הדברים שלהלן אינם בגדר רשימת-ביקורת אלא בגדר רשימה-רשימתית, כלומר פרי התרשמות ולא פרי קריאה חמורה ומדוקדקת של כל מילה, עליה אני מקפיד בספרים שאני מבקר בעיתון. בקיצור, בעיון בחוברת "מעין" הרשיתי לעצמי לזנוח באמצעם טקסטים – בעיקר שירים – שלא שבו את לבי; לא משום זלזול ודעה מוקדמים, חלילה, אלא מקוצר זמן ואיזו תפיסה פואטית שלי, הנוגעת לשירה (שאנסה להציגה בהמשך).

עם זאת, רציתי לשתף אתכם בהתרשמויותיי משלוש השעות (בערך) שביליתי עם כתב העת (מגזין? באיזה כינוי להשתמש על מנת לא להיחשף כלא-קוּלי, חלילה?) – שלוש שעות בהן המתנתי בהיכל איי.בי.אם בגבעת שמואל, שכן לדגי זהב נרגשים בבריכת הלובי שם, לתיקונו של המחשב שלי –  שיש בו, כלומר בכתב-העת, חשיבות מסוימת.

קודם כל, רצוי, לטעמי, להפריד בין "מעין" כתופעה חברתית-תרבותית – והוא תופעה, בהחלט! – לבין "מעין" כמקבץ של טקסטים בעלי ערך אימננטי-מהותי כזה או אחר.

אומר מייד, שאומר מייד, שכתופעה תרבותית-חברתית "מעין" הוא תופעה – ובכן: תרבותית-חברתית – מעודדת ביותר. כי יש כאן מרד. מרד של צעירים תל אביביים, שאינם מוכנים להיות מדורגים בשיטה הנהוגה בישראל מאז שנות ה – 90. כלומר, לפי כספם. יש כאן מרד, מרד נואש לפרקים (ועל כך מייד!), מבדח לעתים, משמח עמיתים (למרות בוסריות ניכרת במחשבה הפוליטית). בקיצור: יש כאן ניסיון מוצלח ליצור בוהימה אורבנית. ניסיון לרווח כך מעט את אופציות הקיום של צעירים בישראל ובתל אביב (מי שרוצה לעשות כסף, אדרבה, שיעשה, אבל שזו, כלומר ההתברגנות, לא תהפוך לדרך האקסקלוסיבית לקיום, לאתוס מחייב). ניסיון, שלטעמי, צולח. אי לכך: שאו ברכה הוגי "מעין"!

וזו עוד נקודה חשובה שאומרה מייד. הנה אני אומר, ממש עכשיו. הנה: בניגוד לדימוי העולץ של "מעין" (שנפלו בקסמו, כנראה, שני אנשים מכובדים כמו מרדכי גלדמן וזלי גורביץ', שכתבו לגיליון הנוכחי שני שירים עולצים ולא מעניינים כל כך, כדברים אחרים שלהם שקראתי), התכנים העולים מהיצירות כועסים. כועסים על חברה שהשתעבדה להון הגדול, לטכנולוגיה, אפילו, כמדומני – לא להאמין! – לסקס הקר, ודאי של"כיבוש" (ועל כך מייד!!). כי, שוב, "מעין" הוא, בעיניי, מרד של צעירים אורבניים בני המעמד הבינוני (ומטה), שלא מוכנים להיכנע ליאפיזציה של הצעירים בישראל, לאוניפורמיות של השוק התאגידי. ומכיוון שהיאפיזציה וכו' דומיננטית – הכעס המוצדק.

אבל כשמגיעים לטקסטים עצמם, העניינים מורכבים בהרבה, ליתר דיוק: לא מורכבים, הרבה פעמים. יש כמה פנינים, בעיקר בתחום המניפסטים (ועל כך מייד!!!) אבל צריך לפצח הרבה צדפות על מנת להגיע אליהן.

אולי אפתח בנושא הכאוב של השירה. הדרך הנכונה לקרוא שיר, לטעמי, היא לקרוא אותו פעם אחת, באותו קצב בו קוראים טקסטים אחרים, ולשאול את עצמך מה השיר העניק לך. שיר צריך לפגוע כברק ואם לא כך קורה אני לא נשאר לחכות לרעם המתמהמה. משורר צריך לשוות נגד עיניו אדם טרוד שעליו ללכוד אותו באחת. כן, כמו קופירייטר – רק בלי אלמנט הזנות. וב"מעין" הברקים השיריים מעטים.

אולי אפתח מעט את הנקודה. מי שאינו אלתרמן – ורובנו איננו – לא יכול לדרוש מהקורא שלו להשתהות ולפענח את צפונות-שירו, כך שבתום מעשה הפענוח הכספת השירית תימצא דלה בשלמונים. האידיוסינקרטיות השירית היא המכה של דורנו. הציפייה הנרקיסיסטית (שכולנו, כולנו לוקים בה, אפילו מבקרים חמורי סבר!!!!!), שמישהו ישהה קצת אצלך ויבין את הסבך שלך, בלי שתסייע לו להבין, בלי שתעשה אתה, המשורר, את העבודה, היא המגפה (אחת המגפות; ועל כך מייד!!!!) של הכתיבה השירית העכשווית.

חבר'ה (עוד אומרים חבר'ה?) – זה לא ילך כך. שיר צריך להעניק לקוראו דבר-מה, להיות מופנה החוצה. שיר לא נועד להוכיח לכולם כמה המשורר מורכב, מיוסר, סקסי, מגניב או מתוחכם. בשביל זה יש תוכנית ראיונות עם ליאור שליין. שיר לא נועד לקחת – תשומת לב, הערצה – שיר נועד לתת. (זה מעט יותר דיאלקטי מההצגה המעט פשטנית לעיל: שיר נועד להעניק דבר-מה ועל הדרך יכול גם לספק את תשוקת הטווסות של כותבו. אבל "על הדרך" לא באם (אמא של) הדרך).

וזו הבעיה הראשונה בשירים ב"מעין" – האידיוסינקרטיות. למשל, של המשוררת, ש"מעין" הקדיש לה חוברת: ואן נויין. ברור שמדובר בבחורה אינטליגנטית, בעלת חיי נפש אינטנסיביים, עברית עשירה. אבל מה היא נותנת לי כקורא? קשה קשה להבין. במאמץ מסוים אני יכול להבין (אני לא ממש מטומטם, רק קצת). אבל אני לא רוצה להתאמץ – זה העניין! אני רוצה שהמשורר יתאמץ לחשוב טוב טוב מה יש לו לומר לי ואז להגיש לי את זה מוכן, מוחלק.

יש לנויין משפטים יפים, יפים מאד אפילו, פה ושם ("בתקופה שהמלים/התעלו מעל הנאות הגוף/ לפני שצמחו כל גורדי השחקים" – מצוין, מצוין!; "תשאל מאיפה באתי, אשיב/ באתי מהריקבון./ מאיפה באתי, אתה שואל/ כלומר, ההורים?" – יפהיפה!)) , כן, קצת עניינים חברתיים, קצת עניינים פנים-משורריים. אבל הכאוס שמקיף אותנו לא מקבל סדר רגעי בעקבות הקריאה. וחשוב להבין: אידיאל הבהירות שאני קצת מטיף לו כאן בשירה אינו עומד בסתירה לדיסהרמוניה של המציאות, ליצריות שלה; אידיאל הבהירות אינו אידיאל "הנאורות". זה אידיאל פואטי שיכול לשכון עם ניהיליזם והדוניזם אידיאולוגים (מי שחפץ בם). אבל ניהיליזם מעובד ומוגש בצלילות כמנחה לקורא.

שירים רבים, רבים כאן, פשוט לא מובנים בקריאה ראשונה של קורא מיומן (יחסית). כמה שונה כל זה מהפזמון הבהיר של זמר הפולק וודי גאתרי ("הטבח של 1913"), המוגש כאן!

בעיה מרכזית נוספת, בצד האידיוסינקרטיות (שמאפיינת גם חלק מהפרוזה, שלא היה לי ברור מה מבקשים כותביה לומר, ושהתקבל הרושם שחלק מהכותבים בטוח שכתיבה שאינה ליניארית-כרונולוגית היא עדות חותכת לתחכום ספרותי), בשירים, היא תופעת העמקות המדומה. למשל, בשיר הבא של דנה פרנק:

"קשה לקרוא לזה רוח. ובכל זאת

היא גורמת לקצה הסיגריה שלי לפעום באדום

כמו לב שקראו בשם בעליו"

יש כאן שורת תקבולות: סיגריה פועמת ברוח (רפה)=לב (נרגש?) למקרא שם בעליו=(בהיחבא
: תקבולת לכלב הזוקף אוזניו למשמע שם אדונו)

אבל מה התקבולת "אומרת"? מה היא מוסיפה, מבהירה, מחדדת, בקשר ללב שקראו בשם בעליו? הרי ברור שלב שקראו בשם בעליו "פועם". אין צורך בסיגריה על מנת להבהיר זאת. התקבולת היא טאוטולוגית ולא מטאפורית. ואולי אחרת: התקבולת נועדה למצוא דימוי לסיגריה הפועמת, לא לרגש הניעור לשמעו של שם הבעלים. ולמצוא מטאפורה לסיגריה בוערת – ובכן, זו לא עבודה למשורר.

עוד דוגמה לעמקות מדומה, שירו של יוני רז פורטוגלי:

"מאחורי מרכז פרס לשלום

השמש."

זה "הייקו-אי" עמוק.

או שלא.

ובדיוק אותו דבר אצל יואל הופמן:

"עוד מעט אביב

אני רואה בחלום

אשה גרוזינית".

עמוק. או שלא.

כך הם גם השירים "האקספרימנטליים" של אוהד פישוף ועוד.

ולפעמים יש כאן מעט יותר מרק עמקות-מדומה. למשל, אצל באיו קמר בשיר בשם "ישראל":

"הארץ טובה לייבש כביסה". (זה כל השיר, כן? אבל כאן זה עובד)

והבעיה השלישית בשירים היא הפרובוקטיביות הפוליטית. מה אומר, ההקצנה הזו (למשל, אצל יפתח אשכנזי בשיר "וידוי של כתב צבאי", על משגל עם הרמטכ"ל רפול) מעוררת חשד שיש כאן בעצם אי-אמון בשירה ופנייה לעבר הפרובוקציה הפוליטית על מנת להחיות את הגופה.

אבל בצד זה יש כאן הברקות וחביבויות של שירה היתולית-פרחחית. לא יותר מהברקות וחביבויות אך גם לא פחות. למשל של שוהם מנלה ("הראיתי לאיילים/ זין וביצים/ והייתי המאושר באדם").למשל של איתי מאירסון (בשיר "לא אתחתן עם בתך"). של אהרן שבתאי (בשיר "כרוז מס 1. לתלמידי כיתה י"א"). או של מיכל כהן: "מתחת לבגדים רטובים/ לאברי מין מקופלים/ ברך נמתחת/ מושב לידי/ פלאפון חם"- "גברים במונית שירות", שם השיר). קצת התגנדרות ב"נועזות" – אבל חביב. וכך יעל פרידמן: "את הנשים שלך/אתה מחליף/בזריזות/שבה משנים גופן במחשב./חבל שהגודל שלך/ נשאר קבוע". חביבים השירים העוסקים במצב המשוררים הקונקרטי, כמו שירו, "במרתף ההוצאה לאור", של עידן קטייפה. או של מאיר קובלסקי.

ויש כאן עוד תופעה, תופעה מעניינת. "שירה אורבנית", אני קורא לה, אבל לא במובן השגור אלא במובן זה שאין זה שירה גדולה ו"אוניברסאלית", אבל בהחלט שירה, כאמצעי תקשורת לגיטימי ומלא-חן במציאות אורבנית. כך למשל השיר המקסים של נמרוד קמר על חנות צילום המסמכים המיתית "גלסי". ("בחנות לצילום מסמכים גלסי/ כל העכברים דביקים/ כל המקלדות טחובות/ אבל יש להם אופיס 2007 וכו'"). או שני שירים נוספים שלו על יחסים בינו לבינה (כמו שהיו אומרים אצלנו ב"בני עקיבא") "התפסן" ו"תיבה". דוגמה נוספת לשירה אורבנית חיננית היא שירה של אורית גת: "אהבתי אותך כתירוץ/ לנסוע על גשר מעריב מצפון וכו'". שוב, צורת תקשורת חיננית בקהילייה אורבנית. ריוויינד קצר: הנה, אגב, דוגמה לשיר, "התפסן" של קמר, שעם קצת עבודה היה משתפר: "את מרגישה את / המגנט? כמו תפסן/ קפיצי עם קרח יבש/ שהולך ונמס עד/ שניפגש" – את המגנט של הפתיחה אפשר להשמיט. סתם דימוי על דימוי. והשאר מקסים. גם השיר של צ'יקי (אחד האנשים היחידים שמצחיקים אותי – בהומור האירוני-נואש שלו; ולא, איננו מכירים, מלבד מבטי זימה הדדיים בבית קפה ולחיצת יד אחת) מתחיל טוב מאד – השיר "סדנת הדיג של בכירי המשק" – ומאבד, לטעמי, את הפאנץ' בהמשך. שיר נאה יש גם לסרג' אברבוך (הקצר מהשניים והמובן מהם). חביב השיר השני של דודו ויזר (המובן מהראשון). וכן של זוהר וגנר (השיר הראשון "האחוריים שלי").

באגף הסיפורים רבו הסיפורים שלא זיהיתי את הדרייב לכותבם, מלבד הרצון "לכתוב". יוצא דופן לטובה הוא הסיפור הנאה-במידה של גלעד מאירי, ששלדו הרעיוני מעט חשוף אבל הוא בעל ערך ומנסה לעמת את העולם הטכנולוגי-פרסומאי של הכסף עם מציאות תמה של אי בודד, באמצעות התרסקות של שתי נשות עולם ההווה המעודכנות ("ריטה" ו"קטיה") ועוזרתן בת עולם העבר ("יונה") על אי בודד. סיפור ישר ולא מתחכם הוא "מוזיקה אמיתית" של דוד פרץ. וסיפור בשל לחלוטין, או כמעט לחלוטין, והיחיד הבשל בקובץ, הוא סיפורו (סיפורה?) של תמיר לינהרט. סיפור עם דקויות ספרותיות על קנאה בין שתי חברות, המשתמש, כלומר הסיפור, בסטיות מכוונות ממסלול הסיפור על מנת ליצור אפקט קומי (א-לה "אבל אין זה מענייני" של ממו"ס).

המאמר של נועם יורן על "חרוזי החיים והמוות" של עוז מאתר נכונה את הגזענות בספר אבל האשמת הלאומיות בכל היא אוטומטית וכל כך מעייפת. בכלל, עמוס עוז הוא לא "סופר לאומי", כמו שמאשימים אותו אינטלקטואלים פוסטים. דוד שלי המתנחל שונא את עמוס עוז. עוז הוא נציג של אשכנזיות מסוג מסוים. של "מרץ", בקיצור. ולהכתיר אותו כסופר לאומי על מנת לקעקעו זה קל מדי. קל לשכוח זאת, אבל "השמאל הציוני" הוא מיעוט בחברה הישראלית. בהמשך, יורן טוען שהמשגל האימפוטנטי המתואר בספר, הוא מעשה כוחני יותר ממשגל צולח. מה אומר, יש כאן ברק (כי האימפוטנט מקבל גם אמפטיה) אבל יש כאן סוֹפיזם פוסט-י אופייני. גם אני לא התפעלתי מהרומן הזה אבל כשסופר מרכזי כעוז מספר על משגל מביש יש כאן גם אומץ לא רק סחטנות רגשית.

המאמר של צ'יקי ארד על אריק איינשטיין, בו הוא מתפלמס עם אריאל הירשפלד, חושף את אותה אוטומטיות של הרדיקלים שבמאמרו של יורן: השמאל הציוני מהוסס ואילו אנחנו נחרצים!! אנחנו לא יושבים על הגדר רגל פה וכו'!!! המכניות הזו בטיעון, תאוות ההקצנה הזו, יש בה, במחילה, משהו מגיל ההתבגרות. בכלל, העובדה שמישהו נחרץ ויוצא מהא-פוליטיות אינה אומרת, כשלעצמה, שהוא צודק. מה לעשות, לפעמים המציאות מזמנת מצבי מבוכה. העובדה שמישהו סכיזופרני אינה אומרת שהמציאות עצמה לא מתעתעת ואמביוולנטית.

מעניינת באופן מתון המסה של אהרן שבתאי "להיות משורר".

טקסט חזק הוא ההספד של חיים דעואל לוסקי לאביו הפרטיזן, ממנו שאב הבן כוח לעמוד על כבודך כבן אדם גם מול מערכות אדירות. מרגש.

אבל הטקסט החשוב ביותר ב"מעין", ושבגללו אולי הכל היה שווה, הוא ה"סמי מניפסט" של גליה יהב "השוק והשדה". יש כאן ניתוח וראייה חדים, ללא רחמים עצמיים ותוך היעזרות במושגים של בורדייה (בורדייה של "על הטלביזיה", אם הבנתי נכון, כלומר, בורדייה-המאוחר, להבנתי, כי נראה לי, ואני צריך לבדוק זאת, שבורדייה עצמו הבין, מעט במאוחר, שמושג "השדה" שהגה יכול גם לשמש את מקעקעי "השדה"), של מצב האמנות בשוק החופשי וצידוד זהיר בקבלת תמיכה מהמדינה, כמחסום בפני כוחות השוק.

היופי במניפסט והכוח שלו נעוץ בהבנה (ובדימוי) שהבחירה בין השוק למדינה היא כמו הבחירה בין קסם הסטוץ עם חתיך/כה-על לבין מערכת יחסים, משעממת מעט, אך בטוחה. המטאפורה הזו היא עקרונית לא רק בשדה האמנות אלא בבחירה שלנו בין סוציאל-דמוקרטיה לליברליזם פרוע. הוויתור הנפשי שכרוך בסוציאל-דמוקרטיה אינו קל ופשוט. זה ויתור על פנטזיה תמורת ביטחון. ואנחנו, כרווקים, מבינים זאת היטב.

אני מקווה שהכותבים והעורכים יקבלו את הביקורת ברוח טובה. תמציתה היא: לכותבים – לסנן את החומרים שאתם שולחים (גם הכותבים שציינתי בביקורתיות את כתיבתם, הם בעלי כישרון אלמנטרי); לעורכים – לערוך יותר.

להלן  מאמר שכתבתי לפני פחות משנה ונגנז מסיבות שונות. המאמר נכתב בעקבות הופעתם של מסמכי "החזון" השונים של ערביי ישראל. הניתוח והדיון שלי בסוגיית ערביי ישראל ומסמכי "החזון" שלהם הם דיון וניתוח של מבקר ספרות יותר מאשר של מומחה לנושא  (סוציולוג, משפטן, איש מדע המדינה, פובליציסט בקי ורגיל  וכד');  כלומר, דיון וניתוח של מי שמקצועו מלמד אותו לקרוא טקסטים ולדלות  סב-טקסטים. אולם, ייתכן, וכמה קוראים ימצאו בדיון ובניתוח האלה  תועלת, או יתרמו מתבונתם בתגובות לדיון (אם יתפתח אחד כזה).

על הצדדים החיוביים במסמכי החזון של ערביי ישראל מנקודת מבט יהודית-ישראלית

אריק גלסנר

קשה ליהודי-ישראלי לקרוא את מסמכי החזון של ערביי ישראל ובראשם "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל", של וועדת המעקב העליונה לערבים בישראל וראשי הרשויות המקומיות הערביות (להלן "החזון"). אבל הקושי הזה נחלק לשני סוגים: קושי פוליטי וקושי מוסרי. ואולי, בהתאמה: קושי קל וקושי קשה.

הקושי הפוליטי: המסמכים מציגים בחזיתם תפיסה של הציונות כמעשה קולוניאליסטי ואינם מכירים בזכותם של היהודים-הישראלים לבית לאומי אקסלוסיבי. "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב, הוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות", נכתב בפתח "החזון".

זו עמדה עגומה מבחינה פוליטית בהקרנה שלה על עתיד יחסנו, היהודים-הישראלים, עם האוכלוסייה הערבית בישראל.

אבל זה אינו קושי מוסרי ולכן הוא קושי קל. כי העמדה הזו של ערביי ישראל כלפי מדינת היהודים אינה עומדת בבחינה מוסרית והיסטורית. אולי לא יהיה מיותר, לאור המבוכה שלעתים תוקפת חלקים בציבור היהודי בישראל, לחזור ולהדגיש את ההבדל בין המציאות של היהודים בישראל לבין המציאות הקולוניאליסטית של, למשל, המתיישבים הצרפתים הקולוניאליסטים באלג'יר בשנות החמישים של המאה העשרים. כשסבתא שלי עלתה לארץ מליטא ב- 1934 היא לא הגיעה לכאן כהרפתקנית קולוניאלית. היא הגיעה מתוך קשר נפשי עמוק למה שהיא ראתה כארץ אבותיה. מתוחכמים ויודעים את התורה ככל שנהיה, אי אפשר להתעלם מתחושת הזיקה הלאומית – הפשוטה, הנאיבית, הלא מתוחכמת, נניח – של היהודים לארצם ההיסטורית. יותר חשוב מכך: לו לא עלתה סבתי ב – 1934 מליטא וסבי באותה שנה מפרנקפורט, סביר שלא הייתי כותב כלל את השורות הללו. כלומר, הציונות הייתה לא רק תנועה לאומית לגיטימית אלא גם הצלת חיים. ולבסוף: לנו, בהווה, בניגוד לקולוניאליסטים הצרפתים בשנות הששים, לנו כקולקטיב, לא לשמעון או לוי שמצאו משרת הוראה באוקספורד או בברקלי, אין "ארץ אם" לחזור אליה. אלה עובדות פשוטות אולם נוטים לשכוח אותן כשמשווים את הציונות לקולוניאליזם. מסמך החזון של ערביי ישראל ודאי ש"שכח" אותן.

אבל הקושי השני, כשקורא יהודי-ישראלי את המסמכים של ערביי ישראל, הוא קושי פנימי, קושי מוסרי, קושי קשה. כי העדות העולה בו על אפליית הערבים בישראל היא חמורה ואמינה. האפליה נעשית מעצם ההגדרה הפורמלית של המדינה כ"יהודית ודמוקרטית" וגם באופנים לא פורמליים שגורמים לציבור הערבי בישראל להיות הציבור העני ביותר במדינת ישראל.

אבל המסמכים נוקבים יותר מהמוסכמות הללו, הידועות-משכבר. כי החזונות מצביעים גם על אפליות נוספות; "החזונות" משכילים גם לנפץ שתי אשליות שהציבור הליברלי בישראל מסתתר מאחוריהן כשהוא מצקצק בלשונו נגד אפליית ערביי ישראל. האשליה הראשונה: אפליית הערבים בישראל נעשית רק ברובד הסמלי, של ההמנון, הדגל וכו', או נוגעת רק בזכויות הקולקטיביות של ערביי ישראל, אך אינה נוגעת בזכויות האזרח האינדיבידואליות של הערבים בישראל. האשליה השנייה: האפליה נעשית באמצעות מדיניות ממשלתית כושלת, הנוגעת לתקציבים, אך מערכת החוקים, המשפט והמדיניות הרשמית של המדינה אינה נגועה בה. הד"וחות והחזונות – ובעיקר נייר העמדה המרשים והמאופק של המשפטן ד"ר יוסף ג'בארין, "חוקה שוויונית לכל?", שנכתב בנובמבר 2006 למרכז "מוסאוא" – מערערים על צמד האשליות הללו. המסמכים מצביעים על כך שבסוגיות רבות, של קבלת אזרחות, למשל, של קרקע ודיור, לדוגמה, מעוגנת אפליית האזרחים הערבים בחוק. למשל: בן זוג של יהודי ישראלי שמבקש לעלות לארץ מקבל אזרחות אוטומטית וזכויות עולה ובן זוג של אזרח ערבי לא. או למשל: במנהל מקרקעי ישראל יש ייצוג חוקי ל"קרן הקיימת לישראל" ול"סוכנות היהודית", גופים שלפי טבעם הם ליהודים בלבד. היוצא מכך: זכויות אזרח אינדיבידואליות (אזרוח, הזכות לקרקע) ניתנות באופן לא שוויוני בדרך פורמלית, לא רק כמדיניות קלוקלת של ממשלה זו או אחרת, לא רק כשלילת זכויות קולקטיביות.

לדעת כותב שורות אלה, הדרך להיחלץ מהקושי הקשה, הקושי המוסרי, שמציב הדו"ח, היא כפולה. הראשונה: הזכויות הקולקטיביות של ערביי ישראל אכן נפגעות והדרך לפצות על כך היא באמצעות הקמת מדינה פלשתינית, בצד המדינה היהודית, שתיתן ביטוי לסנטימנט הלאומי הפלשתיני כפי שמדינת ישראל נותנת ביטוי לסנטימנט הלאומי היהודי (הקמת מדינה כזו, עם זאת, תלויה גם בנכונות של הצד השני, נכונות שספק אם קיימת כעת). השנייה: אי-התעלמות והכרה בפגיעה בזכויותיהם של ערביי ישראל גם כאזרחים אינדיבידואלים וניסיון לצמצום הפגיעה הזו.

אך ההכרה וניסיון-הצמצום האלה אל להם, חשוב להבהיר, להוביל לויתור על זכותו של הרוב לעצב את המדינה בצלמו. למרות הפגיעה בזכויותיו של המיעוט הערבי, שתיוותר גם אחרי הקמת מדינה פלסטינית, מותר גם לרוב לשמור על זכויותיו. בנוסף: חתירה לצדק היא שאיפה נעלה אבל היא מטשטשת לעתים ערכים אחרים. החיים לא תמיד הוגנים, אבל לא רבים מאתנו יחלקו את כספם עם העני ברחוב רק משום שזה "צודק". "צדק" הוא ערך חשוב אבל כך גם "שימור עצמי" כולל "שימור זהות עצמי". כשל"שימור העצמי" מתווספת העובדה שהיהודים בישראל הם רוב, יש כאן גם משום "צדק". אנחנו, היהודים-הישראלים, נוטים לעתים לשכוח מה החשיבות בכברת אדמה בעולם שהיא הבית שלך. נוטים לשכוח, פשוט, כי כברת אדמה כזו קיימת בשבילנו. לא כדאי שהדרך להזכיר לנו את חשיבותו של "הבית הלאומי" תעבור באובדנו.

אבל בצד העניין העקרוני, שהוצג לעיל, וש"החזונות" מסייעים לחדד אותו ולכן תועלתם רבה, חשוב לומר שניתוח מדוקדק, צונן ולא מתלהם, של חזונות ערביי ישראל, מעלה צדדים חיוביים לא מעטים, שיש בהם גם לאוכלוסייה היהודית בישראל. הופעתם אינה – או אינה רק – מעוררת קשיים, מוסריים ופוליטיים, ופחדים, אלא גם מעוררת תקוות והיא אפילו במובן מסוים משמחת גם בשביל היהודי-הישראלי שמאמין בזכותם של היהודים-הישראלים לבית לאומי. בשורות הבאות אנסה לנתח את החזונות ולהסביר את אופיים, להבהיר את הסיבות הסמויות מהעין, לעניות דעתי, ליצירתם ולתוכנם; ניתוח, הסבר, הבהרה וסיבות שירככו, לדעתי, משמעותית את החששות מהם. כמו כן אמנה את הצדדים החיוביים בעליל של החזונות. אעשה כל זאת מהקל אל המשמעותי; מהשולי, המשתמע והמהוסס אל העקרוני.  

להמשך המאמר – http://www.notes.co.il/arik/42337.asp

פורסם בעיתון "מקור ראשון" ב – 2004

א

מעט אחרי פרסום ההודעה שהעונה התשיעית של "סיינפלד" ( 1997-1998) תהיה העונה האחרונה, אמר לי חבר שהוא שמח שהוא חי בזמן אמת שבו מתהווית לנגד עיניו יצירת מופת. זה כמו לחיות בסיקסטיז ולחכות לעוד אלבום של הביטלס, הוא אמר. החבר הזה שלי הוא איש ספרות אנין טעם, שמעדיף לקרוא את פרוסט במקור, והחיווי הזה שלו הפתיע אותי בהתחלה. אבל בהתחשב בכך שמה ש"סיינפלד" עשתה לעולם הסיטקום אינו שונה צורנית ממה שהריאליזם המיקרוסקופי של פרוסט עשה לרומן הריאליסטי הגמלוני הבלזאקי ניתן יותר בקלות להבין אותו.

יש משהו מעט קומי – הדומה, נניח, לניסיונותיו של קריימר להתחפש לפרופסור הולנדי מלומד על ידי תחיבת מקטרת, הנתקלת ללא הרף בדלתות, לפיו – בהלבשת ניתוח אינטלקטואלי על הסדרה המצחיקה ביותר בתולדות הטלביזיה. ג'רי סיינפלד, באחד מפרקי הסדרה, כשכבר החלו להתבהר מימדי הסיינפלדמאניה, טוען באוזני שוטר שמסרב להעניק לו שומרי ראש, שאין הבדל גדול בינו לבין "נשיא ארצות הברית", כיון שהוא "הקומיקאי של ארצות הברית"; בניגוד להנחת העבודה של מבקרי תרבות, אי אפשר לדעתי לדחות בקלות את ההסבר הכמו-טאוטולוגי להצלחה העצומה של הסדרה ( ש: למה "סיינפלד" הצליחה? ת: כי היא מצויינת), אבל עדיין יש מקום לבחון מה מרכיב את המצויינות הזו ומה יצירתה והתקבלותה של היצירה המסויימת הזו מעידות על "רוח התקופה".

בחמש עשרה השנים האחרונות ייצרה הטלביזיה האמריקאית שתי סדרות שההצלחה שלהן חרגה מהתחום – הלא-צר-בכלל, אמנם – של סדרת טלביזיה מצליחה. גם "סיינפלד" וגם "סקס והעיר הגדולה", הממוקמות שתיהן בניו-יורק, הן תופעות תרבות בה במידה שהן סדרות טלביזיה מצליחות, ובמובן זה אי אפשר להשוותן לסדרות אמריקאיות מצליחות אחרות כמו "חברים" או "אי.אר" ואפילו לא ל"סופראנוס". שתי הסדרות הללו טענו בין השיטין ובשיטין עצמן לייחוד גורד השחקים הטלביזיוני שלהן בקו השחקים המגורד של הטלביזיה לדורותיה, ויש מן העניין לבחון את הייחוד הזה של  "סיינפלד" וגם להשוות אותו בקצרה לזה של "סקס והעיר הגדולה".

ב

כל אחד יודע ש"סיינפלד" It is a show about nothing. שמעתי, לעיתים, את הציטוט הזה מאנשים שלא אהבו את הסדרה ; בעצם, מאנשים שלא היו מודעים לכך שהם מצטטים את הסדרה עצמה ולא את מבקריה. ב"ארס-פואטיות" הזו, בדיון אודות אופייה של הסדרה המוכנס לתוך הסדרה עצמה, מצוי המפתח הראשון להבנת ייחודה. כמו יצירות תרבות חשובות רבות לא יכלו היוצרים לדחוף את הדיון בבשורה האסתטית-תוכנית שלהם אל מחוץ לכותלי יצירתם. הוא חשוב מדי מכדי לא להיכלל בסדרה עצמה. המפיק הבכיר באנ.בי.סי שואל את ג'ורג' וג'רי: "אם התוכנית היא "על כלום" אז למה שאצפה בה?" וג'ורג' עונה בשביעות רצון מתנצחת: "בגלל שהיא בטלביזיה" (Because it is on TV). "כולם עושים משהו", מסביר ג'ורג' לג'רי בבית הקפה, "אנחנו נעשה כלום ( באנגלית זה נשמע הרבה וכו':  Evrybody is doing something, we will do nothing.).

אבל ההגדרה הזו מטעה, כיוון ש"סיינפלד" היא ההפך המוחלט מסדרה על כלום; היא סדרה על הכל. הטיעון הכמו-פוסטמודרני של ג'ורג', על כך שאנשים יצפו בסדרה רק בגלל "שהיא בטלביזיה", מטעה גם הוא; אנשים ידליקו טלביזיות רק בגלל שסדרה מוקפדת, עם מגע יד מובהק של "מחבר", כמו "סיינפלד" משודרת בה. כשג'ורג' וג'רי מפרטים למפיקים באנ.בי.סי את כוונתם הם מציעים תוכנית שיהיו בה רק דיבורים, בלי עלילה ושהם עצמם יהיו הדמויות הראשיות בה. כשהם מתבקשים להמחיש את כוונתם שואל ג'ורג' את המפיק מה הוא עשה בבוקר עד הגיעו למשרד. המפיק מפרט וג'ורג' אומר לו: הנה, על זה התוכנית! ג'רי וג'ורג' מוציאים במקצת את דיבת "סיינפלד" רעה. ב"סיינפלד" אין רק דיבורים ויש גם יש "עלילות" אבל גדולתה היא בהתמקדות שלה בפרטים הקטנים, שבהפרזה מטעה מכונים על ידי ג'ורג' וג'רי "כלום".

גם אופייה האוטוביוגרפי של הסדרה, המוצע על ידי השניים בסצינה המתוארת במשרדי רשת הטלביזיה, חורץ את ייחודה של "סיינפלד" להיות המסננת הצפופה שלוכדת את כל הפרטים שנשמטו מהכברות המחוררות של היצירות הטלביזיוניות שקדמו לה. תוכנית הפיילוט של "סיינפלד" שודרה ב – 1989. עד אז היה ג'רי סיינפלד, בן ה – 35, סטנד-אפיסט אמריקאי לא-אנונימי, אמנם, אבל עם רמת פרסום ממוצעת למדי. אבל אז הכניס סיינפלד את  ה –Have you noticed  הסטנד-אפיסטי לסיטקום האמריקאי, את ג'רי סיינפלד ל"סיינפלד", ושינה את מעמדו לתמיד. בדרך הוא שינה גם את תפיסתנו על גבולותיה של היצירה הטלביזיונית.

ה"שמתם לב ש" הנוקדני של הסטנד-אפיסט משליך על כל הדמויות בסדרה ונושאי השיחה ביניהם. אם "סיינפלד" אינה סדרה פוסט-מודרנית ( גם באספקט הז'אנריסטי של המושג) בכך שהיא משתמשת בציטוט מז'אנרים שונים ( דרמת מתח, סרטו של אוליבר סטון על רצח קנדי, הפאתוס של "מובי דיק" ועוד ועוד), כיוון שהציטוטים הרבים בסדרה הינם פארודיים, כלומר משמרים את משמעותו של "המקור" ובכך את משמעותה של הסטייה ממנו; אם "סיינפלד" מדגימה את חשיבות "המחבר", ואת ההבל בבשורה הפוסט-מודרנית על מותו, הרי שהיא אכן "פוסט מודרנית" במובן אחר. במובן שבו היא מלמדת אותנו על עושרם של "פני השטח" של החיים. מייבש הכביסה הוא מועדון הלילה של הבגדים; איזו חולצה לובשים ראשונה אחרי כביסה?; האם מותר להמשיך ולאכול אחרי פגישת פרידה מבת זוג?; קשר נחשב לקשר רק כש"היציאה" המשותפת בשבת בלילה מובנת מאליה; מדוע אין סלסה על שולחנות בתי הקפה? אלה הם הדגמות אקראיות לתהיות ולנושאים המעסיקים את גיבורי הסדרה. "פני השטח" המגוונים והמסועפים של החיים מקבלים בסדרה חשיבות עליונה. כבר בפרק הראשון, כשהשיחה בין ג'ורג' וג'רי גולשת משיחה על הזוגיות של ג'רי לדיון מעמיק על תפקיד הכפתור העליון בחולצה, מומחש אובדן ההיררכיות שמשקפת הסדרה יפה. כך גם הסצינה בה מעדיף ג'רי את המרק של ה"נאצי" על חברתו.

"סיינפלד" היא סדרה מילולית מאד. הירידה לפרטים, הנוקדנות וה"תוכנית על כלום", האמורות מגיעות לאפותיאוזה בסצינות הממוקדות בניתוחי מלל שונים. בסצינות הבלשניות הללו אפשר גם (לא חייבים, כמובן, אבל יש איזו הנאה אסתטית בהלימה הזו) לראות תואם בין "רוח התקופה" הפילוסופית לסדרה. בתיאוריה הפוסט-מודרנית ישנה התייחסות ל"פני השטח" של השפה כמייצרי משמעות על ידי "ההבדל" בין המסמנים. ב"סיינפלד" יש סצינות רבות בהם מחפשות הדמויות את המילה המדוייקת מתוך בחינת חלופותיה. מה הבחורה אמרה בדיוק? שואל ג'ורג' את ג'רי. "לא מצאתי חדר במלון נורמלי. אני חייבת לבוא לניו יורק ואולי ניפגש". ה"נורמלי", ה"חייבת" וה"אולי" חורצים לשבט את תקוותיו של ג'רי לצאת עם הבחורה. הזמנה לחתונה ימים ספורים לפניה היא אי-זמנה (unvitation ); ג'ורג' אינו רק art lover הוא גם art adorer; האם אתה משתוקק ( yearn) לפעמים?, שואל קריימר, שגמלה בו ההחלטה לנסות את מזלו כשחקן בלוס אנג'לס, את ג'ורג'. וג'ורג' עונה במהורהר: אני מתאווה ( crave ) אבל לא משתוקק.

ג

ואפרופו קריימר. הב יו נוטיסד שדמות סלפסטיקית כמו קריימר היא בעצם נטע זר בעולם הסיטקום?; לא רק ג'רי חד העין מקרין על אופייה של הסדרה גם קריימר חד התנועות עושה זאת. המעידות, ההתנגשויות, הביזאריות, פיזור הנפש וההופעה משליכים על עולמם "המהוגן" של שלושת הגיבורים האחרים והופכים אותו לביזארי ומלא מעידות מגוחכות. עולם העבודה של איליין וג'ורג' (כמובן, בפרקים שבהם ג'ורג' אינו מובטל) מגוחך לא פחות מההתנהלות של קריימר. 

"סיינפלד" היא סדרה חתרנית לאין ערוך בהשוואה ל"סקס והעיר הגדולה" ובהתחשב באתוס "המצליחני" האמריקאי. בעוד גיבורות "סקס והעיר" מעוצבות כיצרניות ובעלות משרות נחשקות, "ממש כמו גברים", "סיינפלד" בזה לרצינות התהומית של הקריירה בעולם האמריקאי. גם ניו יורק של "סיינפלד" היא לא ניו יורק הזוהרת של הכסף הגדול של "סקס והעיר הגדולה", אלא ניו-יורק השכונתית. הבדל מעמדי ניכר מבחין בין שתי הסדרות. ניו-יורק של "סיינפלד" היא ניו-יורק של מטה. ניו-יורק של חיפוש מקומות חניה, של מוכרי נקניקיות, שיש בה סניפי דואר, חנויות וידיאו וניקוי יבש, ניו-יורק של מלצריות שלעולם לא תהיינה שחקניות, שבה לאיליין יש שותפה לדירה.

שתיים (!) מתוך ארבע הדמויות אינן עובדות בעבודה כלשהי חלק ניכר מפרקי הסדרה. אני פורש, מודיע קריימר לג'רי התמה. אבל פורש ממה?! מתפלץ ג'רי. וג'ורג אחוז פלצות גם הוא במשרדי אנ.בי.סי: "אלה אנשים עם משרות, ג'רי". הסדרה גם מליאה במעשי פשיעה – זעירים, אמנם – של גיבוריה ( צילום סרטים פיראטיים, נהיגה במהירות מופרזת, גניבות מגניבות שונות) דבר שלא יעלה על דעתן של הגיבורות המהוגנות (מבחינת השמירה על הסדר החברתי) של "סקס והעיר".

גיבורי "סיינפלד" הם מבוגרים ילדותיים החיים בהווה נצחי, ללא אבולוציה מבגרת. גם במובן זה הם שונים מגיבורות "סקס והעיר", שמתמסדות. הרוח הילדותית המרדנית והעקשנית של יוצרי וגיבורי הסדרה חילצה בפתרון תסריטאי ברוטאלי את ג'ורג' מזרועות הנישואין לסוזן (היא מתה מליקוק מעטפות הזמנות-חתונה מורעלות). "את יוצאת עם גברים ילדותיים?" שואל ג'רי את אחת החברות שלו, ובפרק אחר מתווכח ויכוח מר עם ג'ורג' בשאלה האם לסופרמן יש חוש הומור. איליין מטיחה בג'רי שכל ידיעותיו בתחום התרבות מגיעות מסרטים מצויירים וג'ורג' ממליץ לאיליין להתעמת עם מכר שאינו אומר לה שלום ברחוב. הייתי עושה את זה בעצמי לו הייתי אדם אחר לחלוטין, הוא מעודד אותה. הרוח הילדותית הזו מותאמת גם היא, כמובן, ל"רוח התקופה".

במציאות ליברלית-ילדותית כזו הסכנה הגדולה ביותר היא "הנאצים". אבל "הנאצים" ב"סיינפלד" אינם הגזענים צמאי הדם מהשליש הראשון של השליש השני של המאה ה – 20. "הנאצים" הם בעלי הרצינות התהומית, חסרי ההומור, האנטיפוד של הקלילות הניו יורקית. כך הוא הנאצי של המרק וגם הניאו-נאצים בלימוזינה שאליה נקלעים ג'ורג' וג'רי. בהקשר הזה תוהה גם ג'רי אם אחרי אינספור פגישות במסדרונות מקום העבודה עדיין נותרה, בתקופה הרייך השלישי, ברכת ה"הייל" בין העובדים במלוא יציבותה וחומרתה.

ד

"סיינפלד" מעמידה בגלוי עולם ציני, מנוכר ואגואיסטי-ילדותי. גיבוריה לא מתחנחנים ומבקשים שיאהבו אותם, כמו הדמויות ב"חברים", אלא מציגים את בטנת הנפש לראווה. בהערת אגב: הצגה חשופה כזו מוסרית בהרבה מטשטוש או ייפוי המניעים "הנמוכים" של דמויות באינספור סדרות אמריקאיות, לפני ואחרי "סיינפלד". כבר עצם הבחירה (המקורית, ב – 1989) להציג חבורת רווקים במרכז הסיטקום ולא משפחה, חורצת במובן מסויים את טיב היחסים בין הגיבורים. לדוגמה, בפרק הדחוס – והדחיסות העלילתית חסרת התקדים של "סיינפלד", כמו גם שזירת העלילות ועלילות-המשנה ויצירת האנלוגיות ביניהן, הן מבעלות המניות הבכירות ב"סיינפלד" – על "הנאצי של המרק", מפקירה איליין את ג'ורג' להעיר לבדו לג'רי על חינחוני ה"שמופיז'" הדוחים בינו לבין חברתו. ג'רי, כאמור, מפקיר את חברתו בעבור מרק. כל זה, באנלוגיה דקה, שמרחפת על הפרק, לשיתוף פעולה עם הנאצים ולהפקרת חברים בזמן מצוקה. לא רק הדמויות הראשיות מתנהלות באגואיזם מובלט. הסדרה מלאה גם באנטיפטי-משנה. בלוס אנג'לס, למשל, כששואל ג'רי עובר אורח היכן הם נמצאים משיב הלה: בכדור הארץ, וממשיך בדרכו. בשדה התעופה שולח גבר את ג'ורג' להסתכל בשעון שבשדה בכדי לדעת מה השעה ולהפסיק להטריד אותו בשאלותיו. הסדרה גם א-פוליטקלי קורקטית במופגן ויעידו על כך דמויות המהגרים הנלעגות שמאכלסות את פרקיה ומוגחכות על ידי ה"נייטיבז" הניו-יורקרים. דווקא בגלל הציניות והמודעות לאגואיזם האנושי הבסיסי הללו משתדלים הגיבורים לחשק את הגוף החברתי במוסכמות שימנעו את פירוקו המוחלט. "We are living in a society" זועק ג'ורג' כל אימת שהפרה בוטה כזו של מוסכמות מתרחשת. גם לאסוף חברים משדה התעופה זו מחוייבות חברתית בסיסית, מסביר ג'ורג' לקריימר. יש משהו מעורר כבוד וגם "חתרני" ( עם כל ההסתייגות שלי משם התואר הזה) בכך שהסדרה לא התרככה והציגה שוב ושוב את הצד הסוציופתי של גיבוריה עד הסוף ממש. רק בשני הפרקים האחרונים גיבוריה העקשנים והאגואיסטיים של הסדרה נשפטים על כך שעברו על חוק "השומרוני הטוב" בהתנהלותם הא-מוסרית.

ה

הדמויות בסיינפלד חרגו לאורך העונות מ"דמויות" גרידא והפכו לארכיטיפים. כמו זמרים ורקדנים שמרגע שהם מתחילים לשיר או לרקוד הם חורגים מאנושיותם היומיומית ועוברים לעינינו מטמורפוזה למשהו אל-אנושי או על-אנושי( מטמורפוזה שאנחנו ממעטים, מתוך הרגל, לתת עליה דין וחשבון), כך גם גיבורי סיינפלד התפשטו מאנושיותם כ"דמויות" והפכו ל"ארכיטיפים", שעצם נוכחותם על המרקע, עוד לפני שהחלו לדבר, קורנת כישוף (ע"ע מחיאות הכפיים הסוערות עם פתיחת הדלת על ידי קריימר ככל שהתקדמו פרקי הסדרה). תרם לכך, כמובן, העיצוב המדוקדק של הדמויות (קריימר למשל: על פרטי הטריוויה שהוא שולף במפתיע, על הרגישות הילדותית שמתגלה בו לעיתים, על כאבי העבר שהוא מכריז עליהם מדי פעם, על תשוקתו להיות שחקן, על המצאותיו הביזאריות, על הערצת הגאונות הכנה שיש לו, על הכנות הא-סוציאלית המשחררת שלו, על החוכמות העממיות שלו שמסתברות בחלקן כתוצרי שטיפת מוח של תרבות ההמונים, על התמכרותו לטלביזיה). אבל הפיזיות של הדמויות מענגת בחלוף העונות עוד לפני שהם ממשים את עלילת הפרק הספציפית, כיוון שהן לוכדות בגופניותן בצורה מושלמת מהות אנושית מוגדרת שאינה תלוית עלילה. האלמנט הפיזי הזה התחדד במרוצת העונות גם בגלל שהתוכנית הפכה לריקודית ומוזיקלית יותר ויותר. הכוריאוגרפיה של התנועעות הדמויות בדירתו של ג'רי הפכה לריקוד מתוזמר שמענג בפני עצמו; תיקתוק האצבעות של ג'ורג', ההעוויות והחנק בקול של איליין כשהיא משקרת, הניקיון הסטרילי של ג'רי, המגדל הפרוע והסינקדוכי שעל ראשו של קריימר, מעידים עליהם לא פחות מדיבוריהם. כך גם המוזיקליות של הדיאלוגים. לדוגמה, לאחר הפגישה באנ.בי.סי מלין ג'ורג' על השכר הנמוך שהוצע להם. הוא היה רוצה לקבל שכר כמו טד דנסון מ"חופשי על הבאר". וכך מתנהל לו הדיאלוג:

ג'ורג': Why is he?

ג'רי: He is somebody

ג'ורג': What about me?

ג'רי: You are nobody

ג'ורג': Why him, why not me?

ג'רי: He is good. You are bad

ג'ורג': Im better than him

ג'רי: You are worst. Much worst than him.

הפינג-פונגיות, המוזיקליות והחריזה של הדיאלוג מאפשרות לזמזם אותו. גם סצינות רבות אחרות של סיינפלד ניתנות לזמזום ולשחזור מהומהם של האינטנציה של הדמויות ללא קשר למה שהן אומרות.

ו

כש"דמויות" טלביזיונית הופכת כך למובהקות כל כך, ל"ארכיטיפיות", וכשהן הופכות גם ל"גיבורות תרבות", הופכת סדרת הטלביזיה שגידלה אותן ל" Master of its Domain ". 

"כל כמה שְיָגעוּ האנשים, המכונסים במאות אלפיהם יחד למקום קטן, להשחית את פני האדמה, שעליה הצטופפו; כל-כמה שסתמו את האדמה באבנים, שלא תצמיח כל דבר; השמידו כל ציץ עשב הנובט למעלה; העלו עשן בפחמי-אבן ובנפט; גזמו את העצים והבריחו כל חיה ועוף –   והאביב היה, בכל זאת, אביב גם בעיר. השמש נתן את חומו, העשב שב לתחיה, צץ והוריק בכל מקום אשר לא גורד משם, לא רק בערוגות הדשא של הבולֶברים, כי אם גם בין לוחות האבנים (…) צמחים וציפורים, רמשים, גם ילדים, כולם לבשו גיל. ורק בני-האדם – האנשים הגדולים, המבוגרים – לא פסקו מלרמות, מִלענות איש את עצמו ואיש את חברו"

(הפתיחה של "התְחיָה", הרומן הכביר האחרון של טולסטוי, מ – 1899, והפחות-ידוע – שלא בצדק – בתרגום מ.ז.וָלפובסקי).

לכבוד בוא האביב לתל אביב – והארוטיות המשכרת באוויר, שלרגע אפשר לסלוח לה על שהיא היטב-כה משקרת.

מייסרת.

*

כיוון שנתקלתי לאחרונה, בעקבות פטירת אהרון אמיר זכרו לברכה, בהתייחסות למסאית המחוננת ז'קלין כהנוב (אמיר גילה אותה), אני מעלה כאן מאמר שכתבתי עליה בעיתון "מקור ראשון" ב – 2006. אחדים מהנושאים ברמה את שמה של כהנוב – שהייתה ציונית, חשוב לזכור וקל כל כך לשכוח! – אין בהם ולו שמינית מהאחריות והמורכבות בגישתה לסוגייה המסובכת של "מזרח" ו"מערב". מעטים אחרים אף עושים בה שימוש שלא כדרכה לקידום התפיסה הניהיליסטית שלהם, שמתחפשת ל"פתרון" קסם "לבנטיני" רב-לאומי לסכסוך הישראלי פלשתיני. כאילו ההיסטוריה כולה אינה עדות אחת ארוכה לסכנה שבלהיות חלש ותמים ומיעוטי (אגב, ניהיליזם, בעיניי, יכול להיות אופציה פרטית; אבל אי אפשר להטיף לניהיליזם ברבים. זה לא אסתטי).

כהנוב ונביא

לפעמים צריך לומר מילה טובה על שוק הספרים הישראלי. בתוך המגוון הגדול-במיוחד שלו, שחלקו זיבורית ובינונית ממוסחרות ולא-ממוסחרות, מסתופפים גם פרויקטים שהונעו בדחפים אינטלקטואלים ורגשיים טהורים, פרויקטים שמוּצאים לפועל על ידי משוגעים-לדבר, המזכים את הרבים ומאפשרים להם להתכנס ולהתכסות בתוך עולם חדש-יחסית, כבנקרת הצור, מהשאון של חיינו ההומים פה בלבנט. פרוייקט כזה, למשל, הוא אוסף מאמריו של ג'ורג' אורוול (עליו אדבר, ברצות השם ושלוחיו, בשבוע הבא) וקובץ מסותיה של ז'קלין כהנוב, "בין שני עולמות" (הוצאת "כתר" – בעריכת דוד אוחנה), שראה אור לפני חודשים מספר.

כהנוב נולדה במצרים ב – 1917, לאב ממשפחת סוחרים אמידה ממוצא עירקי ולאם ממוצא תוניסאי. ב – 1941 היגרה לארצות הברית וב – 1949 עברה לפריז. ב – 1954 עלתה לישראל וחיה בה עד מותה ב – 1979.

מה אין בקובץ? אין בקובץ משנה סדורה וקוהרנטית על אופציית הקיום היהודי "המזרחי", כיוון שכהנוב דנה בקיום זהותי "רסיסי", שסוע  ורב-אנפין, אינה מבקשת את הקוהרנטיות אך גם אינה מתמוגגת מהדיסהרמוניות.

הקובץ מאגד מסות אלגנטיות ונקיות-דעת, שנכתבו במקור בצרפתית, תורגמו ופורסמו בעיתונות הישראלית החל מאמצע שנות החמישים. חמישה שערים בו: מסות אוטוביוגרפיות על שנותיה המעצבות של כהנוב במצרים; מסות על יוצרים שחיים "בין שני עולמות"; רשימות עיתונאיות משובחות ועקרוניות על מצבם של עולי המזרח בישראל; רשימות אוטוביוגרפיות של כהנוב המבוגרת (כולל "יומן מחלה"); מסות תרבותיות כלליות.

החלק הראשון הוא נקודת המוצא, תרתי משמע, של הקובץ. כהנוב מזקקת מניסיון ילדותה תמונת זהות משוסעת-מגוונת (המקף המאוזן והיציב מטעה כאן; הוא בעצם ציר נדנדה המיטלטל בין הקטבים השלילי והחיובי). "לא ידעתי", נזכרת כהנוב בילדה ז'קלין, "אם בהיותי ילידת מצרים הנני מצריה ואם עלי לרצות או לא לרצות להיות מצרייה" (עמ' 33). וזו רק שאלה ראשונה ממגוון שאלות זהות מטרידות. "ודאי שהייתי יהודייה", אומרת כהנוב, שאמה חינכה אותה על ברכי פרוסט, "אולם האם השתייכו היהודים למזרח, למערב, או לשניהם?" (עמ' 35); והאם הפתרון למועקת הזהות היהודית הוא הציונות או המרקסיזם? (עמ' 41). "לפעמים חשבתי שאנחנו אכן דו-פרצופיים, אך לא במתכוון, לא כדי לשקר או להוליך שולל, אלא מפני שכך נגזר עלינו" (עמ' 57). ואולי ה"דוּ" כאן הוא פליטת קולמוס, כיוון שמעגלי הזהות במקרה של כהנוב מרובים כל כך: יהודיה, מצריה, לבנטינית (כבני מיעוטים רבים במצרים: יוונים, ערבים-נוצרים ועוד), מערבייה. 

מאז שיצא הרומן "התגנבות יחידים" נמר בעיניי טעמה של ההתהדרות באישיות המגוונת והססגונית; מאז ש"מלבס", ברומן של קנז, נגעל מהנרקיסיזם המתהדר של אבנר על כך שהוא "גם זה וגם זה". אבל אצל כהנוב אין דווקא "חגיגה" של ריבוי הזהויות אלא יחס ריאליסטי ומפוכח לקיומו.

זיכרון ילדות מכונן אחד חוזר בכמה מהמסות. הילדה ז'קלין ואמה נסעו בעגלת סוסים וצעירים פראיים למראה הקיפו אותן בצעקות "מצרים למצריים". הילדה ז'קלין הצטרפה לקריאותיהם אך חשה שאמה מפחדת מהצובאים על עגלתם ומהדקת אותה לגופה (למשל, עמ' 33 ו-53). דימוי מכונן אחד חוזר בכמה מהמסות: "חשבתי בלבי שיהודים עוברים מארץ לארץ כאילו עברו בחדרים של בית גדול" (עמ' 33; גירסה אחרת בעמ' 49). בין אי-הטשטוש של המחיר שבלהיות מיעוט לבין החזון הרב-גוני של הנווד היהודי, שבכל מקום שמונחת כיפתו שם ביתו, נעה כהנוב הציונית-הקוסמופוליטית.

יחסה המפוכח מצוי גם בדברי הטעם שלה על קשיי הקליטה של עולי המזרח. בצד נזיפות-אוהב על הגזענות הישראלית ועל הכשלים בקליטת עולי המזרח ("איש אינו אשם בכך, והכול אשמים" – עמ' 161), כהנוב לא מהססת לדבר על "'תסביך מזרחי' (…) שעיקרו הרגשה של קיפוח שיטתי" (עמ' 150). בצד נזיפה על ההתנשאות התרבותית האווילית של יוצאי אירופה, כהנוב, הלא-סנטימנטלית, לא מהססת להבחין בין תרבות מסורתית, שעבר זמנה, לתרבות מודרנית: "התרבות התואמת באופן הטוב ביותר את תנאי החיים הנתונים היא-היא התרבות השלטת – לא משום שהיא עדיפה מעצם טיבה, אלא משום שהיא מועילה יותר" (עמ' 164).

אבל "השכל הישר" של כהנוב אינו "שכל ישר" של סוחר אלא של סופר. ולכן, למרות שהיא מסכימה עם הסופר היהודי-צרפתי אלבר ממי, שבציונות טמון "הסיכוי ההיסטורי הגדול שלנו" (עמ' 139), היא חולקת עליו בשיפוטו לרעה את אפשרות היצירה של יהודי התפוצות. "השכל הישר" של האמן יודע שדווקא במציאות עקושה יכולה לצמוח ספרות מצוינת.       

המסות התרבותיות בקובץ כתובות בטון מאופק ואנין אך נגישות מאד ועוסקות, לעתים, בתופעות שהיו בחיתוליהן ושכהנוב הגדירה אותן לפני שהפכו למגמות מרכזיות. למשל, במסה על ספרותם של יוצאי מדינות "העולם השלישי", הכותבים באנגלית או בצרפתית. תופעה זו, שהפכה מרכזית בשדה הספרות העולמית בשנות השמונים והתשעים, מנותחת כאן בבהירות ב – 1972. במסה הזו נזרקת גם נבואה באשר ל"קבוצות של גולים ופועלים זרים המתיישבות באירופה", ש"יש להניח שלא יתבוללו כליל בארצות המארחות אלא יפתחו תרבויות משלהם" (עמ' 113).

מסה ראויה לציון היא מסה בה מנסה כהנוב להסביר, בחשיבה סוציולוגית, מדוע לא צמחה ספרות לבנטינית בעלת ערך ("תרבות נפל" – עמ' 115). כאן שוב בא לידי ביטוי היחס האמביוולנטי של כהנוב למציאות ה"מיעוטית"; המודעות לפתולוגיות שטמונות בה. דוגמה לפתולוגיה הזו של המיעוט: כמה פעמים בקובץ, מציינת כהנוב בחריפות, שדווקא בני המיעוטים הערבים-נוצרים במצרים הצטיינו באנטישמיות קיצונית שנועדה לטהר אותם בעיני הרוב המוסלמי (עיינו, למשל, עמ' 39). הערה ראויה לציון, לסיום, היא הערה נוקבת ונעדרת סנטימנטליות על שקיעת התרבות הצרפתית (בתוך: "פריז שלי בקיץ" – עמ' 223).

בקיצור: קובץ מלוטש של אינטלקטואלית פקוחת עיניים.

הידעת? אקזיט ישראלי חדש יצא לדרך וכולנו גאים!

חברת הסטארט-אפ הישראלית "ידעת" נרכשה שלשום על ידי מייקרוסופט בסכום המוערך כמלאן (הייתה לי כאן בדיחה וולגרית הקשורה לצירוף סטארט-אפ, המוצג באופן משובש וזימתי, ואז: "הXXX-XXXXX של 'ידעת' הולבש והוחדר למייקרוסופט באקזיט" – אבל ויתרתי עליה).

היה משהו משעשע במיוחד בידיעה בדה-מארקר על העסקה הזו. בניגוד שבין אישיותו הצבעונית של אחד היזמים, ישי אורן:

"אורן סיים בגיל 21 דוקטורט במתמטיקה באוניברסיטת סטנפורד היוקרתית. לאחר מכן התגייס לחיל המודיעין, ועד היום הוא משמש יועץ לענייני הצפנה בצה"ל. אורן נחשב לאחד האנשים המובילים בחיל המודיעין בתחום של פיצוח צפנים וזכה על כך בפרס ביטחון ישראל. לפני חמש שנים פתח עם אשתו תהל מסעדה הנושאת את שמה במדרחוב נחלת בנימין בתל אביב. בין לבין הספיק להוציא ספר ("הדבר האחרון שאבא שלי הבין") ולשחק בתיאטרון הסמטה".

לבין מה שהחברה של השחקן והסופר והמסעדן – אגב, אורן, אפשר קצת להירגע עם המחירים בתהל; מסעדה איכותית אבל בכל זאת – אשכרה עושה בחיי היומיום:

"ידעת פועלת בתפר שבין מערכות ניהול שירות לקוחות (CRM), שמסייעות לאנשי המכירות, ופתרונות בינה עסקית (BI), שמספקות מידע חשוב ומשמעותי למנהלים בארגון. המנוע שפיתחה ידעת קורא את המידע הקיים במאגר המידע של הארגון – ה-Data Warehouse – מבצע ניתוחים סטטיסטיים ויוצר קבוצות וסגמנטים בעלי מאפיינים דומים". הבנתם? נכון נשמע מעניין? אולי אפשר להמחיז את זה ואז לגשר בין כישרונותיו הברוכים המרובים של היזם!

הניגוד היה משעשע יותר בידיעה המקורית באתר "הארץ", שבינתיים עברה עריכה, אבל בכמה שעות שהייתה ללא יד עורך צוין שם בהתפעמות שהיזם הוא אישיות מרתקת – משהו בסגנון, אני לא זוכר את הנוסח המדויק – ואז ממרומי אישיותו המרתקת הצניחה לעניין הטכני חסר-הלשד-והליחה, שבו אשכרה החברה שלו עוסקת, היה משעשע ביותר.

אבל זו לא הנקודה שאני רוצה לדבר עליה. הנה מה שאני רוצה לדבר עליו: האקזיט הזה עבר את כל התחנות הידועות של התקשורת הישראלית, שהביעה עניין וקנאה לבבית בחבר'ה המוכשרים מההיי-טק, אותם הרפתקנים כורי-זהב של שלהי המאה ה – 20 וניצני המאה ה – 21. החבר'ה הטובים של ישראל החכמה.

אבל האמת היא שההצלחות הפנומנליות הללו הן הרסניות לחברה לא פחות משהן מועילות לה. ההצלחות הללו יוצרות חוסר-יציבות חברתי עמוק. יש משהו לא-אנושי במובן העמוק בהצלחות אסטרונומיות כאלה. הן משטחות כל דבר אחר. הן משתקות. הן הופכות אותנו לאילמים.

רגילים לבקר דעות סוציאל-דמוקרטיות בטענה שהן נובעות מקנאה וצרות-עין. ובכן, זה נכון. אבל זה אינו מבטל את הטענה. כאן הדיון מתחיל – לא מסתיים. כי קנאה מסוג מסוים היא רגש הרסני מבחינה חברתית. 

יש שני סוגים של קנאה: קנאת סופרים שתרבה חוכמה וקנאה שאינה פרודוקטיבית ומייצרת תסכול ואלימות. הכלכלה – ואגב, גם הספרות – אינה יכולה בלי תחרות. התחרות והקנאה הן השמרים שמתפיחים אותה. אבל כשההצלחות גדולות ממידת אנוש, פנומנליות, המגזרים האחרים – ומה לעשות, לא כולם יכולים או רוצים להיות אנשי היי-טק – אינם מדורבנים לפרודוקטיביות על ידי הקנאה אלא מאבדים את ערכם האנושי לנוכח ההצלחה הבלתי נתפסת. הקנאה מהסוג הזה קורעת את המרקם החברתי לגזרים במקום להצעיד את החברה קדימה. כך נוצר חוסר-יציבות חברתי, הר געש לוחש ורדום-לפי-שעה שייתכן מאד שיתפרץ בלבה הרסנית לא בעוד הרבה זמן.

ההצלחה הפנומנלית של ההיי-טק, בה למעטים בחברה יש הכל, היא המקבילה בכלכלה ל"שיטת" הסלבריטאים בתרבות. יש מיעוט שמגיע לו הכל, ובעיקר "המבט" החברתי, וציבור ענק שלא נראה. ואם לגנוב אבחנה מג'ונתן פראנזן, בספרו (המומלץ) The Discomfort Zone, ציבור מצומצם חי באמת – והרוב מסתפק בסימולאקרה.שתי "השיטות" מנסות לשכנע אותנו שכך הוא טבע-הדברים, זו "האמת" האנושית העמוקה. השיטות מנסות לכפות עלינו חוסר-אונים משתק לנוכח ההצלחות הפנומנליות שהן מציגות בפנינו. אבל לנו, שלמדנו היסטוריה, ידוע שלא כך הוא. אנחנו יודעים מה קרה בשנות השלושים – כשמחוץ לפעילות הפוליטית-כלכלית של רוזבלט, הספרות והקולנוע האמריקאיים – פיצ'ג'ראלד, סינקלייר לואיס, פרנק קאפרה וכו' – הציגו מורשת אינטלקטואלית מפעימה של התמודדות עם הטענה על זכאותם של העשירים לעושרם. אנחנו יודעים מה קרה ברומא העתיקה כשעבד אחד, ספרטקוס, החליט למרוד. אנחנו יודעים עוד.

כמה מחבריי הטובים הם אנשי היי-טק (ואני בונה עליכם בפנסיה. שומעים?). אנשי עבודה הגונים, מוכשרים, אוהבים את עבודתם באמת. אני מכבד את זה ומעריך את זה מאד. אבל אני חושב שגם אנשי המגזר הזה, הישרים ביניהם והם הרוב, מבינים שיש כאן בעייה אמיתית, כשהאליטה הישראלית היא טכנוקרטית בלבד ולא רוחנית, כשהעושר מחולק במידה כזו של חוסר-שוויון.

אנחנו חיים בטכנוקרטיה ובמריטוקרטיה (שלטון המוכשרים). לכאורה, מה אפשר לטעון נגד שיטת משטר כזו? הרי מי שמוכשר מגיע לו, לא מגיע לו?! אז זהו, שאפשר ואפשר לטעון. הכישרון, כמו האפיל המיני, כמו אלף ואחד תכונות, הוא בדיוק זה, תכונה, תכונה של הסובייקט האנושי. לא פחות ולא יותר. מתחת לתכונות מסתתרת נפש נרעדת – או נוירוטרנסמיטורים מרצדים, זה לא משנה – סובייקט חופשי, נפש וסובייקטיביות המשותפות לכולם, וסליחה על הפאתוס, משותפות לגאון המחשבים ולמאדונה כמו גם לאבי וגלית מאשדוד. ועוד אפשר לטעון נגד המריטוקרטיה: אולי זו שיטה צודקת. אבל בטווח הארוך היא לא חכמה. כי המרד בוא יבוא. כשדני וגלית יידחקו עד לקצה הפינה – הם ימרדו.   

 אני מצרף כאן מאמר שפרסמתי ב – 2007 בעיתון "מקור ראשון", מאמר על הסופרת הצרפתייה הפרובוקטיבית והעכשווית, אמלי נותומב, מהסופרות המעניינות הפעילות היום. ספרה השערורייתי – שמתאר תוכנית ריאליטי של "מחנה ריכוז" – לא הובן כהלכה. הנושא שלו הוא לא זילות-השואה בעידן הטלביזיה, אלא בדיוק מה שדיברתי עליו כעת, פגמי המריטוקרטיה:

"חומצה גופריתנית" של הסופרת הבלגית אמלי נותומב (הוצאת "אסיה"; מצרפתית: חגית בת עדה) הוא רומן פרובקטיבי. הוא רומן פרובוקטיבי שנכשל אולם הוא נכשל לא משום שהוא פרובוקטיבי. ולבסוף, הוא רומן פרובוקטיבי שנכשל אך עם זאת נותר מעניין.

מילה על פרובוקציה. ברומן הראשון של דוסטוייבסקי אחרי חזרתו מסיביר, מחווה אחת הדמויות הציניות ברומן, דמות שמבשרת את שורת הגיבורים הניהיליסטיים של דוסטוייבסקי, ש"לו היו בני האדם חושפים את כל סודותיהם הכמוסים בפני החברה לא הייתה יכולה האנושות לעמוד אף רגע אחד בצחנה" (ציטוט חופשי מהזיכרון).

הפרובוקציה האמנותית היא תופעה שמציגה את היחסים המורכבים בין האמן לחברה, ולמעשה: בין היחיד לחברה. במאבק בין הפרובוקטור לחברה אין צדיקים ורשעים גמורים. הדחייה שדוחה החברה את הפרובוקטור, את היחיד משולח-הרסן, אינה דווקא "שמרנות צרת אופקים" אלא צורך של החברה להגן על קיומה. מאידך גיסא, לפעמים מה שנתפס לחברה כפרובוקציה בלתי נסבלת הוא ראיית עולם אותנטית של האמן שבוער בו הרצון לבטאה (ביצירה העברית חנוך לוין הוא הדוגמה הבולטת).

לומר באמנות את הדבר שאין לאומרו, להיות "פרובוקטיבי", וגם אם הפרובוקציה אותנטית, זה כשלעצמו אינו השג תרבותי משמעותי. היצירה הפרובוקטיבית היא בעלת ערך כאשר כושר הביטוי של האמן הוא בעל כוח משחרר לחלקים בחברה שהאמן היה להם לפה. היצירה הפרובוקטיבית היא בעלת ערך כאשר מצעקה מסוכסכת היא הופכת לנגינה ערבה; כלומר, כאשר "הצורה" של היצירה, האסתטיקה, "משחדת" ומרככת אותנו ואת "תוכנה", ומאפשרת לנו להאזין לקולות אנטי-סוציאליים. ולבסוף, היצירה הפרובוקטיבית היא בעלת ערך כאשר, להפך, האמן דווקא מזקק בשבילנו את "התוכן" הפרובוקטיבי וכך מאפשר לנו להתבונן בו מחוצה-לנו ו"להכיל" אותו.

אמילי נותומב היא סופרת מסקרנת מאד (ילידת 1967). ממה שאני מכיר יצירתה אפלה, אפלה באמת, ועוסקת בסוגיות הנוגעות ליחסי כוח ושליטה בחברה שלנו. ספרה "חרפות וגידופים" (ראה אור ב"עם עובד") הוא יצירה סאטירית עזה, מבחילה ומצחיקה כאחת. הסרט שנעשה על פי ספרה "בחיל וברעדה", שמתאר את קורותיה של עובדת זוטרה ממוצא בלגי העמלה בקצה שרשרת המזון של תאגיד יפני, הוא אחד הסרטים המטרידים ביותר שראיתי מימי.

ב"חומצה גופריתנית" צועדת נותומב צעד קדימה. נותומב בוראת תוכנית טלביזיה, מתוכניות ה"ריאליטי" שפשו בעולם המערבי בעשור האחרון. אולם ה"ריאליטי-טי.וי" בספרה של נותומב נקרא "ריכוז" ובמסגרתו נחטפים אזרחים תמימים למחנה ריכוז המנוהל בידי קאפואים, לנוכח המצלמות ולתאוות הצופים. הרייטינג של התוכנית מרקיע שחקים ולמרות מחאות וזעקות הנשמעות בעיתונים איש לא מצליח להוריד מהמרקע את התוכנית המצליחה.

הפרובוקציה החשופה ברומן אינה מונעת ממנו לעסוק בסוגיות חשובות ומרתקות ולכן לא הפרובוקציה כשלעצמה אחראית לכישלונו. לטעמי, הסוגיות הפחות מעניינות ברומן הן אלה היותר מובנות מאליהן בהינתן תקציר העלילה שלעיל. למשל, הביקורת על הרעבתנות של תרבות-ההמונים שדבר לא קדוש בעיניה אם תוכל לשעשע. הביקורת הזו מגיעה לשיא ברומן כאשר, למען הרייטינג, הצופים מתבקשים לערוך את "הסלקציה" בעצמם. התוכנית "ריכוז", רומזת נותומב, היא רק תוצר מסקני של תוכניות כמו ג'רי ספרינגר וריקי לייק. אבל הנקודה הזו לעוסה. גם הביקורת הסאטירית שהרומן מותח על הרלטיביזם הפוסט-מודרני אינה גולת הכותרת שלו בעיניי. כך, למשל, מצדיקה את עצמה הקאפו זְדֶנה בריאיון: "אני חושבת שאסור לשפוט אף פעם, כי מי אנחנו שנשפוט? (…) מה זה בדיוק נורמלי? מה זה בדיוק טוב, רע? זה עניין של תרבות" (עמ' 13). גם הביקורת על הקפיטליזם הדרוויניסטי (כך זדנה : "תגידו מה שתגידו, אבל אני חושבת שלא במקרה בן אדם מוצא את עצמו עם החלשים" – עמ' 14) היא ביקורת מוצדקת אך שחוקה.

הנקודות בהן נותומב מקורית באמת, בהן היא מתגלה כסופרת חשובה, הן אחרות. נותומב פורשת בלב הרומן את סיפור ההתאהבות של הקאפו הלא-מבריקה וחסרת-החן זדנה באסירה היפה, החכמה והאצילית, פאנוניק. המפגש בין השתיים, בין בעלת הכוח חסרת החן לחסרת הכוח בעלת החן הופך לביקורת מצמררת על השיטה החברתית ה"הגיונית" וחסינת-הביקורת מכולן: המריטוקרטיה. המריטוקרטיה, שלטון המוכשרים, הוא יסוד מוסד במערכת החברתית המערבית. מי שנולד עם חושי יזמות כלכלית ממולחים, מי שנולד עם כשרון מתמטי חריף, מי שנולד יפה זכאי ליותר בעולם מריטוקרטי. ולכאורה, מה ניתן לומר נגד זה? זו הרי הכרעה של הטבע. אבל האמת היא שמבקרים חברתיים נידחים ומקוריים הצביעו על זה שאי אפשר לפתור אולי את הבעיות שמניבה המריטוקרטיה אבל זה לא אומר שהן תעלמנה וזה לא אומר, לפיכך, שאי-יציבות חברתית לא תישאר עמנו תמיד. נותומב מצטרפת כאן לבעלי הראייה החדה הללו ועושה זאת באופן מקורי ביותר. "בזמנים רגילים אנשים כמוך לא נפגשים עם אנשים כמוני" (עמ' 149), מטיחה זדנה בפאנוניק. כשהיא רואה את אחד האסירים נושא חן בעיניה של פאנוניק, היא מתפלצת מהמחשבה שזה שבכוחה "לשלוח אל מותו ברגע שיתחשק לה, עלה עליה בכוחו; בכוח לשאת חן" (עמ' 89). מחנה הריכוז מתפרש כך לא כביקורת על עולם הטלביזיה העכשווי אלא כנקמה הנוראה של אלה שנמצאים בתחתית "השיטה" המריטוקרטית, כמרד הקיומי של חסרי החן והכשרון נגד הסדר "ההגיוני" הקיים.

נקודה מרתקת נוספת ברומן היא סוגיית הדת. פאנוניק נאלצת לראשונה בחייה לבחון את סוגיית אמונתה באלוהים לנוכח ייסוריה. אבל ייסוריה הם אלה שבו זמנית מצריכים את האלוהות ומכחישים אותה. נותומב מעבירה את גיבורתה בשורה של הרהורים מטאפיסיים שמהווים אילוסטרציה מרתקת להתפתחות הדתות וההומניזם. כשנואשה מאלוהים מחליטה פאנוניק להיות אלוהים בעצמה, כלומר דמות שמשתדלת להיטיב עם חבריה, כדוגמת ישו הנוצרי. לבסוף היא מאמצת כמודל את דמותו של שמעון איש קירניה, שלפי הברית החדשה עזר לישו לשאת את צלבו. ההומניזם האקזיסטנציאליסטי של פאנוניק נוסח אלבר קאמי ("יצור אנוש העוזר לזולתו, רק משום שהמשא המוטל על כתפיו כבד מדי" – עמ' 81) אינו מוצג ללא מודעות-עצמית וקורט אירוניה מרה של הסופרת.

אז אם הרומן מעניין מדוע הוא כישלון? נראה שנותומב לא הייתה בטוחה מה ברצונה לומר וירתה לכל הכיוונים. חלק מהיריות פגעו במטרות ראויות מאד אבל הרומן נותר לא לכיד ולא אפוי. נוסף על כך: לו הייתה הסופרת מתאמצת יותר לשכנע אותנו באפשרות הריאלית של תוכנית כמו "ריכוז" היה האפקט חזק יותר. בנוסחו הנוכחי, אנחנו לא מצליחים לשכוח לרגע שמדובר בסאטירה מקצינה ותו לא.