חלק הארי של הזכרונות בממואר המפורסם "דַבֵּר, זיכרון" (ראה אור מחדש ב"ספריית פועלים", 351 עמ') של ולדימיר נבוקוב (1899-1977) עוסק בשנותיו המוקדמות, כבן למשפחה אריסטוקרטית רוסייה בעלת נטיות ליברליות (סבו היה שר המשפטים בממשלת הצאר). כלומר, בשנים שעד המהפכה ב-1917.
אני מבקש לטעון שתי טענות ביחס לעובדה הזו שניתן כביכול להסבירה בכך שממואריסטים נוטים להתרכז בשנות החיים הראשונות משתי סיבות: א. כשהעולם חדש רבות התגליות המסעירות של האדם. ב. את סודות ולבטי הבגרות מסובך ומביך יותר לחשוף.
אבל טענתי הכפולה הנוספת היא שההתרכזות המעט לא-פרופורציונלית הזו בשנות הילדות וקצת הנערות נובעת גם משני מקורות נוספים ושונים:
א. הראשון, הניסיון של נבוקוב לבגר את עצמו, להקפיץ-לאחור את עצמו בדור אחד כך שיוכל להיחשב בן דורם של ג'ויס (יליד 1882) ופרוסט (יליד 1871). זה בעיניי אחד ממוקדי התשוקה של הספר: המודרניסט-המאוחר רוצה לאחוז בזנבם של המודרניסטים שקדמו לו, שכתבו גם הם ספרי היזכרות ("בעקבות הזמן האבוד") והקדשה לאמנות ("דיוקן האמן כאיש צעיר"), כפי שהנהו "דבר, זיכרון", ושהינם, בחלק הארי של ספריהם ("יוליסס" כידוע מתרחש ב-1904), נציגיה של ה"בל אפוק", התקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה.
חשתי בתשוקה הזו להיות השלישי בשלישיה המוזכרת לאורך כל הקריאה ולכן קראתי בשביעות רצון את הפרק האחרון, שאותו כתב נבוקוב במשחקיות כנכתב בעטו של מבקר כביכול של הספר שקדם לפרק זה, ובו משמיץ נבוקוב את תומס מאן וטוען שאינו שווה לפרוסט ולג'ויס (וינק וינק: אני כן שווה להם!).
ב. האריסטוקרטיות הביוגרפית הפרה-מהפכנית הזו נקשרת איכשהו לתפיסה האריסטוקרטית הספרותית של נבוקוב. ספר צריך להיכתב כך שיש לקרוא כמה פעמים כל משפט, על מנת להבינו (כפי שכתב לעורכת שלו ב"ניו יורקר", לפי דבריה של לאה דובב, המתרגמת הטובה של הרומן). ספר גם צריך להכיתב בסלסולי תחכום ופיתול תחבירייים ולקסיקליים כמו תפאורה אריסטוקרטית (לבוש, ארכיטקטורה, גינון).
אני לא חסיד לא של נבוקוב ולא של תפיסת הספרות שלו, הספרות "הקשה". כתבתי כבר בעבר איך חזרתי ל"לוליטה" – אותה קראתי בהתפעמות בשבת אחת בראשית שנות העשרים שלי – לפני כעשור ולא יכולתי לשאת את הכתיבה המתאמצת והמתאמצת-להרשים.
אני לא חסיד של נבוקוב וגם יש לי השגות על "דבר, זיכרון" (וגם על הרתיעה הראוותנית שלו מפרויד ודוסטוייבסקי, שלא הייתי מנפנף בה לראווה כל כך, כי היא מעידה על ההיפך ממה שחושב המנפנף שהיא מעידה – לא על תחכום ונונקונפורמיזם ואסתטיציזם עילאי ו…אריסטוקרטיות – דוסטוייבסקי היה שייך לאצולה הזוטרה…).
אבל, קודם כל, האתגר שבספר היה מעורר, חריף ותדיר מתגמל (סליחה על ז'רגון רואה החשבון).
ושנית, היו רגעים יקרים מפז, ייחודיים למדי, שבהם הטיפוס המאומץ על משוכת הטקסט והנחיתה הרכה מעבר לגדר פארק האצילים הכניסה את הקורא לדומייה ולאינטימיות שאין כדוגמתה, כביכול ניצבים בגן הנעול רק הוא – והסופר.
אלה רגעים שבהם אתה כורה לך גומחה בתודעתך הרחק, הרחק, משאון מהעולם, שבשבילם שווה לפתח את ההרגל הזה, הקריאה.
בהוצאת "כרמל" הוציאו לא מזמן מחדש את "אות השני" של נתניאל הותורן בתרגום טוב של סיגל אדלר.
הרומן הקצר הזה (279 עמ' בהוצאה זו) מ-1850 הוא קלסיקה ואבן דרך בתולדות הספרות האמריקאית וגם בתולדות הרומן בכלל.
הותורן כתב אותו כרומן היסטורי על המתיישבים הפוריטניים בניו אינגלנד, מאתיים שנה לפני זמנו. סיפורה של הסטר פְּרין, שעל שמלתה נרקמה האות A, בגלל ניאופה, הופך תחת ידו לסיפור פמיניסטי, מודרני וטראגי בו זמנית. אם נשווה את פרין לגיבורות האיקוניות, הנואפות הגדולות האחרות של הרומן במאה ה-19 (אמה בובארי, אנה קרנינה ועוד), הרי שהיא הדמות המרשימה ביותר מביניהן מבחינה מוסרית (מבחינת מכלול האישיות אנה קרנינה קורנת כל כך עד שכזכור קיטי חושדת שלוין אף הוא התאהב בה, וחושדת במידה של צדק…). פרין לא מוכנה להסגיר את מאהבה, שמשלב די מוקדם ברור לקוראי הרומן שהוא הכומר דימסדייל.
הותורן, צאצא בעצמו של הפוריטנים, אחוז שנאה כלפי המורשת המחמירה שלהם. הותורן, עם כל הנפתלות והאירוניה של הפרוזה שלו, אחוז שנאה לדת, לפוריטניות ולסופר-אגו בכלל. הגיבורים הנואפים שלו הם המנצחים המוסריים ברומן. כך יצא תחת ידיו רומן שמהלל את חירות היחיד וחירות האישה תחת עול קהילתי אדיר של קהילה צדקנית. כך יצא תחת ידיו רומן אריכיטיפי אמריקאי. כי לפעמים אנחנו שוכחים שאמריקה היא לא רק מולדת הליברליזם וחופש היחיד אלא גם נוסדה על אדנים קהילתיים מחמירים כמו אלה של קהילת הפוריטנים בספר, המנדה בצורה אכזרית כל כך את הסטר (נדמה שטוקוויל, באותו זמן בערך, ציין גם הוא את השניות הזו של התרבות האמריקאית בין הקהילתנות הדתית לחופש ולאינדיביאליזם המסוגלים לגרום לדידו להתפוררות החברה).
יש כאן רומן גדול על הליברליזם לעומת הקהילתנות הפוריטנית. ועל הכמיהה האמריקאית כל כך לצאת מהחברה אחת ולתמיד – בשלב כלשהו דימסדייל והסטר חולמים על בריחה אל האינדיאנים!
אפרופו טולסטוי. זו לא פרוזה ברמה הזו, כלומר חותרת לשקיפות ונסמכת לא על הלשון כי אם על מלאות החיים שמשורטטת בה. יש פה משפטים נפתלים ומסולסלים ולא פלא שהנרי ג'יימס ראה בהותורן את מבשרו. אבל הרומן ממוקד מאד, טורח להנמיק את בחירות גיבוריו והם נחווים כאמיתיים וקיימים ותמיד יוצר תחושה של משפטים הנחצבים בסלע, כלומר מתוך התנגדות החומר הקשיח של החיים עצמם – לא כאלה הנפלטים בעלמא.
אחד הסיכונים המקצועיים הבולטים של ביקורת הספרות (מקצוע מלהיב אך עתיר סכנות!) הוא הגילוי שספר שאהבת מאד פעם אתה אוהב מעט פחות היום. זה לא קורה הרבה, וגם כשזה קורה, בדרך כלל שינוי הטעם הוא אכן לא קיצוני, אלא כפי שתואר לעיל (מ"מאד" ל"מעט פחות"), אבל זה אירוע מלחיץ. גם בינך לבינך לא נעים לך לגלות שטעמך אינו יציב וחלוט ולבטח אם נתת פומבי לעמדתך הקודמת, ולבטח בחזקה ובן בנו של קל וחומר, אם נתת פומבי לעמדתך הקודמת וכעת אתה נקרא לתת לה פומבי פעם נוספת על סמך הפעם ההיא… אלא שהשתנו הנסיבות…
לכן, אני שמח לבשר על כך שאני קורא, כמדומני בפעם השלישית, את "מתנת המבולדט" (1975) של סול בלו (אחרי שקראתי פעם נוספת ואולי שלישית גם כן את "הרצוג" – 1964), ואני שוב מאד מאד נלהב מהספר וחושב שהוא אחד הרומנים הגדולים של המחצית השנייה של המאה ה-20 (וחושב שוב ש"הרצוג" הרבה פחות טוב ממנו ובכלל מוערך יתר על המידה).
"מתנת המבולדט" הוא ספר חשוב, גדול, כי הוא מדבר בעצם על היכולת להיות איש רוח ואמן בציביליזציה האמריקאית החומרנית, המעשית, הקשוחה, ומנהל את הדיון החשוב הזה עם המון המון תנופה, עם המון המון הומור, ועם הבלחי רעיונות מרשימים. הגיבור והמספר האירוני שלו, בן דמותו של בלו, צ'רלי סיטרין, הוא אינטלקטואל סלב, שנע בין הקטבים של פון המבולדט פליישר, חבר של סיטרין, משורר מודרניסט שהשתגע, לבין קאנטאבילה, מאפיונר צעצוע משיקגו, בין גבוה לנמוך, מה שנקרא. המעבר בין חיי הבשר החם והמתכת הקרה של האקדח לבין רעיונות אווריריים ותשוקות אנתרופוסופיות (סיטרין הוא מעריץ של האנתרופוסופיה, למרות שהוא יודע שאינטלקטואלים רציניים בזים לה) נמרץ ומלהיב.
זה ספר שכתוב באנרגיה גדולה, בשאפתנות גדולה, בנרקיסיזם בריא ובאכפתיות אנושית, בהומור וברצינות.
אחינו הבכירים, הסופרים היהודים אמריקאיים, הצטיינו בכתיבה בהומור על דמויות של אינטלקטואלים יהודים, מיוסרים יותר ופחות, וכמה מספריהם הגדולים עוסקים בדמויות כאלה: "חיים חדשים" של ברנרד מלמוד; "גולד שווה זהב" של ג'וזף הלר; כמה מספריו של רות, נזכיר את "התיאטרון של מיקי שבת" (גיבורו הוא אמן יותר מאשר אינטלקטואל) ועוד.
אני חובב רשימות, למרות חוסר הצדק שיש בהן, הקפריזיות ולפעמים היומרנות (אם הן לא מודעות למגבלותיהן כמייצגות טעם מסויים ברגע נתון). בעבר כללתי את "מתנת המבולדט" עם חמש היצירות הגדולות של המחצית השנייה של המאה ה-20. ואני שמח על כך שאני יכול לומר שכך הדבר עדיין בעיניי. לצידו מניתי את "בית למר ביוואז" של ו.ס. נאיפול, "מחברת הזהב" של דוריס לסינג ו"זכרון דברים" ו"התגנבות יחידים" הישראליים. וגם בשאר הרשימה אני דבק. לעת עתה, לפחות.
איאן קרשו, "אישיות ושלטון" ("עם עובד") – על מנהיגים במאה ה-20, בעיקר אירופאיים. חלטורה של קרשו. אין ממש התעמקות והתעמתות עם הסוגייה הידועה של היחיד הבולט בחברה. אבל, עדיין, עתיר בידע ומעניין. איך לא?
אגתה כריסטי, "אחרי ההלוויה" ("עם עובד") – כייף.
כריסטיאנה ריטר, "אישה בקוטב" ("אסיה") – למרות המיסגור האופנתי האנטי-גברי בדברי ההקדמה של עורך גרמני עכשווי (כמדומני), ואולי ההתעניינות המחודשת בספר באה כולה מההקשר האנטי-גברי הזה, הרי הספר כשלעצמו, משנות השלושים, יפה, מרתק בנושאיו ומעודן בכתיבתו. מומלץ תחת הפוך, הקור הארקטי מענג יותר כך (כפי שהבחין כבר לוקרטיוס, כשדיבר על התבוננות מרחוק במצוקה של אחרים).
הקיסר קליגולה אצל סווטוניוס ("חיי הקיסרים" שראה אור לאחרונה בתרגום חדש; מלטינית: משה ליפשיץ וברוך מני; הוצאת "כרמל").
כל אפלטון צריך להיזהר מאיזה קליגולה שיפרש את דבריו או יישמם שלא כהלכה. כל איוון קרמזוב צריך לחשוש מסמרדיאקוב.
וגם: מסביב לביקורת הספרות הברוטלית הזו, מונה סווטוניוס שורה ארוכה ארוכה של מעשי זוועה שלא ייאמנו, מחרידים לאין שיעור. חשבו עם מה אבותינו היו צריכים להסכין, איזו ממלכת רשע הייתה בתקופות ממושכות רומי. ועדיין, המרד הגדול ומרד בר כוכבא היו טעויות משיחיות אסוניות. ועם זאת, בסוף ניצחה יהודה, כן, דרך הנצרות.
וגם: סווטוניוס, עד כמה שאני יכול להתרשם מהנשיקה שבעד המטפחת (המטפורה שלביאליק) שהיא הקריאה בתרגום, הרבה פחות אלגנטי בכתיבתו מטאקיטוס, והרבה פחות לִקחי מפלוטארכוס, בני זמנו (הדורות הסמוכים לחורבן בית שני, ביהודית) שכתבו על אותן תקופות. ועדיין, הוא מעניין לקריאה.
קראתי בשלישית או ברביעית, ואחרי שנים רבות מקריאתי הקודמת, את "חרבת חזעה" של ס. יזהר. והשתאיתי עד כמה היצירה הזו חזקה.
היא קיימת. אי אפשר לפטור אותה בתמצות.
היא עובדה ספרותית נוקבת בעולם.
לפי בני מוריס – נדמה לי שכך אפשר לסכם את "לידתה של בעיית הפליטים 1947-1949" : א. לא הייתה למנהיגי "היישוב" תוכנית סדורה לגרש את ערביי ארץ ישראל. ב. וכשהחלו הערבים לברוח מעצמם – הדוגמה הבולטת היא חיפה באפריל 1948 – השתאו מנהיגי היישוב לתופעה ולפעמים אף נעצבו עליה. ג. כחלק מתוכנית ד' של ההגנה, הונחו מפקדים לגרש תושבי כפרים אם הכפרים מאיימים על הכוחות הלוחמים. כלומר הותר גירוש אך משיקולים צבאיים מובהקים. ד. בשלבים מתקדמים של המלחמה, אכן נעשו פעולות גירוש (וגם כמה פעולות טבח, יש לומר; לא מיותר להזכיר שגם הצד הערבי לא נמנע ממעשים כאלה), חלקן בגלל טענה שהאוכלוסייה הערבית מסכנת את כוחות הצבא. בחלק מהמקרים הייתה זו אכן אך תואנה.
הקריאה בנובלה של יזהר, שמתארת גירוש כפר ערבי בשלהי מלחמת העצמאות (נובלה שפורסמה מייד אחרי המלחמה), מציינת את הסיבה הרשמית לגירוש בשהות של לוחמים מסתננים ערבים בכפר. אבל המְספר, אחד הלוחמים המתנגד למעשה, רואה בגירוש פעולה לא לגיטימית, משווה את הגולים לגולי יהודה, תוהה מי הירמיהו שלהם, רואה בעיני ילד מגורש (לרצועת עזה, מן הסתם) שטנה וחימת פתנים נולדת.
והנה, מבחינה פוליטית, אני מסכים לחלוטין עם המ"כ מוישה (כמדומני, הטקסט לא מולי, ייתכן והיה זה לוחם אחר) שנוזף במְספר בטענה שעל הערבים היה לחשוב על כל זה לפני שהתחילו במלחמה. ואכן, הסירוב לתוכנית החלוקה, שהביא לפרוץ מלחמת העצמאות, הוא סיבה מספקת להצדיק את כיבושי צה"ל באותה מלחמה. לטעויות אדירות ורצחניות של אומות – טעויות מוסריות ומעשיות – כמו סירוב להצעת החלוקה (שהיישוב העברי קיבל!) – ישנן השלכות. כך אין לי שום בעייה מוסרית עם צמצום השטח שייוותר בידי הפלסטינים בעתיד, בעקבות סרבנותם ב-2000 (רק לאחרונה, אגב, ביל קלינטון טען זאת שוב, שכך אכן אירע ב-2000, סרבנות פלסטינית) ורצחנותם ב-2023.
והנה על אף הכל, "חרבת חזעה" היא יצירה מונומנטלית.
האם רק בגלל איכותה "הספרותית"? השפה וכולי? בהחלט לא רק. אם כי אם כוללים ב"ספרותיות" את הפירוט והנאמנות הריאליסטית של התיאור – בצד ומתחת הסלסול הלשוני הוירטואוזי הרי זו יצירה ריאליסטית כמו יצירה טולסטויאנית – הרי שמתקרבים יותר להבנת כוחה של היצירה.
היא דבר בעולם. שאי אפשר לעוקפו.
אבל היא דבר בעולם גם בגלל הפאתוס המוסרי. הן בתיאור הגירוש והן בתיאור הניוול המוסרי של חלק מהחיילים שיורים גם לעבר אזרחים.
הספרות העברית מגיעה כאן לשיא בליכוד הזה של הספרותיות, "העיתונאיות" וה"נביאיות" המתבטאת בנזיפה המוסרית העליונה.
וגם אם שגה יזהר (ברור שהמחבר המובלע מזדהה עם המספר), כאמור, במסקנות, הרי שכבוד גדול לתרבות שלנו שהעמידה בזמן אמת ובידי הנציג הבכיר של ספרותה הצעירה (לכולי עלמא, ובזמן אמת) מי שרואה גם את סבלות האויב. גם אם שגה יזהר בביקורת המעשה הספציפי, טוב שהעמיד לנו אנדרטה נשגבת כזו על מנת שנזכור שבמאבקנו על הארץ לא נתבהם חלילה.
כן, כן, טוהר הנשק והיה מחננו טהור חשובים גם כשאנחנו צודקים.
זו קריאת חובה לכל דובר עברית. לא בגלל הנכונות הפוליטית של עמדת יזהר. אלא, כאמור, בגלל שהתלכיד הספרותי-היסטורי-מוסרי כאן הופך את הנובלה הזו לאירוע שאין רבים כמותו בתרבות הישראלית.
בקריאת החלקים הקשים יותר להבנה של התנ"ך אני נעזר לעיתים בפירוש "דעת מקרא", המפעל הפרשני המפואר של הציונות הדתית (ראה אור ב"מוסד הרב קוק"). עם זאת יש למפעל זה חיסרון אחד, מאפיין מוצהר, הוא אמנם בהחלט נעזר במדע המקרא המודרני אך כל עוד מסקנותיו של זה לא מנוגדות למסורת ישראל.
ישנו גם מפעל מקביל, מדעי, של פרשנות המקרא, "מקרא לישראל" שמו (רואה אור בהוצאת "עם עובד"). אני לא מכיר היטב את המפעל הזה ולכן כששמעתי שראה אור לאחרונה כרך פרשנות לספר "דברי הימים" ביקשתי מההוצאה שישלחו לי אותו. את הפרשנות לספר כתבה פרופסור שרה יפת ז"ל (היא נפטרה השנה בגיל תשעים), כלת פרס ישראל לחקר המקרא.
מעיון דוגם ולא מקיף בכרך, הרי שהפרשנות כאן עשירה, רצינית, ומלאה מכל טוב, וניכרת גם מגמה מבורכת, שבדורות קודמים ביטא אותה פרופ' יחזקאל קויפמן, של ספקנות לגבי פרשנויות מדעיות שנוטות לזלזל בערכם הספרותי או האידאי של חלקים מהמקרא, פרשנויות של המסורת הגרמנית כדוגמת זו של ולהאוזן. עם זאת, הפרשנות אינה תחומה, כב"דעת מקרא", לתחתית הטקסט, כשמעליה הפסוקים המפורשים, אלא מתארכת לה אחרי הצגת מקטעי טקסט מקראי, דבר מה שהופך את הקריאה המהירה לצורכי הבנה מקומית מיידית של פסוק קשה למעט מסורבלת.
אחד החידושים המופלאים של מחבר ספר דברי הימים הוא הענקת סיבה, שאינה מופיעה במקור המקביל בשמואל ב', לכך שדוד לא נמצא ראוי לבניית בית המקדש והיה צריך להמתין לשלמה בנו. דוד אומר לבנו שלמה, לפי ספר דברי הימים א' כב' ז'-ט', כך:
כלומר, דוד לא ראוי להקמת בית המקדש בגלל היותו לוחם ואיש מלחמה. בית מקדש מקים מי שהנו איש מנוחה ושלום.
כפי שמציינת פרופ' יפת, לרעיון הזה יש רמזים במקומות אחרים במקרא, אבל הוא מפותח במלואו רק כאן, על ידי מחבר דברי הימים: "התרומה העיקרית של מחבר דברי הימים היא ההיגד הברור שהשימוש בכוח אינו עולה בקנה אחד עם בניית מזבח או מקדש". והוא מודגש, מציינת יפת, בעצם החזרה המשלושת על "דם לרוב שפכת", "מלחמות גדולות עשית", "דמים רבים שפכת לפני".
בימים אלה, כשאנחנו משתמשים בצדק רב בכוח, ולוחמינו יוצאים למלחמת מצווה מובהקת, כדאי בכל זאת לזכור שהתרבות שלנו בבסיסה שואפת חיים ושלום ואינה מאלילה את לוחמיה ואינה מתייחסת למלחמותיה כערכים בעלי סגולה עצמית, כמו שהיה נהוג בתרבויות עתיקות אחרות ובאידאולוגיות פשיסטיות מודרניות.
קראתי לאחרונה בעניין שני רומנים מוצלחים, שניהם של יוצאי הציונות הדתית.
הראשון, "מי שסוכתו נופלת" ("ספריית פועלים", 233 עמ'), של צבי בן מאיר, מספר בגוף ראשון את סיפור נישואיהם וגירושיהם של בנימין (בִּיני) ואסתר, שניהם בני הציונות הדתית באגף התורני שלה (לאו דווקא בקצה הסקאלה ה"חרד"לית" האפשרי), שהתחתנו צעירים והתגרשו אחרי שנים אחדות – ואחרי שהפכו להורים – כשהבינו שביני לא יכול להתגבר על משיכתו לגברים.
זה ספר רגשי מאד שפרישת הרגש ודקויותיו נעשית בו במיומנות גדולה, כלומר, בין היתר, כזו שלא גולשת לרגע לא להפרזה ולרגשנות ולקיטש מחד גיסא ומאידך גיסא לא לצינה ולציניות ולריחוק מלאכותיים-מנייריסטים או מנותקים-רגשית. הוא גם ניחן במה שניתן לכנות "זיכרון רגשי" מרשים ביותר, כלומר יכולת לזכור ולמסור את הפרטיטורה המלאה של חילופי הרגשות, עליותיהם ומורדותיהם, תוך כדי הענקת רקע מספק בדבר ההתרחשויות המוחשיות שעל רקען "נוגנו" הרגשות. על אף שהספר הזה כמעט במפגיע לא אינטלקטואלי, זהו, "הזיכרון הרגשי", כישור קוגניטיבי ולא רק אמוציונלי. כך נוצר בספר הזה שטף סיפורי ראוי לציון, כולו תחת שליטה (שאינה מורגשת, עם זאת, בדמות קפיצוּת לא טבעית), בו קופץ המספר בין זמנים בשום שכל, תמיד קולע אל- ולא מרפה מ – התורף הרגשי של מעלות ומורדות הסיפור. נוצר כאן "מתח" מסוג נדיר: מתח דרמטי.
אם הכעס של ביני על רבנים ופסיכולוגים דתיים מזן מסוים (או שמא "פסיכולוגים") שהִֹֹשִיאו אותו לחשוב שיוכל להתגבר על נטייתו מובן; ואם תיאורי אהבותיו (תיאורים עדינים מאד; בשפת המגזר זהו ספר "נקי" לחלוטין) לנערים וגברים צעירים בצבא ובישיבה התיכונית והגבוהה עושים רושם; הרי ששם לא נעוצה המקוריות התוכנית של הרומן. מבחינה תוכנית, מקורית ההתמקדות באסתר. יש כאן מקוריות רבה כי יש כאן חיבה ואולי אף אהבה של בעל לאשתו, אם ילדיו, שאליה הוא לא נמשך בגלל אופי המיניות שלו, אבל שיחסו אליה סוער רגשית למדי.
על מנת להטעים את הקורא מהגמישות והחיוניות והתחכום הלבבי (כי ללב הגיון משלו, כדברי פסקל) של המונולוג אצטט ציטוט קצר משיחה בין בני הזוג, לידם בִתם, נעמי:
"אני באמת מצטער אסתר, אמרתי שוב. די בִּינִי, אמרה אסתר. מה די, שאלתי. די להצטער ולהצטער כל הזמן, אמרה אסתר, כאילו זה יעזור אם תגיד את זה מלא פעמים. שתקתי. ותגיד, אמרה אסתר. מה, שאלתי. מה מצער אותך יותר, המחשבה שרע לי או המחשבה שרע לי בגללך. מה זאת אומרת, שאלתי. נעמי, צעקה אסתר, אמרתי לא להתרחק. נעמי הנהנה בראשה מרחוק. מה זאת אומרת אסתר, שאלתי שוב. אתה הבנת אותי, ביני. אני לא, אמרתי. עזוב נו, אמרה אסתר".
*
"עורך צללים" ("כתר", 255 עמ') הפוך מכמה בחינות ל"מי שסוכתו נופלת". הן בכך שגיבורו, חַגִי נאוֹר, הוא דתי ליברלי, משכיל דתי ממשכילי ירושלים הדתיים והלא ימניים, הרואה בעצמו גשר לכל חלקי החברה הישראלית, והן בגלל ניגודו לעולם הרגשי של הרומן הקודם. וכאן צריך לדייק: אמנם גיבור הרומן של הורוביץ הוא אינטלקטואל, והוא עוסק ונוגע ברפרוף תדיר בכמה סוגיות אינטלקטואליות, אבל זה אינו בדיוק רומן אינטלקטואלי. גם זה בהחלט רומן על רגשות. אבל אלה רגשות אחרים מאד מאלה שמבקש "מי שסוכתו נופלת" להעלות ולהעלות בקוראו (וההסתייגות היחידה שיש לי מהראשון נוגעת לכך שהספר, בהציגו רגשות מסוג מסוים, לא מסתכן בקרב קהל היעד שלו באי אהדה; לב רָגַש של מי לא ייכמר לגורלם של ביני ואסתר?!). לכאורה, "עורך צללים" הוא רומן על הונאה ואחיזת עיניים, חלקלקות ורצון לעוצמה, כלומר, בפשטות, רומן על רגשות "שליליים", של המטאור האינטלקטואלי חגי נאור, שמקפץ מהטלוויזיה לכנסת, משם לאקדמיה ולראש רשימת רבי המכר וחוזר חס וחלילה, אך למעשה, כפי שאני מבקש לטעון בקצרה, זה רומן על שאפתנות נקודה, כלומר רומן הפועל במסגרת מיטב המסורת של הרומן כז'אנר במאה ה-19. שאפתנות היא רגש עז מאד ומעוררת גם בלא-שאפתנים רגשות עזים, וכשלעצמה לא מדובר בהכרח ברגש שלילי. אלא שבמאה ה-21 לא קל לסופר לדון בשאפתנות נטו, ללא ציפוי מוסרי-מוסרני של הדיון בה, ולכן בחר, כמדומני, הורוביץ בשאפתן עקלקל (ובעקלקלותו המוסרית, כמדומה, התמקד עיקר הדיון בביקורות הלא מעטות שכבר נכתבו על הרומן הזה).
במיומנות ספרותית רבה, אריאל הורוביץ (לא הבן של נעמי שמר), שזה ספרו השני, מאיר את דמותו של חגי נאור מכמה זוויות שונות ובעזרת שלושה מונולוגים שונים מתקופות שונות בחייו (המיומנות כאן מתגלמת בכך ששלוש הדמויות נושאות המונולוג מצטיירות יפה גם מתוך אופן שיחתן וכן בתחושת בקיאות של הסופר בשלושת העולמות השונים שהדמויות באות מהם). הדוברת הראשונה, גליה, קיבוצניקית לשעבר וחילונית, עורכת טלוויזיה מוכשרת שייסדה תוכנית טלוויזיה מצליחה ליהדות המיועדת לקהל הרחב, והזמינה אליה את חגי נאור. אלא שאז נאלצה להתמודד עם תחכום רב משלה. כך גם אפילו נושא המונולוג השני, הרב מרדכי יבין-יסלזון, חתן פרס ישראל, שייסד מכון לחקר היהדות, אדם מתוחכם וערום – אבל גם הוא נתקל בכוח עולה העולה עליו. נושא המונולוג השלישי הוא חנן, עורך לשון צעיר, מעריץ של "הירושלמיות" שחגי מגלם, אותה אליטה ירושלמית אקדמית-דתית, מתונה מבחינה מדינית, שמתחיל לזהות בקיעים בחומה השגיבה של ההגות החגיגית הנאורה של חגי נאור – ואחריתו מי ישורנה.
אציין רק הסתייגות אחת מהרומן: ככל שמעשיו של הגיבור הם בגבולות הלגיטימיות והחוק הרושם שמותיר הרומן בקוראו חזק יותר. שאפתן שלא עובר על החוק הוא אדם חזק יותר, ולכן אף מעניין יותר, מעבריין.
*
חלק מהעניין שמעורר הספר של הורוביץ הוא הזירות האנושיות הלא שגרתיות שהוא פורש מול עינינו. אבל אני חושב שמה שמדביק אותנו לכיסא הוא בעיקר העיסוק בדמות שאפתנית, אחד מההישגים הגדולים של הרומן כז'אנר בעבר ומוקד משיכה מרכזי לקריאתו (רק לאחרונה ראה אור בעברית רומן הולנדי קלסי במסורת הזו, מ-1938, "אופי").
דבר מה שמביא אותי ל"ציוניות הדתית" של שני הרומנים. איני זוכר בעשורים האחרונים דמות של שאפתן בספרות העברית. בוודאי יש, וכעת חמקה מזיכרוני, אבל לבטח זו לא דמות שכיחה בספרות שלנו מאז מפנה המילניום, חובבת החלכאים למיניהם. ואין זה פלא, בעיניי, שדווקא בן הציונות הדתית, שהיא עצמה כוח עולה בישראליות, הרסטיניאקית מבין המגזרים שלנו, מקדיש את הספר השני שלו לדמות רודפת עוצמה ובעלת יכולות (כפי שגם הרומן הראשון שלו עסק בדמויות מנהיגים שאפתניות).
ואילו "הציוניוּּת הדתית" של "מי שסוכתו נופלת" מתגלמת בעיצוב האתגר שמציב הליברליזם לציונות הדתית. הגיבור ניסה להיכנע לחוקי השבט, לחוקי התורה, אבל ההומואיות שלו, הרדיפה הבסיסית כל כך של היחיד אחר האושר (בנוסח הליברלי-אמריקאי הקלאסי), לא מאפשרת לו להישאר במסגרת השבטית. לבסוף אף מכריז הגיבור על אבדן האמונה שלו בגין זה והמרת דתו לליברליזם, נאום פנימי הראוי להבאתו כמעט בשלמותו:
"ויודע מה, אמרתי לאלוהים, פתאום ככה אמרתי לאלוהים, אני איתך סיימתי. אני לא צריך זוועות ושואה ומוות וים סוף שלא נקרע ואני לא צריך להגיע מטה עד אין תכלית ותחתית כדי לסיים איתך. אפשר גם סתם. אפשר גם פשוט. אפשר בלי דרמה. אפשר להיוולד הומו ולנסות בכל זאת לעשות בדיוק-בדיוק את מה שרצית ולא להצליח לעשות את מה שרצית ובדרך לעשות צער כזה נורא לקרובים שבקרובים והעיקר שאני על המזבח ויודע מה, נגמר לי כבר ויודע מה, ריבון העולמים, הכי חשוב זה החיים, החיים עצמם, הכי חשוב זה אנחנו, אני, אסתר, הילדים, האנשים והנשים הפוסעים ברחוב, הילדות שקופצות בחבל על המדרכה, תינוקות בעגלה, נהגי המכוניות על הכביש שאינם שומרים את השבת, או אולי שומרים עליה בדרך אחרת, החיים המתרחשים בבניינים הגבוהים ובבתים הנמוכים ובצידי השבילים ובשולי הדרכים, האיש המצייר באור הבוקר, האישה הכותבת, האיש המלמד, היוצא אל עבודתו עם שחר, הילד האוכל תפוח ועסיס הפרי משפריץ לו מסביב לפה הכול וכל זה, חשוב והכי חשוב ואין, אין למעלה מזה ואין עבור מה להכניע ראש ולב. ואין זה ראוי להכניע ראש ולב. ואין עבור מה לעקוד. ואין זה ראוי לעקוד. ואני סיימתי".
אם אינני טועה, אריך אוארבך, בספרו המפורסם והחשוב "מימזיס", אחת מיצירות ביקורת הספרות המרכזיות במאה ה-20, לא מתייחס להיסטוריונים היוונים והרומאים כשהוא מסביר את דרכה המפותלת של ספרות המערב למפגש מקיף יותר עם המציאות כהווייתה (ואם אני טועה אני מבקש סליחה ומחילה מהחוקר הדגול).
אך לי, כמי שסבור שהריאליזם אינו עוד ז"אנר בסיפורת כי אם נשמת אפו של ז'אנר הרומן (וכמובן, איני היחיד בכך, וכמה אוטוריטות סברו כך), ושיש בו, בריאליזם, השתמעות מטפיזית, בעצם היכולת של השפה (כלומר האדם, החי-המדבר) לחלוש על המציאות, ברור שלהיסטוריונים היוונים והרומים הגדולים יש זכות אבהות על התפתחות הריאליזם בספרות (הרומן הוסיף רכיב מרכזי שנעדר מכתבי ההיסטוריונים: חיי האדם הפשוט, "הרגיל"), ולפיכך הרומן "מלחמה ושלום" הוא חוליית מעבר הכרחית בין תוקידידס (לא הירודוטוס!), טאקיטוס, פלוטארכוס ועוד לבין הרומן של המאה ה-19.
בימים אלה אני קורא את הכרך עב הכרס של טיטוס ליוויוס (מלטינית: משה ליפשיץ) שכולו הוקדש למלחמת חניבעל הקרתגואי ברומא. כל ערב לפני השינה אני משוגר למאה השלישית לפני הספירה לקרב האיתנים הזה, המתואר בתאוות דיוק וחדוות סיפור. תיאור הפילים של חניבעל חוצים את האלפים או מבוססים במישור עמק הפו… ביצירת הענק הזו הסוקרת את כל ההיסטוריה של רומא מיום היווסד העיר (שלא כולה שרדה) מוקדשים כ-600 עמודים (!) לפרשה הזו בלבד, שעליה כותב ליוויוס ממרחק של מאתים שנה (במאה הראשונה לפני הספירה).
היו שתי סיבות כבדות משקל להפסיק לקרוא ברומן "החדר הדרומי" של אדוה בולה: הראשונה – ההשפעה המכרעת של נטליה גינצבורג על הסופרת, הניכרת אולי בעיקר בטון הסיפור של הגיבורה, תמר, אך גם באופי סיפורה, הנסוב על גבר מתעתע שלא משיב אהבה לאישה צעירה ולעומתו גבר אוהב אך כזה שלא מושך אותה (הסופרת אף ראתה צורך לייחס לגיבורה שלומדת ספרות אהבה לספרות איטלקית מתוך מודעתה להשפעה המכרעת הזו). השנייה – המאוהבות הפטלית הממושכת של תמר בארי, גבר נשוי, שהיא הרה לו והוא מתעלם מהריונה וממנה ואז מבנו. אני רחוק מאד מהרצון שספרות תבטא "העצמה נשית" או אחרת, אך ההירצעות הזו למאהב מנייאק פשוט הרחיקה אותי אינסטינקטיבית מהזדהות עם הגיבורה.
אך לא הפסקתי את הקריאה. וזאת, כי מעלותיו של הספר גבוהות. שיר מעלותיו צריך לכלול את היותו ספר שמצוי כל הזמן בתנועה אך התנועה הזו אינה סנסציונית, ומורכבת כולה מהנעה של תנודות "יומיומיות", דקות ברובן, אמינות לחלוטין, במערכות היחסים הרגשיות של תמר עם סובביה: עם הוריה הדתיים, עם אחותה, עם החברות שלה, עם בן הזוג שלבסוף היא חיה איתו וכולי. כך אתה קורא ברומן שאין בו חלקי סרק, כולו רווי, ולחלוחיותו לא נובעת מדאי (כך ברבים?!) אקס מכינה למיניהם, אלא מנפש האדם.
ואולי בעיקר יש לשיר את מעלות הרומן בהתייחסות לקול הייחודי של המספרת, תמר. אמנם קול זה מושפע כאמור מגינצבורג אבל הוא ייחודי בכל זאת. תמר – במובחן מהסופרת! – חושבת בדימויים ולא במושגים מופשטים. אורח החשיבה הזה מעניק לקול שלה שילוב ייחודי של ילדותיות ותחכום ומושך מאד לקריאה, בהיותו קול חי ולא שגרתי.
מבקר חופשי 