מבקר חופשי

א

היא התאהבה בו באחד המסעות של "בני עקיבא", היא מספרת למכרה תל אביבית, עורכת דין דתית ובורגנית, מהיפים והאמיצים, לא אחת כמוה. היא הייתה מדריכה, הוא היה מדריך. חברו היה יפה ממנו, אבל הוא, עם משקפיו העבים שתחתיהם עיניו החכמות, דיבר יפה כל כך על "איש האמונה הבודד", הספר האקזיסטנציאליסטי של הרב סולובייצ'יק, והיא התאהבה. אבל דוד, זה היה שמו, התאהב דווקא בחברתה הטובה. השנים חלפו, היא נותרה ברווקותה, מחפשת את בבואתו של דוד לשווא בכל בחור שפגשה. היא חיה לה בת"א, לבושה באנכרוניסטיות מדהימה, בעיקר בהשוואה לרקע העירוני הפרובוקטיבי, ועבדה כאחות באיכילוב. ולילה אחד רבין נרצח. היא הייתה במשמרת. את מתארת לעצמך מה היה שם? היא אומרת. היא מספרת שבכתה עם כולם בכי גדול. צירוף של בכיות רבות שהצטברו, כמו שתמיד קורה, היא מוסיפה. ולפתע ראתה את דוד ברחבה בחוץ. מזוקן, מבוגר. הוא לא זיהה אותה, רק זיהה שהיא אחות. הוא ניגש אליה ושאל בהיסוס האם היה רב ליד מיטתו של רבין, האם הספיק ראש הממשלה המנוח לעשות תשובה. זה מה שעניין אותו. אלוף נעוריה הורד לטר"ש והתנפץ מול עיניה. איתו גם התנפצו נעוריה וקשריה כולם. היא עברה לניו יורק, התרחקה מהכל. גם מהדת.

הסיפור המתוק במלנכוליותו הזה פותח את קובץ הסיפורים המעניין, בעל ההתכוונות האמנותית הרצינית והבוסרי-בחלקו הזה. סגולותיו של הקובץ נוכחות בו: בראש ובראשונה רוח של חסד וחמלה, יחס של כבוד כלפי סבל אנושי, המלווה ביכולת הקשבה. בקובץ מפכה הומניזם טבעי, לא מזוייף. ההומניזם הרגיש הזה, במתיקותו, מזכיר את הספרות הריאליסטית-הומניסטית העברית של תחילת המאה ה – 20, אמנם לא בפסגותיה, שהסבה פניה אל הכואבים והנידחים (ושהושפעה מצ'כוב, למשל). וזו אינה אמירה נגד האנכרוניזם של הקובץ אלא בשבח יכולתו לנגן על נימי נפש עדינים, לחשוף מרבצים נשכחים של כאב ורוך, שהתקופה שלנו מחרישה אותם או מכסה עליהם. ההומניזם הזה הוא גם בעל השלכה מבנית-עלילתית ישירה על רוב סיפורי הקובץ: רוב הסיפורים נסובים על מפגש בין שניים, מפגש לא צפוי ולא סביר לכאורה, לעיתים בין אנשים ממעמדות כלכליים או ממגזרים או אף לאומים שונים, לעיתים מפגש משפיל ולעיתים מחמם לב. מלבד הסיפור הפותח, דוגמאות נוספות למפגשים כאלה הן סיפור מצוין על מפגש בין חוקר משטרה, שחייו האישיים מעורערים, למשגיח כשרות תם, פשוט ועלוב, שאשתו עזבה אותו והוא הדביק את עצמו במחאה בדבק לצומת בלב ירושלים, או המפגש של יוסוף, עובד המכולת הפלשתיני, עם בני היישוב היהודי בו שוכנת המכולת. מפגש מר ומשפיל הוא המפגש בין העוזרת המזרחית לבעלת הבית האשכנזייה. כנקמה בהשפלתה, מבשלת העוזרת בהסתר בשר בחלב לבני הבית שומרי הכשרות. בספרות, ורסטיליות, בניגוד אולי למקצועות אחרים, היא תכונה חשודה. דווקא העקביות שמתגלה כאן במבנה העומק של הסיפורים חושפת שלפנינו אמנית בהתהוות, שלה "שריטה" ייחודית בקרנית באמצעותה היא מתבוננת בעולם.

מלבד המאפיינים הללו, הקשר בין הסיפורים רופף יחסית. כולם, כמדומה, מתרחשים בגבולות הספקטרום, הרחב למדי, של הציונות הדתית. בנוסף, גיבורי-משנה בסיפור אחד הופכים לגיבורים בסיפור אחר.

הבוסריות נובעת מכמה מקורות. פחות משמעותיים, אם כי ראויים לתשומת לב, הם כמה סרבולי לשון כדוגמת "תוקף אותה קוצר רוח מהסוג של ביטול תורה". בוסריות מסוג אחר היא הקרבה המסוכנת, הקיימת לעיתים, בין הסב-טקסט לפני הסיפור. כך הוא הסיפור על מפגש בין נער ציוני דתי לגבר חרדי, שהסב-טקסט שלו, "שבירת סטיראוטיפים", חשוף. נוסף על כך המבנה של הקובץ, מבנה שכמדומה זכה לעדנה, בקולנוע כבספרות, מאז "תמונות קצרות" של אלטמן, מיצה את חדשנותו היחסית. יש במבנה גם משהו מוליך שולל, כביכול הוא מרמז על חלישה של הסופר על הווייה חברתית שלמה. הקובץ הזה, למרות מעלותיו, לא הגיע להישג הזה. הבוסריות המשמעותית מכל נובעת מכך שחלק מהסיפורים חסר את אותו ליטוש שיסייע לשכנע אותנו שהם קרו "באמת", או, במילים אחרות, לאפשר לנו לשקוע בהם ולשכוח שהם "סיפור".

אבל, בסופו של חשבון, מורכבותם ורגישותם של הסיפורים, שעליהם נוספת היכולת של הסופרת לעסוק בסקטור מובחן בלי לגלוש לסוציולוגיה ולפולקלור, בלי לשכוח את האדם, כדברי צ'כוב, הופכים אותם לראויים לתשומת לב.   

ב

ההומניזם של הספר הזה מעניין מהרגיל כי הוא מתעמת, לפרקים, עם תפיסות דתיות נוקשות (כמו התגובה האטומה לרצח רבין), או מתייחס אליהן באירוניה. למשל, בסיפור "ככה נראית גאולה", מתעמתת הסופרת עם מיתוס הזיווג המוצלח, שגם כשהוא מוצלח וגואל הוא בא, לעיתים, על חשבון האומללות והחורבן הנפשי של צלע שלישית: אוהב שנזנח.  כך מבטא הספר, פעם נוספת,  את התחבטויות הזהות בציונות הדתית בעשור וחצי האחרונים. אולם אם ספר כמו "תריס" של אמילי עמרוסי ביטא את מצוקת הזהות כמצוקתה של הדתייה הפרובינציאלית המוקסמת מתל אביב הזוהרת, כלומר כהתחבטות בין דתיות לבורגנות, לבטי הזהות שמבטא הספר הזה, בין דתיות להומניזם, פנימיים יותר.

פרוזה טובה היא המדיום האמנותי המהיר ביותר. ישבתי לא מזמן לראות את "מד מאן", סדרת הטלוויזיה המדוברת. היה נחמד בהתחלה. בפרק השני כבר השתעממתי וצעקתי מול הטלוויזיה "נו כבר, נו כבר, הבנו, תזוזו!". איך אפשר להשוות את הקצב של "מד מאן" לפרוזה דחוסה של זבאלד או חוויאר מריאס, בה כל משפט, ולפעמים מילה, הוא "סצינה" חדשה". שיישאר בינינו, אבל טלוויזיה קיימת בעיקר בשביל להראות נשים וגברים יפים (בעיקר גברים, במקרה של "מד מאן"). שם נמצא היתרון היחסי שלה. רק כך אפשר להבין, אם כי לא להצדיק, אנשים שמרצים את העונש המשמים שנקרא צפיה ב"הישרדות". 

אבל כשהפרוזה לא טובה… כשהפרוזה לא טובה הופכת הספרות למדיום הא-ט-י  ב-י-ו-ת-ר בעולם. כך הוא הרומן שלפנינו העוסק, כמתואר בגב העטיפה, ב"שושלת נשים חזקה". היש קלישאה גדולה יותר בתרבות העכשווית מעיסוק ב"שושלת נשים חזקה"? היש עדות מובהקת יותר לפרוזה חלשה? למעשה, אם יש סיבה אחת טובה לא לדבר בגנות הרומן הזה היא שזה כל כך מתבקש. אבל יש להתגבר על היצר.

הרומן עוסק בשלוש נשים ובשלושה דורות, מה שנקרא בחדווה קלילה שמעלה בי זיעה קרה "מדלג בין זמנים ומקומות". כך מנסים סופרים ישראלים עכשוויים לפצות על קוצרו של ציר העומק: באורכו של הציר ההיסטורי. בתקווה שהקהל לא יבחין בהחלפת הצירים. הסבתא בֶּקָה, שעלתה מבולגריה לתל אביב בשנות העשרים, בת הזקונים שלה, גאולה, שנולדה בתחילת מאורעות 1936 כשהמון יפואי הסתער על פלורנטין, שכונת מגוריה, והנכדה, מִיה, פסנתרנית מחוננת (ומה עם הפסנתרניות הלא מחוננות, להן לא מגיע רומן?), העומדת להופיע בקונצרט חייה בפריז. שלוש הנשים החזקות סבלו, לא עליכן, מגברים בוגדניים, שתמטניים, קלפנים, שתיינים, אלימים ומהמרים. או, בקיצור, מגברים. קשה להיות יהודיה. אבל, וזה המסר, לא מוותרים על קריירה בשביל שום גבר!

ביקורת היא, כמובן, עניין סובייקטיבי. כל קורא וטעמו. יש קוראים שטעמם הוא ספרות שאינה מציעה אף תנועה מקורית ולא צפויה בנפש הדמויות. יש קוראים שאולי נרדמו בשיעורי ההיסטוריה ולכן מתפעלים מתיאור חיוור של פרעות 1936. יש קוראים שבהחלט חושבים שלתבּל את השפה של הגיבורות בחמש שש מילים בספניולית פירושו של דבר ללכוד הווייה שלמה. יש קוראים שלא אכפת להם לקרוא עוד פעם קלישאות פסיכולוגיות (כי מה כבר יש בטלוויזיה). יש קוראים שכשמתארים להם קוראת בקפה, צרור שום המונח מתחת למיטה, אב פטריארך הנאבק באהבה של בתו לצעיר חתיך ופוחז, מטבח מהביל וקורט צוענים, מרגישים שהם קוראים ספרות "עסיסית". יש קוראים שמתעניינים בחייה של אושרת קוטלר ומנסים למצוא רמזים לחיים אלה בקורות הגיבורה, בתוגת אשת הקריירה שלה ("פסנתרנית", כן, בטח, החירות והדמיון של הסופר וכל זה, אומר לעצמו הקורא ומוציא את המִשקף על מנת לבחון בעיון מה קורה בדיוק בחייה של ה"פסנתרנית"), במקום להסתפק לשם כך בכתבת רכילות עיתונאית (ז'אנר שכבודו במקומו, ושם בלבד). יש קוראים ששואבים נחמה מכך שהחיים של הפסנתרנית אושרת, כלומר מִיה, משעממים או בנליים או לא הכי מאושרים, כמו אצל כולם, והנחמה הזו היא סיבה מספקת בשבילם לקריאה. יש קוראים שמתפעלים מהאפיגרף המופיע בפתיח, מאת בודהה, "כל הדברים משתנים כל הזמן", ולא מפריע להם שברומן שום דבר לא משתנה, דור אחר דור ובגידותיו הבנאליות וספריו המתארים אותן בעצלתיים מפוהקים. הבגידה הפכה בפרוזה המודרנית לאירוע מקביל למלחמה באפוסים הקדומים, אבל יש בגידה ויש בגידה, יש ספרות ויש ספרות. בקיצור, אם אתם קוראים מהסוג המוזכר, הלגיטימי והיותר מלגיטימי, כמו שאומרים, הביקורת הזו אינה רלוונטית עבורכם.

מהי השיטה הנכונה לבקר ספרים? ט.ס. אליוט כתב שאין מתודה בביקורת הספרות מלבד אחת: להיות מאד אינטליגנטי. הדרך להגיע ליעד הנישא שהציב אליוט למבקר הספרות עוד ארוכה. אבל אפשר להתחיל בקטן ועל דרך השלילה. לא לאחוז, למשל, בשיטת ביקורת שמוצעת לעיתים קרובות, כך נדמה, והיא: לשפוט את ערכה של היצירה לפי מוצאם העדתי של הגיבורים המופיעים בה או של הסופר שכתב אותה. אני מקווה שהשיפוט השלילי של "איז'ה מיה" לא ייחשב לי לאנטי-מזרחי בגלל שהגיבורה בולגרית. אני לא אנטי-מזרחי ובטח לא אשכנזי שבע, אני רק מבקר ספרות.

ב

יש הטוענים ששיפוט יצירה ספרותית בקריטריונים אסתטיים, הייחודיים כביכול לספרות, נועד ליצור חומות מלאכותיות בפני קבוצות מודרות חברתית. הטוענים כך נעזרים בתיאוריות אקדמיות עכשוויות (ליתר דיוק בנות כארבעים שנה). הטענה הזו בעייתית מהרבה בחינות, אבל בראש ובראשונה בעייתית מיניה וביה: אם לא קיים תחום ספרותי אוטונומי, אם הכל קונספירציה, בשביל מה להתאמץ מלכתחילה לחדור לתוכו. אם אין כזה דבר "ספרות" פרופר, עדיף לעסוק בפוליטיקה נטו. ספרות שכותבים סלבריטאים למחצה, כמו הנ"ל, מדגישה את חשיבות האוטונומיה של השדה הספרותי. הספרות הסלבריטאית מנסה לנייד הון סמלי משוק אחד (תקשורת) לאחר (הספרות), וללא החומות המושמצות דבר לא היה מגביל את כוחו של ההון (הסימבולי) הגדול.  

א

דוסטויבסקי, אם זכרוני אינו מטעני היה זה הוא עצמו ולא אחד מפרשניו, אמר פעם על גיבוריו ש"האידיאה אוכלת אותם". האובססיביות של גיבוריו אינה מתבטאת בשטיפת ידיים חוזרת ונשנית אלא ברעיון ששוטף וחוזר ושוטף את מוחם.

גם את עידו רוזן, גיבור הרומן המסופר בגוף שלישי שלפנינו, "אוכלת האידיאה". עידו, פסנתרן תל אביבי תפרן, כבר לא צעיר, בן 28, משתתף ב"תחרות האביב", הסיכוי האחרון שלו להצליח כפסנתרן מקצועי. עידו הוא צעיר פרוזאי במהותו, נוירוטי במידה מתונה, המתנגד להתפייטויות הרומנטיות שאופפות את המוזיקה. הוא איש של שכל ישר, כמעט רואה חשבון שבטעות סטטיסטית הגיע לתחום האמנות. הוא מרענן באופיו היבש.

מהות החיים, סבור עידו, לא רק החיים שלו כרגע, היא התחרות. "בכל מקום בחיים יש תחרות ומאבק – על קידום במקום העבודה, על נשים, על כסף, כבוד, כוח. בכל מפגש בין שני אנשים, אפילו חברים, יש מרכיב של תחרות". ולכן, אומר עידו במקום אחר, "אנשים כל כך אוהבים ספורט: הוא מזכיר להם את מה שהם באמת". האידיאה של עידו אוכלת אותו: "כי מה זאת נגינה יפה? רק לעומת ביצועים אחרים. עידו התרגל לחשוב שאין שום קנה-מידה זולת זה. יפה או מכוער – תמיד בהשוואה למשהו אחר, לא תכונות של הדברים עצמם". בויכוח בין השקפות העולם המעודדות של ניטשה ופרויד, האם אנשים רוצים כוח על מנת להשיג מין (פרויד), או שהרצון להשיג כוח נמצא בבסיס הקיום (ניטשה), רוזן עם הגרמני. וכמו ניטשה, שהרצון לעוצמה שלו הוא עיקרון מטפיזי, שאינו תלוי זמן ומקום, רוזן, יוצא קיבוץ (!), אינו מהרהר בכך שאמונתו היוקדת בתחרות מושפעת מהעידן ההיסטורי ומהמקום הגיאוגרפי הספציפיים בהם הוא חי.

היה זה קארל מרקס, אם לחתום אחת ולתמיד את סדרת גאוני המודרניות שיופיעו בביקורת זו, שהפנה את תשומת לבנו לכך שכל דבר תחת השמש הוא דו-פרצופי. פן אחד שלו הוא סגולתו העצמית. פן שני שלו הוא כוח החליפין שלו בשוק. שולחן כתיבה, למשל, הוא בעל תכלית ברורה, משטח אופקי מוגבה שעליו כותבים, הוא בעל "ערך שימוש" (use value), בשפתו של מרקס (וליתר דיוק: בשפת מארחיו הבריטיים). אבל שולחן כתיבה ניתן גם למכור בשוק הפשפשים, ולקנות תמורתו כמה מנות שווארמה, הוא בעל "ערך חליפין" (exchange value), שאינו תלוי בתרומתו הייחודית למוכר ובטח לא בסנטימנטים המושקעים בו כמי שליווה את בעליו במשך השנים. עבור עידו המוזיקה היא החפץ שתמורתו הוא רוצה לקבל פרסום, כבוד וכסף. המוזיקה עבורו היא בעלת "ערך חליפין". למעשה, ניתן להציע שההבדל בין אמן לבין סלבריטי הוא בדיוק ההבדל המרקסיסטי המוזכר: בין מי שמתייחס ל"ערך השימוש" של מה שהוא עושה לעומת מי שמתייחס ל"ערך החליפין" של אותו דבר. עידו רוצה להיות סלבריטי יותר מאשר אמן. אבל יש גם רגעים אחרים. רגעים בהם המוזיקה כשלעצמה כובשת את עידו עד לכדי שכחה עצמית. עידו גם יודע ש"חובבי המוסיקה לא תמיד נותנים על כך את הדעת, אבל מה ששומעים הנגנים שונה במידה ניכרת ממה ששומע הקהל". הפער הטכני הזה הוא מטאפורה נאה שמציע גרפינקל לפער בין "ערך שימוש" של המוזיקה ל"ערך החליפין" שלה.   

ובכן, זה רומן רעיונות, למעשה רומן רעיון, ואותו מיקם גרפינקל בהקשר מתבקש, אף מתבקש מדי,  של "תחרות האביב", אך הקשר יעיל הן בהמחשת הרעיון והן ביצירת המתח ברומן. האם המאמין הגדול בתחרות יזכה שהתחרות תאמין בו?

גרפינקל הוא בעל מלאכה מיומן. את הבהירות בה מוצגים לבטיו של עידו ואת העלילה החותרת במיקוד לשיאה – שיא שגרפינקל פיצל באופן מקורי ומעניין לשניים, ל"סוף טוב" ול"סוף רע" – מעטרות תובנות והתבונניות של עידו בחיים סביבו, המעשירות את הרומן. אחת מהן היא זו: "זה בעצם כל העניין עם וולגריות – לא שהיא לא-אמיתית, אלא שהיא שמה על השולחן דברים שהטעם הטוב מחייב להשאיר אותם מתחתיו".

התובנה היפה הזו מסייעת להבהיר את ההסתייגות שיש לי מהרומן. הרומן הנבון, המהודק והמושך לקריאה הזה מציג, עם זאת, השקפת עולם בעל-ביתית, קצוצת כנפיים, שכל ישר המוליד חשיבה מרובעת. הצגת הקיום כתחרותי בבסיסו היא מעט וולגרית, ולא בהכרח מפני שאיננה נכונה. 

ב

באמירה מעמיקה ואופיינית, כתב פעם ברנר לא.ד. גורדון, "החוקר הרע" ו"החוקר הטוב" של העלייה השנייה בהתאמה, שהתנגדותו של האחרון לפסימיזם שגויה. ייאוש, טען ברנר, אינו בהכרח פסיביות. ייאוש יכול להיות פעיל, אמירת לאו זועמת שאינה משנה את המציאות אבל יכולה לשנות את האדם הכפוף לעולהּ. לייאוש הגון צריך כישרון, טען ברנר. מאז נפילת הגוש הקומוניסטי אנחנו חיים במערכת סגורה, ב"קץ ההיסטוריה". למערכת הקפיטליסטית המריטוקרטית והתחרותית לא נראה תחליף סביר נראה לעין. אבל אם האלטרנטיבה אינה קיימת אין זה אומר שהיחס היחיד שנותר לנו הוא פסיביות. אפשר גם להתייאש באופן אקטיבי, אותו ייאוש, ויטלי באופן מוזר, של מישל וולבק, הברנרי שבסופרי צרפת .         

א

אנסה להסביר את המבוכה שתקפה אותי בקריאה ברומן החדש של אסף שור.

הרומן הזה, כמו אלה שקדמו לו, ניתן להתחלק לשניים. חלק אחד הוא סיפור מעשה "רגיל". כאן זהו סיפורה של סיגל, קרייריסטית קרת רוח ורודנית, ביצ'ית בפי העם. שור שם בפיה רטוריקה תאגידית, על סף הקלישאה או שמא הפרודיה: "אנחנו צריכים להסתכל על המחר. הצטמצמנו. ואין, האמינו לי שאין, אין מי שההחלטה הזו היתה קשה לו יותר ממני" וכו'.  סיגל היא אם חד הורית שבנה הקט הוא הרחבה של הנרקיסיזם שלה (הרחבה לא בלתי שכיחה בקרב הורים, בעיקר בתרבות העכשווית). אך כשבנה מתנגד לחזונה לגביו הוא טועם מנחת רודנותה. כשם שלטענת השמאל הישראלי "הכיבוש משחית" גם את היחסים הפנים-ישראליים, רומז שור, אף כי לא מפתח זאת, האתוס התאגידי מחלחל לבית פנימה (שור לא מפתח, למשל, את הצד השני של המטבע: חלחולו המכוון של האתוס המשפחתי להוויה התאגידית). אביה של סיגל, שנרמז שגם הוא היה מנוול בזמנו, גוסס בבית אבות וסיגל מתקשה להודות בינה לבינה בסלידתה מקרבתו. במשרד, סיגל נמשכת לאיתמר, הבוס הגדול והשרמנטי, דמות גדולה ושטוחה כמו שלט חוצות. בהמשך הרומן מוחלפת הגיבורה. נעמה, עובדת במשרד של סיגל המתנגדת לאכזריותה הניהולית, חוזרת לגור בבית ילדותה ונקלעת לסכסוך שכנים אכזר ומכוער, כמעט יהושע קנזי, עם מר אלקלעי, שהנו לא אחר מאשר אביו של איתמר הבוס. דמות המשנה הטובה מתחילת הסיפור, נעמה, מתפתה להיות אכזרית במחציתו השנייה. הרוע טמון בכולנו וכולנו אשמים. תובנה דתית-אקזיסטנציאליסטית נועזת וקתרטית בעבר, שבנקודה ההיסטורית הנוכחית הפכה לבנלית ואף, בריפוי הידיים שהיא מעודדת, ריאקציונרית.

זה החלק ה"רגיל", כאמור, של הרומן. החלק השני מפוזר לכל אורך הרומן ומורכב מתובנות והתפייטויות ארס-פואטיות, מהרהורים מטפיזיים מלנכוליים, מתיאורי חלומות סוריאליסטיים, מסיפור-בתוך-סיפור שכותבת אחת מדמויות המשנה, מגימיקים טיפוגרפיים, מהתענגות עצמית מופגנת על מעשה הכתיבה ועוד. הנה דוגמה לתובנה ארס-פואטית הצצה לה לפתע: "האם הכותב דומה ללוליין? ואם כמו לוליין, מה יותר אנחנו רוצים לראות אצלו, את המאמץ או את העדר המאמץ, ואולי את המאמץ המסתווה כהעדר מאמץ אנחנו מבקשים; שיעשה הכל בחיוך או דווקא בפנים חתומים, אולי רק אגל של זעה". והנה דוגמה להרהור מטפיזי מלנכולי. סיגל המביטה בבנה הרך המלאכי הנם "חשבה (יום אחד הוא ימות יום אחד הוא ימות יום אחד הוא ימות) לא, לא זה מה שחשבה, היא חשבה, הו, בני היפהיפה, חיים נפלאים מחכים לך". והנה דוגמה לגימיק טיפוגרפי מוצלח: שור מביא את הרהורי אביה הגוסס של סיגל בהערת שוליים בסופי כמה מהפרקים. האב נדחק לסוף, לשוליים, קולו מנסה להבקיע מלמטה. התוצאה של הגימיק הזה מעוררת מחשבה וקומית למדי.

המבוכה שלי נובעת מהתחושה ששור זקוק לכל חלק על מנת לעבות את רעהו. סיפור המעשה "הרגיל", למשל, מציג סקיצות של דמויות, סקיצות הרשומות בכישרון, אולי אפילו מזכירות פסלוני ג'קומטי צנומים אך רבי הבעה, אבל בכל זאת סקיצות. בשום מקום ברומן לא ברור, למשל, מהי בדיוק עבודתה של סיגל, מה אירע בדיוק לאבי בנה. ההחלטה על אופיו הרישומי הלאקוני של החלק "הרגיל" היא החלטה מודעת של שור. שור מפגין אי נוחות מסיפור מעשה "רגיל", הנתפס בעיניו כנחות ואף כשקרי. לכן הדגשת מלאכותיותו של הסיפור. לכן גם השפה הגבוהה והמגוחכת ששם שור בפי גיבורתו סיגל, שפה המדגישה את היותה דמות לא אמיתית (בד בבד, והנה פרדוקס קטן, משמשת להמחיש את הפער בין הרטוריקה המכובסת שלה, המבטאת גם את נפיחותה ותחושת הנבחרות שלה, להתנהלותה הקונקרטית).

אבל למרות שנימוקו עמו ולמרות התוצאה האינטליגנטית והרהוטה, נותרתי במבוכתי. אולי מכיוון שקשה להשתחרר מהרושם שבסלידה מסיפור המעשה ה"רגיל" יש גם התנערות מאחריות למה שמסופר. ואולי אנסה להסביר את מבוכתי כך. יש כאן סינרגיה מסוג מיוחד: תוצאת השידוך בין שני החלקים של הרומן פיקחית, העיבוי של כל חלק בידי רעהו אכן מעבה, ואף על פי כן הקורא לא יכול להשתחרר מהתחושה שכל חלק בנפרד אינו מספק.  

ב

יש אקורדים דתיים-מיסטיים בגישה של שור למעשה הכתיבה. גיבור משנה שלו מנסה להיות סופר: "והוא דרוך אל הרגע הזה". הדמות הזו מצפה להשראה, שהיא, כמו המילה קאנון, מרמזת על הקשר בין הספרות המודרנית לדת. במובנים רבים הפרוייקט החילוני של הספרות האירופאית, ומאירופה הוא עבר לספרות העולמית, נולד כתגובה לשקיעת הנצרות. על כך יש להעיר כמה הערות. א. מסחורה של הספרות בזמננו הוא לפיכך צעד נוסף בתהליך החילון. ב. הימשכותם של חוזרים בשאלה רבים לספרות נובעת מחיפוש אחר "כתבי קודש" חילוניים. ג. שור, בהדגשת המלאכותיות והזיוף שבכתיבה בד בבד עם פולחנה, מייצג את הרגע בתרבות העכשווית בו האינטלקטואלים הספרותיים אינם בטוחים בעצמם ובבשורה החילונית-קדושה שלהם. ד. הגבול בין יחס רליגיוזי לכתיבה (למשל, אצל כמה מבקרים וסופרים צרפתיים אופנתיים) וקיטש הוא דק וצריך להיזהר מלחצותו.

א

היזם הזריז הוא מי שמזהה בשלב מוקדם צורך שעתיד להתעורר ולצרוח אך הוא עדיין בחיתוליו. היזם הפקחי הוא מי שמזהה חלל פנוי, וואקום לא מאוכלס, ולתוכו הוא נכנס במלוא הכוח. נניח, מי שזיהה משלב מוקדם את בעיות אבטחת המידע שעתידה רשת האינטרנט לעורר ושקד על מציאת פתרון להן מוקדם יותר וחכם יותר ממתחריו.

היזם הספרותי פועל באותו אופן. השוק בו הוא פועל הוא שוק הרעיונות והרגשות, אך גישתו אינה שונה מזה של הסטארטפיסט בתחום ההיי-טק. היזם הספרותי קורא היטב את המפה, החברתית-תרבותית וגם זו הפנים-ספרותית, מאתר את החלל הפנוי בזירה החברתית-תרבותית-ספרותית וניגש למלאכה. תקוותו היא לזכות הן בקהל גדול, שינהר אל יצירתו בגלל הפיקנטיות שבבחירה בנושא רענן, והן בהערכה של הביקורת, שתפרש בטעות את חושיו העסקיים החדים כפרץ יצירתי אותנטי וכהתנהגות אמיצה וחלוצית. אלון חילו ורון לשם הם דוגמאות מובהקות ליזם הספרותי, תופעה חדשה למדי בספרות הישראלית.

הגיבור והמספר של הרומן החדש של לשם, קאמי סוהיל, הוא צעיר איראני מהפרובינציה שמגיע לטהרן על מנת להתחיל ללמוד באוניברסיטה ולחוות את העיר הגדולה על בשרו. בפרובינציה נותר חברו הטוב, אמיר, שמחליט לחזור בתשובה ומסרב לחיות בעיר הגדולה את חטאיה הקטנים. קאמי חי בטהרן אצל דודתו, זהרה, כוכבת עבר שכוכבה דרך בימי השאה וכעת, כלומר מזה שלושים שנה, דעך. זהרה חיה בשכנות לבאבק, צעיר הומוסקסואל המעריץ את כוכבת העבר ומתיידד גם עם קאמי. מייד עם תחילת לימודיו נרקם סיפור אהבה בין קאמי לנילופר ח'אלידיאן, צעירה פמיניסטית מפורסמת, בת של חבר פרלמנט ונהגת מרוצים השואפת לבטל את איסור על השתתפות נשים במירוצים.       

התקציר שלעיל מבטא את החולשה המרכזית, האנושה, של הרומן. לשם כתב אילוסטרציה ספרותית מגוחכת לנושא אקטואלי וחשוב, אותו איתר בחושיו היזמיים החדים. על מנת להמחיש את החיים באיראן בהווה מוטל גיבורו באופן שרירותי לסביבה שמבטאת למרבה הנוחות את הקונפליקטים המרכזיים של החברה האיראנית (הומוסקסואליות, פמיניזם, דת וכו'). האופן המואץ עד כדי גיחוך בו נרקם סיפור האהבה בין נילופר לקאמי מדגים את היותן של הדמויות פיונים בלוח שחמט פרסי שהסופר מניען אנה ואנה למטרותיו הסוציולוגיות ולא לאור אישיותן העצמאית והמורכבת, שאינה קיימת. היותו של נילופר גם פמיניסטית וגם בת של חבר פרלמנט היא דוגמה נוספת ל"חסכוניות" שמאפשרת לסופר להציג את פניה השונים של החברה האירנית בכרטיס אחד. ההאצה המלאכותית של הרומן היא גם אמן של קלישאותיו. כשממהרים אין זמן לדקויות. מה יותר קלישאי מדמותה של כוכבת עבר מזדקנת? מהומוסקסואל שמעריץ דיווה?

כך יוצא שבעודנו נחשפים לחיים ההדוניסטיים של חלק מהצעירים בטהרן, לחיים האינטרנטיים השוקקים באיראן, לתנועות ההתנגדות למשטר, לחלקו ההיסטורי של המערב בחסימת הכוחות הדמוקרטיים במדינה, למגמות הסוציאליסטיות שנלוו במקור למהפיכה הדתית של חומייני, לנוכחות של המלחמה האיומה עם עיראק בתודעה האיראנית, לפערים המעמדיים ועוד – כל אלה נושאים חשובים מאד, שחיוני שהציבור הישראלי ייחשף אליהם – אנו נאלצים להתלוות לדמויות שהן דדוקציות מהלכות, כלומר פרטים מייצגים וחסרי חיים שנגזרו מהפשטות גדולות. היותן של הדמויות מופשטות-למחצה גורמת גם לסנטימנטליות וקיטש קשים מנשוא ("צעיר מתלבט ומתייסר", "לוחמת חופש נועזת", "אהבה גדולה מהחיים שנתקלת במכשולי החברה").

התחושה המטרידה שמלווה את הפיכת הדפים ברומן היא של מלל שהוא קל כקצף על פני המים. ניסוחים שיכולים היו להיכתב כך או אחרת או לא להיכתב כלל (הנה דוגמה לקלות דעת של הקלדה: "פקקי התנועה היו כבדים מנשוא. אבל נשאנו" – מה המשמעות של משחק המילים העברי הזה עבור גיבור איראני?). אין תחושה של כורח שכפה עצמו על הכותב, אין תחושה שמאחורי הטקסט נמצא אמן, כלומר מי שיש לו נגישות לעולמות נסתרים מהקורא ותשוקה עזה לבטא את מה שהוא חוזה בהם. רק בנקודה אחת מתגלה ניצוץ של אמן בלשם, כשהוא מתאר בפרוטרוט עלילת סרט ישן בהשתתפותה של זהרה. אך זה מעט מדי.

סוזן סונטאג הגדירה בשנות הששים את האמנות ה"קאמפית" כצורה שופעת שמכסה על תוכן דל. בהשאלה, גם ברומן הזה, על 350 עמ', התחושה היא של מלל מרובה שמתחתיו מסתתרת כתבה עיתונאית חשובה, המושתתת על תחקיר עיתונאי רציני ומקיף, בת פחות מ – 10,000 מילה.

ב

פיליפ רות אבחן פעם את ההבדל בין הסופר בחברה המערבית לבין עמיתו בחברה הדיקטטורית (הוא התייחס לצ'כסלובקיה שלפני נפילת הקומוניזם). הסופר המערבי נתקל במציאות שבה הכל הולך ודבר לא מזיז, ואילו בחברה הקומוניסטית הכל אסור אך לפיכך גם הכל מקבל חשיבות ("everything goes and nothing matters" מול "nothing goes and everything matters"). רות ביטא ערגה לספרות שאינה רק מותרות ועוגות, אלא חתרנות ולחם. בעשורים האחרונים הדוגמה המפורסמת ביותר של ספרות שעלתה למדרגה של מעשה פוליטי היא יצירתו של סלמן רושדי, שחומייני הוציא עליו פאתווה ב – 1989, באשמת ביזוי האיסלם. לפתע הפך סופר מוכשר ללוחם חירות ולסמל לערכי המערב. ואילו לשם מיידע אותנו על חיסולם של 107 סופרים ואינטלקטואלים אירניים שהתחולל לפני כעשור. המולות באירן לוקחות ברצינות את המו"לות.