מבקר חופשי

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"; רשימה שנייה משתיים

בשבוע שעבר כתבתי על הקיטוב המחריף בחברה הישראלית. לכבוד פורים, אך לא רק לכבודו, אציג בשורות הבאות אופק אופטימי מעט יותר. כפי שכתבתי בטור הקודם, צריך, לטעמי, לנסות לנסח אמנה משותפת לפדרציית הסקטורים הישראליים. אביא להלן שתי דוגמאות לסעיפים היפותטיים באמנה עתידית כזו, שתייסד שביל זהב שיאפשר צעידה משותפת לסקטורים השונים בחברה הישראלית.
הדוגמה הראשונה פשוטה יחסית ונוגעת לשפה. האינטרס של כמעט כל הסקטורים בחברה הישראלית כיום הוא שהאזרחים ישלטו בשפתם ושזו תהיה שפה עשירה ומרובדת. שפה שמצויה במצב לא מדולדל, ומדולדל הנו לצערי מצב העברית היום, יוצרת זהות ותחושת שייכות ומאפשרת גם תקשורת טובה ויעילה. שפה דלה ועילגת יוצרת תחושת עזובה ופרובינציאליות ויוצרת גם תקשורת לקויה. כעת, יצירתה של שפה עשירה ומרובדת לא תתאפשר ללא ההיכרות הן עם מקורות העברית והן עם פסגותיה. היכרות עם מקורות העברית מצריכה בפשטות היכרות עם "המקורות" (התנ"ך, חז"ל וכדומה), כמו שהיכרות עם פסגותיה של העברית אינה יכולה להתעלם מהישגיה הכבירים של הספרות העברית המודרנית. הדאגה לשלומה של העברית יכולה להוות כך פרויקט משותף לסקטורים השונים בישראל.
הדוגמה השנייה מורכבת יותר ונוגעת לשליטה ביהודה ושומרון וליחס לאוכלוסייה הפלשתינאית שם. לכאורה, הסוגיה הזו היא "משחק סכום אפס", הצלחת השקפת עולמו של השמאל היא חורבן חלומו של הימין ולהפך. אבל, נדמה לי, שאפשר לצמצם את המחלוקת אם יובנו לאשורם החלקים היפים והלגיטימיים בהשקפתו של כל צד בצד הקווים האדומים שלו.
ובכן, הבה נבחן את השקפת השמאל, הסולד משליטה על עם אחר. גם אם אנחנו ימניים ואנחנו סבורים שהארץ שייכת לנו ובינינו לבין הפלשתינאים נטושה בפשטות מלחמה, הרי שאנחנו יכולים להכיר ביופי מוסרי מסוים שישנו בעמדת השמאל. במישורים אחרים, פרטיים, אנחנו, גם אם אנחנו אנשי ימין, היינו בהחלט יכולים להתפעל ממי שאינו רוצה להכריע מחלוקות בינו לבין שכנו באמצעות עליונותו החומרית והפיזית, אלא נשמע לחוש צדק שמפעם בו ומוכן לוותר ולהתפשר. זה באשר ליופי שקיים בעמדת השמאל. וכעת באשר לקו האדום שלו. מה שהימין מפספס, להבנתי, הוא עד כמה המחשבה שישראל שולטת בעם אחר בניגוד לרצונו היא בלתי נסבלת בעיני השמאל. הכיבוש נתפס בעיניו ככתם מוסרי ותחושת הזהות הישראלית והשייכות למדינת ישראל נפגעות אנושות בגינו. זהו קו אדום מבחינתו.
וכעת לעמדת הימין. גם אם אנחנו אנשי שמאל הסולדים מהכיבוש, נדמה לי כי אנחנו יכולים להבין שיש דבר מה יפה בדבקותו של הימין בחבלי ארץ רוויי היסטוריה יהודית עתיקה כפי שהם אכן יהודה ושומרון (וכפי שאינו גוש דן). לטעמי לפחות, ובהחלט אינני איש ימין, יש דבר מה אנושי ומובן ברצונו של ישראלי להיות קרוב למקומות שבהם התרחשו סיפורי התנ"ך ולחוש כך חלק משלשלת דורות ארוכה ולא כמי שנולד מהים. יותר מכך: אני סבור שמחויבותנו לחברה בה אנו חיים, ערך שהנו בהחלט גם ערך "שמאלי”, ובכן מחויבות זו תיפגם לאורך זמן, ובאופן אנוש, אם לא יישמר קשר כזה לעברה של הארץ. זהות לאומית, שהיא מצע הולם לתחושת סולידריות חברתית, נבנית גם על סמך היסטוריה משותפת וקשר עמוק למקום. זה באשר ליופי בעמדת הימין. וכעת לקו האדום שלו: ויתור מוחלט על שטחי יהודה ושומרון ייתפס בעיני הימין כבגידה בייעודה של מדינת ישראל עד כדי כך שישראל תאבד בעיניו את זהותה והימין את שייכותו לה. בנוסף, קיים קו אדום מעשי: פינוי התנחלויות שייעשה באופן לא מסודר וללא פיצוי הולם, כפי שנעשה בפינוי גוש קטיף.
אמנה ישראלית היפותטית תחתור, לפיכך, מחד גיסא למינימום של שליטה בחיי הפלשתינאים, תוך כדי גילויי נדיבות טריטוריאליים ופוליטיים כלפיהם, אך זאת תוך שימור מקסימום של אחיזה באזורים בעלי ערך היסטורי-רגשי לאומי. שרטוט המפות יצטרך כאן להיות יצירתי.
אבל לפני המפות, ששרטוטן לא תלוי רק בנו, הרי שכבוד לערכים היפים של הזולת והכרה בקווים האדומים שלו יתרמו כשלעצמם לצינון הלהבות.

פורסם במוצש של מקור ראשון

ארצי ואיינשטיין

קצת סתמי השיר החדש שכתב שלמה ארצי לו ולאריק איינשטיין. שילוב המילה "אינטימיים" בשיר (“האם אתה זוכר רגעים אינטימיים") – סימן היכר של ארצי, המקביל לשימושו היחידאי כמעט, או אף לא כמעט, בשירה המולחנת הישראלית, בחודשי השנה הלועזיים (“חום יולי אוגוסט"); שימוש שהיה בו תמיד, למרות הטריביאליות לכאורה שלו, משהו מתריס, אורבני-מתוחכם-חילוני, משהו מקורי למעשה – נחווה כאן כחשוף, כניסיון של המאסטרו המבוגר לשחזר את הטריקים שלו מהעבר. ביטוי הרגש והרגש הרומנטי הבלתי מתנצל (למשל, “האם לבך בוכה מאושר וכאב”) – אחרים, לא אני, סבורים שזו רגשנות ותולים בה, במודע או בלא מודע, תלי תלים של ביקורת על ישראליות רגשנית ולא ביקורתית (המקבילה בשירה המולחנת הישראלית ל”יורים ובוכים”) – לא חודר כאן ממש. גם הוא נחווה כאוטומטי, כנוסחתי. אבל השיר הגרוע יחסית לא מוריד את ההערכה שלי לשניים. ואני מעריך הרבה יותר את ארצי מאשר את איינשטיין. במילייה שלי זהו סוג של כפירה ומשול הדבר להכרזה שאתה אוהב סטייקים בוועידה של טבעונים (או ההפך). הגבה מורמת לנוכח הצהרה כזו עד שהיא מתמזגת בפוני ממש. אבל כן, אני אוהב את שלמה ארצי! אוהב יותר מכל זמר אחר, בארץ או בחו"ל, פרט לשלום חנוך. אך את חנוך איני אוהב יותר. ארצי, בצד היותו תמלילן בחסד (כל הפטפוטים על עמימות הטקסטים שלו, בעיקר המוקדמים, מעידים על אי הבנת הסוגה בה הוא כותב, שהנה, בפשטות, שירה; נכון, לא תמיד כזו שהייתה עומדת בזכות עצמה ללא הלחן) ומלחין גאוני, הוא אדם אינטליגנטי שמעז להרגיש. ואנחנו, האינטליגנטים המתוחכמים ומתחכמים, צריכים תזכורת לעולם הרגש מדי פעם. כשנפרדתי, לא מצאתי טוב לנפש הכאובה, אכן גם לרחמים העצמיים המרירים-מתוקים, מהשיר "וכבר עבר די זמן" מ"תרקוד" (“בעיר הזאת יש אלף נערות אולי/ רק אני גר לבד עם כלב ששומר עלי”). וכשאני מהרהר באבי ז"ל, אני עושה זאת לעתים לצלילי "ארץ חדשה" (“חברים למין מסע כזה בחורף כבר חסר לי/ אבי ישן זקן ומסתגר"). האינטואיציה שלי בגיל 20, אני חושב היום, הייתה נכונה. לא רק הרמזים לחיים אורבניים-ארוטיים מתוחכמים קרצו לפרובינציאלי הקט שהייתי. מדובר ביוצר ענק. אחד מכמה עשרות ישראלים (ביניהם: יעקב שבתאי, יהושע קנז, ס. יזהר, שלום חנוך, אפילו אורי זוהר הבמאי) שבשבילם שווה להיות כזה, ישראלי. אני הולך כעת לתפוס מחסה, כי כאמור זו אהבה אסורה, שאינה זוכה לאמפתיה ולפיכך נשארים רבים מהמאוהבים בארון. רק אומר שבהזדמנות אולי אפרט יותר מדוע ארצי הוא יוצר חשוב כל כך.

ויענונו בעבודה קשה

אחד הפרדוקסים הגדולים של העידן שבו אנחנו חיים הוא שאנחנו עובדים הרבה יותר זמן מאשר הורינו והורי הורינו. כל הדיבורים על "קדמה", שבמילא הנם מפוקפקים ואידאולוגיים פאר-אקסלנס (“אידאולוגיים” במובן המרקסיסטי, כלומר כוזבים; דיבורים שנועדו ליפות בדיבורים יפים מציאות מכוערת), מקבלים משנה אירוניה לנוכח העובדה שרבים בתוכנו עובדים שעות ארוכות, הם ובני/בנות זוגם, יותר מהוריהם, ושהעבודה אינה מותירה להם כמעט פנאי לחיות: לבלות עם משפחותיהם וחבריהם, לבלות עם עצמם. מה "קדמה" בדיוק בזה? האם העובדה שהם יושבים 12 שעות ביום מול מחשב ולא שמונה שעות מול מכונת כתיבה?
אבל כיצד ניתן להבין זאת באופן פסיכולוגי? האם האנשים עיוורים? האם אינם רואים שהסדר הקיים עובד עליהם בעיניים? סוחט מהם את המיץ כמו מלימון משומש? או שהם פטליסטים וסבורים שאי אפשר לשנות את המצב, שככה זה? אנחנו אכן גם עיוורים וגם פטליסטים. אבל יש עוד גורם שמוביל לגישה הצייתנית הזו. חלק מאנשים, חלק מאיתנו, מפחד פחד מוות מהפנאי. הפנאי יחשוף את הריקנות של חיינו, את זה שאין לנו בעצם מה לעשות בהם. הפנאי יעלה כמו גאות את כל החרדות והפחדים שהעבודה מסיחה את דעתנו מהם. אנשים מפחדים פחד מוות מהחירות ולכן מתמסרים לשעבוד.

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

הסקר שנערך בידי המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן אבי חי ולפיו, נכון ל-2009, 80 אחוז מהישראלים מאמינים באלוהים, עורר ריגשה באגפים הליברליים שלנו. הסקר מצביע על מגמת עלייה במידת הדתיות בעשור האחרון. אני אדם לא מאמין. אבל אני מסרב להתרגש. עוד לא שוכנעתי שמאי אמונה באלוהים צמחה טובה גדולה לאנושות. לא צריך להיות קיצוני כמו דוסטוייבסקי ולסבור שהכפירה הנה אסון מוסרי, כי "אם אין אלוהים – הכל מותר", בכדי לפקפק בהישג-כביכול שיש לאנושות שהגיעה להכרה בכך שהיא לבדה כאן על פני האדמה. גישתו של פרויד, שראה באבדן האמונה בגרות נפשית של האנושות, בגרות שלפי תפיסתו המפוכחת כרוכה תמיד בוויתור כואב על פנטזיות הילדות, מתקבלת יותר על לבי. אבל כיוון שסוגיית ערכו של הוויתור על פנטזיות הילדות הנה סוגיה לא פתורה אצל רובנו – אם אלו פנטזיות גרנדיוזיות, פנטזיות על ייחודנו או אחרות – סוגיה לא פתורה, כמדומה, גם בהגות הפסיכואנליטית שאחרי פרויד, אני משתמש בתפיסתו של פרויד נגד פרויד עצמו וסבור שטרם הוכח שהוויתור על הפנטזיה הזו הופך את הקיום האנושי ככלל למספק יותר. לא מזמן ראה אור ספר שיחות עם סופרים ביחס לאמונה באלוהים בשם “מי מאמין”. באחת השיחות בספר סיפרה הסופרת האמריקאית פאולה פוקס, שמגדירה את עצמה כלא מאמינה, שיום אחד כשהתנגשה בטעות בשליח ביקשה ממנו סליחה. השליח נזף בה: “לעולם אל תבקשי סליחה, זו עדות לחולשה!”. אני חושבת, אמרה פוקס, שההערה שלו מסגירה היעדר חינוך דתי. אני מזדהה עם הטענה הזו. הרי כשאנו, חילונים ודתיים, מבקשים לתאר מישהו שהתנהגותו שחצנית ואנוכית, אנחנו אומרים ש"פלוני – אין לו אלוהים". אנחנו לא אומרים: “פלוני – אין לו ערכים ליברליים". איננו אומרים "פלוני – אין לו סופר-אגו". השפה מכירה בכך שיש קשר מסוים בין אמונה להתנהגות מוסרית.
אבל דווקא משום כך, כלומר משום שהאמונה באלוהים אכן יכולה לשמש כרסן מוסרי, מצאתי את עצמי מודאג מנתון אחר שבסקר. לפי הנתון הזה 70 אחוז מהיהודים הישראליים מאמינים שהיהודים הם "העם הנבחר”. כעת, בתוך עמנו אנחנו יושבים. אנחנו יודעים שאולי איננו גרועים משאר העמים, אבל קשה-קשה לטעון שאנחנו טובים מהם. גם רבי יצחק מברדיצ'ב, "סנגורן של ישראל", אני משוכנע בכך, היה מתקשה לטעון כך היום. אנחנו מדינה עם הפערים הכלכליים הגדולים ביותר בעולם המערבי. אצלנו – ידו של איש באחיו, ואם לא באחיו ממש הרי שבכיסו. אנחנו שוללים זכויות בסיסיות מעם אחר, וגם אם אנחנו בעלי השקפה ימנית וסוברים שאין לנו ברירה אלא לעשות זאת, אני סבור שאנחנו יכולים להכיר בכך שהמצב הזה רחוק מלהיות אידאלי. אפילו מבחינה אסתטית גרידא, חוצותינו אינן נאות ואיננו יודעים לשמר את יפי ארצנו. לטעון שאנחנו העם הנבחר סתם כך, ואינני מתייחס לגישות מתוחכמות יותר ולפיהן אנחנו העם הנבחר בפוטנציה בלבד (“אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהן עולים עולים עד לכוכבים, כשהן נופלין נופלין עד עפר”, כדברי חז”ל), גישות שאינן, יש להניח, מוכרות למרביתם-ככולם של משיבי הסקר, הרי זו הכחשה מגוחכת מצד כל מי מאיתנו שביקר ולו ליום אחד באחת מארצות המערב המתוקנות, שהנן "נבחרות" הרבה יותר מאיתנו בפרמטרים רבים. אמונה נאיבית שאנחנו "עם נבחר" מעודדת התנהלות נרקיסיסטית ואטומה. התנהגות שהינה גם מסוכנת מבחינה קיומית גרידא: מי שחושב שהוא "עם נבחר" עיוור לסכנות האורבות לקיומו מתוך אמונתו המופרזת והמופרכת בכוחו. אם כל ערס, פרחה או פקאצה ישראליים מצויים, גם אם לא רצויים, אם כל סתם-אחד מאיתנו, שמשתדל לגמור את החודש ולהתנהל איכשהו בחיים האלה, חושב שהוא עם נבחר, התוצאה יכולה להיות בדיוק אותה התנהגות שחצנית, אנוכית ודורסנית, שאותה אמונה באלוהים יכולה כאמור לסייע במניעת צמיחתה.
בקיצור, יש סתירה בין שתי תוצאות הסקר: מי שחושב שהוא "עם נבחר" יכול בקלות להגיע לכך ש"אין לו אלוהים".

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

אחת ללא מעט זמן, מופיע בעיתונות, הישראלית או הבינלאומית, מאמר עקרוני על החברה העכשווית שמתעלה מעל שטף האירועים. מאמר כזה ראה אור לפני כמה שבועות במגזין האמריקאי "Vanity Fair”.
כותבו הוא קורט אנדרסן והוא מתייחס לפער האדיר שקיים בתרבות העכשווית בין חדשנות טכנולוגית לאי-חדשנות תרבותית. לפני עשרים שנה, מזכיר אנדרסון, האינטרנט היה ידוע רק באקדמיה, המחשבים האישיים היו מעין מכונות כתיבה וחישוב משוכללות שלא ידעו לנגן מוזיקה ולהציג סרטוני וידאו, האימייל והטלפונים הסלולריים היו עדיין חידושים נדירים. הגנום טרם פוצח, בן לאדן לא הוזכר ב"ניו יורק טיימס" והכלכלה הסינית הייתה שמינית מגודלה היום. אבל, טוען אנדרסן, מה שמעניין הוא שהמראה של העולם (אם נתעלם מהשינוי הדיגיטלי) לא השתנה הרבה בשני העשורים האחרונים. הפרדוקס הוא שהעולם העכשווי נראה כמעט אותו דבר מסוף שנות השמונים ועד ימינו. הרי אין סיכוי שתראו סרט אמריקאי מ-1972 ותחשבו שהוא מתרחש ב-1992. פאות הלחיים, הצווארונים, הסיגריות, המכוניות – לא יותירו מקום לספק. דלגו 20 שנה לאחור, ל-1952, לפני הרוקנרול, הגלולה למניעת היריון ווייטנאם, ושוב לא תוכלו לטעות במיקום ההיסטורי. כך לאורך כל המאה העשרים, בקפיצות של כעשרים שנה – הבגדים, התסרוקות, המכוניות, הפרסומות, חפצי הבית, הארכיטקטורה, השתנו דרמטית מתקופה לתקופה. אך התחלופה שהורגלנו אליה לא הוגבלה לשינויי סגנון חיצוניים. גם מבחינה תרבותית ממוקדת חלו שינויים דרמטיים בעבר.סרט משנות החמישים כמו "חופי הכרך" שונה דרמטית מסרט משנות השלושים כמו "זה קרה לילה אחד" או מסרט משנות השבעים כדוגמת "התפוז המכני". המוזיקה של דיוק אלינגטון משנות השלושים שונה דרמטית מניל יאנג של שנות השבעים או מהזמרת הפופולרית פאטי פייג' משנות החמישים. בספרות, דורם של וירג'יניה וולף וג'ויס, שונה מאד מדורם של הנרי ג'יימס ואדית וורטון, ואילו רומן המלחמה של המינגוויי, “למי צלצלו הפעמונים", שונה לחלוטין מרומן המלחמה הגדול של הדור הבא, "מלכוד 22” של ג'וזף הלר. ואילו כשאתה מסתכל על ההבדלים בין 2012 ל-1992 אתה נוכח שהמוזיקה, הסרטים והספרות מעולם לא השתנו מעט כל כך בהשוואה. ליידי גאגא החליפה את מדונה, אדל את מריה קארי, אבל אלה לא באמת הבדלים משמעותיים. הראפרים המובילים בתחילת שנות התשעים עדיין מובילים היום. בספרות, יצירות שאפתניות משנות התשעים, כמו אלה של דוגלס קופלנד (“דור האיקס") ומרטין איימיס, לא התיישנו. ישנם כמה הבדלים, ואנדרסון מונה אותם (למשל, שכיחות הקעקועים והפירסינג), אבל אלה מינוריים בהשוואה להבדלים בעבר. אדם שישוגר אלינו מ-1992 לא ייראה לנו מוזר ומגוחך כפי שהיה קורה לכל אדם שהיה משוגר עשרים שנה קדימה במאה וחמישים השנים הקודמות.
לפני עשרים שנה בדיוק חזה פוקויאמה את "קץ ההיסטוריה". אם במישור הפוליטי פוקויאמה אולי שגה, הרי שאנחנו אכן בקץ ההיסטוריה התרבותית. באמנות, בבידור ובסגנון (style) – אנחנו שרויים בקיפאון.
כיצד להסביר את הקיפאון התרבותי הזה, המלווה לעתים בנוסטלגיה "פוסטמודרנית" לעבר? אנדרסן מעניק כמה הסברים מאלפים. הראשון (והמעניין ביותר לטעמי): הדבקות במוכר היא ראקציה קולקטיבית לא מודעת לשינוי התזזיתי בטכנולוגיה, בכלכלה ובמצב הגאופוליטי. אנחנו מבקשים שלפחות התרבות שלנו לא תשתנה. ככל שהאינטרנט מתפתח, הסמרטפונים משתכללים, הכלכלה מתערערת, סין צומחת והטרור מאיים – אנחנו נאחזים בישן להורדת מפלס החרדה.
הסבר אחר שנותן אנדרסן כלכלי בטיבו: הצורך לחדש ללא הרף מצריך משאבים כלכליים. בעידן של כלכלה עומדת במקום או שרויה במשבר, היצרנים מעדיפים גישה שמרנית. הקפיטליזם בנוי אמנם על מה ששומפטר כינה "הרסנות יצירתית", חדשנות בלתי פוסקת, אבל בעידן של כלכלה במשבר אף אחד אינו מעוניין שהעסק שלו הוא זה שייהרס, ולפיכך מכתיבה הכלכלה היעדר שינוי.
אבל יש גם אפשרות אחרת, עוד פחות מלבבת. ייתכן וזהו סימן לשקיעה, שקיעת התרבות המערבית. כמו התרבות הרומית, ייתכן שאחרי כמה מאות של חדשנות תרבותית בלתי פוסקת אנחנו גולשים לימי ביניים חדשים של מים עומדים.

למאמר המלא: http://www.vanityfair.com/style/2012/01/prisoners-of-style-201201

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"
רשימה שנייה משתיים

בהתבוננות ילדית במכוון, הרי שיש בהיעלמות מושג האוטופיה החברתית מחיינו מהמפתיע. הישגיו של המין האנושי כיום מדהימים. הנחתנו אדם על הירח, שכפלנו כבשה, רשתות התקשורת שלנו יכולות לחבר בינינו באופן פנטסטי. היאך דווקא בתקופה מנצחת כזו בתולדות האנושות הפכנו ספקנים וחשדניים כל כך ביכולתנו ליצור אוטופיה חברתית? הצלחנו כיום להגיע להישגים שבעבור בני אדם בעבר היו נראים מעשי כשפים, ודווקא בדיון שליווה את האנושות מקדמת ההיסטוריה, כיצד לסדר את החברה כך שתביא למרב האושר למרב האנשים, לא התקדמנו הרבה מאז היוונים. דווקא במשימה שכביכול אינה מסובכת כמו הנחתת אדם על הירח, סידורה של החברה באופן רציונלי, הרמנו ידיים. נכון, תוחלת ורמת החיים שלנו גבוהות בהרבה משל רוב העידנים הקודמים בהיסטוריה. אבל ההתקדמות הזו מוגבלת להתקדמות במספרים מוחלטים. ביחסים בתוך החברות העכשוויות, הרי שאי השוויון בתוך החברה שלנו דומה, ולעתים אף עולה, על תקופות רבות בהיסטוריה. אך לא רק זאת שאי-השוויון בחברה שלנו גדול. צרכינו פרו ורבו במידה שווה לפחות ליכולתנו הגוברת והולכת לספקם. כך שתחושת השפע שלנו אינה בהכרח מוחשת לנו יותר מאשר נהנו אבותינו מהטובין המצומצמים בהרבה שעמדו לרשותם. כפי שטען האנתרופולוג האמריקאי, מרשל סאלינס, לא בטוח כלל וכלל שחיינו טובים יותר מחייהם של הציידים-הלקטים הפרהיסטוריים.
האם בזמן מתקדם כל כך בהיסטוריה האנושית איננו מסוגלים להמציא דבר מה טוב יותר מ"קנאה ממוסדת", כפי שכינה הסוציולוג דניאל בל את החברות המערביות התחרותיות? האם אחרי אלפי שנות התקדמות מדעית איננו יכולים להציע לחברה שלנו אורח חיים רגוע ושלו יותר מאשר הציעה הפרהיסטוריה האנושית?
כמובן, הסוגיה הזו רחבה מכדי שאוכל להתמודד אתה. אבל אני רוצה להעיר על נקודה אחת מרכזית באשר לתרבות העכשווית. אם החזונות האוטופיים בעבר הציעו חזון לגאולתה של החברה, הרי שכיום, צורכיהם המורכבים של בני האדם הפכו בחלקם לאנטי-חברתיים בבסיסם. חלקים בנפשנו כיום אינם רוצה ליטול חלק בחברתי כלל וכלל וחלומם הכמוס הנו אף דיקטטורי.
אציין שתי תופעות מרכזיות בעולם העכשווי שמבטאות את הנקודה: התשוקה לסלבריטאות וצריכת הפורנוגרפיה.
התשוקה להיות סלבריטאי הוא רצון לנטוש מאחור את ההמונים האנונימיים. התשוקה הזו, המפעמת בעוז בחלק מאיתנו ואולי ברובנו חלק מהזמן, היא פנטזיה אישית, אוטופיה מופרטת, שעומדת בעימות חריף עם מחויבות לחברה בכללותה. היא מושתתת על אי-שוויון, כי הרי לא ייתכן שכולם יהיו סלבריטאים, הסלבריטאות תאבד כך ממשמעותה.
גם הפורנוגרפיה, שנוכחותה באופנים מגוונים, מהקל אל הכבד, בתרבות זמננו, היא תופעה לא שולית, מציעה למשתמש סוג של אוטופיה: גן עדן מיני שבו כל תשוקותיו נמלאות מיד ובאופנים הפיקנטיים ביותר שרוחו חושקת בהם. אך גם זו אוטופיה אנטי חברתית במהותה. כי בפורנוגרפיה הזולת כיצור אוטונומי מסולק מגופו ומוכפף לצרכי המשתמש. בפורנוגרפיה, כל "הפנים" (פ"א בשווא) של הזולת מסולק, מסולקים עברו ועתידו ורצונותיו העצמאיים. נותר רק גופו העכשווי ורצוי הצעיר המזומן לסיפוק המשתמש.
לפיכך, את המבוכה שחלקנו חשים ביחס לחזון האוטופיה בתקופתנו ניתן להסביר לא רק כהכרה מרירה בקושי להגשימו. ניתן להסבירו גם בהכרה המפתיעה שהגשמת אוטופיה חברתית בזמננו כרוכה לאו דווקא בהרחבת החופש והחוויות האנושיים. ייתכן כי הגשמת אוטופיה מזקיקה לחנך את בני האדם שחופש הרצון הבלתי מוגבל מסב להם יותר סבל מאושר. זו הכרה לא נוחה למי שהורגל לראות באוטופיה הרחבה ושחרור ולא הגבלה וריסון.
אבל, אולי, אי הנוחות כלפי מושג האוטופיה החברתית שחשים חלקנו נובעת גם ממצפון רע: אנחנו מזדהים עם האוטופיות המופרטות. זו הנקודה היותר מסובכת לטעמי, בניסיון להציע חזון אוטופי לזמננו. הן התשוקה לסלבריטאות והן הפורנוגרפיה, למשל, הנן תופעות בעלות גרעין אמת. לכולנו, בעולם אידאלי, מגיע שיעניקו תשומת לב מרבית או שתשוקותינו תסופקנה במלואן. אם אנחנו רוצים לחשוב על הצעה אוטופית חברתית רצינית בעידננו, אנחנו צריכים לחשוב איך פותרים את האתגר שמציבות האוטופיות המופרטות העזות שפועלות בו.