מבקר חופשי

"אש בבית", ספרה הרביעי של איריס לעאל, מזכיר לי למה אני מבקר ספרים. מעטים הרומנים החדשים המעניקים למבקרם את החוויה הנדירה של עבודה שאינה מוחשת ככזו, ביזנס שהוא פלז'ר צרוף, בגין איכות כתיבתם, ונוסף על כך את תחושת הייעוד בנשיאת הבשורה אודותם לקהל הקוראים, בגין היותם של כותביהם בלתי מוכרים מספיק.

כמו רוב הרומנים המצוינים, תקציר העלילה אינו מוסר את הלוז המענג שבחוויית הקריאה. מענג הוא דווקא שטח הפנים הדחוס, שאינו ניתן לתמצות, זה שעל פני נופו חולף הקורא כתייר מאושר ממשפט למשפט. ובכל זאת: זה רומן בגוף שלישי על שני זוגות במחצית נתיב חייהם: אדי וליזה, הוא צבר הסוחר באמנות רוסית והיא עורכת סרטים; וארקדי ואניה, הוא אמן צעיר ושותף לעבודה של אדי והיא רופאה נטורופתית. הרומן מדלג בין הזמנים על פני חייהם, בעיקר על פני חיי הזוג הראשון, בעיקר על פני חייה של ליזה, שגדלה בשכונת מצוקה, שהייתה נשואה לבעל יציב ועשיר והתגרשה ממנו בגלל היקסמותה מאדי. ליזה ואדי, כמו זוגות רבים לפניהם, אינם יכולים להתאושש מההבטחה שהייתה כמוסה בראשית יחסיהם, כשאדי הכריז באבירות אנדרסטייטמנטית נוסח תל אביב: "לעזאזל הכל, ליזה, אני רוצה אותך". כמו גברים רבים, מחפש אדי לנקום בבת זוגו על עצם העובדה שהתאהב בה. וכעת אניה, נקבה במקצועה, מאיימת על אושרם של השניים. הרומן דוהר לקראת מפגש בין הזוגות: ארוחת ערב שבת במושב בו גרים אדי וליזה ובה יתברר האם, כפי שליזה חושדת, אניה היא מאהבתו של בן זוגה.

אבל בנייתו של השיא העלילתי הזה, קונפרונטציה קלישאית-משהו, אינו פסגת הרומן. הפסגה, הפסגות בעצם, מצויות בדרך לשיא, אלוהי הספרות שבפרטים.  לדוגמה, אפיוני הדמויות של לעאל, שהם מעשה רישום מעודן. כך, למשל, מתואר ארקדי הפלגמטי ש"מצמץ במרץ רב כל כך, כאילו ניסה להיפטר מרישומו של בן שיחו על הרשתית שלו". או תיאורו הפרדוקסאלי המבריק של בעלה הראשון של ליזה, חנן טוב הלב ש"התייסר מרמתה הגבוהה באופן עקבי של שמחת החיים שלו". ועוד דיוק אגבי באפיון דמות הפעם ביחס לאביה המנוח של ליזה: "סמי היה סגור, ביישן וקנאי כל כך לפרטיותו שאפילו השאלה מה שלומו וכיצד הוא מרגיש ברגעים מסוימים יכלה להיות הסגת גבול". לאביה מתגעגעת ליזה ב"שלהבות קטנות של תופת געגועים". איזה דיוק! השלהבות הן קטנות, במִשכן ובנפחן, אבל הן "תופת", כי גם מאש קטנה אפשר להישרף. המבט הנצי של לעאל מנתח בפיוטיות מצמררת רגעים שלכאורה אין מה לחדש בהם. הנופלים ממגדלי התאומים, נראים לליזה "מנופפים בידיהם ורגליהם כאילו רומו, כאילו הובטח להם שחלל האוויר בין הקומה שממנה זינקו ובין המדרכה הקשה הוא התחנה האחרונה". גם נפנוף הזרועות של מאוורר תקרה, להבדיל, נטען במשמעות, בפרוזה המסרבת לפרוזאיות הזו: "להביו מתהפכים מעליה כמו הבטחה לעריפת ראשים".

בין הפרטים המענגים ברומן נמצאות גם כמה הכללות תרבותיות, אינדוקציות מתסיסות מחשבה הנזרקות כלאחר יד כותבת. אדי מתעב את ההתעסקות הפסיכולוגיסטית בזוגיות: "תועבה, לא פחות מכך, קרא לתעשיית ספרי ההדרכה וסדנאות הזוגיות, שלימדו אנשים, כדבריו, כיצד להשתלט זה על זה כאילו מדובר במיזוגים ורכישות". והנה אפיון של הישראליות, דרך דמותם של הוריו הקונפורמיסטיים, המכורים לחדשות: "כמו רבים, הם הפיקו מידה מגונה ממש של הנאה מהאיום המתמיד בחורבן". לא באמרת כנף אחת על הישראליות כולה, אלא בסב-טקסט תחת כל הרומן, לעאל מציגה גם את הגישה הסובטילית ביותר שיצא לי לקרוא לאחרונה בסוגיה הטעונה של המזרחיות, כשהיא מתארת את חייה של ליזה. הסופרת יודעת את הפרדוקס שהמוצא המשפחתי הוא הכל וכלום בו זמנית, והיא אוחזת בו זמנית בשתי התפיסות הסותרות (היכולת הזו, אמר פעם סקוט פיצג'ראלד, היא עדות לאינטליגנציה אמיתית): התפיסה האקזיסטנציאליסטית, המבטלת את ערך המוצא העדתי בעיצוב האישיות, והתפיסה הדטרמיניסטית, שאינה רואה משתנה חשוב ממנו.

בפרוזה הישראלית של השנים האחרונות ניצב "אש בבית" כתף אל כתף עם "עדן", הרומן האחרון של יעל הדיה. שני הרומנים מנסים לתאר בשפיעה ריאליסטית לא מצויה את הבּוֹבּוֹ הישראלי, הבורגני-הבוהמייני. שני הרומנים מתרחשים לפיכך במושב פרברי בשולי תל אביב. בעוד גיבוריה של הדיה נוטים אל הקוטב הבורגני, גיבורי לעאל נוטים אל הקוטב הבוהמייני. אבל "אש בבית" כמו "עדן" ניצב בפסגת הפרוזה הישראלית של השנים האחרונות בהעמידו טקסט ספרותי שכמעט כל משפט בו טעון בחידוש מקפיץ, ושעושרו המצטבר מתוך משפטיו יוצר את האשליה המספקת של לכידת המציאות, המורכבת מאין כמוה, אותה אשליה שאנו קוראים לה ספרות ריאליסטית משובחת.

תשעה סיפורים בקובץ החדש של קנז, לטעמי בכיר הסופרים הישראליים החיים (בזכות "מומנט מוזיקלי" ו"בדרך אל החתולים", ובעיקר: "התגנבות יחידים"). הסיפורים מכילים בתמצות אלמנטים מכל יצירת קנז בת הארבעים ויותר שנים. מבחינת אתרים: נמצאים כאן המושבה הוותיקה, הבסיס הצבאי, בית הדירות. מבחינת טיפוסים: נמצאים כאן החריגים המושכים את קנז: מטורפים, מפגרים, אמנים, תלושים, גם מזרחים בחריגים בפרספקטיבה הקנזית, בצד ילדים המתוודעים לראשונה לאמיתות קשות וזקנים הדועכים אל מותם.

שלושה מהסיפורים מצוינים, ארבעה מעוררי עניין ואילו שניים תמוהים.

שלושת הסיפורים המצוינים הם אלה המתרחשים במושבה הוותיקה והפרובינציאלית בשנות הארבעים-חמישים. בסיפור אחד, מספרת גברת "פולניה", הנשואה לאיש הממסד, נורמאלית-ומיוחסת-בעיני-עצמה, על קרובתה המוזרה ניצולת השואה, המתארחת בביתה של הגברת למורת רוחה, והוזה על בשר-פרא שהוחדר לגופה על ידי  הגרמנים: "הבשר האמיתי מתגונן (…) הבשר הפרא, הזר, יותר חזק, הוא דוחק אותו ומשתלט  על כל הגוף". סיפור שני – בגוף שלישי כעת – הוא על חבורת ילדים היוצאת למסע נועז בפרדס בשולי המושבה, בו שוכן פושע מטורף, הנוהג, על פי השמועה, להיטפל לילדים. סיפור שלישי, גם הוא בגוף שלישי אמנם אבל בעל אופי אוטוביוגרפי, ונראה כשייך באופיו ל"מומנט מוזיקלי", מספר על ילד  המגלה שהונק על ידי אישה  זרה, מזרחית. שלושת הסיפורים עוסקים בפריצת-גבולות, בשבריריות ה"נורמאליות". "האני" חדיר, בשר זר או חלב זר חודר אליו. המושבה המהוגנת מסתירה בגבולה טירוף ואלימות. קרובת המשפחה, בשר מבשרנו, מטורפת, אולי אפילו קאפו-לשעבר? אולי לסבית? דבר אינו בטוח מתחת לשכבת הקיום המהוגן הדקה. הסיפור על הילדים שנכנסו ל"פרדס" (רמז לביטוי המשנאי על עיסוק מסוכן בתורת הנסתר), הוא כמעט-גאוני. בלב  הציוויליזציה מגלים הילדים חלקת אדמה לא נחקרת. הגילוי הזה מצמרר את הקורא כי אצל קנז הקונקרטי הוא גם סימבולי: הטרה אינקוגניטה, הארץ-הלא-נודעת, היא גם מרחב נפשי. אבל הגילוי המזעזע באמת שמציע הסיפור, הסוד הנורא מכל שנחשף לחבורת הילדים מגלי הארצות, הוא שבעצם אין סודות בעולם כלל, הכל רציונאלי ומוסבר עד מחנק.

בין הסיפורים מעוררי העניין ניתן למצוא את סיפור ימיו האחרונים של אב, מוותיקי המושבה שאת נעוריה ונעריה פגשנו בסיפורים הקודמים, המלוּוה על ידי בנו לביקור אצל רופא גס רוח. גם כאן הקונקרטי הופך סימבולי, והאב, המתקשה לתלות כהרגלו את דגל יום העצמאות, מסמל את המרקם החברתי-תרבותי שהוא היה שייך אליו ושנמוג אט-אט: "הדגל דהה כל-כך שנהיה לבן כולו. כמו דגל של כניעה". קנז מפתיע, קומי מאד, נחשף בסיפור אחר, על ניסיון צפייה בסרט כחול במקרנה ביתית בשנות השבעים. הצפייה, שתוכננה לכאורה בחשאי להנאתם של שלושה גברים, הופכת להיות אירוע גרוטסקי, צפייה "לכל המשפחה" של המקרין. "דירה עם כניסה בחצר", הסיפור שנתן לקובץ את שמו, מעורר עניין בגין המציאות האורבנית הקלאוסטרופובית שהוא חושף. בבית הדירות שבסיפור, חטטנותם של שכנים זקנים היא דרכם הנואשת להבקיע את מעטפת בדידותם. הזקן החטטן שבא להטריד את מ' (האלטר-אגו של הסופר, המופיע בכמה סיפורים), באשר לגורלו של שכן אחר שנעלם, מצליח להדביק את מ' באובססיה שלו (גם כאן יש יסוד קומי – יצר החטטנות משעשע). סיפור מעורר עניין, אחרון, הוא סיפור על עוול פעוט שנעשה למ' בזמן השירות הצבאי, אבל שאינו מרפה ממנו עד שהוא מוצא את תיקונו שנים מאוחר יותר (בסיפור יש מעבר מפתיע מגוף שלישי לראשון, שמשחזר באפקט נמוך מעבר דומה ודרמטי בהרבה מ"מומנט מוזיקלי").

סיפור מיותר, לטעמי, הוא סיפור על מסיבה שנערכת בבית דירות תל אביבי. באי המסיבה נתקעים בדירה, מוטיב קנזי יסודי: היכלאות במציאות חברתית, תחומה גיאוגרפית, בה איש יורד לחיי רעהו. אבל הסיפור עצמו נותר ברמת הסקיצה והסיום הפנטסטי-סתום שלו חלוש (בכלל: הפואנטה חלשה בכמה סיפורים). סיפור שלא הבנתי את טיבו הוא הסיפור על ארוחה בחומוסיה, אליה מזמין מבוגר ילד קטן (אחיינו?). כביכול סיפור-חניכה, אלא שלא הבנתי איזו חוויה מעצבת כביכול הסתתרה בסעודה.

הפרוזה של קנז מחנכת. האיפוק בניסוחיו, אטיות רקימת הסיפור, ההתבוננות השהויה בדמויות, מחנכים לדחיית סיפוקים; קרא לאט – וסוף העונג לבוא. החינוך הזה של הקורא הנו בעל עוצמה באותם סיפורים אשר בסיומה של דחיית הסיפוקים, מזדהרת בנפש הקורא החמדה הרוחנית המיוחלת.  

לעצור לרגע. להתבונן בחייך. זהו צורך אנושי פרקטי, שנלווה לו גם עונג. העונג שביציאה המשחררת מתוך עצמך, כביכול ה"עצמך" הזה אינו אתה; לכן ההתבוננות הזו נעשית בקלות ובתענוג גדולים יותר אם עושים אותה בזירה שונה מהבימה שעליה מתרחשת ההצגה היומית של חיינו. ובד בבד לתענוג שבפשיטת מחלצות היומיום, ההתבוננות מספקת גם את הנחמה שבאיתור נרטיב מסדיר בחייך, עלילה שמעניקה להם פשר.

גיבור הרומן של מיכאל שיינפלד והמספר שלו, יאיר שטיינמץ, תלמיד ישיבת "הסדר" בן 23, נקלע בעל כורחו לבימה שונה מזו שעל גביה מתנהלים חייו הרגילים. כמה ימים לפני ראש השנה, הוא מעורב בתאונת דרכים ומאושפז, בגין פגיעת עין, בבית חולים. מכל ההבדלים בין בני האדם, אמר פעם הסופר סקוט פיצ'ג'ראלד, הבדלי העושר, והאופי והמראה, נדמה ההבדל בין הבריאים לחולים הגדול ביותר. ואכן, יאיר הפצוע והמאושפז יכול להתבונן בצלילות רבה בחיי התשליל שלו, יאיר הבריא. את יאיר הבריא מעסיקות שתי שאלות עיקריות: האם להמשיך בלימודיו התורניים או לצאת אל החיים ולהתחיל לימודים בטכניון? האם להתארס עם  נורית אתה הוא  יוצא כבר שבעה חודשים? הכל, אפוא, מותקן, מותקן מדי, לבירור הפנימי של יאיר: ימי סוף השנה המוכשרים לחשבון נפש מטיבם; האשפוז הכפוי אך המבורך (ברפרוף עולה על דעת הקורא האנס קאסטורפ, גיבור "הר הקסמים" לתומס מאן, המאוהב במחלתו ואשפוזו); הפגיעה  בעין הבשר שכמו מחדדת את עין הנפש הבוחנת.

המבטים-לעבר של יאיר פורשים את קורותיו בישיבת ה"הסדר", על המשברים הרוחניים וההתקדמות הרוחנית שהתחוללו בהם. ישיבות ה"הסדר", במסגרתן לומדים צעירים בני הציונות-הדתית חמש שנים, כששנה וחצי מתוך החמש הם משרתים בצבא, היא מסגרת חינוכית ישראלית חריגה, אולי המקבילה הישראלית היחידה לקולג'ים האמריקאיים, בכך שמתאפשר לצעירים לשהות במסגרת-השכלה שאינה מכווננת לשוק העבודה. הימצאותן של ישיבות הסדר רבות בשטחים, כך היא כנראה גם ישיבתו של יאיר, הנה, לטעמי, אירונית. כיוון שלא פחות מטעמים אידיאולוגיים, הישיבות בשטחים מאפשרות לבני הציונות-הדתית יציאה מעולמם של הוריהם לצורכי התבשלות והתגבשות. ההרים של יהודה ושומרון הם הימלטות מהשפלה ולאו דווקא משאת-נפש. ואכן, הקונפליקט של יאיר והוריו על הלימודים בישיבה (אביו אינו מתלהב מהם), אינו נסב כלל ועיקר על אידיאולוגיה, אלא הוא מזכיר קונפליקט בין אילוצי האתוס הזעיר-בורגני לבין התשוקות הרומנטיות של צעירי המגזר (הזעיר-בורגני, לא  הציוני-דתי!) להימלט, ולו לכמה שנים, מגורל האתוס הזה.

הניסיון, הראוי להערכה כניסיון, של  שיינפלד הוא לשרטט פלח ציוויליזציה ישראלי: עולם ישיבות ה"הסדר", מבעד למבטו של אדם אחד. אולם הניסיון השאפתני אינו צולח בגלל שאפתנותו. לרומן חסר מוקד וקו-עלילה מובחן. האם מוקד הרומן הוא משבריו התכופים של יאיר ביחס ללימודים התורניים? האם מוקדו הוא הקנאה של יאיר באחד מחבריו, עילוי שליו ובוטח-בעצמו, קנאה המחדדת את הכרתו של יאיר כי  הוא "איש של נפש" בעולם של דעת ואינטלקט, ששומה עליו "לא לאבד את  עצמך לדעת"? האם המוקד מצוי בקרע בינו לבין הוריו ביחס ללימודיו התורניים? ואולי בתיאור המעלות והמורדות ביחסיו עם נורית? הטקסט, החפץ לומר "הכל", עמוס מדי לא רק מבחינה תמאטית, אלא גם  במרקמו, המטפורי והמשופע במשחקי-מילים, המתאר את נפתולי נפשו של יאיר. גם הלבטים האופייניים של בן המעמד הבינוני הציוני-דתי שהוא מעלה (בחירת בת זוג ומקצוע), על אף שהם כמובן אנושיים מאד, אינם דרמטיים מספיק, אינם יוצאים מבינוניותם.     

ועם זאת, לפרקים משוך חוט של חן על הכתוב. לשיינפלד יש כישרון לליריקה, לשיחתו האינטימית של אדם עם עצמו, ולרגעים, כשגיבורו, שנפשו סוערת והוא נתון לשינויי מצבי רוח,  פורש בפנינו את לבטיו, ייסוריו והרהוריו, בייחוד על רקע לירי הולם (לילה ובדידות), הוידוי האותנטי והלא-מתחכם, מצליח להרעיד את נפש הקורא. הקטעים הליריים היפיפיים-ממש שפזורים ברומן מפיחים תקווה שביצירה עתידית, ממוקדת ומסוננת יותר, יוכל שיינפלד  ליהנות את קוראיו ביצירה נוגעת.                 

"להרוס את נדב" מזכיר את אותם עיבודים הוליבודיים לסרטים אמנותיים אירופאים. לכאורה, העיבוד נאמן למקור, לכאורה הכל במקומו, ההתרחשויות הזהות נבדלות לכאורה רק בכך שבמקום צרפתית הן נגללות באנגלית. אבל, למעשה, "משהו" חסר. ואותו "משהו" הוא העיקר.

דדי שוורץ, עיתונאי תל אביבי ותיק ובכיר, בשנות החמישים לחייו, הוא חברו הטוב מנוער של נדב מידן, פרסומאי ממולח. שתי פרשיות מהעבר הקרוב מאיימות על יחסיהם הארוכים. הראשונה: נדב ניהל רומן קצר עם נילי לביא, אהובתו לשעבר הסוערת, האינטלקטואלית והאמנותית, של דדי. השנייה, העומדת במוקד הרומן: מותה הפתאומי והמסתורי של תמר ברקוביץ, אישה צעירה ומעורערת מעט, שאיתה ניהל נדב רומן לא מחייב מצדו וממוטט מבחינתה. מותה מזניק את דדי למסע לגילוי האמת, מסע שיצרים אפלים של קנאה ונקמה בנדב עומדים מאחוריו. המסע לגילוי האמת עובר בנופים האנושיים שמקיפים את חיי השניים: עולם העיתון של דדי, אהובותיהם, בני משפחותיהם, חבריהם, עורכי דינם ומטפליהם של שני האוהבים-אויבים, השייכים לבורגנות אינטלקטואלית אשכנזית צפון תל אביבית.

לשבחו של הרומן ייאמר שהוא רומן פעולה מסחרר. סאמט לא בא לפטפט אלא לתת עבודה, להניע  את מסע הנקמה של דדי ביעילות קדימה. עוד לשבחו: הוא מעלה מרקם אנושי של ישראלים שחיים חיי אהבה אינטנסיביים ויודעים, עם זאת, לצטט את אלתרמן או את תומס מאן. הקביעה המתריסה של דוד אבידן על כי "אין עלית רוחנית בארץ הזאת" ודאי שהיא נכונה לספרות הישראלית. למעט מקרים בודדים, הספרות הישראלית לא עוסקת באינטלקטואלים והס מלהזכיר את הצירוף האוקסימורני כביכול: אינטלקטואלים שנונים ודעתניים עם חיי  אהבה סוערים. לסיום פרק השבח: סאמט מעלה באופן ביקורתי סוגיה מעמדית-ג'נדרית: גברים ישראלים אמידים מצפון תל אביב שמוצאים את פורקנם אצל נשים ממעמד נמוך, חלקן עולות חדשות, מדרום העיר (גם לדדי  יש חברה-לא-חברה שגרה  בדרום תל אביב).

עם זאת, לגנותו של הרומן יש לומר לא מעט. ראשית, הפאתוס המאולץ. דדי מצהיר, למשל, על חתירתו לחקר האמת כ"מסלול החורבן שבחרתי  ללכת בו בעקבות קורבני". הפאתוס הזה יוצר תחושה לא נעימה של נפיחות. חולשה נוספת היא הקישור המאולץ שיוצר דדי בין נבואות החורבן שפוקדות אותו בנוגע לגורלה של ישראל, נבואות מלאות פאתוס גם הן, לבין התמוטטות חברותו עם נדב. הקישור הזה מוגש באופן מפורש מדי, זו חולשה אסתטית, ונראה גם מאולץ, וזו כבר חולשה לגופו של עניין, כלומר לא נובע מניתוח מספק של המציאות הישראלית, אינו יוצא מתחומה של אותה תחושה עמומה, שיש  לה כבר אופי של טרנד, שמשהו בישראל השתבש באופן מהותי. בהערת אגב: בלי לזלזל בתחושות הקשות שיש לישראלים רבים, יש לזכור כי נבואות חורבן הן עסק משתלם: יש חורבן – הרי צדקת, אין – הרי אין חורבן! אבל הבעיות הללו הן סניף לבעיה המרכזית של הרומן: זה רומן שמשתלשל מסכימה, מקונספט, במקום שחומריו הם אלה שמהם תנבע פרשנותו. סאמט ביקש  לכתוב רומן על "שני גברים, החברים הכי טובים, שקנאה ארוכת שנים ויצרי הרס עצמי גורמים להרס חברותם". הוא ביקש לכתוב רומן על "הריקבון המוסרי של אליטה ישראלית מסוימת". המירכאות הללו (שלי) יוצרות מה שניתן לכנות "רומן של כריכה אחורית", כלומר רומן שמוכפף מראש לקונספטואליזציה העתידית שלו. זו  הסיבה לעודף הפאתוס המוזכר ולקשירה המאולצת בין הפרטי לציבורי: החתירה הנחפזת למבט-על ופרשנות של ההתרחשויות.

ממש כמו באותם סרטים הוליבודיים שנטלו יצירת מופת אירופאית, סכמו את "התוכן" שלה (נניח: "הניכור המודרני"), ואז, מהכלל אל הפרט, מספרים מחדש את הסיפור. אלא שנשמתו כמו פרחה  ממנו.      

"לילי" הוא רומן חריג, מעורר כבוד אך גם גיחוך. רומן מעמיק ומקומם, ארכאי ומעודכן. כתבוֹ שלמה קאלו, איש רב פעלים, יליד  1928, שלפני כמה עשורים עבר מהפך רוחני. 

הגיבור המספר נקרא אדוֹן (שם מגלומאני מרתיע), החי בגפו ביפו, לאחר שפרש מאשתו. אדון הוא נזיר עצמאי. בפתח הרומן מציל אדון זונה מסרסורהּ האימתני. הזונה נקשרת אל אדון, שלתדהמתה אינו נוגע בה ולו  בזרת, וגם סרסורהּ, רוצח שטני מיוסר, נקשר אליו: הוא מתרשם מאדון כדי כך שהתקווה לרוצחו נפש הופכת אצלו לתשוקה מטפיסית. בכישרון סיפורי וריאליסטי מרשים משרטט קאלו דמויות-משנה נוספות בעולם היפואי והתל אביבי המקיף את אדון. מטרת עיצוב הדמויות הללו – הממונה על אדון במקום עבודתו המנהל רומן עם אחת מעובדותיו הנשואות; נזיר יווני-אורתודוקסי שמכור לתענוגות בשרים ועוד – היא להמחיש כי תאוות הבשרים היא – בניסוחה הבוטה של אחת הדמויות – "פיתולי-בשר עלובים, כפיתוליהן של זוג תולעים ערומות על פני גוש צואה מצחין". 

הפילוסופיה של אדון מעורבת. אדון מצהיר על עצמו כי "איני משתייך לכנסיה שהיא – יהודי אנוכי". אולם קשה להתעלם מהיסודות הנוצריים במפגיע שיש בתפיסתו: ראיית השעבוד לבשר כמקור הרע; התפיסה ש"אלוהים הוא  אהבה"; רעיון המחילה "עד אינסוף". מאידך גיסא לא ברור אם האלוהים הזה הוא אל פרסונאלי, או אולי לפנינו תפיסה פנתיאיסטית: "אלוהים בכל, גם באדם, גם בתולעת". מפתה לראות במשנת אדון גרסה מסוימת, קיצונית, של הבודהיזם, אם כי משתמע שאדון מאמין בהישארות הנפש המונותיאיסטית. דבר אחד וודאי: התשוקה שמניעה את אדון להשתחררות מהבלי העולם הזה היא תשוקה לחירות. בקשת האי-תלות, שניתן לעשות לה רדוקציה פסיכואנליטית (כניסיון הינתקות קיצוני מהאם?), מרשימה בכל זאת.

מה שמאפשר ליצירה הזו למסור לנו את הפילוסופיה שלה הוא מעטפתהּ, כלומר סגולותיה הספרותית המובהקות. קאלו כותב בביטחון, בשפה ארכאית-למחצה, אסתטית ומוזרה, אך יציבה (מוזר ויציב הוא גם השימוש בסימני פיסוק). הסופר רגיש לעברית כשם שהוא רגיש לעולם המראוֹת: לים, לעיר, לטבע: "על רקע כחול עמוק, הציץ לתוך החדר כוכב גדול, מזקין, בלא שמץ של עניין, בענווה מושלמת". הדמויות עומדות לעצמן, ואינן רק כלי שרת להצגת משנתו של הסופר. אלה דמויות חזקות, שמבטאות לעתים אמיתות קיומיות מצמיתות: "וזה ההישג הגדול ביותר בחיים – להתרגל לחיות לבד!". המבנה של הרומן, הארכיטקטורה שלו, ללא רבב, ועלילתו, למרות הרובד ההגותי, מתוחה. ישנן כאן כמה וכמה דקויות אנושיות שחושף סופר שער ומתענג על דקויות. הנה אחת, מפתיעה, גזרה שווה שמותחת לילי, הזונה, בין מקצועה לנזירוּת: "אתה עושה כמוני (…) כשאני עובדת…אני – 'מתעלפת'…(…) אני לא נמצאת במקום…מפליגה…רחוק! הגוף – במקום, אבל אני – לא".

סצנות שלמות כאן כמו נלקחו מרומנים רוסיים של המאה ה – 19. דיונים מטפיסיים ווידויים תהומיים של רוצחים, זונות, כמרים. התחושה מוזרה, ארכאית (האם תקופתנו יכולה בכלל לייצר לבטים תהומיים כאלה? האם היא לא מאלחשת אותם בטיפולים פסיכולוגיים ובתרופות פסיכיאטריות?). העמדה של אדון נוקשה, צחיחה. הרומן מציג פסקנות, לא ספקנות. נעדר מהרומן הצחוק המשחרר והפטליזם, המבטלים הן את הבלי העולם הזה והן את היומרות להתגבר עליהם.

ואף על פי כן הרומן מעניין. השילוב בין הספרות, ההתענגות הגלויה על תיאור המציאות, לפילוסופיה, מעלה על הדעת את האבחנה שערך הפילוסוף ישעיהו ברלין בין הוגים "קיפודים" להוגים "שועלים". הקיפודים, טען ברלין, מתמקדים ברעיון אחד גדול, השועלים מרחרחים פה וגם שם, הם אנשי הפרטים, אנשי הקונקרטי. קאלו מציג כאן יכולת שועלית וקיפודית בו זמנית. ואולי הקיפוד שבקאלו מאפשר את השועל? אולי התקת המבט מהסקס היא זו שמשחררת את האנרגיות להתבוננות בניואנסים שבהוויה?