מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אנחנו חותרים בחיינו למודעות-עצמית; להבין מה אנחנו מרגישים ומדוע. ביקורת ספרות חותרת למודעות-עצמית בחיי הקריאה: להבין מה אנחנו מרגישים בזמן הקריאה ומדוע.

מה הרגשתי בזמן קריאת חמש הנובלות שפרסמה נטליה גינצבורג בין 1941 ל-1961 וכינסה מאוחר יותר תחת השם "חמישה רומנים קצרים"? קל. זו ספרות משובחת. איני חושב שסביר שיש כעת בחנויות הספרים ספר שראה אור לאחרונה והנו בעל ערך רב יותר. אבל מדוע זו פרוזה משובחת? יש לי כמה כיוונים, אבל יש עוד מה לחשוב בנידון.

חמש הנובלות, שראו אור בעבר בקבצים נפרדים ב"הספרייה החדשה" וכעת רוענן תרגומן, הן "הדרך ההולכת אל העיר" (1941), "ככה זה קרה" (1947), "ולנטינו" (1951), "מזל קשת" (1957) ו"קולות הערב" (1961). הנובלות אינן יוצרות רק סדרה מתמטית בשנות פרסומן, יש בהן מן המשותף. כולן מסופרות בגוף ראשון ובכולן הדוברת היא בחורה צעירה. בלב ארבע מהן אהבה מוחמצת ומתוארים בהן יחסים זוגיים לֵאים למפרע. בלפחות שלוש מהן האהבה מוחמצת בגלל גבר מתעתע וחמקמק. למרות שהנובלות טראגיות, יש בהן דוק של הומור, חלקו נובע מכך שמדובר בהן באנשים צעירים שלא כל כך מבינים את עצמם והעולם, דרמטיים מדי או אדישים מדי. הנה דוגמה לדוק הומור שנוצר מטיפשוֹניוּת הגיל: "ולנטינו הדאיג אותי מאוד, כי נראה לי שאינו לומד אף פעם. הוא נכנס לחדר שלו עם המיקרוסקופ ועם הספרים ועם הגולגולת, אבל לא הצליח להישאר אפילו רגע ליד השולחן, וצילצל בפעמון שיביאו לו זַבַָּיוֹנֶה, ואחר כך הדליק נר בתוך הגולגולת, וזימן את המשרתת כדי להפחיד אותה".

מדוע הנובלות גדולות? שתי תשובות חלקיות. הראשונה, מה שאני מכנה "הדחיסות האנושית" שלהן. במספר דפים מועט יחסית, מתוארות דמויות רבות על ניואנסיהן הרבים. "משקלו הסגולי" של הטקסט גבוה כך; כל יחידת-טקסט דוחסת בתוכה אנושיות צפופה. ב"קולות הערב", אחת משתי הנובלות הבולטות בקובץ, באופן לא בלתי דומה ל"זכרון דברים" של יעקב שבתאי, מתוארת שכבה אנושית שלמה, אליטה של כפר איטלקי, על ניואנסיה הרבים וכיליונה ההדרגתי. הנה משפטים "שבתאיים" מהנובלה, בעלי הומור אירוני, שחור ודק: "מאריו היה מרוצה. ובכל-זאת מת כעבור חודשים אחדים, עדיין מרוצה, ומלא אמונה ברופא, שאתו שיחק שח כל היום".

תשובה שנייה שמסבירה את גדלות הנובלות נוגעת למקום של הפרט הקונקרטי בהן. ב"מזל קשת" נעצבת המספרת על חתונתה הקרבה של חברתה. החברה מרגיעה: "וענתה לי שהיא דווקא מתכוונת לבוא לבקר אותי לעתים קרובות, ולקחת אותי לצהריים לבית שלה, שם יש לה מכשיר חשמלי להכנת רסק פירות; נאכל כל הזמן רסק מעולה של כל-מיני פירות; את המכשיר הזה נתנו לה במתנה קרובי-משפחה לכבוד החתונה, וזה מכשיר יפיפה, כמו שיש בבָּרים. וכך, סביב אותו מכשיר לערבול פירות, נקטעה מיד שיחתנו, כי החברה שלי לא אוהבת שיחות שהן קצת עצובות ונרגשות, והיא ממהרת להסיט אותן לאיזה חפץ מוצק וקונקרטי". בדומה לשימוש של החברה במיקסר, גינצבורג עצמה משתמשת בפרטים קונקרטיים, אם כי לא להסחת דעת אלא לעיגון במציאות של אותם עצב ורגש.  

לגבי הנובלה הבולטת השנייה בקובץ, "ככה זה קרה", התשובה לשאלה מדוע היא גדולה מובהקת. זוהי יצירת מופת של תיאור אמביוולנטיות רגשית. האם אני מאוהבת באלברטו? שואלת את עצמה הגיבורה-המספרת. "זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבכיתי בגלל גבר, ואז חשבתי שאני אוהבת אותו, אם אני בוכה ככה. וחשבתי שאם יבקש ממני להתחתן אתו, אומר לו כן, ותמיד נהיה יחד, ובכל שעה ובכל רגע אדע איפה הוא. אבל כשחשבתי שגם נעשה אהבה, נרתעתי, ואז אמרתי לעצמי שאולי אני לא מאוהבת, וכבר לא הבנתי כלום". אבל דאגתה העיקרית של הגיבורה היא האם אלברטו מאוהב בה. דיבוריו אומרים שלא אבל מעשיו אומרים שכן ("וכל-כך נעים לו לבלות אתי, והוא חש כלפי ידידות רבה כל-כך, אבל הוא לא אוהב אותי"). ואז שלא, ואז שכן. חודשים ניצבת בחדר עבודתו של אלברטו תיבת האבץ שלו, מלאה למחצה בספרים, כסמל קונקרטי לאי יכולתו לעזוב או להישאר. גינצבורג אינה מתבוססת בקיטש האופייני לתקופתנו המחפשת מתעללים וקורבנות. אלברטו המאמלל אומלל בעצמו. האמביוולנטיות המטריפה שלו חוצה את ישותו: "קשה לדעת באמת מה יש בתוכנו. רגע אחד אנחנו כאן ורגע שם. אף-פעם לא הבנתי את עצמי. אהבתי מאד את אמא שלי, וסבלתי מאוד כשראיתי אותה מתה. אבל בוקר אחד יצאתי מהבית והכנסתי סיגריה לפה, וברגע ששפשפתי את הגפרור בקיר והדלקתי אותו, הרגשתי פתאום אושר יוצא-מן-הכלל שהיא מתה סוף-סוף ויותר לא אצטרך לשחק איתה דמקה, ויותר לא אשמע את הקול המרוגז שלה אם אשים לה יותר מדי סוכר בקפה" (אגב, הדמקה, הסוכר, דוגמאות נוספות לקונקרטי).   

לספר מצורפים גם חמישה סיפורים קצרים. אלה בינוניים לכל היותר, ונראה לי שהם מכילים התייחסות לא מעובדת כדי צורכה לחוויות האוטוביוגרפיות הקשות של גינצבורג במלחמת העולם (כוונתי לרצח בעלה הראשון). זניח, בהתחשב במעלת הנובלות.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

דינה מרקון זיכתה אותנו בתרגומים של סיפורים קצרים ונובלות מהעידן הקלאסי של הספרות הרוסית. הסיפור הראשון בקובץ (של טורגנייב) הוא מ-1846 והאחרון (של ליאוניד אנדרייב) הוא מ-1907. חלק מהסיפורים והנובלות תורגמו בעבר לעברית (למשל, "נפש כנועה", בידי עמנואל ביחובסקי). חלקם זהו תרגומם הראשון. בולטת כאן נציגות לסופרים שבישרו את צ'כוב או שהלכו בעקבותיו: וְסֶווֹלוֹד גַרשין המבשר וגורקי, אלכסנדר קוֹפּרין וליאוניד אנדרייב הבאים אחרי.

הספר מלא וגדוש ביצירות מצוינות בצד יצירות מעניינות גם כשהן לא מוצלחות (הן מעניינות, בין היתר, בגלל מה שאני מכנה "ידע שלילי", אותו ידע שאתה רוכש כשאתה למד שמשהו שנחשב לא חשוב בעצם). ניתן לכתוב על הספר לא ביקורת אחת, כי אם חמש. אנסה להציג כמה מהרגעים שהיו משמעותיים בקריאה שלי.

בצורה הקצרה בלטו מאד שני סופרים רוסיים קלאסיים, בתחילת תור הזהב של הפרוזה הרוסית ולקראת סיומה, הלא הם גוגול וצ'כוב. גוגול נפקד מהקובץ. גוגול הוא, כמובן, כותב סיפורים קצרים גאוני והסיבה להיעדרותו (מלבד סיבות פרוזאיות יותר) היא, כנראה, מכיוון שהקובץ מבקש לאגד נציגים של "הריאליזם הרוסי", כפי שכותב בהקדמתו ולדימיר פפרני, ואילו סיפוריו הקצרים הבולטים של גוגול הם סוריאליסטיים. כפי שאראה, סיפור אחד בקובץ הוא במובהק סיפור "פוסטמודרני" פנטסטי ולא ריאליסטי, והוא גם דוגמה לסיפור לא מוצלח בעיניי אך בכל זאת רב עניין.

הקובץ נפתח בסיפור קצר בשם "יהודון" של טורגנייב. ניתן להתווכח אם הסיפור אנטישמי או לא (למרות שסיפור סולד מגיבוריו היהודים הוא מנסה להבינם ומראה גם צדדים מרשימים שלהם), אבל בעיניי הוא עדות מזעזעת לריקבון המוסרי העקרוני של הקיום היהודי בגלות, עליו הצביעה הציונות. הסיפור הזה מאפשר את אותה הקשבה נצרכת לְמה שאחרים אומרים עליך שהיא חיונית על מנת לצאת מנאיביות מוסרית, כפי שטען ברנר במסתו המפורסמת "להערכת עצמנו בשלושת הכרכים". הסיפור מתרחש ב-1813 בזמן מלחמת רוסיה בצרפת. יהודי פולני מבקש "לסדר" לקצין רוסי בחורה, שבהמשך מתגלה כבתו שלו (!). הוא גם מתגלֶה כמרגל לטובת הצרפתים. הסיפור החזק הזה מבטא היטב את שאלת הנאמנות שמופנית בעתות מלחמה כלפי מיעוט מתבדל שמתעקש לחיות את חייו המתבדלים בקרב עם אחר. העוקץ בסיפור של טורגנייב הוא שאי הנאמנות הלאומית של הגיבור מחלחלת גם לאי נאמנות פנימית למשפחתו שלו.  

וְסֶווֹלוֹד גַרשין, הסופר הטראגי ומבשרו של צ'כוב, שרק לא מכבר הקורא העברי זכה להכירו בקובץ בשם "הפרח האדום", מיוצג כאן בשני סיפורים. אחד ארכני ומעט מפוטפט, אבל השני, "פחדן", הוא סיפור חזק על פציפיזם. הרקע לסיפור הוא מלחמת רוסיה תורכיה בשנות השבעים של המאה ה-19. הגיבור תוהה מדוע אינו מתגייס: "היום אמרו לי שאני פחדן. אומנם אמרה זאת גברת אחת ריקנית מאוד, שהבעתי בנוכחותה חשש שיחיילו אותי, ואת אי-רצוני לצאת למלחמה". אך המוות, המגיע אל סביבתו דווקא בעורף, בבית, עוד לפני השוחות, מזרז אותו להתגייס.

שני סיפורים של צ'כוב כלולים גם הם כאן. גם כאן בולט אחד על פני משנהו, זהו הסיפור "מורה לספרות", על אכזבותיו של מלומד צעיר מהבטחותיהם של חיי הנישואין.

מהסופרים הפוסט-צ'כוביים התגלה אלכסנדר קופרין כסופר מהוקצע הכותב comme il faut. ועם זאת יש ביצירתו מעט מתקתקות ומוסר השכל מודגש מדי. ואילו ליאוניד אנדרייב, המיוצג כאן בשני סיפורים על אנשים לא פוטוגניים (ישנה כאן נובלה על יהודה איש קריות וסיפור על אדם שהקריאה בניטשה וההכרה שהוא לא "על-אדם" מכרסמת בנפשו עד להתאבדות) הוא סופר מעניין ועם זאת אין מספיק חן ועומק בכתיבה שיפצה על נושאיה הלא מצודדים. אנדרייב, שהוא כמעט בן דורו של ברנר, קרוב אליו מאד מבחינה תמטית, אלא שיש משהו לא מספיק חם בכתיבה של אנדרייב, לפחות כפי שהיא מיוצגת כאן, שיפצה על הכיעור והדכדוך שהוא כותב עליהם.

היצירה שהכי הרשימה אותי בקובץ היא הנובלה (בת כ-80 עמודים) "וארֶנקָה אולֵסוֹבה" של מקסים גורקי (מ-1896). זה סיפור בעל איכות ארוטית חריפה על הימשכותו של איש אקדמיה שכלתן ומצפוני אחר בעלת אחוזה פרובינציאלית צעירה, בוּרה ונעדרת השקפות פוליטיות מוסריות. הצעירה המושכת והגאוותנית מעבירה אט אט את האקדמאי על דעתו. ב"סיפור על רומן אחד", הסיפור השני של גורקי שנמצא כאן, מתאהבת הגיבורה בגיבור של רומאן שקראה, המתגלה יום אחד לעיניה המשתאות כמי שיצא מבין דפי הספר והתגלם בבשר. זהו סיפור "פוסטמודרני" מובהק לא רק משום שהוא חוצה את הגבול שבין "בדיה" ל"מציאות", אלא משום שהמספר האירוני מודע לעצמו ומשתף אותנו בלבטיו ("אגב, לידיעת המבקרים: אדמה – כוכב, שאלתי זאת מויקטור הוגו"). על אף שהסיפור אינו מוצלח בעיניי, הוא מלמד משהו על פוסט-מודרניות בספרות. פוסט-מודרניות נוצרת כשקיימת תחושה שפסגות העבר הספרותיות גבוהות כל כך שלא ניתן לחקותן. אין זה מפתיע, לפיכך, שבסיום העידן המפואר של הספרות הרוסית במאה ה-19 יופיע נציג מוקדם כל כך של הסוגה.   

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, ב"ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

גיבורת הרומן הקצר של מקיואן מ-2014, "טובת הילד", היא שופטת אנגלייה בשם פיונה מיי. בדמותה הנבונה והאמפטית יצר מקיואן מודל מעורר התפעלות לַעמדה החילונית-ליברלית-הומניסטית שהוא מזוהה עמה ומזדהה איתה. הרומן מציג את מעורבותה המיטיבה של השופטת  מיי בכמה תיקים הנוגעים לקהילות דתיות-שמרניות: יהודים חרדים, נוצרים קתולים, קהילת עדי יהווה. במקרים הללו, עמדתה ההומניסטית-ליברלית (ועמדת המשפט הבריטי), סייעה להצלתם של חברי הקהילות השמרניות מעצמם.

אך הסיבה ש"טובת הילד" הוא אחד מספריו המשמעותיים של מקיואן, נעוצה בכך שמקיואן ער גם לחולשותיה של העמדה החילונית-ליברלית-הומניסטית והוא מבטא אותם בדרך מתוחכמת למדי. הוא מציג את החולשות של העמדה הליברלית קודם כל בעזרת האירוניה שחיי המשפחה של השופטת לענייני משפחה קורסים (בן זוגה מבקש להיפרד ממנה בפתח הרומן). הוא גם יצר את דמותה של השופטת לענייני משפחה כמי שאין לה ילדים משל עצמה. זו אכן נקודת תורפה של הליברליזם האינדיווידואליסטי; אם חיי הפרט הם העיקר, נחלשת המוטיבציה לגידול ילדים (גם בלי משבר האקלים, כן? הוא תירוץ מצוין, אין מה לומר, אבל לעיתים הוא רק תירוץ). אבל לשיא המורכבות מגיע מקיואן בתיאור יחסי השופטת פיונה ונער קטין מעדי יהווה שהצילה את חייו בכך שהכריחה אותו לקבל עירוי דם מציל חיים שהוריו סירבו לאפשר לתת לו, כי הוא אסור על פי אמונתם. אחרי הכרעתה בעד קבלת העירוי, הנער התערער באמונתו כשהוא ראה שהוריו שמחים בעצם על פסק הדין שכפה עליהם לנהוג שלא כפי אמונתם. הוא רודף אחרי פיונה ומבקש ליצור איתה קשר. הנער, שאיבד את קהילתו הדתית, חושב שהוא יוכל להצטרף ל"קהילה" של השופטת. אבל השופטת אינה יכולה, כמובן, להציע לו קהילה תומכת חליפית. ונקודה זו מבטאת באופן עמוק – כשם שהוא אלגנטי – את החולשה הגדולה של הליברליזם: הוא אינו מציע מסגרת קהילתית תומכת.

אני מזכיר באריכות-מה את "טובת הילד" כי הוא מסביר מדוע "הג'וק", הסאטירה של מקיואן מ-2019 נגד הברקזיט, היא סאטירה חלושה וזניחה. היא כזו כי בניגוד ל"טובת הילד" היא אטומה לרחשי הלב שהביאו חלק כה גדול מהבריטים לתמוך בברקזיט. הסאטירה הרהוטה והמשעשעת, אך הלא עמוקה הזו, כתובה מעמדה חד צדדית של הנאורים בעיני עצמם, מתנגדי הברקזיט. היא לא מבינה, או מתעלמת בגסות, מהרגש הקהילתי החזק שהביא חלק מהאוכלוסייה הבריטית לתמיכה בו: הלא הוא הלאומיות.

מה מכילה היצירה? ברמיזה מעט מיותרת – אולי למעט היותה בעלת ערך-בידול סנוביסטי שמסמן את מי שמכיר את הרפרנס כנעלה – פותח הרומן בהיפוך של סיפור "הגלגול" של קפקא: הפיכתו של ג'וק לאדם. ולא לסתם אדם, כי אם לראש ממשלת בריטניה, ג'ים סאמְס (אצל קפקא זה היה גרגור סאמסא). הרמיזה לקפקא נזנחת חיש קל, כי הוא אכן לא קשור לנושא. עד מהרה מתברר שכל חברי הקבינט הבריטי, למעט אחד, עברו גלגול דומה לזה של ראש הממשלה. מטרת הגלגול של כולם היא להעביר בצוותא את המהפכה ה"היפוכיסטית". ה"היפוכיזם" הוא תיאוריה ופרקטיקה כלכליות מופרכות שמצדדות בהפיכת כיוון הכסף בעולם. אם אתה עובד – עליך לשלם על הזכות לעבוד. אם אתה קונה – אתה מקבל כסף על היותך צרכן. והנה, התפיסה המופרכת הזו קנתה לה אוהדים בממלכה המאוחדת, המונים שונאי אליטות ושכל בריא כאחד. הם הצביעו בעד ה"היפוכיזם" במשאל עם וכעת מוטל על הממשלה לבצע את המעשה בפועל, למורת רוחו של האיחוד האירופאי. לצורך המשימה הזו, הנוגדת את התבונה האנושית, היה צורך בגלגולם של חברי הממשלה בג'וקים, תיקנים פיקחים שמניעים הלאה את המעשה. ובדרכים מלוכלכות, כיאה לשוכני ביוב. למשל, בניצול מהפכת "מיטו" על מנת להפיל בעלילת שקר את שר החוץ, המתנגד היחיד למהלך, היחיד שאינו תיקן.

במה מתבטאת החד צדדיות של מקיואן? ראשית, כמובן, בכך שתומכי המהלך ההיפוכיסטי (שבנמשל הוא כמובן ה"ברקזיט") הם, חד וחלק, ג'וקים. מקיואן, בהיותו מיומן ואנין מכדי ליפול לתהום שגרתית של טעם רע סאטירי, יודע שהוא יכול לטעון להגנתו שדווקא בתיאור המטמורפוזה, שבאמצעותה מוחלפים לתקופה קצרה חברי הממשלה בג'וקים מוסווים, הוא מציג מעין תיאוריה מסנגרת שפוטרת מאחריות את תומכי הברקזיט בטענת חוסר שפיות זמנית. ועדיין, נותרה עוּבדת חרקיותם של התומכים בסאטירה של מקיואן על כנה ועל בוטוּתה.

החד צדדיות של מקיואן מתבטאת גם, כמובן, בתיאוריה ה"היפוכיסטית" עצמה. זו תיאוריה מופרכת כל כך שאכן לא ברור איך מישהו יכול לתמוך בה מלבד מישהו שמוּנע בתאוות הרס ונקמה לא רציונליים, מלבד מישהו רשע או טיפש או שניהם. והחד צדדיות מתחדדת, כשמקיואן משדך לתומכי ההיפוכיזם, וג'ים סאמס בראשם, לאומנות לוחמנית קיצונית ומופרכת. הצרפתים הטביעו בטעות ספינת דיג בריטית וסאמס מעוניין לעוות את התקרית על מנת לשלהב את ההמון לפטריוטיזם קוצף ולהגיע לסף מלחמה מול צרפת.

בקיצור, הספר הזה אינו סאטירה מתוחכמת כי אם שחרור קיטור של מתנגד ברקזיט המוצע למתנגדי ברקזיט. יש הבדל.