מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"נכתב במוסקבה, קיץ 1944", כך חתם אברהם סוצקבר, מגדולי המשוררים ביידיש, את ספר העדות המזעזע הזה. "גטו וילנה", שנכתב במקורו ביידיש, ביוזמת "הוועד היהודי האנטי-פשיסטי" שהוקם ברוסיה הסובייטית בעידוד שלטונותיה, הוא אחת העדויות הראשונות על שואת יהודי אירופה. סוצקבר, שנולד ב-1913, היה משורר יידיש מפורסם כבר לפני המלחמה. ב-1941, עם כיבוש וילנה על ידי הנאצים, נכלא בעיר ובגטו שלה למשך כשנתיים. בספטמבר 1943 פרץ סוצקבר, בלוויית פרטיזנים יהודים נוספים, דרך מהגטו הכמעט מחוסל אל היערות שסביב העיר. במרץ 1944 חולץ סוצקבר בידי מטוס סובייטי שנשלח להביאו מעבר לקווי הגרמנים.

הכתיבה של סוצקבר קורקטית ביסודה ופרטנית. הוא מתאר את הימים הראשונים לפלישת הגרמנים. את הקמת הגטו. את המוסדות שהקימו היהודים בגטו, ביניהם מוסדות תרבות וחינוך מופלאים בהתחשב בתנאים בהם שהו. את עבודתו תחת הנאצים באיסוף מוזיאלי של אוצרות התרבות היהודית שוילנה הייתה משופעת בהם וניסיונותיו המוצלחים בחלקם להסתיר מהנאצים חלק מהם. את חיסולם של מאה אלף תושבי הגטו היהודיים (רציחות בירייה באתר פונאר שבקרבת העיר), את ניסיונות ההתקוממות והנקם של היהודים. ישנו כאן שרטוט דיוקנאות של כמה מיושבי הגטו ומנהיגי המחתרת היהודיים ולהבדיל בין אור לחושך של כמה מהמרצחים הגרמניים.

אי אפשר להיות חסין בפני הזעזוע שהטקסט הזה מספק, גם למי שגדל בישראל על מורשת השואה. מה ניתן לומר על תיאורים כמו זה: "פעם אחת בחר לו דֶגנֶר מן השורות 24 עובדים והודיע להם כי מכיוון שיש חבלות ולא תמיד מגיעים לעבודה, הוא יירה בעשרה מהם. כשהוא ייתן פקודה על העשרים האלה להתחיל לרוץ על פני שדה התעופה לעבר הנקודה המסומנת במרחק קילומטר. עשרת הראשונים שיגיעו לשם יישארו בחיים. את השאר, שלא יספיקו להגיע, הוא יהרוג בירייה. דגנר התיישב על האופניים וצעק: 'לאוּפֶן!' העשרים זינקו והתחילו לרוץ. דגנר נסע מן הצד וצפה כמו שופט בתחרות ריצה. בקרב הרצים היו צעירים ומבוגרים, היו גם אב ובנו. שם משפחתם פוּזיריסקי. היו שלבם לא עמד במרוץ. ובכל זאת רימה אותם דגנר: בעשרת הרצים שהגיעו ראשונים הוא ירה, ואת האחרים השאיר בחיים". או על התיאור של סוצקבר מזהה את נעלה של אמו בערימת פרטי לבוש של הנרצחים, או על ניפוץ גולגולותיהם של עשרות ילדים יהודים, או את העדות שהסעירה את הגטו של אישה שהצליחה להיחלץ דרך נס מאתר ההוצאות להורג, פילסה את דרכה בין ערימות הגופות וחזרה העירה ובישרה מה באמת קורה בפונאר, בסופו של חשבון, מכל תכני העדות של סוצקבר, ולמרות גילויי ההתנגדות והחיוניות היהודיים שהוא מתאר, נחרתת שוב בתודעה הרצחנות והסדיזם הגרמניים שלא ייאמנו, ושאכן אל לשוכחם עד דור אחרון.

וילנה, "ירושלים דליטא", הייתה מרכזה של האריסטוקרטיה הרוחנית של יהודי מזרח אירופה. ומעניין שכמה מהטקסטים המזוהים ביותר עם זכרון השואה בארץ נכתבו בתוכה בזמן המלחמה ומובאים גם בעדותו של סוצקבר. כך הוא המנון הפרטיזנים ("אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה", כפי שתרגם שלונסקי מהיידיש של המקור) והכרוז שכתב אבא קובנר, מראשי המחתרת היהודית, ופתיחתו הידועה ("אל נא נלך כצאן לטבח!"). גם את הספר שלפנינו כתב, כאמור, משורר. אך סוצקבר ניגש לכתיבתו במכוון לא כמשורר אלא כנותן עדות. כאמור גם כן, זה טקסט ענייני, מוחשי ועתיר בעובדות ואף בשמות שמבליטים את אמינותו. עם זאת, כפי שמציינים כותבי המבוא, אברהם נוברשטרן וג'סטין קאמי, בגלל נסיבות כתיבת הספר, תחת עין השלטון הסובייטי, נאלץ סוצקבר לטשטש את שיתוף הפעולה הנמרץ של הליטאים עם רציחתה של יהדות ליטא (עובדה שלא הייתה רצויה לרוסים באותה עת), כמו גם את חלקן של התנועות היהודיות הלא סובייטיות בהתנגדות לגרמנים (סוצקבר לא מציין, למשל, שאבא קובנר הוא איש "השומר הצעיר").

אבל כמעט בעל כורחו של כותבו חש הקורא שאמן כתב את הטקסט הזה. ואת זאת הוא חש כבר מהפתיחה, במטפורה הרוחשת ומרתיעה במכוון שמשתמש בה סוצקבר במילותיו הראשונות: "כשהדלקתי בבוקר של 22 ביוני את הרדיו, עטה עלי – כמו פקעת לטאות – צעקה היסטרית בגרמנית". העובדה שהטקסט הזה נכתב בידי משורר באה לידי ביטוי בניסוחים דקים לאורך הטקסט וגם בתשומת הלב שמקדיש סוצקבר לפעילויות התרבות בגטו ולמאבק על שימור אוצרות התרבות היהודיים הנדירים שבו, וגם, להבדיל בין יום ללילה, בתשומת הלב של סוצקבר ל"תרבותיות" של הרוצחים הגרמניים, שלא מנעה כלל וכלל את רצחנותם: "קיטֶל שחקן. זמר. הוא בוגר בית ספר למשחק בברלין ובית ספר לרצח בפרנקפורט. את התורות שלמד בכל אחד מבתי הספר הוא איחד איחוד 'הרמוני'. בכל יום ראשון הוא היה משדר ברדיו וילנה. הוא נהג לנגן בסקסופון הכסוף שלו ולהצטרף בשירה. קיטל עודו צעיר. הוא נולד ב-1922. הוא צעיר מכל עמיתיו, ויש להוסיף שגם הזריז מכולם […] במבט ראשון קשה לתאר שקיטל הוא קיטל. הוא כל הזמן מחייך. שיניו מבהיקות למרחוק. הוא מדיף תמיד ריח בושם, הוא אלגנטי ומנומס, אופנתי ומחונך היטב. כשהוא יוצא לפרובינציה, להוציא לפועל איזה טבח, הוא לוקח אתו את הסקסופון…".

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"הארץ שמעבר להרים" צועד במסורת של עמוס עוז ודוד גרוסמן; ברעם הוא סופר שאפתן, והשאפתנות היא בהחלט תכונה רצויה לסופר. כמו "פה ושם בארץ ישראל" של עוז (1983) ו"הזמן הצהוב" (1987) של גרוסמן, גם ברעם הוא סופר ואינטלקטואל איש השמאל ש"יצא לשטח", במקרה הזה, כבמודל של גרוסמן, לשטחים, ותיאר את המצב תוך העלאת תהיות על פתרונו. אבל יש הבדל בין הסופר איש השמאל שיצא לשטחים בשנות השמונים, לבין הסופר שיצא, כמו ברעם, ב-2014-2015.

ההבדל נובע לא רק משום שלטעמי – טעמו של מבקר איש שמאל, יש לציין – עמדת השמאל העכשווית נמצאת במגננה ולא במתקפה ובתנופה, כבזמנם של עוז וגרוסמן, והיא צריכה לתת הסברים לשלושה מאורעות מרכזיים מהעשור וחצי האחרונים, שחיזקו מאד את עמדת הימין (ואלה הם: האינתיפאדה השנייה – הן הסיבות לפריצתה והן אופייה הרצחני השטני; תגובות הפלסטינים להתנתקות; ומצבו הרעוע של המזרח התיכון מאז "האביב הערבי"). אני סבור שהימין משתמש בתהיות המוצדקות הללו כאליבי לאי התחשבות בזכויות הפלסטינים ובעיקר לאי עשייה שמסוכנת גם לעתיד הציונות; אבל התהיות – תהיות. אבל, כאמור, לא רק משום כך שונה המצב של ברעם ב-2015 מזה של עוז וגרוסמן בשנות השמונים. הוא שונה גם משום שעמדת הסופר עצמה בתרבות העכשווית נחלשה הן בגלל סיבות ייחודיות לספרות והן כאלו שנוגעות להיחלשות כוחם הכלכלי של "המעמדות היצירתיים" בכלל. "תל אביב" כמושג וכסמל נחלשה מאז שנות השמונים, ולא רק בגלל סיבות פוליטיות, אלא כחלק מתופעה כלכלית כלל עולמית שיש עוד לעכל ולהבין ולחשוב כיצד נחלצים ממנה.

ברעם מודע לעמדת הנחיתות שהשמאל המעורב מצוי בה: "רוב הישראלים, ואולי גם רוב האנשים ברחבי העולם, הרי הגיעו למסקנה שאין סיכוי לפתרון הסכסוך". ובעקבות כך, למעשה, הספר שלו שונה מהותית גם מבחינה נוספת מספרם של עוז וגרוסמן: ברעם סקפטי ביחס לפתרון שתי המדינות שעוז וגרוסמן צידדו בו, ובמידה רבה הספר שלו מכוון להצבעה על כך שהפתרון העתידי, אם יימצא, יהיה פתרון אחר (אולי בסגנון של תנועת "שתי מדינות – מולדת אחת"). הסקפטיות נובעת גם מהעירוב, הבלתי ניתן להתרה אולי, בין ההתנחלויות לאוכלוסייה הפלסטינית, עירוב וסיבוך שהמתנחלים גרמו לו בתחכום ובמסירות ובחוסר אחריות, אבל גם מהעיקשות שהוא מגלה בעמדת הפלסטינים לא לשכוח את 48 ולפיכך לא להסתפק בגבולות 67, בגלל עמדות רווחות בקרב הפלסטינים שמדברות על זכות השיבה ועל הגירתם של היהודים בחזרה לאירופה, או כאלו שמתכחשות לסבל היהודי בסכסוך (שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בקיץ 2014, טוענים כמה מבני שיחו הפלסטינים של ברעם, מצטטים אגדה אורבנית רווחת כנראה, פשוט ברחו לאילת ומתו בתאונת דרכים). בעין סופר רגישה לפרטים מספר ברעם על ביקוריו במחנה הפליטים בלטה, בהתנחלות אלון מורה, בהר הבית, במאחז ליד התנחלות מעלה שומרון, בקו התפר בירושלים, ובאזור תעשייה על גבול הקו הירוק ועוד. אנחנו מבינים יותר בעקבות הקריאה את המציאות: איך נראים חיי הפליטים, למשל, או כיצד מוכשר מאחז למרות שמשרד הביטחון אינו מאשר את הקמתו, או את הגוונים השונים בין אוכלוסיית המתנחלים. לפחות בפרק אחד יוצר ברעם מהמציאות ההזויה עצמה סיפור קצר מושלם שכולו אמת: הוא היה עד למעצרם האלים של שני נערים פלסטינים שחיילים טענו שאלה תקפו אותם. אבל הנערים, טוענים הפלסטינים, כלל אינם טרוריסטים. היכן האמת? במרוצת הזמן מתבררת האמת המפתיעה: הנערים ביימו התקפה, בלי לסכן את חיי החיילים, כדי להיעצר על ידי צה"ל ושמשפחותיהם יזכו לתמיכה של הרשות בגלל המעצר הזה. לכאורה, אנחנו, הישראלים, "יוצאים טוב" מהסיפור הזה, אבל, במחשבה שנייה, האם אין לנו אחריות על חברה שתחת שליטתנו ובה דרך להיחלץ ולו לשעה מעוני מחפיר היא באמצעות זיוף של פשע ואז הסגרה עצמית? בפרקים אחרים מדגים ברעם בכישרון כמה מהמצבים האבסורדיים במיוחד שמתקיימים בהווה: למשל, מצבן של שתי שכונות פלסטיניות בירושלים שמצויים בריבונות ובאחריות ישראל ועם זאת נותרו מעבר לגדר ההפרדה כך שאינן זוכות לשירותים מוניציפליים בסיסיים. באחת השכונות מדובר בחיים של 80 אלף איש שהפכו בלתי נסבלים: ללא שירותי ניקוי אשפה ונוכחות משטרתית שתמנע פעילות עבריינית, למשל, ומאידך גיסא הם לא מסופחים גם לרשות הפלסטינית. מעניינת מאד גם התזכורת הכללית לבזבוז האנרגיה הישראלית שמנוסחת היטב במשפט הבא: "חברת הסוהרים המתוחכמת שנוסדה כאן, שמיטב הכישרון שבה, משאביה ורוב צבאה מיועדים לשיפור טכניקות השליטה בחייהם של מיליוני פלסטינים שלכודים בשני בתי סוהר ענקיים, אחד גמיש יותר בגדה המערבית ואחד נוקשה בעזה – אם באמצעות החיילים במחסום המיושן או ההמצאות החדשות של אלביט". הכיבוש משחית את היצירתיות הישראלית לבטלה.

אחד המרואיינים הפלסטינים של ברעם עונה לשאלתו אם הוא "איש המדינה האחת" כך: "נראה לך שזה מעניין אותי? מדינה אחת או חמש, העיקר שהמעבר יהיה חופשי ושהקשרים הכלכליים יתחזקו". חסרה הייתה לי בספר המחשה מדוע הסטטוס קוו בעייתי, לו יינתן שמצבם הכלכלי של הפלסטינים ישופר. כמו כן, גם כדאי היה להוסיף מפות ונתונים דמוגרפיים שיחדדו את ההתבוננויות החשובות והמעניינות שמביא ברעם.

ועוד דבר: ברעם חוזר כמה פעמים על ההבחנה שצעירים פלסטינים שגדלו בתחומי הרשות הפלסטינית כבר אינם דוברים ומבינים עברית. הוא מציין זאת כעדות לנתק הפסיכולוגי החמור בין העמים. אבל בעיניי ההבחנה הזו נובעת מהעובדה שנוטים לשכוח אותה באווירה הפסימית של ההווה, בה כולם מבקשים להתנער מאוסלו ומפתרונות העבר. והעובדה היא שאכן יש ניצנים של ריבונות פלסטינית על שטח קטן מהגדה המערבית ("שטח איי"). וזו דווקא סיבה לאופטימיות. לא רק נסוגונו, אלא גם התקדמנו מאז שנות השמונים. צעד ראשון, אמנם לא מספק, כבר נעשה בכיוון פתרון שתי המדינות. והלוואי שנתקדם בפיתרון הזה, תוך שמירה הן על ביטחון ישראל, הן על זכויות הפלסטינים והן על דמותנו המוסרית.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ישנם רעיונות מקומיים מעניינים רבים בקובץ המאמרים החדש של חתן פרס ישראל לחקר הספרות, מנחם ברינקר. אבל עיקר חשיבות הקובץ היא בדברים שלא נאמרים בו במפורש אלא עולים מתוכנו ואף מעצם ההברקה שהיא שמו: "הספרות העברית כספרות אירופית".

דווקא חלק ניכר מאותם רעיונות מקומיים מעניינים עומדים בסתירה מסוימת לכותרת הזו. ברינקר דן דווקא בהבדלים שבין הספרות העברית (הוא מתמקד בספרות ההשכלה העברית של המאה ה-19 ובעיקר בספרות "התחייה" העברית של מפנה המאה העשרים) לספרות האירופאית. ברינקר, למשל, דן רבות בתופעה המאלפת שרעיונות התנועה הרומנטית – כלומר העיסוק בעולם הטבע וביחס אליו, ובהלכי נפש המשורר הפנימיים והחד פעמיים וכדומה – פרצו בספרות העברית (למשל: אצל ביאליק וטשרניחובסקי בשירה, אצל ברדיצ'בסקי בפרוזה) כמאה שנה לאחר שזו, הרומנטיקה, סחפה את הספרויות האירופאיות הגדולות. "ביאליק וטשרניחובסקי וכמעט כל המשוררים האחרים בני דורם חוזרים אל המודלים של פושקין ולרמונטוב מראשית המאה התשע-עשרה או אל שילר וגתה הגרמניים". אין מדובר כאן ב"פיגור" מובן מאליו של הספרות העברית אחר אחיותיה הגדולות (בדומה לטענה המוכרת, מלפני עידן האינטרנט, שאנחנו בארץ "מפגרים" בחמש עשרה שנה בערך אחר האופנות התרבותיות האמריקאיות), כי הרי, טוען ברינקר, קדמה להתפרצות המאוחרת של הרומנטיקה בספרות העברית תקופה שבה צעדה הספרות העברית יד ביד, באופן מתואם כרונולוגית, עם ספרות אירופאית גדולה: "למשך תקופה קצרה אחת, שנמשכה שנות דור או דור וחצי, בשנות הששים והשבעים של המאה התשע-עשרה, שנותיהם של יל"ג, מאפו, ברוידס וסמולנסקין, התקיימה הספרות העברית כמקבילה לצדה של ספרות אירופאית גדולה אחת, היא הספרות הרוסית". התשובה לאי התאמת הזמנים הזו בין הספרות העברית לאירופאית צריכה להימצא במקום אחר, במעמדה המיוחד של הכתיבה בעברית באותה תקופה וביחסיה המורכבים עם הציונות כתנועה חברתית-פוליטית (יחסים לא מובנים מאליהם, כפי שניתן היה לחשוב – מדגיש ומנתח ברינקר באחד מהמאמרים). כך גם במאמר על השפעת ניטשה על הספרות העברית מדגיש ברינקר דווקא את ההבדלים בין ניטשה לסופרים העבריים שהתוודעו אליו ואף התרשמו מהגותו. הניטשיאני המפורסם ביותר בספרות העברית, ברדיצ'בסקי, טוען ברינקר, חורג מתורת ניטשה בעניינים עקרוניים מאד: ביחסו החיובי לטבע, או בתפיסה התיאורטית שלו של המעשה הספרותי. בכלל, ברדיצ'בסקי הוא הגיבור המרכזי של הקובץ הזה (מבחינה כמותית ועקרונית כאחד) ובדמותו של הסופר, האינדיבידואליסט ובו בזמן המרכזי, הזה נעוצה חשיבותו העיקרית של הקובץ כולו בעיניי, שאינה נוגעת להיסטוריה של הספרות העברית כי אם להווה שלנו, להווה הישראלי.

כי הדיונים של ברינקר בהיסטוריה של הספרות העברית – שמלכדים בתלכיד נדיר ביותר בעולם האינטלקטואלי שלנו את בקיאותו בספרות הזו ואהבתו אליה יחד עם השכלתו ונקודת המבט הפילוסופית שלו ועם מחויבותו לתובנות של "תורת הספרות" – הם כאמור מאלפים, אך, גם כן כאמור, לא בהם טמונה חשיבותו של הקובץ הזה. חשיבותו עולה, ראשית, מהכותרת שלו, שבמציאות הישראלית הנוכחית היא מתריסה. במציאות הישראלית הנוכחית היא גם יכולה להיתפס בטעות כמתריסה בכיוון הלא נכון. "האירופית" כאן אינה מקניטה כנגד הדיונים המייגעים והריאקציונרים על "מזרחיות" נגד "אשכנזיות" שהומים מכל עבר בשנים האחרונות, ובייחוד בספרות הישראלית בשנים האחרונות. "האירופית" כאן משמשת כהתרסה כנגד דבר מה אחר: כנגד תפיסה הסתגרותית של התרבות הישראלית בהווה, תפיסת "עם לבדד ישכון" שעושה חיל לאחרונה. וההתרסה נעשית באמצעות תזכורת ליחסים המורכבים אך האמיצים בין שורשי התרבות המודרנית שלנו והתרבות האירופאית. במחשבה שנייה, ועם התרבות האירועים האקטואלים האחרונים שמדגישים את היטמעותה של ישראל במזרח התיכון ואולי אף את צעידתה בעקבות המודל התורכי (אוכלוסייה שמרנית-מסורתית, מנהיג חזק ונצחי, כרסום ביסודות דמוקרטיים, עימות בין המסורתיים לצבא ונאמנותו למשטר החילוני וכו'), ההתרסה גם מועילה בדרבון חיזוק ההקשרים המערביים של התרבות שלנו (בלי להכחיש את הרווחים שיש בעיניי לרכיבים מזרח תיכוניים מסוימים בזהות הישראלית).

אבל הקובץ, בדיון המפורט שלו בברדיצ'בסקי ובאחיו-עמיתיו הצעירים (בראש ובראשונה ברנר, שלו הקדיש ברינקר את ספרו הקודם שעסק בספרות העברית), הוא בעל פוטנציאל גדול לעודד את רוחנו להמשיך בבנייתה של תרבות ישראלית שורשית ומקורית. דורו של ברדיצ'בסקי, מייסדי התרבות שלנו, נאבקו מאבק תרבותי כפול: נגד התרבות הדתית היהודית מחד גיסא, אך גם נגד ההתבוללות מאידך גיסא. דרך הספרות שלהם הם ביקשו ליצור יש מאין תרבות חילונית שתחליף את הזהות היהודית הדתית מחד גיסא, אבל גם תציע זהות יהודית מודרנית אך ייחודית. והם הצליחו, יש לזכור.

אך השנים האחרונות מחזירות את תוקף חשיבותה של האמביציה הזו ליצירת זהות תרבותית ישראלית ייחודית, אך כזו שאינה משועבדת לדת ולמסורת. זו חשיבות ההשראה שניתנת לנו מבין דפי הספר הזה. מה גם שישראלים בני זמננו, שחווים בחריפות יתרה את המציאות הקיומית של האבסורד (חריף יותר לחוש באבסורד בתל אביב, כאשר אתה נתבע מכל צד להיות נאמן לאידיאולוגיה כזו או אחרת, או פשוט חי במציאות שברירית, מאשר כשאתה חי לך שאנן יחסית בלונדון או בברלין או בניו יורק – וזה, לטעמי, המקור הנסתר של פריצת המונח "סחי" לתודעה בשנים האחרונות, כי "סחי" הוא מי שמסרב להכיר באבסורדיות הבסיסית של הקיום – "האבסורדיות", קרי, המקריות ובו בזמן השרירותיות של הקיום, היעדר "תוכנית גדולה" שאתה חלק ממנה, היעדר משמעות ותכלית מובנית לקיום, היעדר מארגן ולבטח היעדר מארגן-מיטיב של הקיום – וזו, אגב, הבחנה שאינה קשורה במידת המוסריות של האדם: יש אנשים רקובים שמכירים באבסורד ויש אנשים טובי לב שמכירים בו, כמו שיש טובי לב ומנוולים בקרב אלה שמתכחשים לו) – יכולים לשאוב השראה גדולה מהספרות שכתבו ברדיצ'בסקי, ברנר, גנסין, שופמן ובני דורם – שלא היה בספרות העברית (ומעטים גם המקבילים לו בספרות הכללית) דור שהיה חשוף לתודעת האבסורד כמוהם, דור שהתמודד עמה כמוהם.

הביקורת שלהלן פורסמה לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות". אחריה צירפתי ביקורת שכתבתי לפני כעשור (בעיתון "מקור ראשון", כמדומני) על ספר אחר של אליאס ח'ורי.

זהו ספרו הרביעי של הסופר הלבנוני (יליד 1948), שנחשב לאחד מבכירי הכותבים בערבית כיום, שמתורגם לעברית (ביניהם "באב אל שאמס", שעסק בסוגיה הפלסטינית). מספריו הקודמים שתורגמו לעברית זה שהותיר בי את הרושם הרב ביותר, רושם רב נקודה, היה "יאלוּ" (ראה אור במקור ב-2002 ובעברית בהוצאת "אנדלוס" ב-2005). ואילו הרומן שלפנינו, שראה אור במקור ב-1989, הוא הפחות מרשים מבין ארבעת ספריו של ח'ורי שתורגמו לשפתנו.

בדומה ל"יאלו", ואף לרומן מוצלח נוסף של ח'ורי שתורגם, "פנים לבנות", הרומן הוא מעין ניסיון נואש להרכבת ביוגרפיה (כלומר, כך בחר הסופר להציגו, כניסיון); ניסיון להצגת דמות , להחייאת דמות; לכתיבת ביוגרפיה לא כרונולוגית ו"מרוסקת" של גיבור מרכזי. הגיבור של הרומן הוא אדם בשם עבד אלכרים, המכונה "גאנדי". הרומן פורש סצנות שונות מחייו, מילדותו בכפר לבנוני קטן, בריחתו מאביו האכזרי, התפרנסותו משלל עבודות מעוטות הכנסה (עובד מאפייה, מצחצח נעליים, עובד ניקיון), נישואיו לבת דודתו ומגוריו בביירות, ידידיו שם, ידידתו אָליס הזונה, קורות בתו חולת הנפש – ועד למותו בשנות הששים לחייו מאש חיילים ישראליים עם כיבוש ביירות ב-1982. באחד מהרגעים ברומן מצוטטת הפסקה המפורסמת מ"הברית החדשה" (ח'ורי בא ממשפחה נוצרית, כמדומני): "אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמים. אשרי האבלים כי הם ינוחמו. אשרי הענוים כי המה יירשו ארץ". גאנדי החביב, התם והלא יומרני, מאותת הסופר, הוא אחד מהענווים שהרומן מבקש לגאול במעשה חסד כמו נוצרי.

שני מאפיינים סגנוניים של ח'ורי בולטים כאן (ומופיעים גם ברומנים האחרים שלו). האחד הוא החזרות המרובות על משפטים וסצנות, לעתים מזוויות שונות ובוואריאציות. כך, למשל, מתוארים ניסיונות הריפוי של הבת של גאנדי או עלילות סיפור האהבה של כומר, ידיד מידידיו של גאנדי, כמה וכמה פעמים לאורך הרומן, לעתים עם הוספת פרט זה או אחר. שווה לבדוק כאן השפעה של הסופר האוסטרי החשוב תומס ברנהרד, שהחזרות האובססיביות הן תו ההיכר של סגנונו. המאפיין השני הוא הרהוריו של המספר, המוצג כסופר עצמו, על נכונות הסיפור שהוא מספר, מה גם שחלקו מוצג כדברים ששמע מפי מספרים אחרים, בעיקר אותה אליס שהוזכרה (גם זה נמצא אצל ברנהרד). כך שהרומן משובץ במשפטים כגון אלה: "אני לא יודע אם נג'את מתה, אבל יודע בוודאות שהאופה הישיש רשיד מת. לגבי האחרים אני לא בטוח. אפילו מותו של עבד אלכרים, שפותח את הסיפור, אינו ודאי. לא ראיתי אותו מת. למעשה לא הייתי שם בשעה שמת". וכן: "אליס נעלמה, וכל האחרים החלו למות לנגד עיני. האם אני הרגתי אותם או רק מספר את סיפורם?".

נדמה שח'ורי מבקש, בין היתר, לספר את סיפורה של מלחמת האזרחים הנוראה בלבנון שהחלה ב-1975 (ומלחמת שלום הגליל, מעורבותנו, היא רק פרק אחד מפרקיה) באמצעות גיבוריו. מותו של גאנדי התם, ש"כאשר מת, איש לא הבחין בזה", הוא מוות אופייני לתקופה שבה "המוות הפך חסר ערך". באופן כללי על הרומן שורה אווירת חורבן ומוות, אווירת סיום.

אבל החוויה הכוללת אינה עולה יפה, אינה נוקבת. ראשית, מתלווה לקריאה תחושה שהסופר משוטט אנה ואנה בחיפוש אחר החומרים שימלאו את הרומן שלו, כביכול הוא אינו יודע בעצמו על מה הסיפור ומלקט מכל הבא ליד. שנית, ישנה קלישאתיות בדמות של הגיבור הראשי, אותה דמות של איש קטן שנמחץ בידי ההיסטוריה, כמו גם, כמובן, בדמותה של אליס, דמות הזונה טובת הלב. ואילו שיטת החזרות המרובות שהוזכרה נחווית כאמצעי ספרותי מעט מלאכותי ולא כזה שזורם בטבעיות, שעולה מאליו. ואי הוודאות המוצהרת באשר לאמיתות העובדות המופיעות בסיפור, שהוזכרה גם היא, היא "תחכום" ספרותי מייגע למדי. הרומן גם משובץ במשפטים הגותיים-פיוטיים שמציגים למעשה עמקות מדומה, כמו גם פיוט ריק (ולכל הפחות "עמקות" ופיוט מעורפלים או בנליים): "אני מספר על אליס משום שאני משחזר את דמותה בזכרוני. ואני מגלה שהזכרונות אינם חרפה. הזכרונות הם אוסף של אשליות שאי אפשר לשזור למחרוזת אחת. המחרוזת התפוררה והחרוזים התפזרו ושקעו במצולות הים" (מדוע הזכרונות הם "אשליות" או "חרפה"? ומדוע להזכיר את העובדה הבנלית שקשה ליצור רצף מהזיכרונות? ומדוע להוסיף את מטפורת הטביעה בים למטפורה של המחרוזת המתפוררת?). או: "המילים אינן מהימנות. אדרבה, הן לוקחות אותנו לאבדון. כאילו כל מילה ומילה שקולה לרצח" (תובנה בנלית על אי מהימנות המילים מצטרפת לפאתוס שצידוקו מפוקפק על היותן של המילים שקולות לרצח). או: "ביירות היא אי, אי רדום וסביבו מים. ומתחת לעיר שוכנות חיות ים חסרות מנוח. כל שבעים שנה החיות זזות והעיר מתהפכת" (מטפורה לא לגמרי ברורה – איפה בדיוק שוכנות החיות? מתחת לאי או מסביבו? – או מקורית).

למרות כל האמור, זה לא רומן רע. ח'ורי מעלה כאן גלריית דמויות מכובדת ומאופיינת בפירוט שמעיד גם על כושר המצאה אם לא על יכולת התבוננות. אבל הוא לא רומן טוב. וברגעים מסוימים, רגעי החמרה וטהרנות ומודעות חריפה לכמויות האדירות של הרומנים שמתפרסמים, אני חושב שכל רומן שאינו טוב במיוחד הוא למעשה רומן רע.

והנה הביקורת על "יאלו" מלפני כעשור:

כמו בחיים גם בספרות תחכום ויצריות לא תמיד מסתדרים ביניהם אבל הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי, מבכירי כותבי הערבית כיום, מצליח ב"יאלו" לשרטט ביוגרפיה של דמות יצרית מאד, כמעט פרימיטיבית ולפעמים חייתית, ולעשות זאת באופן מתוחכם להפליא אשר מובא לקורא העברי בתרגומה המשובח של מלי ברוך.

תהייה על מהותה של הביוגרפיה עומדת בשורשו של הרומן הלופת הזה אשר גיבורו, דאנִיאָל אַבְּיָד (יאלו), נולד בביירות ב – 1961 למשפחה חד הורית בת לכת המיעוט הנוצרי הסיריאני. במלחמת האזרחים בלבנון, שהתחילה ב – 1976 (ושלתוכה נכנסה ישראל ב – 1982), נטל יאלו חלק כלוחם בפלאנגות הנוצריות. ב – 1989 ניסה יאלו בלא הצלחה לחיות בפריז ומשם חזר חסר כל על מנת להיות שומר בביתו של סוחר נשק לבנוני בבָּלוּנה. בחורשה בבלונה, באתר התייחדות מינית, הסתבך יאלו במציצנות ולאחר מכן בשוד של הזוגות המבוהלים ובספק-אונס. באחת מהנשים בחורשה, שִירין, נערה קפריזית ו"מתוחכמת", שמשדרת לגביו מסרים סותרים, התאהב יאלו אנושות. בפתח הרומן, כאשר השנה היא כבר 1993, אנחנו פוגשים את יאלו במעצר כשהוא עובר מסכת עינויים מחרידה, לכאורה בעקבות האשמה באונס מצד שירין אבל, למעשה, מתוך כוונה של המשטרה לקשר את יאלו להטמנת מטענים בשליחות ישראל.

הביוגרפיה "המסודרת" והמשוחזרת שלעיל מוצגת על ידי ח'ורי בצורה מרוסקת. אין מוקדם ומאוחר בהצגת הרסיסים הביוגרפיים ועל כל הצמתים החשובים בביוגרפיה חוזר ח'ורי שוב ושוב מנקודות מבט ובהקשרים שונים. הריסוק הזה, שנעשה באופן מוצלח כך שהקורא אינו מאבד את האוריינטציה הכללית ואת התשוקה לדעת עוד על יאלו, מזכיר את האופן שבו פועל הזיכרון האנושי כך שבזמן הקריאה תהיתי האם אין נפרש בפני למעשה האופן המבולגן והאובססיבי שבו רואה יאלו את חייו למרות שרסיסי החיים מסופרים על ידי מספר חיצוני. העניינים מסתבכים יותר (מסתבכים לטובה) לקראת סוף הרומן, כאשר יאלו מתבקש על ידי החוקר לכתוב את הודאתו (את "סיפור חייו", אומר החוקר). יאלו התמים, שמבין את דרישתו של החוקר כפשוטה, כלומר שמוטל עליו לכתוב את הביוגרפיה שלו, ניצב מול "שני הקירות האלה הצרים עליו: הקיר האפור של הכלא (…) וקיר הדפים הלבנים שהונחו לפניו" (עמ' 189). בשורה של טיוטות, בעקבות חשבון נפשו בתא הצינוק כשגופו המעונה משווע להקלה, מספר יאלו על חייו באופנים שונים ומזוויות שונות ומתעכב כל פעם על מוקד אחר שהוא מוצא לחייו. "אילו היה סופר", אומר המספר בחיווי שהוא למעשה אירוניה עצמית, "היה מגולל את זיכרונותיו ברצף" (עמ' 148).

אולם בצד ההישג המבני-פסיכולוגי-פילוסופי הזה, של משחקי הפירוק וההרכבה הביוגרפיים, נמצא ההישג החשוב יותר בעיני של הרומן. ח'ורי מצליח לעורר בלבנו אמפטיה לדמות של פרחח במקרה הטוב ושל פושע במקרה הרע, שאופני חשיבתו עמומים ופרימיטיביים למדי.

יאלו מעורר את אהדתנו, קודם כל, בגין תמימותו הגובלת בטיפשות. יאלו, בכנות תמימה, מנסה להסביר לחוקר מה פירושה של אהבתו האובססיבית לשירין ("האהבה היא צלב, אדוני"). בתמימותו הוא סבור שהמשפט והעינויים קשורים למעללי המין המפוקפקים שלו ואינו קולט שענייני האונס שוליים בעיני החוקר לעומת האשמתו בהנחת המטענים. במדינה מרוסקת כמו לבנון בורות פוליטית יכולה לעלות לך בחייך, ויאלו ש"לא התמצא בנבכי הפוליטיקה הלבנונית ולא בשפת המלחמה, ותמיד הרגיש שהוא זר" (עמ' 128), אינו מבין שלא לשם חזרה בתשובה מניחים לפניו את הדפים הלבנים ו"שהשיטה הזאת לסחיטת הודאות מנאשם היא השיטה הנפוצה ביותר לטיפול באסירים פוליטיים בעולם הערבי" (עמ' 189). רק במעומעם, באחד הדימויים העזים ברומן, הוא מבין שכמו במקרה של הדיונון, ייתכן והחוקרים "יבשלו אותו בדיו שלו".

הפרימיטיביות של חשיבתו מעוררת אהדה אף היא. יאלו, למשל, הוא בעל חשיבה אנימיסטית. המלים מטילות עליו אימה כי "המילים הן עיניים" (עמ' 78). כשהחוקר מטיח לעברו שהוא "חתיכת חיה" הוא תוהה בתמימות "מניין ידע החוקר שהוא נשר?" (עמ' 94) (החיה שיאלו מדמה לעצמו שהוא כמוה). אפילו בעניין מעלליו המפוקפקים בחורשה מצליח ח'ורי לגרום לנו לא לאבד את אהדתנו ליאלו, "האדם הקטן", שנלכד בסבך של כוחות גדולים ממנו שהוא אפילו לא עומד עליהם: "נכון שאנסתי, אבל לא ידעתי שזה מה שנקרא אונס. חשבתי שככה הסקס – אתה בא אל האישה, ואין צורך בהסברים. וזאת הייתה טיפשות" (עמ' 221).

יאלו, שמתקשה בכתיבת הביוגרפיה שלו, "מעדיף שיבואו הסופרים וינברו בחייו, אם יש להם עניין לכתוב סיפור אהבה שלא דומה לאף סיפור אהבה אחר" (עמ' 214). בנעוריו, אמו "הייתה שמה לו אבן חצץ קטנה מתחת ללשון, כדי שילמד לדבר בלי לגמגם" (עמ' 20). ח'ורי, מתוך היענות לבקשתו של יאלו עצמו ובדומה לאמו, מנסה ברומן הזה לתת פתחון פה לדמות שאינה מלבבת במיוחד במבט ראשון והצלחתו לעורר אהדה ליאלו, שגודל בבית עגום ושבור, ונלכד בסבך של מלחמת אזרחים ואחריה בסבך יצריו, היא הצלחתה של הספרות לקרב אלינו רחוקים, או רחוקים-כביכול. עם זאת, הרומן מעט מתארך והתובנות שמגיע אליהן יאלו לקראת סופו חורגות מיכולותיו האינטלקטואליות כפי שנפרשו לאורך רוב חלקיו.

מפתה לקשור, לסיום, את העיסוק של ח'ורי בשחזורו של נרטיב אישי, שהוא בעל השלכות לאומיות (עיסוק שבא לידי ביטוי גם ברומן הקודם שלו שתורגם לעברית, "בב אל שאמס", שעסק בשחזור הנרטיב הפלשתיני באמצעות דמויות אינדיבידואליות) להיותו סופר שפועל במציאות פוליטית שסועה, אשר בה נלחמים ביניהם במקביל נרטיבים מתחרים "המנפצים" זה את זה ללא הרף.