מבקר חופשי

רמי לבני, חברי, מצליח בספרו החדש, "אני דברים כאלה מחבב" ("פרדס", 244 עמ'), לנטוע בתודעת הקורא מושג מרכזי שדרכו מתבאר הרוק הישראלי בשנות השיא שלו. כותרת המשנה של המסה התרבותית הדקה באבחנותיה אך השאפתנית הזו היא "על שאלת הישראליות של המוסיקה הישראלית". ואכן, עם תום הקריאה, חזקה על הקורא הקשוב של הספר הזה שלא ישוב לראות נדבך מרכזי של המוסיקה הישראלית בעיניו הקודמות, אלא מבעד לתזה של לבני, גם אם, ייתכן, מתוך התעמתות איתה. התזה העמוקה והמלהיבה הזו ניטעת ותישאר נטועה מכאן ואילך לעד, לטעמי, בשיח על המוסיקה ישראלית, בדומה למאמר של שרה ברייטברג-סמל על "דלות החומר" באמנות הישראלית (שלבני משווה בקצרה את התזה שלו לזו שלה), ואף בדומה למאמר של זך על אלתרמן בשדה השירה הישראלי (כאן לבני זהיר יותר, כמדומני, בהשוואה, גם המרומזת) – קרי, כנקודות ציון תרבותיות בלתי עקיפות.

התזה של לבני, בקיצור נמרץ, היא שהרוק הישראלי, הז'אנר המוסיקלי הדומיננטי במוזיקה הישראלית משלהי שנות הששים ועד סוף התשעים, מתאפיין בתכונה אחת מרכזית אותה הוא מכנה מינוריות. אין הכוונה למינוריות במובן המוזיקלי – אם כי לבני מצטט מחקר אמפירי שטוען שאף בריבוי השימוש בסולם מינורי מתבלטת המוסיקה הישראלית – אלא למינוריות כקונספט שמאגד תחתיו ערכים כגון: "איפוק, פשטות, כנות, ישירות, צניעות ומתינות בהבעה רגשית" (עמ' 22). המינוריות "מבכרת את ה'קטן' על פני ה'גדול', את האמיתי על פני המזויף, את המידה הנכונה על פני ההפרזה. ה'אויבים' המושבעים שלה הם ההצטעצעות, הפאתוס, הפוזה, הרגשנות והסילוף" (שם).

אין הכוונה לכך שהרוק הישראלי הוא פוסט אידאולוגי או אף אינדיבידואליסטי גרידא. מדובר בהשקפת עולם שמאפשרת ואף, לעיתים, רואה בחיוב, אידאולוגיות כגון ציונות, סוציאליזם וכו', אבל היא עושה זאת מתוך נקודת המבט של היחיד, מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית (ולבני מנתח בהקשר זה באופן יפה מאד את הציונות ב"יושב בסן פרנסיסקו על המים" ואת השאיפה לתיקון עולם ב"אני ואתה", הנוכחים כמובן, אך מובעים באותו האופן המינורי שהוא מדבר עליו).

בטענה הממוקדת והקטנה בעצמה כביכול הזו (אך המעוררת, כיוון שהיא טומנת בחובה אוקסימורון מובנה: ייחודו של הרוק הישראלי – הרוק! זה מאלביס, הרולינג סטונז, דייויד בואי, לד זפלין, כן?! זה שעושה שלישייה עם הסקס, והסמים, כזכור! – הוא היותו מינורי!), מקופלת תפיסה אסתטית שלמה שבעצם, כפי שאפשר לשער, הופכת גם לתפיסה אתית. והעיקר: לבני פשוט משכנע בדוגמאות וניתוחים מפורטים שלכל הפחות דגם מרכזי ברוק הישראלי נענה בדיוק להגדרה שלו.

כי בד בבד עם הטענה המעניינת מאד, וכהשלמה הכרחית שלה, לבני כולל בספרו ניתוחים מזהירים של פזמונים ישראליים וכן דרכי הגשה והלחנה שלהם (לבני הוא מוסיקאי בעצמו, אבל הכף נוטה כאן בספר, כפי שהוא מציין, לניתוח הטקסטואלי). למשל, הוא מנתח את "אני אוהב להיות בבית" של אריק איינשטיין מ-1986 ומשווה אותו לפזמון נוסף של איינשטיין, מוקדם יותר ב12 שנה, "אני אוהב אותך היום", ומנתח דרכם את תפיסת האושר הביתי המינורי שמשתקפת בהם. והנה דוגמה לדקות בניתוח: "כל אחת מהדרכים שלא נבחרו: רכיבה על סוסים, גמיאת מרחקים וכן הלאה, מוזכרת רק בשמה הכוללני, בלי להיכנס לפרטים. האפשרות שנבחרה, לעומת זאת, היות בבית, מקבלת תיאור מעמיק יותר, הכולל שישה ייצוגים: הבית, התה, הלימון, הספרים הישנים, אותה האהובה, אותם ההרגלים" (עמ' 140). ואילו בפזמון המוקדם יותר "מתווסף לתמונה ממד הזמן, ומאפשר להציג אושר בהתהוות – אושר ב'צילום וידאו' שנארג אט-אט באורח מתמשך" (עמ' 141).

כך מסביר לבני שלל תופעות שמאפיינות את הרוק הישראלי, למשל התמקדותו במה שאין, בעובדה ש"בלילות הקיץ החמים שום דבר אינו קורה" (מילים: דני מינסטר, לחן: מתי כספי), וש"זה כל מה שיש" (מהשיר שכתב את מילותיו עלי מוהר והלחין יוני רכטר). או את התפקיד המרכזי של ההומור ברוק הישראלי. או, אם להדגים שוב באמצעות שיר אחד, איך "יו יה", למשל, הרוקיסטי בצד המוסיקלי שלו ובהגשתו של גידי גוב, הוא בד בבד פרודיה על רוקנרול, בגלל הנונסנס והמבודחות שבו. או את צורת ההגשה הכללית של אריק איינשטיין המנותחת כאן בפירוט משכנע.

*

במונחים של ישעיהו ברלין – שחילק את היוצרים וההוגים בעולם לשתי קטגוריות: השועלים, כמו גתה, למשל, המתעניינים בנושאים רבים, והקיפודים, כמו דוסטוייבסקי, למשל, שרעיון אחד גדול מתסיס את מחשבתם – זה ספר של קיפוד מובהק. ללבני יש תזה אחת גדולה, שהוא משכנע בתקפותה באמצעות שלל דוגמאות המנותחות לעילא. לתזה הזו יש השלכות אסתטיות, אך גם, כמו שאמרתי, אתיות, וכמובן גם פוליטיות. על קו התפר של האתיקה-אסתטיקה-פוליטיקה ניצב גם נספח פיליטוני שצירף לבני לספר ובו הוא מתאר את בן דמותו מתווכח עם אדם צעיר, אולי נער, אולי בן, על תפלות המוסיקה הישראלית העכשווית לטעמו.

אבל מניין נובעת המינוריות הזו של הרוק הישראלי? מה בישראליות גרם לכך שהרוק הישראלי אליבא דלבני הוא המרד השפוף המקורי, הפעם עם הקובץ? לבני מרפרף על פני כמה הסברים אבל, כמדומני, לא מתעכב על הסוגייה הזו. האם צו ההתרחקות מהפאתוס הציוני של העידנים הקודמים גרם לכך? האם משהו בסוציאליזם ובקיבוצניקיות (מתי כספי ושלום חנוך, למשל, באו משם, כידוע) הוא האנטיתזה לרוק, קל וחומר לגלאם רוק? ואולי היענות לזרמים אסתטיים קודמים של התרבות העברית? (למשל, הרתיעה שביטא ברנר ב"זאנר הארץ ישראלי ואביזרייהו" מפרכוס ויפוי של המציאות בספרות; הרתיעה הפלמ"חניקית ממילים גבוהות שתועדה, בין היתר, על ידי יזהר ואלתרמן ועוד).

*

דומה שאם נלחץ את לבני אל הקיר ונאלץ אותו לבחור את שתי הדמויות המרכזיות ברוק ישראלי הוא יבחר באיינשטיין (את זה הוא אומר, כמדומה, במפורש) ובסנדרסון. אם כי הוא עוסק בעשרות רבות של דוגמאות ודן באמנים רבים. ואכן, התזה שלו מתאימה במיוחד לשניים אלה, אם כי הוא, כאמור, משכנע בתקפותה הכללית בהרבה.

לטעמי האישי שני האמנים הגדולים ביותר ברוק הישראלי הם שלום חנוך ושלמה ארצי ומכאן נובעת תפיסה אחרת של הדומיננטה הרוקיסטית בגוון הישראלי שלה. שני הכותבים האלה, הכותבים ומלחינים את שיריהם, ואלה עוסקים בבני דמותם באופן מפורט, שלעיתים הנו כמעט וידויי, מדגישים דווקא תו "מז'ורי" ברוק הישראלי, התפוצצות מז'ורית שהרוק ביטא, כמהפכת היחיד השם את עצמו במרכז, ואז עולה לבמה, "כותב את השירים ושר, מוכן להישרף". למרות שלשניהם בהחלט יש חוש הומור (לחנוך בחלק מהשירים עצמם ואת ארצי יצא לי לשמוע בהקלטה מהופעה מתחילת שנות השמונים והמופע היה משופע בהומור משובח בין השירים), הרי מאפיינת את יצירתם התייחסות רצינית של האני לעצמו. גם הארוטיות הישירה של שיריהם ( למשל "שגעון" של חנוך ו"נבראתי לך" של ארצי) קשורה לרצינות הזו. יש משהו רציני, כבד ראש, בתשוקה, איזו התכוונות, התרכזות.

בכך הם ביטאו באופן מזוקק את העידן הליברלי הישראלי. שיר מופתי – וגבולי מבחינת תקינותו הפוליטית היום – כמו "טיול ליפו" של שלום חנוך, עוסק בסקס ("הניחה את שדיה, מחוג קפץ לשבע"), פרסום ("פתחתי את הרדיו שמעתי את עצמי שר"; "המשטרה פוחדת בעיקר מאנשים מפורסמים") ואינדיבידואליזם, שמפרק את המחוז הקומוניסטי האחרון, המשפחה, כמו שניסח זאת וולבק ("אנשים כמוני, שמתחתנים כל פעם, כמוני וכמוך, טיפשים מטופשים, בשביל ללדת ילד, מקלקלים ת'טעם, מאבדים ת'רגש וקצת מחשבה חופשית"), מתמצת משהו מרוח החופש הליברלית שביטא הרוק ושדין וחשבון עליו לא נמצא בתזה של לבני (אם כי הוא מודע לכך ומציין בעצמו שיש תופעות שאינן נכנסות תחת כנפיה).

והנה גרסה תמציתית מ-1988 של הליברליזם-אקזיסטנציאליזם הזה, המז'ורי-תוקפני, מהשיר ההמנוני והבהחלט לא מינורי, "כדי לחיות" של חנוך:

"כי אין בדת כדי לחיות

כי אין בלאום כדי לחיות

כי אין הבדל כדי לחיות

כדי לחיות כדי לחיות

אז תן לחיות

כדי לחיות

כי בא הזמן כדי לחיות

אנחנו כאן כדי לחיות

ובחיים כדי לחיות

צריך לחיות כדי לחיות".

לא הלאום, לא הדת – רק היחיד החד פעמי וחייו החד פעמיים, שיש להניח לו לחיות אותם. גם זאת הייתה בשורה של הרוק הישראלי (ולמרות שאנחנו בעידן פוסט ליברלי-אינדיבידואליסטי, מימין ומשמאל, הרי שיש בעמדה זו, גם אם במינון משתנה, יסוד נצחי, אמת קשה – תרתי משמע: שאי אפשר לפוררה ושיש לה השלכות קודרות – שאי אפשר למוחקם).

עם זאת, התזה של לבני עזרה לי לחדד תזה שיש לי על שלמה ארצי. במאמר שפרסמתי בעבר טענתי שמה שמבדיל את ארצי מאמנים רבים בני דורו ואִפשר את ההצלחה הגדולה שלו נעוץ בכך שהוא כותב מלא פאתוס וליתר דיוק הוא נטל את הפאתוס של מצב המלחמה התמידי הישראלי והכניס אותו לשדה היחסים בין המינים, שהפכו כך לטעונים והרי סכנה ("מחכים למלחמה, לאישה הנכונה"` "איזה מין אישה אני אוהב, מלחמת התשה לא תסתיים"; "בגוף שלי צמרמורת, מטרור ואהבה" ועוד עשרות דוגמאות). הגישה הלא מחולנת הזו לאהבה, טענתי, הולמת קהלים שמרניים ודתיים ואפשרה את הגירתו של ארצי ביתר הצלחה מעמיתיו לישראל הנוכחית, של העשורים האחרונים.

והנה לבני נותן לי דרך נוספת להגדיר את הייחוד של ארצי: הוא חרג מהמינוריות של בני דורו.

*

לבני, אם כן, יצר כאן קונספט משכנע ונעץ אותו בתודעת הקורא לעד. כאמור, זו בעיניי תרומה שלא ניתן להתעלם ממנה בכל דיון עתידי על המוסיקה הישראלית ובעצם על התרבות הישראלית בכלל.

אך הקריאה בספר גם פשוט מהנה. יש בו חדוות מחשבה, חדוות אבחנה, חדוות התנסחות, חדוות עברית, חדוות המושא עליו נכתב הספר, אהבת המושא הזה – וכל החדוות והאהבה עוברות גם לקורא.

שתי הערות תרבותיות סותרות, או סותרות רק לכאורה:

השיר "יש כאן יותר מזה" של חנן בן ארי (שבוצע גם עם חברי זהו זה) מסביר משהו על זרמי המעמקים של התרבות בכלל ושל תרבותנו בפרט.

קודם כל אומר, בייחוד בגלל שכתבתי בעבר נגד האופטימיזם האמוני של בן ארי בשיר "החיים שלנו תותים", שזה שיר יפה, אולי אפילו יפה מאד.

אבל מעבר לזה: הוא גם שיר מרשים במילותיו, "נכון".

וזה העניין: באופן אירוני, בכוחות שפעם קידמו את ההומניזם – השמאל, החילונים, הליברלים – שוטפים כיום כוחות פוסט הומניסטים גדולים (בגלל תפיסות מדעיות או פסאודו מדעיות על מהות האדם; בגלל נזקי האקלים שגרם להם האדם; בגלל גל פוריטני אנטי יצרי ששוטף את השמאל, "דכאוניות" קודרת-נוצרית ועוד), ואילו דווקא בזרמים דתיים, שפעם, בטח בגרסאות הנוצריות אבל גם אצלנו, השפילו את גאוות האדם, הציבו אותו כנכנע וכאסיר תודה (בדיוק מה שגיניתי ב"החיים שלנו תותים"), צומחת תפיסה הומניסטית המאמינה במותר האדם, ב"יש כאן יותר מזה" (בגלל תפיסת "הנשמה"; בגלל תפיסה שהעולם הוא טוב במהותו, "והנה טוב מאד", ועוד).

כך הפכה דווקא הדת, כיום, באגפים שלה. מֵגֵנה של ההומניזם! ובכך לבעלת ערך פרוגרסיבי בהחלט (סליחה על הביטוי)!

כל זה בא לידי ביטוי מעניין ביותר בשיר של חנן בן ארי. הפזמון הוא מתהילים ומתפילת "ונתנה תוקף", והוא מבטא עמדה אנטי-הומניסטית דתית אופיינית. "אדם להבל דמה", "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר" (כמובן, בתהילים בפרט וביהדות בכלל, בטקסטים אחרים, נעוצים שורשי ההומניזם גם).

אבל הבתים הומניסטיים לעילא. למשל:

יש בי יותר מהקול הזה

הצרוד הזה, הנסדק

מתחת לכל המחשוב הזה

הדי.אן.איי המדע המדויק

יש כאן יותר מזה

יש כאן יותר מזה

בקיצור, שימו לב אל הנשמה!

*

אגב, לחבריי במחנה הליברלי (שאני כולל את עצמי בתוכו), אני אומר: גם טקטית, אי אפשר לנצח במלחמת הרעיונות ללא רעיון מלהיב, ללא ניסוח של ניאו-הומניזם חדש. אתה לא מנצח בקרבות כשאתה משפיל את החיילים שלך (בנוסח המדעי או ה"אקלימי"-פוריטני של "אדם להבל דמה").

*

ובהיפוך מסוים. כתבתי בעבר ללא התפעלות גדולה על "לחסל" של וולבק (כמובן, גם רומן חלש יחסית של וולבק טוב יותר מרוב מה שנכתב).

בקריאה שנייה התרשמתי יותר. ואחת הסיבות לכך היא הדבקות המרשימה של וולבק באבסורד, הסירוב לנחמה הדתית.

וולבק הוא סופר שהבעיה הדתית מעסיקה אותו מאד. זו אחת מהסיבות להיותו סופר מרכזי. אבל, כפי שהוא אמר לברנאר אנרי לוי, בדת יש אך ורק יתרונות – אך מה אעשה שאיני יכול להאמין? ביצירות אחרות, ו"כניעה" בראשן, היחס לדת אוהד. דווקא ב"לחסל" חוזר וולבק לדבקות נוסח קאמי באבסורד. הדת היא דבר יפה מאד, אבל כשפול הגיבור גוסס בגיל חמישים, בדיוק שהתחילו היחסים בינו לבין אשתו להשתפר, הוא רוצה לצרוח על אחותו הדתית על אמונות ההבל שלה.

שימו לב אל האבסורד!

ההומניזם לא כל כך קוּלי היום.

ובעצם גם לאורך המאה ה-20 הוא לא היה.

היו ויש סיבות כבדות משקל להתנגד להומניזם. מלבד פאתוס מגוחך שנלווה לדוברים הומניסטים לעתים, מלבד העובדה שהאדם הוא אכן גם יציר של סביבה, של מערכות גדולות, שאינו אוטונומי כפי שהוא חושב את עצמו, הרי שהאדם הוא יצור מורכב ובהחלט לא מצודד ברבים ממופעיו. מכיוונים כאלה נובעים האנטי הומניזם של הכנסייה, של הסטרוקטורליסטים והפוסט-סטרוקטורליסטים הצרפתים, של פסימיסטים כמו הסופר מישל וולבק (בחלק מכתיבתו), של גישות דטרמיניסטיות הכופרות ב"חופש הרצון" ושל רבים רבים אחרים.

ויש, אגב, גם סיבות קלות דעת ופחות מרשימות להתנגד להומניזם. למשל, נפשות פגועות (וכולנו כאלה, ברב או במעט) מוצאות, לעתים, נחמה בשנאה ובבוז כלליים כלפי מסבי סבלם, כלומר בני האדם, שבקרבם יש מסבי סבל אמיתיים ויש מדומים או כאלה שהסבל שהם מסבים נובע מעצם קיומם שהוא לצנינים ולא בגלל מעשה שעשו.

אבל בזמננו, מתווספות לסיבות הוותיקות להתנגדות להומניזם כמה סיבות רעננות.

אמנה שתיים מהן. ראשית, התפתחויות מדעיות או פרשנויות פופולריות להתפתחויות מדעיות, שמציגות את "התודעה" האנושית כדבר מה שניתן להסבר מטריאליסטי ואינו שונה בטיבו משאר עולם הטבע. כך נוצר הרושם שהמעוז האחרון שמבטא את הייחוד האנושי – התודעה – פוּצח.

שנית, התפתחויות אידאולוגיות שנולדו כתוצאה ממשבר האקלים וגם מסיבות אחרות, הרואות באדם יצור הרסני, אנוכי, משחית של הטבע. להתפתחות הזו שייך גם הגל הצמחוני/טבעוני העז של השנים האחרונות.

על רקע זה נראה לי קאמי תזכורת חיונית במיוחד. אנו רוויים בשנאה עצמית אנושית. והאמירה ש"בני-האדם יש בהם יותר דברים הראויים להערצה מדברים הראויים לבוז" היא אמירה רדיקלית באקלים האידיאולוגי הזה.

והיא אמירה מדרבנת לפעולה.

משום שאני סבור שדווקא מי שמודאג מעתיד הפלנטה שלנו, מי שרוצה לגייס את בני האדם למעשים בלתי שגרתיים על מנת להציל את עצמם ואת עולמם, צריך להיות מודאג מהתפתחותה של תפיסה מנמיכה ומבזה ביחס לאדם. נדמה לי שרק יצורים בעלי כבוד עצמי והערכה עצמית מסוגלים למעשים גדולים, אציליים ואפילו רק הישרדותיים.

יצורים שאינם מעריכים את עצמם, בזים לעצמם, לא יצלחו לדבר.

* כתבתי על קריאה חוזרת ב"הדבר" של קאמי ל"פוסט פוסט", מגזין התוכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות ב"בצלאל".

כתבת הדיוקן הארוכה שפורסמה זה עתה ב"ניו יורקר"על יובל נוח הררי היא יצירת מופת עיתונאית.

בין היתר משום שבשורה של הערות, ישירות ועקיפות, מערער איאן פארקר, כותב הכתבה, על כמה יסודות מחד גיסא ופרטים מאידך גיסא בתפיסותיו של הררי, שקנה לו שם בינלאומי בשורת ספריו בעשור האחרון: "היסטוריה של האנושות", "ההיסטוריה של המחר", "21 מחשבות על המאה ה-21".

ישנה גם הערכה כלפי הררי בכתבה, בהחלט לא רק ביקורת. דבר מה שמתבטא קודם כל בעצם פרסומה ואורכה, אך גם בטקסט עצמו. והערכה אכן רצוי שתהיה, בצד ביקורת שחשוב שתהיה גם כן. בכלל, צריך לזכור שהצלחה כמו זו של הררי גוררת בעקבותיה קנאה גדולה, הוא מושא קנאתם של אנשי אקדמיה רבים (וישראליים קל וחומר, בגלל ישראליותו). ועם זאת, למרות מוצאה המפוקפק לעתים של הביקורת על הררי, אסור שהמודעות לכך תרפה את ידיה של הביקורת שיש למתוח על תפיסותיו.

הביקורת יכולה להיחלק בקלות לשני סוגים: ביקורת של היסטוריונים "מומחים" על עצם הצגת תזות רחבות יריעה בידי הררי (שנחלקת גם היא לשניים: ביקורת על המתודה ההיסטוריוגרפית חובקת-הכל ועל נכונות התזות במקרים פרטיים) וביקורת על תוכן התזות רחבות היריעה עצמן. הביקורת שלי היא מהסוג השני: רעיונותיו של הררי, בעיקר ב"ההיסטוריה של המחר", מפגינים, לטעמי, עמדה מעט אדישה ל"מצב האנושי" ולמורכבויותיו. זהו פגם אתי בלבד לכאורה, אך הוא משיק לדעתי לפגם קוגניטיבי: נראה שהררי אינו מכיל במחשבתו (כולל מה שניתן לכנות בשם "מחשבתו הרגשית") את כל מורכבות "המצב האנושי" ולכן קל לו לפטור אותו כפאזה היסטורית שעומדת לחלוף מהעולם ואף כפאזה לא רצויה במיוחד. במילים אחרות: הדילוג ל"פוסט-הומניזם" קל יותר כשאתה לא מודע למלוא המורכבות והערך של ה"הומניזם" עצמו. חיזוי העתיד בו "האינדיבידואליזם" ו"ההומניזם" יחלפו מהעולם (בגלל התפתחויות טכנולוגיות, למשל, שידעו "לקרוא" אותנו טוב יותר משאנו קוראים את עצמנו; שיהפכו את האנשים ל"שקופים" בפנימיותם כבצילום רנטגן) נעשה ביתר קלות מבחינה רגשית וסביר יותר מבחינה נבואית כשאתה לא מודע מספיק לעושר של "האינדיבידואליזם" וה"הומניזם" האלה עצמם (כפי שמעיר פארקר, בשביל הררי גם הנאציזם והסטאליניזם הם חלק מה"הומניזם"; השקפה שמעידה על דלות ערך המושג הזה).

שוב אדגיש, הררי הוא אינטלקטואל מרשים. אפשר ללמוד ממנו לא מעט. העזתו להציג "רעיונות גדולים" מוצאת חן בעיניי מאד. אבל יש בהגותו ליבה קפואה ביחסה למצב האנושי והפגם האתי הזה, כאמור, נראה לי ככזה שגולש גם לפגם קוגניטיבי והופך את הרעיונות שלו עצמם ללא-חסינים מביקורת.

הביקורת שלי עצמה על הררי עוד זקוקה להבהרה-עצמית. אבל נקודה אחת בראיון חידדה לי אותה. זהו קטע בו הררי מדבר על אי-חיבתו לרומנים והעדפתו לצפות בטלוויזיה (אם כי הוא  מהרהר שאולי בעתיד יכתוב בעצמו רומן; הוא לא יהיה הראשון שלא אוהב במיוחד לקרוא רומנים, אבל את כתיבתם ופרסומם דווקא אוהב).

Harari had earlier told me that he prefers TV to novels; in a career now often focussed on ideas about narrative and interiority, his reflections on art seem to stop at the observation that “fictions” have remarkable power. Over supper in Israel, he had noted that, in the Middle Ages, “only what kings and queens did was important, and even then not everything they did,” whereas novels are likely “to tell you in detail about what some peasant did.”

הקטע הזה עתיר-משמעות מכמה בחינות. אכן, הרומן הוא הז'אנר הגדול של "הפנימיות". צמיחתו באנגליה של המאה ה-18 נולדה על רקע היסטורי (פרוטסנטיות; השקפות פילוסופיות על האינדיבידואל כמכונן את העולם; השלכות של צמיחת הליברליזם והקפיטליזם) שעודד פנייה להתמקדות בפנימיות הרוחשת בחיי הדמויות האינדיבידואליות (דוגמה מופתית לכך היא ג'יין אוסטן שהשתיתה, בתחילת המאה ה-19 כשהרומן הוא עדיין ז'אנר צעיר לימים, חלק ניכר מהמתח הבסיסי ברומנים הגדולים שלה על המתח הזה בין ה"פנים" ל"חוץ"; מי באמת אוהב את מי ומי מוליך שולל? מי באמת הוא אדם טוב ומי באמת הוא אדם רע?). אך לא רק מבחינה היסטורית הרומן כרוך ב"פנימיות" וב"אינדיבידואליזם", אלא גם באופן עקרוני: הרומן הוא צורת האמנות שחושפת את המתחולל בחיי הנפש של הדמויות בצורה העמוקה והמקיפה ביותר. את התכונה הזו של הרומן היטיב להדגיש אי.אם.פורסטר בתחילת המאה ה-20 בספרו "אספקטים של הרומן". ברומן, כתב פורסטר, "החיים הסודיים" של הדמויות גלויים. ההיסטוריון רק יכול לנחש מה חשבה והרגישה המלכה ויקטוריה בסעודה בארמונה, כותב הרומנים מציג לנו בכל יום וכדבר מה מובן מאליו מה חשבו והרגישו הדמויות, כולל המלכה ויקטוריה (אם היא מופיעה ברומן).

עלייתו של הרומן גם קשורה למהפכה הדמוקרטית שעבר המערב במאות ה-18 וה-19 מעוד כיוון: ברומן, לראשונה באופן בולט ומרכזי בספרות המערב, ניתן מקום לדמויות שאינן מלכים ומלכות, רוזנים ורוזנות. אנשים פשוטים ורגשותיהם, אנשים פשוטים ומחשבותיהם – הועמדו במרכז. כך שרתיעתו של הררי מרומנים כיוון שהם "מספרים מה עשה איכר" בעוד "בימי הביניים רק מה שמלכים ומלכות עשו היו חשוב" קולעת בדיוק למה שהפך את הרומן לחידוש; זו רתיעה יסודית ולא מקרית.

אבל הרתיעה של הררי מרומנים עקרונית יותר מהטעם הספרותי הימי-ביניימי שהוא מבטא, כזה שלא מוצא טעם בסיפורם של אנשים שאינם מלכים ומלכות. הוא נוגע, כפי שהקורא הנבון ודאי הסיק מדבריי עד כה, גם מאי הערכה של אותה "פנימיות" שהרומן כל כך מתמחה בה.

אי ההערכה הזו קשורה לרתיעתו הכללית של הררי ממה שהוא מכנה "הומניזם" (שבחלקו, לפי הררי, הינו ההתמקדות באדם היחיד ובפנימיות האינדיבידואלית כביכול שלו). לרתיעה הזו יש בסיס מוצק יחסית (אם כי מופרז אולי) בחזות העתידנית שהררי חוזה על הפיכתה של הפנימיות האינדיבידואלית הזו לדבר מה אנכרוניסטי עם פיתוחן של טכנולוגיות מתוחכמות שיכירו אותנו טוב יותר משאנו מכירים את עצמנו, שיוכלו לראות אותנו בבהירות מבחוץ וכך "לנדֵף" את הפנימיות הזו וכו'. אבל היא גם אידאולוגית בבסיסה: כלומר, מושפעת מתפיסה אידאולוגית פוסט-הומניסטית, שמקורותיה אצל הררי כוללים, מן הסתם, את הבודהיזם לו הוא נאמן ("אין אני" כידוע). ואולי הביטול הזה של "הפנימיות" נובע גם מטמפרמנט רגשי-אינטלקטואלי שאינו מזהה את העושר והמורכבות, ובעקבות זאת גם את הערך, של אותה "פנימיות". אלה הדברים שקוראי הרומנים – לפחות חלקם – מחפשים בהם. בשביל האחרונים, אין תחליף לרומן בעיסוי הרקמות העמוק והיסודי שהרומן עורך ל"נפש" ול"פנימיות" שלהם, על פיתוליה הרבים, סתירותיה, אמביוולנטיותיה, רמותיה השונות – בקיצור מורכבותה הרבה.

(כשאפלטון כותב בבוז ב"המדינה" על צופים בתיאטרון שחומלים על עצמם בעקיפין דרך הדמעות שהם מזילים על הדמויות שעל הבימה, ניתן – כמו רבות מהטענות של אפלטון בדיאלוג המפורסם והלא-מצודד-בחלקו הזה – לקחת את טענותיו כפי שהן, רק להציב את הסימן פלוס לפניהן, בעוד הוא מציב את הסימן מינוס. הרומן הוא אכן כלי להנהרה-עצמית וגם לאמפטיה-עצמית. רק שהרומן, בניגוד לטרגדיה היוונית, מסוגל לפריסת הפנימיות של דמויותיו – ולפיכך להנהרה ולאמפטיה – באופן עמוק יותר).

אם לתמצת את טענתי: לאי אהבת הרומנים של הררי יש קשר הדוק לתפיסותיו ההיסטוריות והעתידניות הכלליות. הרומן הוא אחד מהתוצרים המרהיבים של ה"הומניזם" ול"פוסט-הומניסט" הוא, לפיכך, זר. אבל אולי ניתן להכריז בסמכותיות על קצו של ה"הומניזם" רק אחרי שמבינים אותו על בוריו ועל מורכבויותיו; דבר מה שהרומן מאפשר לנו.  

*

לסיום אדגיש: יש בי צד אוטופיסטי. אני מייחל וכמה להגעת אושר ורווחה לאנושות כולה. וייתכן בהחלט שאושר כזה יוכל להגיע רק כשנשתחרר מ"הפנימיות" המורכבת שלנו, מורכבת מדי. ייתכן מאד שנוכל להיות מאושרים רק כשנהלך על פני האדמה כמומיות אלו שתוכנן ותכולתן הוצאו מהן והן, לפיכך, כמעט נטולות משקל.

אבל אינני מוכן לקבל חזון עתידני שתובע – או חוזה – ביטול של "הפנימיות" הזו מבלי להבינה כראוי, מבלי להיות אמפטי אליה ולפיכך, אולי, חזון ששוגה בהנחה שקל לדלג מעליה ולא מהרהר ברצינות מספקת על מה שיכול להחליף אותה ולפצות על אובדנה.