הקיסר קליגולה אצל סווטוניוס ("חיי הקיסרים" שראה אור לאחרונה בתרגום חדש; מלטינית: משה ליפשיץ וברוך מני; הוצאת "כרמל").
כל אפלטון צריך להיזהר מאיזה קליגולה שיפרש את דבריו או יישמם שלא כהלכה. כל איוון קרמזוב צריך לחשוש מסמרדיאקוב.
וגם: מסביב לביקורת הספרות הברוטלית הזו, מונה סווטוניוס שורה ארוכה ארוכה של מעשי זוועה שלא ייאמנו, מחרידים לאין שיעור. חשבו עם מה אבותינו היו צריכים להסכין, איזו ממלכת רשע הייתה בתקופות ממושכות רומי. ועדיין, המרד הגדול ומרד בר כוכבא היו טעויות משיחיות אסוניות. ועם זאת, בסוף ניצחה יהודה, כן, דרך הנצרות.
וגם: סווטוניוס, עד כמה שאני יכול להתרשם מהנשיקה שבעד המטפחת (המטפורה שלביאליק) שהיא הקריאה בתרגום, הרבה פחות אלגנטי בכתיבתו מטאקיטוס, והרבה פחות לִקחי מפלוטארכוס, בני זמנו (הדורות הסמוכים לחורבן בית שני, ביהודית) שכתבו על אותן תקופות. ועדיין, הוא מעניין לקריאה.
קראתי בשלישית או ברביעית, ואחרי שנים רבות מקריאתי הקודמת, את "חרבת חזעה" של ס. יזהר. והשתאיתי עד כמה היצירה הזו חזקה.
היא קיימת. אי אפשר לפטור אותה בתמצות.
היא עובדה ספרותית נוקבת בעולם.
לפי בני מוריס – נדמה לי שכך אפשר לסכם את "לידתה של בעיית הפליטים 1947-1949" : א. לא הייתה למנהיגי "היישוב" תוכנית סדורה לגרש את ערביי ארץ ישראל. ב. וכשהחלו הערבים לברוח מעצמם – הדוגמה הבולטת היא חיפה באפריל 1948 – השתאו מנהיגי היישוב לתופעה ולפעמים אף נעצבו עליה. ג. כחלק מתוכנית ד' של ההגנה, הונחו מפקדים לגרש תושבי כפרים אם הכפרים מאיימים על הכוחות הלוחמים. כלומר הותר גירוש אך משיקולים צבאיים מובהקים. ד. בשלבים מתקדמים של המלחמה, אכן נעשו פעולות גירוש (וגם כמה פעולות טבח, יש לומר; לא מיותר להזכיר שגם הצד הערבי לא נמנע ממעשים כאלה), חלקן בגלל טענה שהאוכלוסייה הערבית מסכנת את כוחות הצבא. בחלק מהמקרים הייתה זו אכן אך תואנה.
הקריאה בנובלה של יזהר, שמתארת גירוש כפר ערבי בשלהי מלחמת העצמאות (נובלה שפורסמה מייד אחרי המלחמה), מציינת את הסיבה הרשמית לגירוש בשהות של לוחמים מסתננים ערבים בכפר. אבל המְספר, אחד הלוחמים המתנגד למעשה, רואה בגירוש פעולה לא לגיטימית, משווה את הגולים לגולי יהודה, תוהה מי הירמיהו שלהם, רואה בעיני ילד מגורש (לרצועת עזה, מן הסתם) שטנה וחימת פתנים נולדת.
והנה, מבחינה פוליטית, אני מסכים לחלוטין עם המ"כ מוישה (כמדומני, הטקסט לא מולי, ייתכן והיה זה לוחם אחר) שנוזף במְספר בטענה שעל הערבים היה לחשוב על כל זה לפני שהתחילו במלחמה. ואכן, הסירוב לתוכנית החלוקה, שהביא לפרוץ מלחמת העצמאות, הוא סיבה מספקת להצדיק את כיבושי צה"ל באותה מלחמה. לטעויות אדירות ורצחניות של אומות – טעויות מוסריות ומעשיות – כמו סירוב להצעת החלוקה (שהיישוב העברי קיבל!) – ישנן השלכות. כך אין לי שום בעייה מוסרית עם צמצום השטח שייוותר בידי הפלסטינים בעתיד, בעקבות סרבנותם ב-2000 (רק לאחרונה, אגב, ביל קלינטון טען זאת שוב, שכך אכן אירע ב-2000, סרבנות פלסטינית) ורצחנותם ב-2023.
והנה על אף הכל, "חרבת חזעה" היא יצירה מונומנטלית.
האם רק בגלל איכותה "הספרותית"? השפה וכולי? בהחלט לא רק. אם כי אם כוללים ב"ספרותיות" את הפירוט והנאמנות הריאליסטית של התיאור – בצד ומתחת הסלסול הלשוני הוירטואוזי הרי זו יצירה ריאליסטית כמו יצירה טולסטויאנית – הרי שמתקרבים יותר להבנת כוחה של היצירה.
היא דבר בעולם. שאי אפשר לעוקפו.
אבל היא דבר בעולם גם בגלל הפאתוס המוסרי. הן בתיאור הגירוש והן בתיאור הניוול המוסרי של חלק מהחיילים שיורים גם לעבר אזרחים.
הספרות העברית מגיעה כאן לשיא בליכוד הזה של הספרותיות, "העיתונאיות" וה"נביאיות" המתבטאת בנזיפה המוסרית העליונה.
וגם אם שגה יזהר (ברור שהמחבר המובלע מזדהה עם המספר), כאמור, במסקנות, הרי שכבוד גדול לתרבות שלנו שהעמידה בזמן אמת ובידי הנציג הבכיר של ספרותה הצעירה (לכולי עלמא, ובזמן אמת) מי שרואה גם את סבלות האויב. גם אם שגה יזהר בביקורת המעשה הספציפי, טוב שהעמיד לנו אנדרטה נשגבת כזו על מנת שנזכור שבמאבקנו על הארץ לא נתבהם חלילה.
כן, כן, טוהר הנשק והיה מחננו טהור חשובים גם כשאנחנו צודקים.
זו קריאת חובה לכל דובר עברית. לא בגלל הנכונות הפוליטית של עמדת יזהר. אלא, כאמור, בגלל שהתלכיד הספרותי-היסטורי-מוסרי כאן הופך את הנובלה הזו לאירוע שאין רבים כמותו בתרבות הישראלית.
בקריאת החלקים הקשים יותר להבנה של התנ"ך אני נעזר לעיתים בפירוש "דעת מקרא", המפעל הפרשני המפואר של הציונות הדתית (ראה אור ב"מוסד הרב קוק"). עם זאת יש למפעל זה חיסרון אחד, מאפיין מוצהר, הוא אמנם בהחלט נעזר במדע המקרא המודרני אך כל עוד מסקנותיו של זה לא מנוגדות למסורת ישראל.
ישנו גם מפעל מקביל, מדעי, של פרשנות המקרא, "מקרא לישראל" שמו (רואה אור בהוצאת "עם עובד"). אני לא מכיר היטב את המפעל הזה ולכן כששמעתי שראה אור לאחרונה כרך פרשנות לספר "דברי הימים" ביקשתי מההוצאה שישלחו לי אותו. את הפרשנות לספר כתבה פרופסור שרה יפת ז"ל (היא נפטרה השנה בגיל תשעים), כלת פרס ישראל לחקר המקרא.
מעיון דוגם ולא מקיף בכרך, הרי שהפרשנות כאן עשירה, רצינית, ומלאה מכל טוב, וניכרת גם מגמה מבורכת, שבדורות קודמים ביטא אותה פרופ' יחזקאל קויפמן, של ספקנות לגבי פרשנויות מדעיות שנוטות לזלזל בערכם הספרותי או האידאי של חלקים מהמקרא, פרשנויות של המסורת הגרמנית כדוגמת זו של ולהאוזן. עם זאת, הפרשנות אינה תחומה, כב"דעת מקרא", לתחתית הטקסט, כשמעליה הפסוקים המפורשים, אלא מתארכת לה אחרי הצגת מקטעי טקסט מקראי, דבר מה שהופך את הקריאה המהירה לצורכי הבנה מקומית מיידית של פסוק קשה למעט מסורבלת.
אחד החידושים המופלאים של מחבר ספר דברי הימים הוא הענקת סיבה, שאינה מופיעה במקור המקביל בשמואל ב', לכך שדוד לא נמצא ראוי לבניית בית המקדש והיה צריך להמתין לשלמה בנו. דוד אומר לבנו שלמה, לפי ספר דברי הימים א' כב' ז'-ט', כך:
כלומר, דוד לא ראוי להקמת בית המקדש בגלל היותו לוחם ואיש מלחמה. בית מקדש מקים מי שהנו איש מנוחה ושלום.
כפי שמציינת פרופ' יפת, לרעיון הזה יש רמזים במקומות אחרים במקרא, אבל הוא מפותח במלואו רק כאן, על ידי מחבר דברי הימים: "התרומה העיקרית של מחבר דברי הימים היא ההיגד הברור שהשימוש בכוח אינו עולה בקנה אחד עם בניית מזבח או מקדש". והוא מודגש, מציינת יפת, בעצם החזרה המשלושת על "דם לרוב שפכת", "מלחמות גדולות עשית", "דמים רבים שפכת לפני".
בימים אלה, כשאנחנו משתמשים בצדק רב בכוח, ולוחמינו יוצאים למלחמת מצווה מובהקת, כדאי בכל זאת לזכור שהתרבות שלנו בבסיסה שואפת חיים ושלום ואינה מאלילה את לוחמיה ואינה מתייחסת למלחמותיה כערכים בעלי סגולה עצמית, כמו שהיה נהוג בתרבויות עתיקות אחרות ובאידאולוגיות פשיסטיות מודרניות.
קראתי לאחרונה בעניין שני רומנים מוצלחים, שניהם של יוצאי הציונות הדתית.
הראשון, "מי שסוכתו נופלת" ("ספריית פועלים", 233 עמ'), של צבי בן מאיר, מספר בגוף ראשון את סיפור נישואיהם וגירושיהם של בנימין (בִּיני) ואסתר, שניהם בני הציונות הדתית באגף התורני שלה (לאו דווקא בקצה הסקאלה ה"חרד"לית" האפשרי), שהתחתנו צעירים והתגרשו אחרי שנים אחדות – ואחרי שהפכו להורים – כשהבינו שביני לא יכול להתגבר על משיכתו לגברים.
זה ספר רגשי מאד שפרישת הרגש ודקויותיו נעשית בו במיומנות גדולה, כלומר, בין היתר, כזו שלא גולשת לרגע לא להפרזה ולרגשנות ולקיטש מחד גיסא ומאידך גיסא לא לצינה ולציניות ולריחוק מלאכותיים-מנייריסטים או מנותקים-רגשית. הוא גם ניחן במה שניתן לכנות "זיכרון רגשי" מרשים ביותר, כלומר יכולת לזכור ולמסור את הפרטיטורה המלאה של חילופי הרגשות, עליותיהם ומורדותיהם, תוך כדי הענקת רקע מספק בדבר ההתרחשויות המוחשיות שעל רקען "נוגנו" הרגשות. על אף שהספר הזה כמעט במפגיע לא אינטלקטואלי, זהו, "הזיכרון הרגשי", כישור קוגניטיבי ולא רק אמוציונלי. כך נוצר בספר הזה שטף סיפורי ראוי לציון, כולו תחת שליטה (שאינה מורגשת, עם זאת, בדמות קפיצוּת לא טבעית), בו קופץ המספר בין זמנים בשום שכל, תמיד קולע אל- ולא מרפה מ – התורף הרגשי של מעלות ומורדות הסיפור. נוצר כאן "מתח" מסוג נדיר: מתח דרמטי.
אם הכעס של ביני על רבנים ופסיכולוגים דתיים מזן מסוים (או שמא "פסיכולוגים") שהִֹֹשִיאו אותו לחשוב שיוכל להתגבר על נטייתו מובן; ואם תיאורי אהבותיו (תיאורים עדינים מאד; בשפת המגזר זהו ספר "נקי" לחלוטין) לנערים וגברים צעירים בצבא ובישיבה התיכונית והגבוהה עושים רושם; הרי ששם לא נעוצה המקוריות התוכנית של הרומן. מבחינה תוכנית, מקורית ההתמקדות באסתר. יש כאן מקוריות רבה כי יש כאן חיבה ואולי אף אהבה של בעל לאשתו, אם ילדיו, שאליה הוא לא נמשך בגלל אופי המיניות שלו, אבל שיחסו אליה סוער רגשית למדי.
על מנת להטעים את הקורא מהגמישות והחיוניות והתחכום הלבבי (כי ללב הגיון משלו, כדברי פסקל) של המונולוג אצטט ציטוט קצר משיחה בין בני הזוג, לידם בִתם, נעמי:
"אני באמת מצטער אסתר, אמרתי שוב. די בִּינִי, אמרה אסתר. מה די, שאלתי. די להצטער ולהצטער כל הזמן, אמרה אסתר, כאילו זה יעזור אם תגיד את זה מלא פעמים. שתקתי. ותגיד, אמרה אסתר. מה, שאלתי. מה מצער אותך יותר, המחשבה שרע לי או המחשבה שרע לי בגללך. מה זאת אומרת, שאלתי. נעמי, צעקה אסתר, אמרתי לא להתרחק. נעמי הנהנה בראשה מרחוק. מה זאת אומרת אסתר, שאלתי שוב. אתה הבנת אותי, ביני. אני לא, אמרתי. עזוב נו, אמרה אסתר".
*
"עורך צללים" ("כתר", 255 עמ') הפוך מכמה בחינות ל"מי שסוכתו נופלת". הן בכך שגיבורו, חַגִי נאוֹר, הוא דתי ליברלי, משכיל דתי ממשכילי ירושלים הדתיים והלא ימניים, הרואה בעצמו גשר לכל חלקי החברה הישראלית, והן בגלל ניגודו לעולם הרגשי של הרומן הקודם. וכאן צריך לדייק: אמנם גיבור הרומן של הורוביץ הוא אינטלקטואל, והוא עוסק ונוגע ברפרוף תדיר בכמה סוגיות אינטלקטואליות, אבל זה אינו בדיוק רומן אינטלקטואלי. גם זה בהחלט רומן על רגשות. אבל אלה רגשות אחרים מאד מאלה שמבקש "מי שסוכתו נופלת" להעלות ולהעלות בקוראו (וההסתייגות היחידה שיש לי מהראשון נוגעת לכך שהספר, בהציגו רגשות מסוג מסוים, לא מסתכן בקרב קהל היעד שלו באי אהדה; לב רָגַש של מי לא ייכמר לגורלם של ביני ואסתר?!). לכאורה, "עורך צללים" הוא רומן על הונאה ואחיזת עיניים, חלקלקות ורצון לעוצמה, כלומר, בפשטות, רומן על רגשות "שליליים", של המטאור האינטלקטואלי חגי נאור, שמקפץ מהטלוויזיה לכנסת, משם לאקדמיה ולראש רשימת רבי המכר וחוזר חס וחלילה, אך למעשה, כפי שאני מבקש לטעון בקצרה, זה רומן על שאפתנות נקודה, כלומר רומן הפועל במסגרת מיטב המסורת של הרומן כז'אנר במאה ה-19. שאפתנות היא רגש עז מאד ומעוררת גם בלא-שאפתנים רגשות עזים, וכשלעצמה לא מדובר בהכרח ברגש שלילי. אלא שבמאה ה-21 לא קל לסופר לדון בשאפתנות נטו, ללא ציפוי מוסרי-מוסרני של הדיון בה, ולכן בחר, כמדומני, הורוביץ בשאפתן עקלקל (ובעקלקלותו המוסרית, כמדומה, התמקד עיקר הדיון בביקורות הלא מעטות שכבר נכתבו על הרומן הזה).
במיומנות ספרותית רבה, אריאל הורוביץ (לא הבן של נעמי שמר), שזה ספרו השני, מאיר את דמותו של חגי נאור מכמה זוויות שונות ובעזרת שלושה מונולוגים שונים מתקופות שונות בחייו (המיומנות כאן מתגלמת בכך ששלוש הדמויות נושאות המונולוג מצטיירות יפה גם מתוך אופן שיחתן וכן בתחושת בקיאות של הסופר בשלושת העולמות השונים שהדמויות באות מהם). הדוברת הראשונה, גליה, קיבוצניקית לשעבר וחילונית, עורכת טלוויזיה מוכשרת שייסדה תוכנית טלוויזיה מצליחה ליהדות המיועדת לקהל הרחב, והזמינה אליה את חגי נאור. אלא שאז נאלצה להתמודד עם תחכום רב משלה. כך גם אפילו נושא המונולוג השני, הרב מרדכי יבין-יסלזון, חתן פרס ישראל, שייסד מכון לחקר היהדות, אדם מתוחכם וערום – אבל גם הוא נתקל בכוח עולה העולה עליו. נושא המונולוג השלישי הוא חנן, עורך לשון צעיר, מעריץ של "הירושלמיות" שחגי מגלם, אותה אליטה ירושלמית אקדמית-דתית, מתונה מבחינה מדינית, שמתחיל לזהות בקיעים בחומה השגיבה של ההגות החגיגית הנאורה של חגי נאור – ואחריתו מי ישורנה.
אציין רק הסתייגות אחת מהרומן: ככל שמעשיו של הגיבור הם בגבולות הלגיטימיות והחוק הרושם שמותיר הרומן בקוראו חזק יותר. שאפתן שלא עובר על החוק הוא אדם חזק יותר, ולכן אף מעניין יותר, מעבריין.
*
חלק מהעניין שמעורר הספר של הורוביץ הוא הזירות האנושיות הלא שגרתיות שהוא פורש מול עינינו. אבל אני חושב שמה שמדביק אותנו לכיסא הוא בעיקר העיסוק בדמות שאפתנית, אחד מההישגים הגדולים של הרומן כז'אנר בעבר ומוקד משיכה מרכזי לקריאתו (רק לאחרונה ראה אור בעברית רומן הולנדי קלסי במסורת הזו, מ-1938, "אופי").
דבר מה שמביא אותי ל"ציוניות הדתית" של שני הרומנים. איני זוכר בעשורים האחרונים דמות של שאפתן בספרות העברית. בוודאי יש, וכעת חמקה מזיכרוני, אבל לבטח זו לא דמות שכיחה בספרות שלנו מאז מפנה המילניום, חובבת החלכאים למיניהם. ואין זה פלא, בעיניי, שדווקא בן הציונות הדתית, שהיא עצמה כוח עולה בישראליות, הרסטיניאקית מבין המגזרים שלנו, מקדיש את הספר השני שלו לדמות רודפת עוצמה ובעלת יכולות (כפי שגם הרומן הראשון שלו עסק בדמויות מנהיגים שאפתניות).
ואילו "הציוניוּּת הדתית" של "מי שסוכתו נופלת" מתגלמת בעיצוב האתגר שמציב הליברליזם לציונות הדתית. הגיבור ניסה להיכנע לחוקי השבט, לחוקי התורה, אבל ההומואיות שלו, הרדיפה הבסיסית כל כך של היחיד אחר האושר (בנוסח הליברלי-אמריקאי הקלאסי), לא מאפשרת לו להישאר במסגרת השבטית. לבסוף אף מכריז הגיבור על אבדן האמונה שלו בגין זה והמרת דתו לליברליזם, נאום פנימי הראוי להבאתו כמעט בשלמותו:
"ויודע מה, אמרתי לאלוהים, פתאום ככה אמרתי לאלוהים, אני איתך סיימתי. אני לא צריך זוועות ושואה ומוות וים סוף שלא נקרע ואני לא צריך להגיע מטה עד אין תכלית ותחתית כדי לסיים איתך. אפשר גם סתם. אפשר גם פשוט. אפשר בלי דרמה. אפשר להיוולד הומו ולנסות בכל זאת לעשות בדיוק-בדיוק את מה שרצית ולא להצליח לעשות את מה שרצית ובדרך לעשות צער כזה נורא לקרובים שבקרובים והעיקר שאני על המזבח ויודע מה, נגמר לי כבר ויודע מה, ריבון העולמים, הכי חשוב זה החיים, החיים עצמם, הכי חשוב זה אנחנו, אני, אסתר, הילדים, האנשים והנשים הפוסעים ברחוב, הילדות שקופצות בחבל על המדרכה, תינוקות בעגלה, נהגי המכוניות על הכביש שאינם שומרים את השבת, או אולי שומרים עליה בדרך אחרת, החיים המתרחשים בבניינים הגבוהים ובבתים הנמוכים ובצידי השבילים ובשולי הדרכים, האיש המצייר באור הבוקר, האישה הכותבת, האיש המלמד, היוצא אל עבודתו עם שחר, הילד האוכל תפוח ועסיס הפרי משפריץ לו מסביב לפה הכול וכל זה, חשוב והכי חשוב ואין, אין למעלה מזה ואין עבור מה להכניע ראש ולב. ואין זה ראוי להכניע ראש ולב. ואין עבור מה לעקוד. ואין זה ראוי לעקוד. ואני סיימתי".
אם אינני טועה, אריך אוארבך, בספרו המפורסם והחשוב "מימזיס", אחת מיצירות ביקורת הספרות המרכזיות במאה ה-20, לא מתייחס להיסטוריונים היוונים והרומאים כשהוא מסביר את דרכה המפותלת של ספרות המערב למפגש מקיף יותר עם המציאות כהווייתה (ואם אני טועה אני מבקש סליחה ומחילה מהחוקר הדגול).
אך לי, כמי שסבור שהריאליזם אינו עוד ז"אנר בסיפורת כי אם נשמת אפו של ז'אנר הרומן (וכמובן, איני היחיד בכך, וכמה אוטוריטות סברו כך), ושיש בו, בריאליזם, השתמעות מטפיזית, בעצם היכולת של השפה (כלומר האדם, החי-המדבר) לחלוש על המציאות, ברור שלהיסטוריונים היוונים והרומים הגדולים יש זכות אבהות על התפתחות הריאליזם בספרות (הרומן הוסיף רכיב מרכזי שנעדר מכתבי ההיסטוריונים: חיי האדם הפשוט, "הרגיל"), ולפיכך הרומן "מלחמה ושלום" הוא חוליית מעבר הכרחית בין תוקידידס (לא הירודוטוס!), טאקיטוס, פלוטארכוס ועוד לבין הרומן של המאה ה-19.
בימים אלה אני קורא את הכרך עב הכרס של טיטוס ליוויוס (מלטינית: משה ליפשיץ) שכולו הוקדש למלחמת חניבעל הקרתגואי ברומא. כל ערב לפני השינה אני משוגר למאה השלישית לפני הספירה לקרב האיתנים הזה, המתואר בתאוות דיוק וחדוות סיפור. תיאור הפילים של חניבעל חוצים את האלפים או מבוססים במישור עמק הפו… ביצירת הענק הזו הסוקרת את כל ההיסטוריה של רומא מיום היווסד העיר (שלא כולה שרדה) מוקדשים כ-600 עמודים (!) לפרשה הזו בלבד, שעליה כותב ליוויוס ממרחק של מאתים שנה (במאה הראשונה לפני הספירה).
היו שתי סיבות כבדות משקל להפסיק לקרוא ברומן "החדר הדרומי" של אדוה בולה: הראשונה – ההשפעה המכרעת של נטליה גינצבורג על הסופרת, הניכרת אולי בעיקר בטון הסיפור של הגיבורה, תמר, אך גם באופי סיפורה, הנסוב על גבר מתעתע שלא משיב אהבה לאישה צעירה ולעומתו גבר אוהב אך כזה שלא מושך אותה (הסופרת אף ראתה צורך לייחס לגיבורה שלומדת ספרות אהבה לספרות איטלקית מתוך מודעתה להשפעה המכרעת הזו). השנייה – המאוהבות הפטלית הממושכת של תמר בארי, גבר נשוי, שהיא הרה לו והוא מתעלם מהריונה וממנה ואז מבנו. אני רחוק מאד מהרצון שספרות תבטא "העצמה נשית" או אחרת, אך ההירצעות הזו למאהב מנייאק פשוט הרחיקה אותי אינסטינקטיבית מהזדהות עם הגיבורה.
אך לא הפסקתי את הקריאה. וזאת, כי מעלותיו של הספר גבוהות. שיר מעלותיו צריך לכלול את היותו ספר שמצוי כל הזמן בתנועה אך התנועה הזו אינה סנסציונית, ומורכבת כולה מהנעה של תנודות "יומיומיות", דקות ברובן, אמינות לחלוטין, במערכות היחסים הרגשיות של תמר עם סובביה: עם הוריה הדתיים, עם אחותה, עם החברות שלה, עם בן הזוג שלבסוף היא חיה איתו וכולי. כך אתה קורא ברומן שאין בו חלקי סרק, כולו רווי, ולחלוחיותו לא נובעת מדאי (כך ברבים?!) אקס מכינה למיניהם, אלא מנפש האדם.
ואולי בעיקר יש לשיר את מעלות הרומן בהתייחסות לקול הייחודי של המספרת, תמר. אמנם קול זה מושפע כאמור מגינצבורג אבל הוא ייחודי בכל זאת. תמר – במובחן מהסופרת! – חושבת בדימויים ולא במושגים מופשטים. אורח החשיבה הזה מעניק לקול שלה שילוב ייחודי של ילדותיות ותחכום ומושך מאד לקריאה, בהיותו קול חי ולא שגרתי.
"מבוא קצר לתולדות יוון העתיקה – מתקופת הברונזה עד התקופה הקלאסית" (בהוצאת "כרמל"), של ד"ר מעין מזור, ראש החוג להיסטוריה כללית במכללת סמינר הקיבוצים, הוא ספר הגון, שנכתב למרבה השמחה במקור בשפתנו העתיקה היפה, ספר שמעניק ידע בטוב טעם, רהיטות ודעת, על התרבות המופלאה ששכנה כל כך קרוב לנו.
"עידן האי-ודאות – איך גילו גדולי הפיזיקאים את עולם הקוונטים 1895-1945", של טוֹבּיאס הירטר, בתרגום מגרמנית של אביעד שטיר (הוצאת "ספרי עליית הגג", "ידיעות אחרונות" ו"ספרי חמד").
הספר הזה אינו טוב בהסברה פופולרית של רעיונות פיזיקליים מסובכים, שהפכו את העולם במחצית הראשונה של המאה ה-20. ואולי לא זו הייתה כוונתו. אך הוא כן טוב בסַפּרו בקצב מהיר ובקיא, ומהנה מאד לקריאה ברכיליותו המעודנת ובהצבת הקשריו ההיסטוריים הבסיסיים, את הכרוניקה הפרסונלית והגיאוגרפית של ההתפתחויות המרעישות ההן בפיזיקה. כלומר הוא מדלג כרונולוגית בין המקומות והאישים המרכזיים, מאיינשטיין לבוהר, לפאולי, להייזנברג, לשרדינגר וכולי וכולי ועושה סדר בתנועה ההיסטורית של ההתפתחות הפיזיקלית המדהימה.
יש ספרים חזקים על שום אפרוריותם המסוימת, כלומר התחושה שמונח כאן לפניך נתח חיים ארוז בשק אפרפר, כמו האריזות הרווחות בחיים הסיטונאים עצמם. כמובן, אמנות גדולה נעוצה ביכולת הזו; חסרי הכישרון צובעים את העטיפה בצבעים זרחניים או שמגישים שק אפור אך ריק, הם לא מצליחים לשחזר את *כובדו* של השק.
"טרילוגיית קופנהגן" של הסופרת הדנית טוֹבֶה דיטְלָבְסֶן, שראתה אור אצלנו לפני חודשים אחדים (בתרגום מדנית של דנה כספי, בהוצאת "עם עובד"), היא יצירה אוטוביוגרפית מרשימה מאד, ובחלקים הראשונים שלה מרשימה בגין כובד הפרטים האפורים הנערמים בשק הפרוזה שלה, פרטים על ילדות ענייה בקופנהגן. ההמשך חזק לא פחות, אבל כבר נעזר בעלילת-חיים מותחת.
על החלקים הראשונים, העוסקים בילדות, מחווה דיטלבסן את דעתה כך:
"הילדות אפלה ונאנקת תמיד מכאב כמו חיה קטנה שנכלאה במרתף ונשכחה שם". היא יודעת שאין מה לייפות בתיאור הילדות: "מרבית המבוגרים אומרים שהייתה להם ילדות מאושרת, ואולי הם באמת מאמינים לזה, אבל אני לא מאמינה. אני חושבת שהם פשוט מצאו דרך לשכוח אותה" (עמ' 31).
דיטלבסן נולדה ב-1917 ושמה קץ לחייה ב-1976. היא סופרת ומשוררת נודעת בדנמרק וספרי הטרילוגיה ראו אור במקור בין 1967 ל-1971. רגעים רבים כאן הזכירו לי את הכתיבה של נטליה גינצבורג, בת דורה, כשהיא עוסקת בדמויות פרולטריות.
*
הספר ראה אור אצלנו בעקבות העניין המאוחר שגילה בו העולם האנגלוסקסי בעקבות תרגומו לאנגלית בשנים האחרונות. ישנן שתי אפשרויות לנמק בהן את העניין המאוחר הזה. האפשרות האחת היא האוטוביוגרפיוּת של הטקסט המתכתבת עם מגמות של אוטופיקשן ואוטוביוגרפיה בספרות זמננו. האפשרות השנייה היא ההקשר הפמיניסטי והמיטו-אי (אין חפיפה מוחלטת בין המושגים).
ואכן, בביקורות שקראתי בניו יורק טיימס ובגרדיאן הדגישו את ההקשר האוטו-פיקשני. ואילו בעניין ההקשר הפמיניסטי, העלו רק השערה שיש קירבה בין דיטלבסן לסדרת "החברה הגאונה" של אלנה פרנטה. למרות שדיטלבסן הרבה יותר ריאליסטית, כלומר אפורה, מהעלילתיות המובהקת הצבעונית של פרנטה.
על כל פנים, ההקשר הפמיניסטי מתבטא גם בנוסח הכריכה האחורית של הוצאת "עם עובד": "דיטלבסן חושפת בכנות את הקשרים שהיה עליה לנהל עם גברים כדי לשרוד ואת מחירם הכבד: מהסופר המבוגר שלקח אותה אל ביתו בנעוריה ופרש עליה את חסותו ובודד אותה מהעולם, עד בן זוגה הרופא, שסייע לה בהיריון לא רצוי, ואז המיט עליה חורבן גופני ונפשי".
בעקבות נוסח זה אני רוצה לומר כמה מילים. חלק מהגדולה של הטקסט הזה נעוץ בדיוק בהיותו טקסט לא מגמתי ולא אידאולוגי. באופן כללי, מה שקראו פעם בביקורת לגנאי בשם "טקסט טנדנציוזי", כלומר טקסט מוּטה ותעמולתי, היה והנו פגום לא בהכרח בגלל שיש פגם באידאולוגיה עצמה. אלא בגלל שתפקיד האמנות הריאליסטית הוא להגיש לנו את החיים כהווייתם, להציבנו בעמדת המתבונן האידיאלית שממלאת אותנו חדווה מעצם הצגתם של החיים כמו שהם לנוכח עינינו. איפור של החיים בידי האידאולוגיה פוגם בחיוניותם של החיים, אם אפשר לומר כך, באפידרמיס הנושם שלהם, כלומר הוא פוגם בהנאה האסתטית!
והאמת שהספר המצוין הזה ממחיש את הנקודה היטב. משלב מוקדם, הגיבורה הצעירה ערה לכך שהיא נמשכת לאנשי ספרות מבוגרים.
"נדמה לי כי העולם שאליו אני משתוקקת בכל מאודי להיקשר מורכב אך ורק מגברים זקנים וחולים, העלולים להתפגר בכל רגע, עד שאני עצמי אהיה מבוגרת מספיק כדי לעניין מישהו ברצינות" (עמ' 105).
כשהיא פוגשת באיש ספרות שהיא אוהבת, בשם קרוג, הוא *אינו* מעוניין בגופהּ, אלא בגופה של חברתה. ובכל זאת קשר יפה נוצר ביניהם, קשר לא מיני. קרוג מסביר לה את משנתו וזו מקובלת עליה.
"אדון קרוג, כשהייתי ילדה כתבתי שירים'. הוא מחייך, 'כן', הוא אומר, 'ואת רוצה להראות לי אותם?'. אני מסמיקה כי הוא ניחש מה אני רוצה ממנו ושואלת מניין הוא יודע. 'הו', הוא אומר, 'אם לא זה, אז משהו אחר. אנשים תמיד רוצים משהו זה מזה וידעתי כל הזמן שאת רוצה לנצל אותי למטרה כלשהי'. כשאני מחווה בידי במחאה הוא אומר: 'אין בזה כל רע, הדבר טבעי לגמרי, גם אני רוצה ממך משהו'. 'מה?' אני שואלת. 'לא משהו מוגדר', הוא אומר ומוציא את המקטרת הארוכה והדקה מפיו. 'אני פשוט אוסף טיפוסים מקוריים, אנשים שהם שונים, מקרים מיוחדים. אשמח לראות את השירים שלך. טפחי לי על הגב', המשפט האחרון נאמר במקוטע, ופניו מכחילות. הוא משתעל'". (עמ' 108).
הקטע כתוב ביד אמן. קרוג לא מעוניין בסקס. הוא מוציא את המקטרת הארוכה והדקה מפיו… הוא סקרן לגבי טובה, "המקורית", ואולי, בלי שהדבר מגיע לתודעתו בבירור, מפחד מבדידותו, ורוצה שתהיה מישהי לידו שתוכל לטפוח בגבו כשהוא משתעל בשיעולו החולני.
כך או כך, קרוג, כאמור, לא רוצה ממנה סקס. ואמירתו על הניצול ההדדי מתקבלת בהחלט על ליבה של טובה והיא חוזרת עליה באוזניו של העורך המבוגר (מבוגר נוסף, לא קרוג!) שהיא לבסוף נישאת לו, מתוך ידיעה שהוא יוכל לפרסם את שיריה בכתב העט שלו.
וכשהיא אומרת לעורך את מה שקרוג אמר לה על הניצול ההדדי של בני האדם מתרה בה העורך בן ה-53 (שגם הוא לא שוכב איתה, אגב, גם אחרי נישואיהם, משום שהוא אימפוטנט, איתה או בכלל): "אבל אין לי השפעה גדולה כמו שאת חושבת […] אוכל לייעץ ולתמוך" (עמ' 193).
בקיצור, חלק מאמיתות הטקסט הזה התורמת כל כך לחיוניותו, נובע בדיוק מהעובדה שהוא לא קלישאי-אידיאולוגי, לא מוטה ולא מציג תזה מוסרנית על יחסי גברים נשים, אלא, כמו רוב הסיטואציות בחיים, מורכב ומפתיע. טובֶה בהחלט לא חשה מנוצלת על ידי העורך, גם לא במבט לאחור.
ואילו ביחס לבעלה השני, אבי בתהּ, מודעת טובֶה לכך שעשתה לו עוול בבגידתה בו ובעזיבתה אותו: "הסבתי לו כל כך הרבה צער מיותר" (עמ' 315).
ואפילו בחלק האחרון, הדרמטי של הרומן, כשמגוללת טובה את מערכת יחסיה עם רופא שהתגלה שהוא משוגע עם תעודות, שמספק לה פטידין ומתדון ומסייע להתמכרות קשה שלה, ופועל להפיכתה לנזקקת בסוג של הפרעת "מינכהאוזן בידי שליח", אפילו במקרה הזה מודעת דיטלבסן לכך שיש לה אחריות לסיטואציה: "אני נמלאת זעם כלפי קרל. עד מהרה אני נזכרת שגם אני נושאת באשמה" (313). ואכן כך הוא. קרל סייע לה בהפלה ולכך השתמש במשכך כאבים נרקוטי והיא מאז ביקשה ממנו שוב ושוב את החומר. כל זה בלי קשר לכך שהוא צריך להיות מאושפז בכפייה וכלוא.
בקיצור, הספר הזה טוב כל כך, בין היתר, בגלל שהוא לא מעוות ודוחס את העובדות לנרטיב אידאולוגי עכשווי.
*
אבל הספר טוב מאד גם מסיבות אחרות. למשל, בגלל הדיון שניתן לאתר בו על תשוקת הכתיבה, מקורותיה, תענוגותיה וחסרונותיה. יש כאן תיאורים עזים של ההתרגשות מהפרסום הראשון של שיריה של טובֶה בדפוס, ואחר כך מהוצאת ספרה הראשון. חלק מההתרגשות מבוארת על ידה בכך שכבר לא ניתן לתקן את הטקסט! הוא עובדה מוגמרת! זה חלק מהפטליזם של הדפוס, בניגוד, אגב, לפרסום בפייסבוק או בבלוג, שבין היתר משום כך נוטה להיות פחות מהותי.
אבל יש כאן כמה אמירות מעניינות וכנות ולא קיטשיות-צדקניות על האישיות הכותבת, על היותה רגישה ומנותקת רגשית בו זמנית. הנה כך, למשל, נחווה יום השחרור מהנאצים (המלחמה בדנמרק, אגב, הייתה, יחסית לשאר אירופה, חופשתית משהו): "אנחנו רוקדים, צוהלים ונהנים, אבל האירוע ההיסטורי בקנה מידה עולמי לא ממש חודר לתודעתי, כי אני חווה את הדברים באיחור ורק לעיתים נדירות באמת שותפה לרגע" (עמ' 268).
ויש כאן גם "סתם" משפטים מזהירים וכואבים מאמת כמו זה:
"אני אוהבת את אמי בתקופה הזאת, כי אני כבר לא רוחשת לה רגשות עמוקים או כואבים".
"שיטוטים עם רוברט ואלזר", מאת קַרל זֵליג, הוצאת "ספריית פועלים", מגרמנית: רחל ליברמן (203 עמ') –
כדאי מאד לא להחמיץ את הטקסט המוזר והמעניין מאד הזה, שראה אור במקור ב-1957 ואצלנו לפני חודשים אחדים בתרגום מצוין.
המחבר, איש ספרות שוויצרי, ביקר פעמים אחדות בשנה את הסופר רוברט ואלזר (1878-1956), ששהה עשרות שנים במוסד פסיכיאטרי כשהוא בתפקוד גבוה.
ואלזר, שהיה מושא התעניינות נמרצת מצד יודעי ח"ן בספרות, קפקא, למשל, הוא אחת הדמויות המקוריות ביותר בתולדות הספרות, מין דמות נידחת כמעט במכוון שהפך את הנידחות לנושא כתביו (ביניהם מומלצים "עוזר לכל עת" ו"יאוקוב פון גונטן", שזיכתה אותנו בתרגומה אותם אילנה המרמן לפני עשרות שנים), אבל לא באופן קיטשי, ואפילו לא באופן שהנו בדיוק מזוכיסטי, וגם לא באופן בריטי של "מי שיודע את מקומו", וגם לא באופן שפל רוח נוצרי – אלא באופן… – פסיבי ואלזרי!
הספר של זליג יוצר תמהיל מיוחד במינו, של פעילות מענגת והתענגות סבילה. ואלזר, במשך עשרות שנים בבית החולים הפסיכיאטרי ההומני, שרוי כמו בחופשה. או אז בא זליג והם יוצאים יחדיו לחופשה בתוך החופשה: להליכות נמרצות בנופיה המפוארים של שווייץ, כלומר יוצאים לחופשה אקטיבית. זליג מתעכב על תיאורי הנוף ואז, באופן אקסצנטרי מקסים ביותר, מתעמק שווה בשווה בתיאורי הארוחות המענגות שהשניים אוכלים בפונדקי דרכים למיניהם ובפניני החוכמה (וגם ההערות התמהוניות!) שהוא שומע מפי ואלזר. כביכול, מזון לגוף ולרוח.
צעדות, סעודות ואמרי שפר! זה הספר!
והכל מענג כמו חופשה חלומית.
במילים אחרות: הספר ממשיך את האידיליה שכנראה מצא ואלזר בבית החולים לחולי רוח: חופשה מהחיים, מנוחה מחוץ לתחרות, מחוץ למשחק, הויתור הגדול – או אז נותר לנו מתבונן חד עין שעיתותיו בידיו.
זה ספר מחווה לואלזר שכולו ואלזרי ברוחו.
כמה הערות ספורדיות ואגביות: נדמה לי שהספר מושפע בתיאור השיטוטים מהיצירה הגדולה "שלהי קיץ" של האוסטרי בן המאה ה-19 אדלברט שטיפטר, יצירה, שאגב, קורצווייל העריץ, ובצדק (וכפי שהזכירו לי פעם: סופר שתומס ברנהרד תיעב, ואולי לא בצדק).
עוד ייתכן והספר מושפע מתיאור הידידות בין ניטשה לידיד אחד צנוע שלו, ששכחתי את שמו (…), ידידות שזכתה לתיאור יפה במסה של שטפן צווייג בשם "הידיד".
הערת אגב נוספת: חלק מהטיולים מתרחשים בזמן מלחמת העולם השנייה בשווייץ הנייטראלית. ואלזר מביע תמיכה בהפצצות בנות הברית על הערים הגרמניות: "ההונים של היטלר מקבלים לדעתו את המגיע להם". זו אשמת הגרמנים והדרך היחידה לגרום להם להבין את טעותם. זליג מצדו מתקומם על ההפצצות.
נייטראלית נייטראלית, אבל זליג, בן החמישים, מצוי במילואים בשנות מלחמת העולם השנייה.
ועוד: יש לואלזר יחסי הערצה קנאה אובססיביים עם הסופר השוויצרי גוטפריד קלר, ששמו חוזר באופן משעשע שוב ושוב בשיחתו.
הרומן הזה, מ-1869, הוא תחנה חשובה בהתפתחות הז'אנר. ולכן, למרות שבקריאה הזו, משום מה, פחות התרשמתי מאשר בקריאה קודמת, לפני כעשור (אז גמלה בליבי המחשבה ש"החינוך" טוב וחשוב יותר מ"מדאם בובארי"; זה היה בתרגום הישן, אבל חזקה על המתרגם הנוכחי המשובח, משה רון, שאכזבתי היחסית לא נוגעת לתרגומו כי אם, כנראה, לכך שבפעם השנייה ספרים טובים פעמים רבות פחות מרשימים אותנו), אני מתעתד לקרוא בקרוב את הרומן בפעם השלישית (לקראת הרצאה שארצה עליו ב"בית אריאלה"). שאלה מרכזית בפרשנות הרומן הזה היא מה היחס בין החלקים הפוליטיים הנרחבים שמתוארים כאן, סביב מהפכת 1848, לסיפור האהבה הנרפה של הגיבור פרדריק.
זה לא רומן כל כך טוב. הוא עסיסי מדי, כלומר מעט זול, והוא לא ממוקד. יש בו שתי פרשיות עיקריות, סיפור פיתויו של הגיבור בהיותו נער על ידי המורָה שלו לפסנתר וסיפור עזיבתה של אשתו של הגיבור את הגיבור ובנה בשנות השלושים לחייו, והן לא ממש מתלכדות. המבנה של הספר לא ברור וגובר החשד שהשיווק של הספר כנשען על יסודות אוטוביוגרפיים בא, בין היתר, לחפות על חוסר הלכידות הזה בזהות כביכול בין הגיבור לסופר (שהוא הרי אחד…). גם התרגום מעט חרק לי. וגם הסלחנות ביחס לאם נוטשת (או אב! זה לא משנה! וזה גם לא משנה אם האב או האם גאונים ספרותיים, זה כל כך ארכאי בעיניי, הגישה הזו, שמקיואן מעניק לה פֹה פֶּה). ובכל זאת, זה מקיואן, סופר בשל, חכם, מאוזן. יש כאן קטע גאוני קצר כשהגיבור נזכר בתאונה בילדותו ומה שהתרשם ממנו אז נחקק בו כל חייו: החברה האנושית היא לא דבר כל כך רע אם היא הצליחה להוציא מתוכה סיוע מהיר כל כך, מגוייס כל כך, הנחלץ לעזרת הנפגעים. זו סצנה חשובה להבנת מקיואן המתון, המלמד זכות על הדמוקרטיות המערביות – ובכלל.
הספר הזה של זוכת פרס נובל ל-2015 הבלרוסית הוא ספר תיעודי המכיל ראיונות עם אזרחים רבים של ברית המועצות לשעבר המדברים על קץ האימפריה הסובייטית. זה ספר מרשים ביותר. מהספר עולה עד כמה הפגיעה הנרקיסיסטית שנבעה משקיעתה של ברית המועצות, כלומר העובדה שאזרחיה לשעבר של המדינה הסובייטית התקשו להסכין עם הפיכתה לחיקוי מדשדש ומפגר של המערב, משמעותית. הספר ראה אור במקור לפני כעשור והוא מכיל גם ביטויי געגוע לקומוניזם שביחד עם התופעה הקודמת מסבירים משהו על הלאומנות הרוסית של פוטין (שמרנות שמבטאת גם געגוע לקומוניזם ולאימפריה הסובייטית). יש כאן דוגמה מופתית לגל הכתיבה הדוקומנטרית של העשורים האחרונים שבאה מכיוון מפתיע, ממזרח. אלכסייביץ' משלבת את חיי הרגש והנפש של האדם הקטן בהיסטוריה הגדולה ובכך מעניקה זריקת עוררות משמעותית לז'אנר של הרומן. תו מרכזי חוזר בספר הוא תחושת ההתעלות שפקדה את אזרחי ברה"מ לשעבר ב-1991, כשהדפו את ניסיון ההפיכה הקומוניסטי נגד גורבצ'וב, ואז האכזבה המרה של הקפיטליזציה של רוסיה בשנות התשעים ותוצאותיה הנוראות. אלה הובילו להתבהמות קפיטליסטית ולכמיהה לחזרה לאוטוקרטיה. גם על ספר זה ארצה ב"בית אריאלה" בחודשים הקרובים ואולי אכתוב עליו בעתיד ביתר הרחבה.
*
"לורד ג'ים", "מודן", מאנגלית: נעם בן זאב. 373 עמ'.
יש בכתיבה של קונרד הסתלסלות ופאתוס ופולחן עומק-נפשי שלעיתים מעט מרתיעים אותי. אבל הספר הזה מרשים ביותר ונחווה גם כמודרני ביותר (מזכיר, לעיתים, בנפתולי דרכי המסירה שלו את תומס ברנהרד, מכל הסופרים!). בעיקר, הרומן הזה ממוקד מאד בסצנת פעולה עזה שיש לה השלכות מוסריות מורכבות וחזקות. מיקוד זה נותן לרומן עוצמה רבה. הספר הזה ראה אור בסמוך ל"לב המאפליה" (1900) ובעצם הדילמה המוסרית שמצויה בו קשורה מאד לביקורת הקולוניאליזם של "לב המאפליה". גם כאן מדובר באנשים לבנים שחייהם של אנשים בעלי צבע עור כהה (עולי רגל מוסלמים מדרום מזרח אסיה) זניחים בעיניהם. התרגום משובח במיוחד. רומן מרשים!
רומן ישראלי סאטירי על חברת הייטק שמפתחת תוכנה שמפענחת את נפשם של המשתמשים בה בעזרת אינפוט מצומצם יחסית של טקסט קצר שהם כותבים על עצמם. האלגוריתם של התוכנה מוזן מרומנים בעשרות אלפיהם, שסוף סוף נמצא להם שימוש בחברה שזנחה את הקריאה בהם.
הספר עתיר חלקים מבריקים ומעוררי מחשבה, הוא גם מלמד מאד וכולל חלקים מצחיקים ומהנים מאד לקריאה. הוא מעורר מחשבה הן על הספרות, מהותה ועתידה, והן על עולם ההייטק בכלל וה-AI בפרט. כמה מהדמויות בו וההמצאות העלילתיות שעוברות עליהן נחקקות בתודעת הקורא. התחושה היא שהכותב יודע על מה הוא מדבר (בכמה מישורים ושדות) ותחושה זו תורמת מאד להנאת הקריאה.
על צד החובה: לעיתים הסאטירה גסה מדי והאירוניה עבה מדי. ואילו המוקד של הרומן לא היה לי ברור: האם יש כאן סאטירה או הבעת דאגה על אובדן המסתורין של האני מפני עצמו? על עצם ההצלחה ב"פיצוח" הנפש? האם על מסחור תוצאות הפיצוח הזה? על הסכנות שבהעברת הידע הזה לזולת? על התחושה שאיננו בעלי בית אפילו בביתנו? על עליונות המחשבה הקורלטיבית על זו הסיבתית (עיקרון שעומד בבסיס תיאוריית האינטליגנציה המלאכותית)? על אובדן חופש הבחירה (א-לה שפינוזה, שתפיסתו מוזכרת פה) שטמון לכאורה בפיצוח כזה? כמובן, יכולות להיות מטרות רבות ושונות לסאטירה (וכל מה שציינתי שמצוי כאן לא רחוק אחד ממשנהו), אבל רצוי שיהיו בה מיקוד והירארכיה בין הסוגיות (כאן אלה סוגיות מטפיסיות). "עולם חדש מופלא" ניתן לדעתי לתמצות כניסיון לייצר עולם שבו מעדיפים עונג על פני החופש והאינדיבידואליות, והעובדה שהוא ניתן לתמצות כזה תורמת למיקודו ולאיכותו (האסתטית! לא רק הרעיונית). כאן לא היה לי ברור מה התמצות הנכון. גם המחשבה שפיצוח כזה יכול להחליף טיפול פסיכולוגי היא נאיבית (גם ברומן סאטירי מוקצן); טיפול פסיכולוגי (המושפע מפרויד) אינו מכיל רק "ידע" על הנפש אלא הוא נשען מאד על ההעברה, ובשימוש בתוכנה שמוצג כאן נמנעת ההעברה הזו. וגם, במישור הפשט, לא היה ברור לי לגמרי מה מוצא המיזם בספרים: האם קורלציה בין מילים לרגשות, כלומר את החלק של "העולם הסודי" הכמוס שמתבטא באמצעות מילים ונעדר (בגילויו) מהעולם האמיתי? או פשוט ידע עשיר על נפש האדם שאיכשהו המהנדסים של דרור ברנר הגיבור (ובשמו יש רמיזה לכמה יוצרים ויצירות בספרות העברית) מכניסים לתשובות שניתנות למשתמשים על סמך האינפוט המילולי שלהם? לטעמי, ניתן היה להבהיר זאת יותר גם בעולם הדמיוני שמעלה הרומן.
אבל על אף הסתייגויותיי אני חושב שיצאתי נשכר מאד מקריאת הספר וכך ייצא ממנו כל מי שיקרא בו. הספר ממחיש בחריפות את ייחודו של הרומן (כז'אנר) ככלי שנע בחופשיות בין הפנים לחוץ; זה סוג הרווחה הנפשית הייחודית שהוא מביא לקוראיו. ברוחו של אי.אם.פורסטר, שבספרו "אספקטים של הרומן" ניסח את ייחודו זה של הז'אנר כמי שחושף את "החיים הסודיים": אנחנו חיים בעולם שבו אנחנו תוהים על עצמנו ועל סביבתנו והרומן (כז'אנר) הוא מין "תוכנה" כזו של גילוי וחשיפת החיים הן בקרבנו והן בקרב זולתנו. זו נקודה ש"משאבי אנוש" מדגים באופן מרשים מאד. הן בכך שחלק גדול מהדמויות שלו סובלות מקושי בפיענוח של האנשים שסביבן ותוהות גם על אודות עצמן, הן במה שניצב בלב העלילה: תוכנה שנוטלת מהספרים הסברים על פנימיות האדם הכמוסה. התובנה הארס פואטית הזו המרכזית ל"משאבי אנוש" נוכחת כאן באופן מבריק כאשר המספר הכל יודע של הרומן מתאר את המתכנתת הדס (באזור עמ' 131) ו-100 עמודים אחר כך מעניק את אותו ניתוח לאותה הדס אלא שכעת זה ניתוח שמספקת כביכול התוכנה הבדיונית שמוצגת בספר. כך ממחיש הרומן בעקיפין שהרומן כז'אנר הוא הוא התוכנה המבוקשת והנכספת! כך ניתן לקרוא ברומן "משאבי אנוש" פשוט כמשל מתוחכם על קריאת ספרים. מלבד זאת, יש כאן כמובן סאטירה על עולם ההייטק בכללותו ממי, שכפי שכתבתי לעיל, ישנה תחושה יציבה ונדירה שמכיר אותו מבפנים. וכמה בדיחות משובחות יש כאן שיישארו איתי לעד ביניהן: החוף המלאכותי בחברת ההייטק, הרחפן המשליך חטיף לעובד המצטיין והשחף שנתקל בבואתו בקיר החברה ומלוקט בערכת שחפים מיוחדת של השומר. גם פרק הסיום על רוב יזם-העל האמריקאי היה מוצלח מאד בעיניי .
בהתחשב בכך שזה רומן ביכורים יש כאן הישג מרשים מאד.
מבקר חופשי 