נדמה לי שהסופרת, שירה כרמי, קראה בתשומת לב את אלנה פרנטה והרומן "דיאנה ודויד" הוא ניסיון לכתוב פרנטה בעברית. ניסיון מוצלח בסך הכל.
דיאנה ודויד מכותרת הרומן הם בני זוג. דיאנה בשנות הארבעים לחייה ודויד מבוגר ממנה בשתים עשרה שנה. היא מתווכת דירות והוא פסיכולוג. הם חיים חיי אמידות בוילה באפקה ויש להם בן בגיל ההתבגרות בשם אורן. הם הכירו בפסטיבל קולנוע במונפליה שבצרפת בו זכתה דיאנה הישראלית בפרס על סרט הסטודנטים שלה ודויד, היהודי-הצרפתי, התרשם מכך (או מהסרט עצמו? דיאנה אינה בטוחה). דיאנה עוד חשבה אז שתהיה בימאית קולנוע והיא חוששת שיחסיהם הארוכים, בני תשע עשרה השנה, חשפו בפני דויד את הונאתה הלא מכוונת: הפיכתה מיוצרת מבטיחה לבורגנית רגילה.
כרמי יודעת לבנות דרמה. היא משתמשת באלמנטים הבלשיים שיש לעתים בסיפורי בגידה בורגניים בתבונה רבה. "ערב אחד התחלתי לחשוד שלדויד יש מאהבת" (עמ' 9), נפתח הרומן בסערה, וכרמי מנפקת בתזמון מעולה את שלבי התקדמות ה"חקירה" והצטברות ה"ראיות": המִספּר החשוד החוזר ונשנה בטלפון של דויד; לאחר מכן: מחיקתן החשודה אף יותר של השיחות החשודות; בהמשך: תצפות על הקליניקה של דויד וגילוי בהתחלה של התנהגויות מפוקפקות ואחר כך מרשיעות לכאורה שלו וכן הלאה. בקיצור, כרמי יודעת שעל העלילה להתנועע ללא הרף כמעט ואינה חוטאת בחטא של כותבים ישראלים רבים שכמו שכחו שמתח עלילתי הוא דבר מה שאין לרומן תקומה בלעדיו ופשוט מצפים שקוראיהם יתמודדו עם היעדרו.
הפֶרָנטיוּת (על מנת למנוע אי הבנה: אין מדובר בחקיינות מגונה של פרנטה כי אם בהשפעה ברוכה וייתכן שמדובר פשוט בעולם ספרותי-רגשי-רוחני דומה) מתבטאת בכמה רבדים.
האחד הוא חיבה לדימויים מקוריים, מפתיעים, עזים ובוטים. על הסקס עם דויד, למשל: "ובכל מעשה אהבה שלנו האגן המסורבל שלי נע כמו האגן של הבולדוג שלנו, שייקספיר, ועור הבטן שלי השתרבב כמו שפתיו" (עמ' 10).
השני הוא ניסוח עז, פראי ובוטה גם כן של אמיתות יסוד קיומיות ויצריות, שלמרות בסיסיותן הן מוגשות ברעננות ובמקוריות, ובביטוי כמו-פרימיטיבי-עילג וילדי – ולפרקים קומי בכך – שרק מחדד את עזותן ואת הראייה המקורית באמצעותה הן מובעות:
"רציתי להגיד לו כמה זה מגעיל בעיני לשלוף זין על כיסא של פציינטית. ובכלל, כל העיסוק שלו במין. שאפילו פציינטים מתלוננים על זה. לזיין, לזיין, רציתי להגיד לו שאני לא סובלת את המילה לזיין, שלפעמים אפילו הוא, העדין, מדבר ככה, כאילו זיון זאת פעולה חד-כיוונית שלו, כמו לחרבן. רציתי להגיד לו שהלוואי שגם אצלי כל העניינים המיניים שלי היו תלויים לי מחוץ לגוף, כמו אצלו, במין אאוטסורסינג כזה, שמַחלקת המין שלי תשב בתוך גליל של בשר עם עצמאות משלו ולא תישאר תקועה עמוק בפנים, קרובה מדי לבטן, ללב, למחשבות. רציתי להגיד לו שמכעיס אותי הפער הזה בינינו. שגם אני הייתי רוצה לומר דברים כמו, בוא'נה, איך שאני רואה את הצוף הזה עומד לי"(עמ' 67).
והנה דוגמה נוספת:
"הטבע שלי הוא טבעם של כל בעלי היצרים הרעים, וכמותם נידונתי לבחור תמיד בין ברירות רעות. בין חיים של מוות לחיים של גיהינום. ידעתי שלא נותרה לי ברירה אלא להשלים עם החולי שלי, לאמץ את השֵד, לחיות איתו כך, כמות שהוא, משולל כל רסן, מסוכן. רציתי לתת לו שם, לשֵד, להכיל אותו כמו ילד, כאילו לאורן נולד עוד אח. כאילו דויד ואני שותפים בו. רציתי לחזור הביתה אל דויד ולשתף אותו במעשיו. לומר לו סתם כך, כבדרך אגב: שמע מה הוא עשה לי היום, השד הקטן שלנו, שלח אותי להזדיין עם סַיָף שכותב עלי רומן. בחור מתולתל עם זין ענקי. הרגשתי שאני עוברת גלגול. ומה איתךָ? השד לקח אותך לצרפתייה שלך? גמרת לה בפה? רציתי שכל האנשים בעולם יהיו שותפים בגידול השד, שכל הנשים וכל הבעלים יוכלו תמיד לספר זה לזה מה עוד הוא עשה" (עמ' 154).
וכמו שניתן ללמוד מהציטוט הארוך הראשון לעיל, המאפיין הפרנטי השלישי הוא סצנות יצריות עזות, כמו צפייתה של דיאנה בדויד בלא ידיעתו כשהוא מאונן על כיסא של פציינטית יפה רגע אחרי שיצאה מהקליניקה שלו.
הרכיב פרנטי רביעי הוא איזו מטפיזיקה פסימיסטית שגם מצדיקה בעקיפין את העולם היצרי מאד של הדמויות. בסדרת הרומנים הנפוליטניים של פרנטה קראה לכך לינה, אחת מצמד הגיבורות, "השוליים המתפוגגים", כלומר ההרגשה החריפה שמתחת לאיפוק ולסדר ולאנושיות שוכנים כאוס ויצר וחייתיות לא רציונליים וחסרי צורה וגבול שמאיימים בכל רגע להתפרץ ולמסמס את הכל לנהר לבּה של תשוקה ואלימות ואבסורד. כאן, מהרהרת באופן דומה מעט דיאנה:
"דויד, אני, קריסטין. כולנו הלוא רק ערימות תאים חסרי משמעות. מוח-תאים וזין-תאים ולב-תאים ומנגנון הדחקה תאים-תאים שכל תכליתו להשכיח מאיתנו שאנחנו מגוחכים כל כך. מתרגשים מכל דבר קטן כאילו היה המפץ הגדול. ערימת התאים שנקראת דויד חודרת לערימת התאים קריסטין – בום! מפץ גדול! […] אנחנו סתם ערימות תאים, שכחתם?" (עמ' 117-118).
הרכיב הפרנטי החמישי הוא מיניות נשית יצרית מאד. וכאן, כמדומני, הרומן של כרמי, שאינו סובל משנאת גברים, יכול להאיר אולי משהו על העולם של פרנטה, שבו לשנאת גברים יש מקום לא זניח (ואף על פי כן היא מהיוצרות הבולטות בדורנו, כן?). דיאנה מספרת לנו בהרחבה על סוד תהומי באישיותה: "את מה שאני עומדת לספר עכשיו אף אחד לא יודע עלי. אפילו לא דויד. כי בבסיס שלי, בשלד של האישיות שלי, ישנה הסתרה. כמעט רמאות" (עמ' 67) מהי ההסתרה? מאז נערותה התאמצה דיאנה "להותיר באחרים את הרושם שאין לי יצר מיני. שכל עוד אני לא מודיעה אחרת – אני בעצם נזירה. הייתי קשוחה, מייאשת. לא הגבתי לחיזורים, למבטים, לנגיעות" (עמ' 67). וכל זה בגלל חרדתה מהיצריות העזה שמפעמת בה. "היום, בדיעבד, ההיגיון שלי אומר לי שאני לא יכולה להאשים את עצמי שנולדתי עם יצר מיני כל כך חזק. וחבל שנהגתי בכזאת קיצוניות, כי שילמתי על הסירוס העצמי הזה מחיר כבד; התחפושת שלי, שהתגאיתי בה כל כך, הפכה עם השנים להיות חלק ממני. גדלתי להיות הבחורה הקשוחה שלא יודעת לפלרטט. כל פעם שהייתי מאוהבת בבחור, לא היה לו סיכוי לדעת את זה" (עמ' 70).
היצריות העזה של דיאנה מקבלת, כפי שניתן לשער, ביטוי בעלילה. היא מאפיינת גם את הגיבורות של פרנטה ולמיטב זכרוני הן אינן נותנות לעצמן דין וחשבון דומה על כך שהן בעלות "יצר מיני כל כך חזק". ולמה זה, בין היתר, חשוב? כי נדמה לי שנשים וגברים בעלי יצר מיני חזק חשים ביתר חריפות את התלות שלהם בבני המין השני והתלות הנואשת הזו מביאה אותם לעתים לכעס על בני המין השני ולפחד מפניהם, כעס ופחד שהצירוף שלהם מוליד שנאה. ומזה, כלומר משנאת-גברים, יש, כאמור, אצל פרנטה ואין, כאמור, אצל הגיבורה של כרמי (אולי בגלל המודעות העצמית הנ"ל?). ואגב, כרמי מזכירה לנו ברומן הזה גם את העובדה החשובה הזו כשלעצמה: בני האדם הם בעלי דרגות עוצמה שונות של יצרם המיני (ובעלי העוצמה המינית הממוצעת או הנמוכה צריכים לחשוב על כך לפני שהם מחילים את הסטנדרטים שלהם על כל בני האדם).
מאידך גיסא, הרומן לוקה בשתי בעיות הקשורות לריאליזם שבו ושפרנטה לא הייתה נופלת בשכמותן. בתיאורן כרוך ספוילר אז מי שבכוונתו לקרוא את הספר מוזמן לדלג על הפיסקה הזו. הבעיה הראשונה היא שימוש מופרז בצירופי מקרים שתורמים להנעת העלילה אך פוגעים באמינותה. לדיאנה מתאפשר לעקוב אחרי בעלה כי, במקרה, דירה שהיא עסוקה בניהול מכירתה משקיפה על הקליניקה של דויד. לא רק זאת: למרבה הנוחות, בדירה סמוכה לדירת התצפית תמצא דיאנה את המאהב הצעיר שלה. ולא רק זאת: חברתו היפה של המאהב הצעיר היא היא המטופלת הנאווה שדיאנה תפסה את דויד פורק על הכיסא בו ישבה זה עתה את תשוקתו. שימוש בצירופי מקרים כאלה פוגם בריאליזם של הרומן. הריאליזם הטוב מושך אותנו בדיוק משום שהוא מצליח להראות איך בחיים המתנהלים באופן רגיל – ללא סיוע של יד הסופר – יש הפתעות ודרמה ועניין. בכך הריאליזם הטוב משדל אותנו אל הקיום. ואילו היעדר מיומנות בפרישת ההתרחשויות באופן טבעי פוגם בשידול הזה. הבעיה השנייה נוגעת לסגירת הסיפור עם המאהבת של דויד. כרמי משאירה את הסיפור המותח הזה ללא פתרון וללא התרה. הקורא חש מרומה וסופר מנוסה לא היה מותיר את קוראו וחצי תאוותו בידו.
על אף זאת, כדאי לקרוא ברומן החכם, היצרי והקצבי הזה.
מבקר חופשי 