מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אלישע, הגיבור של "כסף", הוא אסטרופיזיקאי ישראלי שגר בסיאטל ומחליט, ללא חדווה, לעבור למגזר הפינטק (שילוב של פיננסים וטכנולוגיה מתקדמת). אחרי ראיון עבודה מוצלח בניו ג'רזי עם בעלים של חברת השקעות אגדית, אלישע מחליט, להפתעת מארחו, לצעוד ברגל לתחנת הרכבת הלא קרובה. אך האם הוא בכיוון הנכון? "לחטט בטלפון כדי לברר היה דבר שגאוותו סלדה ממנו", מעיר המספר. כך, באבחת פרט קטן, מוארת דמות. בהמשך, אלישע, אשתו האמריקאית, אמילי, ובתו המתבגרת, עלמה, יושבים במרפסתם בסיאטל טרום המעבר למנהטן (אלישע אכן התקבל לעבודה היוקרתית). ערב של סוף קיץ מרהיב ואיש איש מול מסכו. "אך מכיוון שהיו מי שהיו, עמעמו את בהירותם של המסכים ככל שניתן על מנת לא לחבל באפשרות למוש את החושך המכסה והולך". עוד אפיון דק. הפרטים הקטנים האלה הם מקור עונג גדול בקריאת פרוזה. ובייחוד כשהם נוגעים לאפיונים דקים של דמויות. אמרת חז"ל העמוקה על בני האדם ש"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" מזכירה לנו את העובדה המהממת בדבר הגיוון האנושי. חלק מתפקידיה של הסיפורת הנו בדיוק המחשת הגיוון האנושי, הדק לעיתים, הזה.

אך לא רק הדמויות מאופיינות בדקות. גם המספר – ו"המחבר המובלע" שעומד מאחוריו – מקבל צביון ברור כאשר בנסיעה חוצת אמריקה, בדרכם למנהטן, נקלעים אלישע, אמילי ועלמה לחנות כל אמריקאית. על פני עמוד וחצי מונה המספר את השפע של מוצרי החנות, השפע המופלא, הגרוטסקי: "המדף הראשון יוחד לבירה. היו שם בדוייזר, באד לייט, היינקן, היינקן לייט, בוש, קורס, קורס לייט, מילר, מילר לייט, קורונה, בק'ס, פבסט, סם אדמס, רד רוק, ארצ'יס, ברנק, שקומה, טירי סטון, זולפט ברסט, מידל ג'יאנט, קואקי'ס" – ועוד לא סיימנו עם הבירות! המחבר המובלע יכול היה הרי להסתפק באמירה קצרה כגון: "היה שם שפע בלתי נתפס של בירות". בכך שבחר לפרט כמו יצא מהצללים והעניק תו אופי לדמותו-שלו: אני רוצה לספר סיפור על אמריקה, על שפעתה ומוזרותה!

ואכן, "כסף" הוא רומן בסגנון דון דלילו על אמריקה. רומן קצבי, אמין, עדכני ומוצלח למדי על אדם שתאוותו העמוקה היא סקרנות מדעית אבל החיים – הוא לא מקבל קביעות באקדמיה וגם אשתו תומכת בשינוי – גורפים אותו לעבוד בעבודה ספקולטיבית שמקבלים בה סכומי עתק, סכומים מטורפים. יושבים אלישע ועמיתיו במשרדי החברה במנהטן ועורכים ספקולציות ממוחשבות במניות וניירות ערך שונים ומרוויחים סכומים לא נתפסים, מגונים. ואלישע חש שהם מגונים. והוא חש גם באלימות החרישית שיש מאחורי כל זה. ובסכיזואידיות. בקטע רומן מעניין במיוחד – שלי הזכיר את הטענה הגאונית שקיימת לטעמי בסיפור הקצר המפורסם של פיצג'רלד, "יהלום גדול כמו מלון הריץ", טענה בדבר הקשר בין תאוות בצע לרצון להתרחק ככל שניתן מהחברה, בדבר הקשר בין חמדנות לסכיזואידיות – פוגש אלישע את כותב הקוד המקורי שאיפשר לחברה לגרוף הון עתק ממסחר באגרות חוב. רוברטסון, זה שמו, פרש מעבודה וחי בבדידות סגפנית במתחם רחב בחוף המערבי, הרחק מאדם ועיר. הדון דלילו-איות קשורה גם לרקע האפוקליפטי של הרומן. בעוד החברה הפיננסית גורפת את הונה, אמריקה שמסביבה מחשבת להתפרק. מתחים אלימים פורצים בין מושלים רפובליקנים קיצוניים (אחד מבעלי החברה של אלישע תומך באחד מהם) לתושבים זועמים, על רקע של קריסות כלכליות ואסונות טבע. כך מסב "כסף" את תשומת הלב לרגע מעניין שאנו מצויים בו ביחסי ישראל ארה"ב. זה כבר לא בדיוק ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות מול ארץ המגבלות הבלתי אפשריות. המציאות בארץ אמנם לא פשוטה ושברירית. אבל המציאות בארה"ב נראית, לעיתים, מסובכת אף יותר (הקיטוב, טראמפ, ההתנפלות על גבעת הקפיטול). איך אמרה לי פעם סטודנטית יהודייה אמריקאית שחפרו פניה מבושה על ההבדל העצום, לדבריה, בין נתניהו לטראמפ: "At least he – Netanyahu – is professional!".  

וכאן אנו מגיעים לנקודה הישראלית. לא נמסר לנו הרבה על הסיבות שהביאו את אלישע להגר לארה"ב. ואולי הן מובנות מאליהן (גם אם לא חביבות עלי). הרומן קרוב כאן לכמה וכמה יצירות ישראליות מהעשורים האחרונים שעוסקים בישראלים שהיגרו לארה"ב (החטיבה בולטת בהן שייכת למאיה ערד). אבל הרומן גם מספר בתמציתיות שהמצב בארץ לא טוב וישראל היא מדינת משטרה שאנשים נעצרים בה בקלות. בהקשר זה יש לציין שהרומן כתוב בעברית נפלאה, שמזכירה מרחוק את העברית החושנית של אביו של הכותב, ס. יזהר (ושעל רקעה בוהקות כמה שגיאות עברית, מעטות אך משונות: "צומת" בלשון נקבה והיעדר אל"ף, פעם אחת לפחות, בגוף ראשון עתיד). אבל החולשה של הרומן מצויה בחלקו הישראלי, חלקו האחרון. אלישע, במהלך עלילתי מעניין בתחילתו, מגיע עם משפחתו לבקר את אימו הזקנה בפתח תקווה. אבל אז חלה תפנית דרמטית ולא אמינה במיוחד בעלילה. והעיקר: הסופר, והמחבר המובלע, רומז בדרכים שונות, שהוא רוצה גם לדבר על ישראל, לומר עליה משהו. אבל האמירה לא ברורה ולא חדה, בהשוואה לחלקו האמריקאי של הספר המעניין בכללותו הזה.    

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

שיעורי הילודה הגבוהים בחברה הדתית בישראל ואלה הנמוכים בחברה החילונית (נמוכים יחסית לדתיים, לא ביחס לעולם המפותח, שביחס אליו הם גבוהים) קיבלו תשומת לב נוספת בעקבות הבחירות האחרונות. והאמת היא שנושא הילודה בעולם בכלל ובחברה הישראלית בפרט הוא – בפרפרזה על אמירה של קארל מארקס ביחס לַסחורה – "רווי דקויות מטפיזיות". מיעוט ילודה יכול להעיד בעקיפין על אי אהבת הקיום ועל דקדנס, או על אנוכיות (כפי שטוען וולבק), או, להיפך, על מחשבה הומניסטית על טובת הילדים ורצון להעניק להם משאבים רגשיים וחומריים מספקים, או הוא יכול להעיד על דאגה לשלום כדור הארץ המצטופף והולך, מזדהם והולך. ואילו ספציפית בישראל, ילודה כרוכה הן במאבק הדמוגרפי בין הפלסטינים והיהודים, הן, כאמור, במאבק הפנים יהודי על אופייה של המדינה והן – ואת זה שוכחים נלהבי הילודה – בהיותה של ישראל אחת המדינות הצפופות במערב, ובעתיד הלא רחוק: מהצפופות בעולם. עוד מעט לאוהבי הארץ לא תיוותר ארץ לאהוב.

בסיפורת הישראלית של העשור האחרון עסקו כמה רומנים בנושא מיעוט הילודה בחברה החילונית. הבולטים מאלה המוכרים לי הם "ניצבת" של א.ב. יהושע ו"העלמה מקזאן" של מאיה ערד. "צרוב בגוף", של הסופר וחוקר התיאטרון הוותיק, ישראל המאירי, מצטרף במובן מסוים אליהם. נטע, אישה בת שלושים ושבע, חזרה מניו יורק כשהיא בהיריון מאב לא ידוע. בפתח הרומן אנחנו פוגשים אותה בכורעה ללדת. נטע דגן גדלה בקיבוץ באזור עמק חפר. אמה, יונה, חיה בקיבוץ המופרט בצמצום רב, ואילו אביה, גדעון דגן, שהתגרש מאמה, הוא אמן ומרצה לאמנות שלו סטודיו באותו קיבוץ. בפרקים קצרים מתמקד הרומן כל פעם בדמות אחרת מבני המשפחה וסובביה. ובמובן מסוים זהו אכן רומן על "אליטה ישנה", שכמו פעמים רבות במציאות היא, "האליטה", למרבה האירוניה ובניגוד לסטריאוטיפ, דלת אמצעים (עובדה שחשוב לזכור אותה). בהיותו רומן על נושא זה, ממש בעמוד הראשון המאירי מתאר במכוון את נטע, המתייסרת בחבלי לידה, כשהיא אינה מושלת במחשבותיה מהרהרת על עמיתתה כך: "האישה מעבר למחיצה (מה מחיצה, חתיכת ניילון דפוקה) לא הפסיקה לטרטר, לייבב, לקרוא לעזרה, לאימא, לסבתא, לאיזו דודה עתיקה. בעצמה כבר בטח אימא ודודה, ניחשה נטע. עשרה אחים בטח יש לה ושלושים אחיינים, וגיסות ודודות וסבתות שהשריצו כל שנתיים בלי ניד עפעף […] ונטע, גוף חסום, מעוקל, והעיניים נעצמות כשנתחבות לתוכה שוב האצבעות הרכות של הרופאה, מתחננת שמישהו ישקיט כבר את המרוקאית הזאת".

את המתח הדרמטי הבסיסי מעניקה לרומן הציפייה ללידה, שמעט מסתבכת. אבל את המתח המלודרמטי לרומן מעניק סיפורו של ספואן, סטודנט דרוזי של גדעון, שנמלט מהמשטרה והשב"כ בגלל שתערוכה באום אל פאחם בהשתתפותו התמזגה בהפרת סדר לאוּמנית. ספואן מתגלגל לאיכילוב, בו מאושפזת נטע, ומתחזה שם לסניטר. בהמשך הרומן, ביחס לספואן, מועלית אפשרות של מיזוג מיני נושא פרי בטן בין ערבים ליהודים. פעם אמר לי א.ב. יהושע, בעקבות "גדר חיה" של דורית רביניאן (וכמובן, בלי שאמר זאת במפורש, בעקבות ספרו שלו, "המאהב"), שהנושא הזה מאד חשוב לעתידנו בארץ הזו. אני חולק בכך על הסופר הגדול. הנושא מעסיק, אם בכלל, פלח צר מאד בישראליות. אבל הנושא הוא בהחלט חומר ספרותי ראוי.  

המאירי הוא סופר מיומן. ואני ממליץ מאד לקרוא את הרומן החזק שלו "סימביוזה" ("עם עובד", 2000). גם כאן, הכתיבה, ברמת המשפט, בְּשֵלָה, מנוּסה. המשפטים יודעים לבוא כמו מהצד, מיומנים בלדלג על מידע שהקורא יסיק ללא עזרה עודפת. וגם התכנים, הדמויות, מחוספסים, לא מגולחים, "מערבוניים".

ובכל זאת משהו לא עבד לי. הרומן לא היה מספיק סוחף. אבל מדוע? זו האֵימה הכי גדולה שלנו, המבקרים: ספרים שאינם רעים אבל איכשהו אינם ממריאים וקשה לנו להסביר, לנמק, מדוע. אנסה ככל יכולתי. נדמה לי שהדמויות כאן לא מספיק ברורות, לא מספיק מגוּלפות-תווים. מה שמניע אותן לא לגמרי ברור לקוראים ולכן הם פחות נקשרים אליהן. את ספואן, למשל, סיבך המאירי בשתי פרשיות שונות: האחת נוגעת, כאמור, לפעילות לאומנית בקרב ערביי ישראל ואילו האחרת נוגעת לתאונת שריפה שגבתה חיי אדם בקיבוץ של גדעון ויונה. מלבד זאת שהערִימָה של ההסתבכויות מסגירה מצוקת-דרמה של הכותב, שמבקש להזין את אש העלילה בכל מחיר, הרי שהיא מטשטשת את דמותו של ספואן (מה מניע אותו? עוינות לאומנית? נקמה אישית?). גם הרומן עצמו מעט מטושטש דמות: הוא קצת רומן בלשי, קצת רומן פוליטי (בשני מובנים שונים), קצת רומן פסיכולוגי. קשורה לתופעות הללו התחושה שהרומן לא נכתב בדחיפות, לא היה משהו שבער לסופר לומר. מכיוון נוסף, הטקסט חסר את מה שכמדומני עמיתינו בהיפ הופ מכנים פלואו (=שטף). הוא מעט מכחכח, נתקע. וחלק מהסיבה לכך נעוצה בהיעדר הבחנה מספק בין זמני האירועים השונים שמתוארים בפרקונים הקצרים. פרקון קצר יכול להכיל, למשל, שתי נסיעות שונות, אחת לתל אביב מהצפון ואחת לצפון הארץ, אך הכתיבה לא מבחינה בחדות בסדר האירועים והקורא מתבלבל.  

ושוב אדגיש, בפירוש אין זה ספר רע. אבל אמתין לרומן טוב יותר של המאירי.