיכרון לרבין. מעולם לא הלכתי לעצרת יום הזיכרון לרבין מלבד פעם בה השתתפתי בעצרת אלטרנטיבית. מעולם לא הלכתי וכשהלכתי הבנתי למה. במקום עצרת אבל לאומי, המתריעה מפני הסכנה של מלחמת אזרחים וחורבן הדמוקרטיה הישראלית בגין הידרדרות המחלוקות הפוליטיות לאלימות, הפכה העצרת לעצרת הנאורים ומטיחי האשמות. נכון, היה ניסיון לשתף נציגי מגזרים שונים בעצרת, אבל התחושה בעצרת הייתה של סקטור שנוח לו להישאר נצור וצודק.
מכר אחד שלי (יחסים אפלטוניים) ישב יום אחד מולי ואמר: בגלל אנשים כמוך נידרדר לפשיזם. כן, אנשים כמוך, שיושבים על הגדר. זו מלחמה, זה או אנחנו או הם. והנה אתה, שמאלני כביכול, כותב בעיתון שלהם. חשבתי להסביר לו שאני לא הולך להילחם באף אחד, ולבטח לא בבני משפחתי. חשבתי לומר לו שאני יודע שזה לא נעים להפסיד בבחירות, אני מכיר את התחושות הצורבות גם מהצד השני. חשבתו לומר שבדמוקרטיה חייב להישמר חופש ביטוי וחופש ביקורת, חייבות להישמר זכויות המיעוט, אך גם חייבת להישמר קבלה של המיעוט שהמדיניות של הרוב הנבחר, כל עוד אינה בלתי חוקית בעליל, לגיטימית. ככה זה דמוקרטיה, מה לעשות. אבל הבנתי שזה לא יעזור. איש שיחי הוא דוגמה לכך שהפונדמנטליזם אינו נחלת הימין הקיצוני בלבד.

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

ביום בו נפלה הפצצה האיראנית הודיע לי הרופא כי התוצאות הגיעו וכי עלי להגיע למרפאה. שם בישר לי כי קרינת הסלולרי התבררה כקטלנית. נותרו לי כחודשיים. הלום ותפוס שרעפים, פילסתי את דרכי בחזרה מהמרפאה בינות זרמי ונחשולי המים שפלשו מחוף הים התיכון, שנתגבה בחודשים האחרונים בשני מטרים עקב התחממות כדור הארץ. כמה מהר התרגלנו, חשבתי בעצב, כשאני מדלג ממכסה ביוב לגדר בניין וחוזר חלילה. אך יש לזכור כי רעידת האדמה האדירה שהתחוללה לפני כשנה יצרה בקיעים וחריצים בקרקע שניקזו, תודה לאל, חלק גדול ממי הים שעלו בגין המסת הקרחונים. וזו אולי הסיבה להסתגלות המפתיעה.
נכנסתי לסופר לקנות כמה מצרכים, כאילו דבר לא אירע. השגרה חזקה מהכל. נעצרתי מול מדף הלחמים. נבוך לרגע ואז מחייך לעצמי, לקחתי אחד מאותם לחמים לבנים טעימים להפליא הזכורים לי מהילדות ושכבר שנים איני אוכל כמותם, אלא, כמו כולם, אוכל לחם מלא, אדמתי, גס, חצצי. מה זה כבר משנה, אמרתי לעצמי. להפתעתי הלחם הלבן התגלה כזול באופן דרמטי, זול כמו שמצרך יסוד אמור להיות.
בדרך הביתה ראיתי בשדרה קבוצת נערים חלולי מבט, אטומים וטמומים, מראה רגיל בדור זה של ילדים שגדלו מגיל אפס מול מחשבים ומסכים, לא בקרב בני גילם בחוצות ובטבע, ושאף אינם יודעים צורת אות מודפסת מהי. קבוצה אחת של נערים נראתה דווקא ערנית. אלה היו חמישה נערים שהתווכחו ביניהם בלהט, לחייהם סמוקות, מבטם רושף. כשהתקרבתי הבנתי שהם דנים בתכניות הפנסיה שלהם, איזו תכנית המומלצת יותר. הם התווכחו במטרה להירגע כשידעו אל-נכון שלא ייוותרו בעוד חמישים וחמש שנה ללא משען פיננסי. מולם ישבו אלפי זקנים עם המטפלים הפיליפינים שלהם. מסתבר שרואי השחורות צדקו בסופו של דבר, חשבתי בתדהמה, האוכלוסייה אכן מזדקנת ואין מי שיפרנסה. בעודי פוסע לכיוון ביתי הבחנתי כי כל אדם שלישי שעבר מולי בשדרה התל אביבית היה חרדי וכל רביעי ערבי. מעל חמישים אחוז נראו לי גרושים.
זירזתי את פסיעותיי, אולי תיחשב לי ההליכה כספורט. לאחרונה אני מזניח והרוצח השקט, לחץ הדם, וחברו הרעשני, הלב הדופק, משחיזים את סכיניהם. גם הפרקים יתפוקקו בשנים הקרובות אם אמשיך לא ללכת ליוגה שלוש פעמים בשבוע, בצד חדר הכושר שבע פעמים, אם לא יותר. אבל מיד נזכרתי במצבי, מה זה כבר משנה.
אח, סוף סוף בבית! התיישבתי בספה בסלון מול החלון הגדול. חבל שאין לי ילדים, ילדים היו יכולים לעזור במצב הזה של חרדה קיומית, הרהרתי. ילדים הם הרי מפיגי החרדה הגדולים ביותר. טוב, זה אולי בעצם לא כל כך מדויק. אבל לפחות ברגעים האלה, לקראת הסוף, הם יכולים לעזור במשהו. אבל כשהרהרתי בסכנות האורבות לפתחה של הורות צעירה מדי או מבוגרת מדי, סכנות שהיטבתי להכירם מקריאת כתבות שונות בעיתונים, הבנתי היטב מדוע לא הבאתי ילדים. ואילו הורות לא צעירה ולא מבוגרת נראתה לי תמיד חשופה לסכנה של האשמה בבנליות וחוסר מקוריות. וזוגיות? נו, באמת! איך אפשר לאחוז בזוגיות מלבלבת בדור כזה שבו הפורנוגרפיה והיחסים החפוזים הכריתו כל יכולת לאינטימיות. אמנם יחסים חפוזים אף פעם לא היו לי באופן אישי, אבל דמיינתי מה היה קורה לו היו, והם התגלו בדמיוני כמסוכנים וככאלה שאכן מאיימים מאד על האינטימיות.
הטלפון צלצל ומעסיקי הודיע לי שאני מפוטר. לא זיהיתי את המספר כי התקבלתי לעבודה הזו רק לפני שבועיים. אין דבר שחשוב לי יותר מיציבות תעסוקתית ולמדתי מהניסיון לא להיקשר למקום העבודה אלא כעבור שנה לפחות. כך שבעשור האחרון איני זוכר למעשה את שמותיהם של מעסיקיי. לבטח איני מכניס לזיכרון את מספריהם. הטלפון צלצל שוב והפעם דווקא זיהיתי את המספר. זה היה אותו מספר בדיוק. סליחה, התנצל מעסיקי, התבלבלתי בינך לבין גלזר מכוח אדם. בטח ערערתי אותך. סלח לי. גלזר המפוטר, אתה, אתה גלסנר, כן?! אתה לרילוקיישן. אנחנו צריכים אותך בפטגוניה. הטיסה מחר. בהצלחה! לא הספקתי אפילו לענות ומשכתי בכתפיי לאף מתבונן.
אה, שכחתי את הכדורים! זינקתי למקלחת ובלעתי את הכדורים נגד חרדה שרשם לי לאחרונה הפסיכיאטר. כדורים מצוינים. מומלצים. אוי, תפסתי בראשי, אבל צריך לקחת אותם אחרי האוכל, ולקחתי לפני! מה יהיה?! נתקפתי חרדה.
בסוף הרגעתי את עצמי איכשהו, מזגתי לעצמי כוס יין ושקעתי שוב בספה בסלון מול החלון הגדול, להתבונן בשלווה בשקיעה. אני אוהב את השעה הזו ביום. כשהצבעים מתרככים, כשהכל מתכנס לו ונרגע אט אט ולילה שליו יורד על העולם.
גרם שמיימי מוזר צנח אז חרישית לכיוון העיר.

פורסם ב"מוצ"ש" של "מקור ראשון"

נתבקשתי על ידי המערכת לכתוב על חזרה בשאלה וחוזרים בשאלה. חככתי בדעתי בסוגייה. האם החזרה בשאלה היא עניין פרטי או שאנחנו, החוזרים, מעין "סקטור"? האם אנו כבר אומה בפני עצמה, עם סממנים ותרבות ייחודיים לה, או איש איש וחזרתו שלו, איש איש ושאלתו?
בעודי חוכך, הלכתי לראות את הסרט "השוטר", סרטו של נדב לפיד שמוצג כעת בקולנועים. הסרט הזה, שנהרה ונעשה הרבה לפני פרוץ המחאה החברתית של הקיץ האחרון, הוא עדות למה שאולי כבר אין צורך להוכיחו: "צייטגייסט" (=רוח הזמן) חדשה מנשבת בישראל, ואף בעולם כולו. הזמנים, כמאמר המשורר, הם משתנים. זאת כי לפיד יצר סרט על חבורת תל אביבים בני טובים שקוראים למהפכה חברתית. לא זו אף זו: הם מחליטים לחטוף טייקון על מנת להסב את תשומת הלב למסר המהפכני שלהם. הסרט מסונכרן עם המחאה של הקיץ האחרון באופן מופלא, למרות שכאמור נעשה לפני פריצתה. כשחבורת התל אביבים מדברת בינה לבין עצמה על הפלשתינאים (“הפלשתינאים לפחות יודעים שהם מדוכאים, היהודים במדינת היהודים אינם יודעים זאת"), אומר אחד החברים בקבוצה (אלה ציטוטים חופשיים מהזיכרון): “עזבו כבר את הפלשתינאים. מה הם קשורים עכשיו! צריך לדבר ברור אל העם: אנחנו המדינה עם הפערים הגדולים ביותר בין עשירים לעניים בעולם המערבי". בסצנה אחרת, המנהיגה שבחבורה, משוררת זועמת, קוראת אל שוטרים במגפון ומבהירה להם שהיא לא נלחמת נגדם, אלא בעדם (הטרמה לקריאה שהפכה לימים לקנונית בהפגנות הקיץ: “אדוני השוטר – גם אתה שווה יותר").
"השוטר" הוא סרט חזק. מחצית הסרט מוקדשת לתיאור חייו של לוחם ביחידה ללוחמה בטרור של המשטרה (יפתח קליין). המחצית האחרת לתיאור פעילות הקבוצה המהפכנית. והסוף הוא המפגש הרה הגורל ביניהם. עד קצת אחרי אמצע הסרט לא התרשמתי ממנו למרות שנהניתי מהצפייה. סרטים המבוססים על גברי ונשות אלפא – כאן קליין השוטר ויערה פלציג ומיכאל אלוני המהפכנים, כולם יפי תואר – תמיד לוקים בסוג של טאוטולוגיה. הסרט פורש דקות ארוכות את העובדה שהאנשים יפי התואר הללו הם, ובכן, יפי תואר. זה כמובן נעים לצפייה אבל לא מעורר הערכה. בנוסף, עד קצת אחרי האמצע, לקה הסרט בקלישאות לאינטליגנטים. כלומר, קלישאות שאולי לאנשים מסוימים ייתפסו כעמוקות, אבל מעל סף מסוים של רגישות הם אכן קלישאות: למשל, שאידאולוגיה היא לעתים כסות לתסכול או לשאפתנות ארוטיים (כאן, מיכאל מושונוב, המאוהב בפלציג, המשוררת שהיא האידאולוגית של החבורה, והופך לפיכך לחייל נאמן במחתרת החברתית). או, למשל, ההקנטה הקלישאית שיש כאן על הגבריות של השוטר, המחליף צ'פחות קופיפיות עם עמיתיו למשטרה. אבל מקצת אחרי האמצע מצאתי את עצמי נכנע לעוצמה של הסרט ומה שהקל עלי את הכניעה היו מספר רגעים מתוחכמים, שחרגו מקלישאות לאינטליגנטים. אחד מהם יהיה ספוילר אז דלגו עליו אם אתם חוששים: כשמסתבכת חטיפת המיליארדר, מציע המנהיג האטרקטיבי של המורדים (אלוני) למשוררת המאוהבת בו לעזוב הכל ולברוח. המשוררת מסתכלת עליו באכזבה ואולי אף בבוז ומתעלמת מדבריו. זה רגע בו נחשף שככלות הכל לא הכל נובע מארוס. יש אכן אידאולוגיה. דווקא זו שהלכה כביכול בעיקר בעקבות משיכתה הארוטית, המשוררת, מתגלה כאידאליסטית יותר מהמנהיג הנערץ, שמתגלה מצדו כפחדן.
הסרט ממחיש את הסכנה, הלא מופרכת, שהמחאה החברתית תצא משליטה ותיהפך לאלימה, אם השלטון בישראל לא יהיה קשוב לקולות העולים מהעם. בנוסף, הסרט דן, אמנם באופן לא מחדש, בתפקיד של שומרי הסדר הציבורי, קרי המשטרה, בשמירת המצב הקיים שלא תמיד משרת את אותם שומרי הסדר. יש בו גם אמירה מעניינת על מיניות ומהפכה. מיניות הפכה, כך גורסים המהפכנים התל אביבים הצעירים בסרט, לעניין אנטי חברתי במהותו, להתעסקות של הפרט בהנאותיו על חשבון תיקון החברה. המיניות היא בעצם אופיום להמונים. זו סוגיה מאלפת שתקצר היריעה. אולי אשוב אליה באחד הטורים הבאים.
אז מה הקשר לחזרה בשאלה? אני חושב שהיותי חוזר בשאלה גרמה לי לרתיעה מהסקסיות והאופנתיות של חלק מהמהפכנים כפי שהם מוצגים בסרט. אבהיר את כוונתי: הסרט עצמו ביקורתי כלפי בני הטובים המשחקים בלהיות מהפכנים. כלומר, הוא מעריך אותם אך גם מבקר אותם. אבל אני חושב שהרתיעה שלי גדולה יותר מהרתיעה של היוצר.
בעיני, אין דבר גרוע יותר למהפכה החברתית אם היא תהפוך לאופנתית, לסקסית, למגניבה. המהפכה, או השינוי החברתי, שאנחנו זקוקים לו, הוא אפור ופרוזאי ומתמשך ומיועד לטיוב חיי הכלל. למעשה, הרבה יותר משיש סכנה ראלית שהמחאה תידרדר לאלימות, יש סכנה שהיא תידרדר לתל אביביות. לכן לא אהבתי את שיתופה של "החמישייה הקאמרית" בהפגנה האחרונה.
והרתיעה שלי מהתל אביביות הזו, למרות שאני תל אביבי בעצמי כבר עשור וחצי, נובעת (בחלקה) מהיותי חוזר בשאלה.