מבקר חופשי

מחר ארצה ב"בית אריאלה" על הרומן מ-1854, "צפון ודרום", של אליזבת גאסקל (בתרגום עידית שורר ובהוצאת "הכורסא" ו"מודן"). זהו רומן בולט (חלקים נרחבים בו הם מופתיים) בשורה של רומנים בריטיים משנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19, שמבקר התרבות החשוב, ריימונד ויליאמס, בספרו "Culture and Society", מ-1958, כינה "הרומנים התעשייתיים". אלה רומנים שעסקו בחיי הפועלים בבתי החרושת ובמתח המעמדי בינם לבין המעסיקים, מעמדה ביקורתית. בשורת הרומנים האלה כלולים גם "ימים קשים" של דיקנס (1854) ו"סיביל" של בנג'מין דישראלי (1845).

הרומן החזק הזה, מלפני 164 שנים, עוסק בשקיעת הדת, במתח הבין מעמדי, בעליית הקפיטליזם ובמקומה של התרבות בתוך כל זה. הביקורת על הקפיטליזם (שמתווספת ברומן להערכה כלפיו – עמדתה של גאסקל אמנם לא מרקסיסטית אבל מעט דיאלקטית) מתבטאת ברומן בתיאור סבל הפועלים, בתיאור צרות האופק של חיי המעסיקים, בעצם הכמיהה של המעסיק מר תורנטון לתרבות ואף בחתירתו לחיי אהבה.

אביה של הגיבורה, מרגרט, הוא כומר שנוטש את משרתו בגלל ספקות והופך להיות מורה בעיר התעשייה מילטון (שם בדוי שתחת בדיוניותו מתוארת מנצ'סטר), מורה לקלאסיקה (הומרוס, אפלטון וכו'), לאלה מהתעשיינים שחפצים ב"תרבות".

הרומן כך מבטא באופן תמציתי טענה מרכזית של ריימונד ויליאמס בספרו המוזכר. לפי ויליאמס, המושג והמונח "תרבות" צמח באנגליה כעמדה מנוגדת לעליית הקפיטליזם. "תרבות" הוא כל מה שמעבר לאינטרסים החומריים. "תרבות" היא רגש שלא ניתן לקנותו בכסף. "תרבות" היא יופי לא פרקטי. "תרבות" היא הרחבת הדעת מעבר למירוץ ההשרדותי וכו'.

כיוון שבמגזר האינטלקטואלי שלנו רווחת הבנה סוציולוגית של ה"תרבות" (בורדייה, זיגמונט באומן), לפיה המושג צמח כמכשיר אידאולוגי נכלולי וקונספירטיבי לשליטה מעמדית או להצדקת העליונות האירופאית בעידן הקולוניאליסטי, כדאי להזכיר את העמדה של ויליאמס (מהתיאוריטיקנים החשובים של מושג ה"תרבות", יש לזכור), לפיה "תרבות" הייתה תגובה אותנטית ומוראליסטית – לעתים "פרוגרסיבית" ולעתים "ריאקציונרית" – לעליית הקפיטליזם. "תרבות" כאנטי-חומרנות, "תרבות" כאנטי שכלתנות, "תרבות" כאנטי פרקטיות, "תרבות" כ"אנושיות".

לביקורת שפרסמתי על הרומן "צפון ודרום"

כאשר הנושא של הספרות הוא ניהיליזם (אבדן אמון בערכים, תחושת חוסר משמעות) הרי שהספרות עצמה צריכה לפצות על אבדן הניהיליזם בהציבה ערך משלה, כלומר אותה עצמה. זו אחת הסיבות מדוע יצירות הספרות שמתמודדות עם הניהיליזם הן היצירות החשובות ביותר שבמצאי הספרותי: הן חייבות להיות טובות מאד על מנת שיהיה לקורא במה להיאחז.

באופן גס, יש שתי דרכים בהן מפצה הספרות שעוסקת בניהיליזם על הניהיליזם עצמו. האחת – דרך התוכן והאחרת – דרך הצורה.

הספרות שמפצה על הניהיליזם שהיא עוסקת בו באמצעות התוכן עושה זאת באמצעות חשיפת העומקים הפסיכולוגיים והפילוסופיים שמביא אליו הניהיליזם. העומק המסחרר מפצה על אבדן הטעם והמשמעות, הופך תחליף למשמעות. קירילוב של דוסטוייבסקי ב"שדים" שמחליט להתאבד על מנת להוכיח את ריבונות האדם, את המרד של האדם באלוהים ובטבע כאחד, הוא דוגמה בולטת לעומק מסחרר כזה. אנה קרנינה ברומן הנושא את שמה, שמהרהרת לפני התאבדותה שבעצם אין דבר כזה אהבה בעולם, אף אחד בעצם לא אוהב אף אחד, הכל מסכות והעמדות פנים, גם אם לובשי המסכות לא תמיד מודעים לכך – היא דוגמה קודרת נוספת. דרך נוספת של התמודדות תכנית עם הניהיליזם בספרות היא הצגת עמדה שמגייסת את כל כוחות הנפש החבויים באדם נגד אבדן הערכים. האדם מורד במרד המטפיזי שלו עצמו. ברנר הוא דוגמה מופתית לכך. וכך גם קאמי.

אבל יש ספרות שמפצה על הניהיליזם באמצעות הצורה הספרותית. הפיצוי הזה הוא, בעיניי, חלש יותר באופן עקרוני, אבל הוא מניב בכל זאת יצירות יפות.

כזה הוא הרומן "רומן 11, ספר 18" של הסופר הנורווגי דאג סולסטד שראה אור במקור ב-1992 (הסופר והספר נחשבים מאד במולדתו, כך הבנתי). הניהיליזם והייאוש כאן הם מהסוג הרך, זה של חברות השפע. אף אחד לא רוצח אף אחד כתוצאה מהניהיליזם (כמו שהעיר פעם בגאוניות המבקר היהודי-אמריקאי אירווינג האו: רסקולניקוב כיום, רגע לפני שהיה רוצח את הזקנה, היה וודאי מקבל מכתב ובו מודיעים לו שבקשתו למלגת לימודים נענית בחיוב וסמסטר הסתיו יתחיל בספטמבר הקרוב). הגיבור שנטש אישה וילד לשם אהבה חדשה מאבד את הטעם באהבתו החדשה עם אבדן יופייה של המאהבת. ובעצם, גם קודם לכן לא ברור לו מדוע בעצם עזב את אשתו כשהיה ודאי לו שימאס עד מהרה באהובתו החדשה. את הייאוש הניהיליסטי, שמוביל למעשה אבסורדי במהלך הרומן, ממתיק סולסטד באמצעות הצורה. כלומר, באמצעות המוזיקליות של המשפטים, הסגנון המודגש החזרתי שיש כאן, הגיהוץ של המשפטים שמיישר כל מעקש ועקוב למישור במרוצתו של הקורא. ובאמצעות אירוניה והומור דקים שהוא בוזק בטקסט. ההמצאה התכנית שיש כאן – אותו מעשה אבסורדי שהגיבור מבצע על מנת לפוגג מעט את חוסר המשמעות התפל של החיים – מעניק אמנם מתח לעלילת הספר, אבל לא נראה לי חשוב במיוחד.

ספר יפה, מהנה לקריאה, למרות – ובעצם בגלל – נושאו הקודר.

אחרי יותר מעשרים שנה אני חוזר וקורא ב"האדום השחור" של סטנדאל (יהושע קנז תרגם והספר ראה אור ב"זמורה ביתן"), ממנו התחלתי את היכרותי עם הסופר.

ההתנסויות השונות והבאות שלי עם סטנדאל, ובעיקר האכזבה מ"מנזר פארמה", הרומן החשוב השני שלו, העלו בי תהיות כפירה על ערכו העכשווי – ובעברית: על הרלוונטיות – של הסופר הזה בימינו אלה.

אבל הקריאה השנייה ב"האדום והשחור" מזכירה את גדולתו (שלא נוכחת, כמדומה, ביצירות רבות אחרות שלו).

הגדולה נובעת – בין השאר – מהצגת השאפתנות הלוהטת של הגיבור, ז'וליין סורל, שאפתנות לא מתנצלת (לא הגיבור ולא הסופר מתנצלים עליה); ועם זאת, זו שאפתנות שיש בה מן הנשגב והלא קטנוני, סורל מייחל לחיים גדולים ולא מחושבים; הגדולה נובעת גם מתיאורי האהבה הדקים (תיאור היווצרותה של האהבה בייחוד מאלף, הן אצל שתי הנשים העיקריות המתאהבות בסורל, מדאם דה רנאל ומתילד והן אצל סורל עצמו); מההתקדמות הדוהרת-טופפת של העלילה שלה נלוות במינון מדייק הערות פילוסופיות ופסיכולוגיות, כמו משיכות מושכות קלות; מאיזו זרות בקישור הלוגי בין המשפטים שהיא ספק של סטנדאל ספק של מתרגמו…

רומן מ-1831 חי וקיים.

קראתי בהנאה ולעתים בהתפעלות את קובץ הסיפורים של בועז יזרעאלי, "ברכת התנינים", שראה אור זה לא מכבר ב"עם עובד".

במסגרת הזו אני כותב בקיצור, ודווקא בגלל מעלותיו של הקובץ של יזרעאלי קשה לכתוב כך ונחמד לכתוב כך (כי הכתיבה הקצרה פוטרת אותך מלעבוד קשה על הסברת מגוון סגולות הספר).

אומר רק שיש תחושה בקריאה שכל מילה ומילה נחשבה, שכל מילה ומילה כתובה באחריות; שיש תחושה בקריאה של היכרות עם המציאות, רגישות למורכבותה – וגם בסיפורים הלא-ראליסטיים הן נוכחות! (במציאת מקבילה לא ראליסטית לעושרה ודחיסותה של המציאות); שיש ליזרעאלי חוש הומור טוב מאד, סאטירי לפרקים, לעתים נואש.

יפה. לעתים קרובות מרשים. ומומלץ.

דברים לא מעטים יש לומר בשבחו של "ווקמן". ישנה ברומן הצגה בעלת מלאות מרשימה של זירה חברתית מקורית: אתר נופש של מעינות חמים בצפון; הצגתה של הזירה החברתית מהמנכ"ל ועד למנקת הפחים. אפרופו מנקת הפחים, המנקה זיו בת העשרים (הרומן מתרחש, כמדומני, בתחילת שנות התשעים), שמחפשת את עצמה, כמו שאומרים, והרומן שאולי יתרקם בינה לבין ויצמן, האחראי בפועל באתר, הנשוי בן הארבעים, שעומדים בלב הרומן, מעניינים. בצד הזירה החברתית, יש רגישות רבה לטבע המקומי. ושתי הזירות, הטבעית והחברתית, מתוארות בעברית מנופּה ומרשימה. בנוסף, הרומן יוצר מתח כפול: גם שורה של גניבות מסתוריות וגם נוכחותו של דרוזי מסתורי ומאיים, שמספר ליהודים הגאים על קורות המעיינות אי אז בזמן שערבים היו אדוני המקום.

עם זאת, נותרתי אמביוולנטי כלפי הרומן. היו חסרים לי העמקה וחידוד בתיאור אישיותם של זיו ושל ויצמן ושל המפגש ביניהם. ואת מקום המיקוד והחידוד שהיו חסרים לי, הרגשתי שבאו לפצות הן הסיפור הבלשי המוזכר והן "שובו של המודחק" בדמותו של הדרוזי המאיים. אבל הפיזור הזה – והפנייה לסוגות בידוריות יותר (הבלש) או קלישאיות (הערבי עם הנרגילה שמחכה בסוף כל משפט בעברית) – פוגם ביכולתו של הרומן לדקור, להעמיק, לגעת.

בעיני: הישג נאה, אם כך, אבל יש עוד מה לעשות ביצירות הבאות.  ויש למה לחכות.