מבקר חופשי

פורסם ב"מעריב" במאי 2010

זה ספר מינורי. הגיבור-המספר, שקרוב בזהותו ככל הנראה לסופר עצמו, הוא צעיר מיפו שלומד באוניברסיטה העברית בירושלים. בפרקים קצרים הוא מספר לנו על חייו כצעיר ערבי חילוני המוטל בתווך בין חברה דתית, שוביניסטית וקפואה לבין חברה "מארחת" מיליטריסטית, חסרת סקרנות ואף עוינת. הוא מספר על אחותו סָמָאהֶר שעומדת להתחתן בשידוך עם גבר שלא בטוח שהיא אוהבת ושלמעשה הקריבה את עצמה על מנת שהגיבור יוכל ללמוד באוניברסיטה (למשפחה אין כסף לממן את לימודי שניהם); על אהובתו שריהאן שתתחתן אף היא בשידוך ועם אחר, וככל שהצלחתי להבין משום שהמספר לא נמצא ראוי בעיני משפחתה (בגין מצבו הכלכלי ואולי בגין אי-אדיקותו); על חברתו היהודייה ניצן; על אביו, המוסלמי האדוק, שנהרג בתאונה במפעל בו עבד; על תהליכי הג'נטריפיקציה והיהודיזציה שעוברת יפו; על תשוקתו של הגיבור להיות סופר, שמעניקה לו עליונות, מדומה ואמיתית, ביחס לתנאי החיים שמצא עצמו לכוד בתוכם.

סיכסק משתמש הרבה באירוניה מודגשת על מנת לבטא את האירוניה הבסיסית במצבם של ערביי ישראל, אירוניה שמצויה כבר בשם עצמו, "ערבי-ישראלי", שהוא אוקסימורון שמתחזה לצירוף (נגיד, שוקו-סחוג שמתחזה לשוקו-בננה). האירוניה המודגשת מוגשת לקורא, למשל, כשחברתו, ניצן, המתפרנסת כמאבטחת, מסבירה לו איזה אנשים לימדו אותם מדריכיהם להתעכב עליהם. "'צריכים להחליט מהר' היא המשיכה, 'אז קובעים לפי המראה. בעיקרון, אם הם קצת כהים בעור ובעיניים, זה כבר מדליק נורה אדומה'". אירוניה מודגשת נוספת מתגלה כששריהאן, חברתו, מקבלת מלגה באוניברסיטה הניתנת לה ממשפחתו של אחד מ"חלוצי היישוב היהודי בישראל".

זה ספר מינורי, ואולי מינורי מדי. הסיפורים מסופרים ברהיטות, ובעדינות מרפרפת וחרישית, לא חודרנית ולא מתלהמת. השיאים הדרמטיים הם רגעים קטנים בדרך כלל: המספר שנוטל מתוך מבוכה סופגנייה שהוצעה לו חינם נתקל בצעירה ערבית שמברכת אותו בערבית ב"בתיאבון" אירוני. היא מצדה מסרבת להיכלל אפילו בטעות מבדחת בקולקטיב היהודי: "לא, תודה. אני לא אוהבת סופגניות".

אולי אין זה הוגן לתלות את הדברים שלהלן על כתפיו של ספר צנום, עדין ולא יומרני כמו "אל יפו". אבל, מצד שני, עצם הבחירה לעסוק בספר הלא יומרני הזה, כשמולו מתחרים עוד ספרים רבים שכמהים לתשומת לב ביקורתית, ועצם העובדה שלספר נכתבה אחרית דבר בידי פרופסור מכובד לספרות עברית, גם היא נובעת מהתהיות שלהלן. כך שהספר נשכר ונפסד במידה שווה, יש לקוות.

בעשורים האחרונים נדמה שהפרויקט של הספרות בפרט ו"התרבות הגבוהה" בכלל אינו ברור עוד. מה הספרות הגבוהה אמורה לבטא? מהו בדיוק הפרויקט שלה? האם תפקיד התרבות הנו עדיין, כפי שניסח זאת במאה ה-19 מבקר הספרות האנגלי המשפיע מאד מתיו ארנולד, לשמר את "הטוב ביותר מכל מה שנחשב ונאמר"?

לתוך המבוכה, ובעצם הוואקום הזה, שהתגלע בלב התרבות הרצינית במערב היגר פיתרון פשוט מאד: תפקידה של הספרות הינו פוליטי, ותוכנה הוא לתת פתחון פה, פשוטו כמעט כמשמעו, למיעוטים. זהו "פתרון" קל שנולד מכך שלא נעשה בירור פנימי לגבי מהות הפרויקט של "התרבות הגבוהה". ו"הפתרון" הקל הזה בעייתי מאד, ויצר צמצום נורא של הספרות. אזכיר בקצרה בעיה אחת: "הפתרון" הזה הפך את הספרות מכלי הביטוי של האינדיבידואליות לכלי ביטוי של קולקטיביות חדשה, קולקטיביות "מיעוטית". מעל הכל צריך לזכור כי הפתרון הזה הוא אכן "פתרון", כלומר ברירת מחדל שבדיעבד שמתחזה לאידיאליזם לכתחילאי. ושוב, חשוב להבין  את התהליך התרבותי שקרה כאן: הזיהוי של "התרבות הגבוהה" כהזדהות עם מיעוטים, זהות שנראית לנו היום טבעית כל כך, זהות שבאה למשל לידי ביטוי באופן מובהק במדיניות העריכה של המוסף ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", הנם זיהוי וזהות שאינם מובנים מאליהם כלל וכלל ושנובעים מריקנות ומאבדן ביטחון עצמי בטיבו המדויק של פרויקט "התרבות הגבוהה".

הספר של סיכסק אמנם מעלה למודעות כמה תופעות חשובות ומפחידות: למשל, נוכחותם החדשה המאיימת של שוטרי מג"ב ביפו, שמטשטשת עוד יותר את ההבדל בין חזית ("גבול") לעורף, ומאיימת כך, איום אחד מני רבים בשנים האחרונות, על אופייה הדמוקרטי, החופשי והאזרחי של ישראל. המאבק על אופייה הדמוקרטי של ישראל, והמאבק בשנאת הזר והערבי בחברה הישראלית, הם מאבקים חשובים ביותר. אבל הם לא בהכרח מניבים ספרות מעניינת או חשובה.

ב

רגע אחד של קרבה בין יהודים לערבים המתואר יפה בספר רווי גם הוא כולו אירוניה מודגשת, וזה הרגע בו מתבקש המספר להיות "גוי של שבת" ולהדליק את האור בבית הכנסת השכונתי. חבל שסיכסק אינו מפתח את הסיטואציה לכדי סמל, פיתוח שלו הסיטואציה בהחלט ראויה. "גוי-של-שבת" הוא קונספט אירוני בפני עצמו, קצת בדומה ל"ערבי-ישראלי". מצד אחד ה"גוי-של-שבת" הוא הרי החלום הרטוב של פילוסופיית "האחר": הוא "האחר" שזקוקים לו בדיוק משום שהוא "אחר", ולו לא היה "אחר" היה מאבד את יכולתו לתרום. מצד שני נזקקים ל"גוי-של-שבת" כשואב מים וחוטב עצים, כלומר כ"אחר" משרת.

"כפור" הוא כור היתוך של ז'אנרים. יש כאן סיפור בלשי, מדע בדיוני, פרוזה שירית, פרוזה שכתובה כמו תסריט, ארס-פואטיקה, כתיבה מדרשית, רומן היסטורי במהופך (הקרנה אל העתיד של תרבות עבר), עיסוק פוסטמודרני (כז'אנר, לא כפילוסופיה) ב"מאחורי הקלעים" של בניית יצירה.

אחרי חורבן ישראל העכשווית נפוצו היהודים. אך כמה מאות שנים הלאה מאיתנו שבו היהודים לציון. "כפור" מתרחש בתל אביב החדשה. תושבי ישראל העתידית משלבים טכנולוגיה מתקדמת באדיקות (מעניין להשוות בין "כפור" לרומן של יצחק בן-נר "מלאכים באים" שהציג שילוב דומה). היהודים העתידיים שיחזרו את השפה והמנהגים האבודים של היהודים מכל התקופות: מהשמות הפרטיים ומנהגי הטהרה של חז"ל ועד לישראלית המדוברת ושמות רחובות תל אביב העכשווית. לרומן שני צירי עלילה שהקורא חש שקשר יתגלה ביניהם. הראשון: מחלה מסתורית פוגעת בצעירים והסנהדרין חסרת אונים מולה. השני: משורר מתגלה בתל אביב וב"לשכת הנוטרים" נערכים למצוד אחריו. שירה פרטית פרועה נאסרה בתיאוקרטיה היהודית העתידית, איסור המזכיר את עמדת אפלטון, והותרה רק בדפוסים מסורתיים ומפוקחים של "הפיוט". חוליה מקשרת בין שני הצירים הוא יחזקאל בן גרים. יחזקאל הוא "עילוי", כלומר מומחה מדעי וטכנולוגי, והוא מנסה למצוא מזור לנערים החולים ומסייע גם במצוד אחר המשורר. כל המכלול הסיפורי העשיר הזה, מסופר לנו על ידי דורון אפללו, ישראלי בן זמננו, שמגולל את הסיפור מדמיונו ומשווה לו אופי תסריטאי מלווה בהוראות בימוי ("לשכת הגזית. בוקר"). דורון מספר לנו בהבלחות גם חלקים מהביוגרפיה שלו: ילדותו בעיירה פרובינציאלית, ניסיון ההתאבדות שלו ועוד.

בספרות הישראלית כמעט וודאי שאין לאדף מתחרים ביכולת לחלוש על ז'אנרים ספרותיים ושדות ידע מגוונים כל כך. אדף נטה את אוהלו בלב צומת מידע שמעטים יכולים לעמוד בסאונהּ. למשל, השילוב המתקיים כאן בין ההכרות האינטימית ממש עם לשון חז"ל והבקיאות המרשימה ברעיונות מדעיים ובטכנולוגיה עכשווית. לא מזמן כתבתי כאן כי חלק נכבד מהספרים החשובים בימינו עוסקים בעתידם של השפה והמדיום הספרותי. אדף, לפרשנותי, מצטרף לעיסוק בתמה הזו. מבקר הספרות ג'ורג' סטיינר, במסה גאונית מ-1961, בשם "הנסיגה מהמילה", אבחן את בעיית הספרות בעידן העכשווי בכך שחלקים נרחבים בקיום המודרני כפופים לשפות לא-מילוליות, כמו המתמטיקה או שפת המחשב. העולם של המילים התכווץ, טען סטיינר. לאור המסה הזו ניתן לראות את הפרויקט של המדע הבדיוני באור חדש. לא הכפפת הספרות לטכנולוגיה אלא ההפך, כיבוש מחדש בידי השפה של אזורים שהוכפפו עד כה ל"דיבור" המתמטי וההנדסי. ליוצרים נדירים ביכולותיהם הבינתחומיות, כמו אדף, שמור מקום של כבוד בניסיון ההרואי של המילים לכבוש חזרה את המציאות.

האם "כפור" מצליח בניסיון ההרואי? חלקית בלבד. לפני הדיון העקרוני, הערה בסיסית: הרומן תובעני מדי, ושוכח לעיתים את חובת ההנאה הפשוטה ששומה על כותב להסב לקורא. ולעניין העקרוני: הדגשת חשיבותם של המשוררים ברומן חושפת דווקא את הספק לגבי כוחם האמיתי של "הפוליטיקאים של הלשון", כניסוח אבידן. חלק נכבד מה"הוכחה" לחשיבותם של המילים נעשה כאן בצורה של "telling" ולא של ""showing". הספר פשוט "אומר" לך שמשוררים זה דבר מסוכן, ולכן מילים הן דבר חשוב. הוא לא "מראה" את זה. אין הכוונה שאין כאן קטעי שירה יפים. אדף מפזר בספר קטעי שירה ופרוזה שירית מזהירים (הנה דוגמה לדימוי מהמם: יפו קפוצה "כפי טבעת של חתול"). בכלל יש כאן פרגמנטים וזינוקים מרהיבים רבים (למשל, דרשה לשונית וירטואוזית הדנה במילה עברית אפשרית לדילדו), כמו שגם מאתגר רוב הזמן לעקוב אחרי לוליינות המחשבה והניסוח של סופר בעל אינטליגנציה גבוהה. אבל מכלול אורגני-קוהרנטי מילולי נוצר כאן באופן חלקי בלבד. אך גם זו בעיה משנית. הדרך היחידה לטעמי להחזיר למילים את כוחן היא בניסיון לכסות בשמיכה מילולית את שקעיה ובליטותיה של המציאות, כמו המפה האבסורדית ביחס של אחד לאחד, שבורחס כתב עליה. אבל כוחו של אדף אינו בהכרת מציאות. כוחו של אדף הוא בהתכת ז'אנרים ספרותיים ושיחים אינטלקטואלים. בכך הוא סותר מיניה וביה את יומרתו של בעל הלשון לרלוונטיות ביחס למציאות החוץ לשונית.

ההצלחה חלקית, אם כך, אבל כזו שנובעת גם מהאקספרימנטאליות של הרומן, ולפיכך מעניינת יותר מרומנים מהוקצעים ו"מוצלחים", שלא נופלים כי גם אינם מסתכנים.

ב

אדף, שהוא מהמוחות הספרותיים הבולטים בדורי, דור ילידי שנות השבעים, שותף גם לצד החלש של היוצרים הבולטים בדור הזה, כמו דרור בורשטיין, מאיה ערד, אסף שור ואלון חילו, והיא חולשתם היחסית בהכרת המציאות או היעדר עניין בהכרתה. הכותבים הללו, מוכשרים כאמור, הם כותבים ספרותיים מאד. יש, למשל, קרבה גדולה בין הפסטיש של בורשטיין למשחק בז'אנרים של אדף, שתי האופציות הן כתיבה על כתיבה. חלק מהסופרים הבולטים בדורי קרובים גם לשירה יותר מאשר לפרוזה, "מקום אחר ועיר זרה" של מאיה ערד כדוגמה, והקרבה הזו גם היא פוגעת בפרוזה שלהם.

אחד ביולי 1973. בחולות הים, בין אולגה לקיסריה, מתגלה גופת צעירה. לחקירת הרצח, שאולי הנו חלק משרשרת רציחות,  מזומן רפ"ק רם דינור. דינור הוא גם המספר לנו את סיפורו. ובעצם לא לנו, אלא מספרו למישהו שהוא מכנה "אחי" ("אבל הסיפור, אח יקר שלי, מתחיל רק כאן"), ומספרו כשהוא, דינור, נמצא על ערש דווי, וכפי הנראה כתוצאה של מלחמת יום הכיפורים שפרצה שלושה חודשים לאחר תחילת החקירה.

זה ספר קולח ומותח למדי ובו הבלחות הומור משעשעות. הנה דוגמה: "אישיות ידועה? בחייך, אל תצחיקי אותי. במדינה הקטנה הזאת כולם די ידועים. ההוא היה איתך בגרעין, זאת מכירה אותך מהשואה". אבל למרות שהקריאה בו נעימה זה גם רומן בעייתי ואסביר מדוע.

על מנת להעריך את הרומן כהלכה יש לחלקו לכמה חלקים. חלק אחד הוא החלק הבלשי: תהליך פענוח רצח הצעירה טליה רבינוב. חלק שני הוא הביוגרפיה המסובכת של החוקר. כילד, דינור עבר את השואה בבית הורים פולניים מאמצים, ואחריה עלה ארצה לבקשת אביו, המשורר המפורסם יאנוש פוירבלום, שהגיע הנה לפני המלחמה. יחסי הבן והאב לא עלו יפה ודינור גדל בעיקר במוסדות. חלק שלישי הוא תיאור יחסיו של דינור עם אשתו מילכי, יחסים סימביוטיים של זוגיות ללא ילדים שכעת מתחילים להיסדק. חלק רביעי הוא המיליה הבוהימייני, האנרכיסטי והשמאלי בו הסתובבה הנרצחת. טליה התל אביבית חיה במיליה המוחה נגד הכיבוש הטרי בן השש, היא כתבה שירה, עישנה עם חבריה סמים למיניהם, האזינה בדבקות לרוקנרול עדכני שהגיע מחו"ל.

החלק המעניין ביותר ברומן הוא החלק הזה. תיאור המיליה האנרכיסטי והבוהימייני, רגע לפני פרוץ הקטסטרופה של מלחמת יום הכיפורים. שיף מצליח להטביל אותנו באווירה מסוימת של סיקסטיז ישראליים בלתי אפשריים. אווירה של סקס, סמים ורוקנרול המתרחשת תחת חמש עיניים בוחנות וחמורות של ראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל, שתמונותיהם מתנוססות בכל אתר ואתר. המתח בין הלאומיות ומאבק הקיום הישראליים לבין הסיקסטיז בא לידי ביטוי, למשל, בתצלום בחדרה של הנרצחת: "ג'ון לנון ויוקו אונו במיטה (צוירה עליו בועת קומיקס היוצאת מפיו של לנון, ובתוכה נכתב: 'שטחים תמורת שלום? חלמתם!')". המתח בין הישראליות הקונפורמיסטית לבין נציגי הסיקסטיז הישראליים מתחדד במפגש בין הבלש בן הארבעים, נציג הממסד כביכול, ניצול השואה, לבין חבריה של טליה. דינור מתהפנט מההאזנה ל"צד האפל של הירח", תקליטם הטרי של "פינק פלויד" שמצא בדירתה של טליה. בהמשך הוא מעשן לראשונה בחייו סמים שקיבל מבני חבורתה הפריקים. אט אט הופך דינור לנגד עינינו לפריק בעצמו.

החלק הבלשי לוקה בכמה בעיות "טכניות" בטיבן אבל שגורעות מעוצמתו. העלילה הבלשית מואצת ומושהית באופן שרירותי. מצד אחד ישנן קפיצות גדולות בחקירה, סיוע נדיב של "האל מהמכונה" (למשל: הבלש מוצא כך סתם נעל של נכים בזירת הפשע). מצד שני ישנה התמהמהות לא מוסברת במפגש עם החשוד המרכזי שזהותו מתבררת בשלב מוקדם למדי. פתרון הרצח הניתן בסוף הרומן מפתיע למדי, אבל הדרך אל הפתרון הזה לוקה בהיעדר גימור וליטוש שקיימים בספרות בלשית ריאליסטית במיטבה. כי ספרות בלשית במיטבה צריכה מצד אחד להציב תנאים בלתי אפשריים לפענוח פשע ומאידך גיסא להציע את פתרונו כנובע מחריפותו המיוחדת, או אף שקדנותו ועקשנותו, של הבלש, ולא כפענוח המסתייע באלת המזל ויד המקרה.

החלק העוסק בנישואיו של הבלש אינו מקיים קשר ברור עם שאר חלקי הרומן, וגם ההיגיון של התערערות הנישואים, והנימוק להצגתה, אינם ברורים עד תום.

אבל הבעיה החמורה ביותר ברומן היא היעדר קשר בין החלק הדן בביוגרפיה של השוטר לבין החלק הפורש את עלילת הפשע. בספרי בלש רבים ניתנת הביוגרפיה של הבלש במשורה וברמז. במקרים שהיא אינה ניתנת במשורה תפקידה הוא להסביר משהו הקשור בעלילה: את הסיבה שבגללה נהיה הבלש בלש, או משהו מהותי באופי פעילותו כבלש. כאן, לעומת זאת, הביוגרפיה של הבלש תופסת מקום רב, אבל היא אינה קשורה למקצועו או למעשה הפשע שהוטל עליו לפענח. היעדר הקשר הזה, שהסופר חש בו כנראה, הוביל לקיצוניות ההפוכה: ניסיון יצירת קשר הדוק מאד, ולמעשה ישיר, בין ביוגרפיית הבלש ובין הפשע. הקישור הזה שרירותי ומאולץ, צירוף מקרים חריג, והוא פוגע מאד בספר.

ב

אפילו הרצח האלים של טליה רבינוב הוא אולי סוג של ניסיון ליצירת סיקסטיז בישראל. כאילו טליה רבינוב ניסתה במותה להפוך לשרון טייט, שנרצחה ארבע שנים לפניה בקליפורניה בידי מנסון, באירוע שהוא אחד האירועים המכוננים של שנות הששים במערב. במדינה בה מתים במלחמות הרבה יותר מאשר בפשיעה, פשיעה אזרחית היא גם סוג של נורמאליות, טוען הסב טקסט ברומן. כדברי דינור: "רק לעיתים נדירות חומקים עסקיה של המשטרה מהשכחה הציבורית. ובכל מקרה, גם לאגדות הפשע המפוארות ביותר יש אורך חיים מוגבל לעומת מלחמות".

"הקיסרים חולמים" היא יצירה לא שגרתית ומעניינת, ועם זאת זו יצירה שעננים כבדים ומעיבים נטויים מעליה.

זוהי ביוגרפיה (דמיונית) בגוף שלישי של איב יֶנסֶן, ארכיטקט גאון שתר אחר פתרונות גורפים לבעיות אקוטיות בתחום התכנון האורבאני במאה ה-21. ינסן נולד בהונגריה בשנות הששים של המאה ה-20, חווה מעין התגלות בילדותו כשניתן לו משחק הרכבה של קוביות עץ שבהרכבתן חש ב"סדר הפלאי של הדברים". ינסן היה גם ילד פלא במתמטיקה. בצעירותו היגר ינסן למערב ושקד באוניברסיטאות בריטיות על לימודי המתמטיקה (ועל החיזור אחר נערות). מבריטניה עבר ינסן לצרפת וחזר לתשוקתו הראשונה, הארכיטקטורה. מאמר מהפכני שפרסם על עיר העתיד האוטופית הביא אותו לקראת תום המילניום לניו יורק, בה פתח לבסוף משרד ארכיטקטים חלוצי שעיני כל נשואות אליו. כשאנחנו כבר בעתיד, כלומר אחרי שנת 2010 זמן קריאתנו, אנחנו מתוודעים לנפילה הכואבת של ינסן מאיגרא רמא. אך בזקנתו, באמצע המאה ה-21, ינסן ישקם את עצמו, ישנה את תפיסותיו הפילוסופיות והארכיטקטוניות ויציע תוכנית אוטופית חדשה לערי העתיד שאולי תפתור כמה ממצוקותיה הבוערות של האנושות.

נדיר ביותר למצוא בפרוזה הישראלית יצירה כמו "הקיסרים חולמים". זו יצירה אנינה, גדושה בהקשרים ורמיזות תרבותיים, פיוטית, מעודנת, אירופאית מאד. זו יצירה שדנה ברצינות רבה במופשט כמו גם בתשוקות מטאפיסיות ורליגיוזיות. זו יצירה מעודכנת טכנולוגית ועם זאת חפצה להעניק משמעות אסתטית וערכית להתפתחויות טכנולוגיות עכשוויות. זו יצירה שבה העלילה המרכזית היא למעשה שרטוט התפתחותה של מחשבה יוצרת. לבטיו של ינסן הן התלבטויות והיטלטלויות מעניינות מאד (לפחות בעיקרון): בין גישה רציונליסטית לבין כניעה של התבונה בפני הכאוס; בין עולם המספרים לבין עולם האמנות; בין חומר לרוח; בין תחושה שיש סדר קוסמי לבין כפירה בקיומו או בנחיצותו של סדר כזה. דרך הלבטים הארכיטקטוניים של ינסן מנסח טרבאי התלבטויות עמוקות, הנוגעות לעתידו של המין האנושי, הנקרע בין טכנולוגיות מתקדמות יותר ויותר לבין העולם האורגני מתוכו בקע, בין תרבות לבין טבע.       

ועם זאת, היצירה לוקה בכמה פגמים מהותיים. ראשית, יש לחלקים נרחבים של היצירה טון המורגש כטון שאול. התחושה היא שהטון הזה, המתאר את עלייתו של גאון לגדולה, טון שדוחס למשל בכמה משפטים תמציתיים, המבקשים להיות חזקים כהצלפת זנב כריש, תיאוריה חדשה שעלתה במוחו של הגאון, הוא משהו שאנחנו מכירים. אני מצאתי דמיון חשוד בין הטון של הרומן לאותו חלק ב"החלקיקים האלמנטרים" של מישל וולבק בו מספר וולבק על חיי הביולוג הגאון, אחד מגיבורי יצירתו. מחזק את חשדי, הדמיון הנוסף בין היצירה של טרבאי ל"החלקיקים האלמנטרים": היותן יצירות המתארות התפתחויות עתידיות שתקרינה במהלך המאה ה-21.

אבל הבעיה המרכזית של הרומן היא הנפיחות. רומנים של רעיונות עלולים במיוחד ליפול בפח הזה. בהם יכול אתה להיתקל במשפטים חידתיים כאלה: "הזמן הוא הקומפוזיציה המושלמת ביותר של אלוהים". קל וחומר שסכנת הנפיחות מאיימת על רומנים של רעיונות המתארים התפתחות של גאון עולה, גאון המתלבט בפומפוזיות ובנרקיסיזם בסוגיות מופשטות. ברומנים כאלה רגילים למצוא משפטים נפוחים כאלה: "הוא עשה את הצעד הקשה מכל: הוא התחיל ללכת בדרך משלו". או משפט "עמוק" כזה: "איב עוד לא ידע (…) כי הספק, היסוד שהניע אותו הלאה, עתיד לשחרר אותו מן האשליה המתוקה של האושר, המקפל בתוכו את חמקמקותו". קל וחומר בן בנו של קל וחומר שסכנת הנפיחות מאיימת על רומני רעיונות המתארים גאונים ושהם אינם גאוניים בעצמם (טרבאי, בספרו זה, מתגלה ככותב מוכשר, אבל הוא אינו רוברט מוֹסיל). וקל וחומר נינו של קל וחומר שהסכנה גדולה ברומנים של רעיונות שגיבורם הגאון הוא ארכיטקט. נדמה שמעשרה קבין נפיחות וקשקשת שירדו לעולם נטלה ארכיטקטורה עיונית חמישה (ארבעה אחרים נטלו אוצרי תערוכות של אמנות פלסטית).

בין השאר בגין האמור לעיל נוצר פער ניכר בין פתיחת הרומן וסיומו לבין אמצעו. הפתיחה והסיום פומפוזיים ומופשטים מדי. ואילו אמצעו של הרומן, כשטרבאי מתמקד בביוגרפיה של הקריירה של ינסן בד בבד עם תיאור יחסיו עם אהובתו מוניק, כשהסופר מפגין היכרות מרשימה עם זירות פעולה מחד גיסא וזירות אינטלקט מאידך גיסא, ושזירה נכונה שלהן, הרומן מרשים, עשיר ונקרא בעניין.

ב

כאמור, ארכיטקטורה היא אולי הדיסציפלינה הפגיעה ביותר לקשקשת פסבדו-אינטלקטואלית. כאילו לא הסתפקו הארכיטקטים בבנייה יפה ו/או שימושית, וביקשו להם גם כתר הגות ופיוט. הארכיטקטורה ניצבת על קו התפר בין עולם הרוח לעולם המעשה. היא עוסקת בחומר ומנסה להעניק לו משמעות ויופי. זו אולי הסיבה שהיא נוטה לפטפט וללהג על אודות המשמעות והיופי הללו; הארכיטקטים לא רוצים שיתייחסו אליהם חלילה כסתם בעלי מלאכה. בעולם הארכיטקטורה, בגין הימצאותו על קו התפר המוזכר בין החומר לרוח, נוצר גם טשטוש, אופייני לרוח התקופה, בין היזם הכלכלי לבין האמן, בין האתוס המצליחני למיתוס הגאון הרומנטי. גם זה מקור לא אכזב לפטפטת נרקיסיסטית, נרגשת ונפוחה.  

הסופר מרטין איימיס כתב פעם שתולדות הספרות העולמית הם סיפור הידרדרותה של הדמות הראשית. מאלים במיתולוגיה העתיקה עבור לגיבורים באפוסים הקדומים ומשם לאבירים ימי ביניימים; בהמשך, דמויות ממוצעות ברומן הריאליסטי, משם לאנטי-גיבורים ברומן המודרני, ולבסוף פעיות חלושות בחושך של רסיסי דמויות מפורקות ברומנים הפוסטמודרניים.

נזכרתי באיימיס כי הרומן של בן בסט, כלכלן בכיר שכיהן בעבר כמנכ"ל משרד האוצר, הוא רומן חריג בכך שהוא רומן שגיבוריו הם בני אליטה. הדמויות הגבריות הראשיות ברומן הן זכרי-אלפא ישראליים, טיפוסיים לזמנם. אני משתמש בביטוי העכשווי והשכיח (והבוטה), "זכרי אלפא", למרות שהוא אנכרוניסטי ביחס לתקופה בה מתרחש הרומן, שנות השמונים, בשביל לאפיין דרך האנכרוניזם הזה את סוג האליטה בה מדובר. בניגוד ללגיטימציה לאגואיזם שמעניק הביטוי הביולוגי "זכר אלפא", מדובר כאן על בני אליטה משרתת. אלה אינטלקטואלים יפי בלורית ונפש, אידיאליסטים פוריטנים ובוקים, מצ'ואיסטים מעודנים, ציונים שמאליים, בנים פטריוטיים לניצולי שואה. הם מצויים בקונפליקט עם הקרייריזם שלהם עצמם ועם תשוקותיהם העמוקות, שבהיותן תשוקות הן כאוטיות ואנטי-אידיאולוגיות; הם מצויים בהכחשה חלקית של אותו קרייריזם ואותן תשוקות. הרומן הזה מזכיר את "קופסה שחורה", הרומן הלא טוב של עמוס עוז, המתרחש בשנות השמונים הסוערות ובמיליה דומה. יש משהו נאיבי, פתטי, יפה, מכעיס, צבוע ומכמיר לב באליטה הישראלית הזו, שטרם פנתה "לעשות לביתה" במצח נחושה, כפי שיפנו האליטות הישראליות בשנות התשעים והאלפיים.

עוזי שטיין הוא אקדמאי מזהיר בתחום מדע המדינה המתמחה בחקר הטרור ואילו איתן אבני, חברו הטוב, הוא חוקר מרכזי במכון למחקרים גיאופוליטיים המייעץ לממשלות ישראל. השניים הנם, כנראה, באמצע-סוף שנות השלושים שלהם. הרומן הוא רומן מכתבים הנפתח ב-1981, כשעוזי ואשתו ריקי יוצאים ללימודי פוסט-דוקטורט בסטנפורד ומתחילים בהתכתבות עם איתן ואשתו דינה. הצלע הנוספת במחומש, אבל שמרכזיותה ברומן משתווה למרכזיותם של צמד הגברים, היא גליה, ידידתו הטובה של עוזי. גליה בת שלושים ושלוש, מורה אידיאליסטית החולמת ללמד בבית ספר פתוח, ובינתיים מחפשת ללא הצלחה קשר יציב עם גבר ונתונה להתקפי דיכאון. התכתבותם של החמישה נמשכת על פני למעלה מעשור.    

כתבתי פה בעבר שבישראל יוצאים רומנים רבים שניתן לכנותם "רומנים של תוכן". הרומנים הללו נכתבים על ידי אנשים שאינם סופרים, אבל ספריהם, לעיתים, בעלי ערך בגלל שכותביהם הם אנשים נבונים ורהוטים ויש להם מה לומר. גם כאן, האינטליגנציה והרהיטות המילולית של כותבי המכתבים גורמת למכתביהם להיקרא בעניין. מעניינת, למשל, חוות הדעת השלילית של בני האליטה המשרתת על שלטון בגין (הגיבורים אינם בדיוק "מפא"יניקים", הם יותר אליטה ביורוקרטית-טכנוקרטית "ממלכתית"), מעניינות תגובותיהם הביקורתיות למלחמת לבנון ולמשבר הכלכלי של שנות השמונים, מעניינת חוות הדעת של עוזי וריקי על ארצות הברית בהשוואה לישראל, מעניינים תהליך היגררותם של עוזי וריקי לירידה דה-פאקטו מהארץ, מעניינים תהליכי הפונדמנטליזציה שהדמויות החילוניות למדי הללו עדות להן, מעניינים לבטי הקריירה-מול-אמהות של ריקי ודינה וכדומה.

תוכן מעניין ישנו, אבל צורה ספרותית לא. כשמדברים על היעדר צורה ספרותית אין הכוונה שהטקסט לא כתוב "יפה". במקרה הזה הטקסט, כאמור, רהוט ואינטליגנטי (אם כי לא חושף רגישות מיוחדת לשפה). בעיית הצורה מתבטאת כאן בעיקר בהיעדר מבנה קוהרנטי. לרומן שלושה נושאים מרכזיים עוקבים. בתחילה הנושא המרכזי הוא מאבקו של איתן בבוס שלו במכון המחקר, בוס שהנו מינוי פוליטי של שרון. לנושא זה נספחים רשמיו של איתן מהפיאסקו הישראלי של מלחמת לבנון הראשונה. הנושא המרכזי השני הוא רומן האהבים שמנהל איתן מחוץ לנישואין אותו הוא חושף באופן אקסקלוסיבי לעיניו הקוראות והמתפלצות של עוזי הויקטוריאני. הנושא השלישי הוא חזרתה בתשובה והקצנתה הפוליטית של בתם של עוזי וריקי, ורד, העולה ארצה ומצטרפת להתנחלות קיצונית למגינת לבם של הוריה.

כל הנושאים מרתקים וזוכים לטיפול אינטליגנטי, אבל הכותב לא חישל את הרומן שלו, את שלוש התמות, למקשה אחת. התחושה היא שכשם שהרומן נפתח ב – 1981 ונחתם ב – 1993, ולכן עוסק במה שהעסיק את הדמויות באותן שנים, יכול היה הרומן לפתוח ב – 1977 ולהיחתם ב – 1998, ואז לעסוק בנושאים נוספים שהעסיקו את הדמויות בשנים שהתווספו.

 כאמור, "רומן של תוכן". רומן מעניין לקריאה במידה דומה לזו שבה מעניין להאזין באוטובוס לשיחה בין שני משוחחים אינטליגנטיים, רהוטים וגלויים.

ב

הייתה זו טעות הגהה שהפרידה סופית בין ברנר לגנסין, כלומר בין שניים מגדולי הסופרים העבריים. ברנר, בממואר המזהיר שלו על גנסין, תיאר את האירוע הקומי-טרגי שהתרחש בלונדון לפני כמאה שנה, כשגנסין שיבש, הדפיס ואף הפיץ, קטע שברנר היה חתום עליו.

טעויות הגהה הן שיכולות להפריד גם בין הקורא לרומן "סחף". הטעויות מתחילות במילותיו הראשונות ממש (ו"ו מיותרת לפני שם משפחה) וממשיכות לטעויות מעצבנות ומבלבלות בתאריכים שבראשי המכתבים ועוד. טעויות חוזרות ונשנות וחוזרות חלילה. לפני שדנים בערכו של ספר צריכה להיות רמת הפקה מינימאלית של המוצר. כאן כמעט והידרדר הספר מתחת לרמה הזו.