ראיתי בפוסט של אחד מחברי הפייסבוק שלי שלשלום חנוך היה יום הולדת אתמול, ב-1 בספטמבר.
כיוון ששלום חנוך (ביחד עם עוד כתשעה סופרים ומשוררים עבריים וזמר אחד נוסף) הוא אחד מיסודות הזהות התרבותית היהודית-ישראלית שלי (ברומן הראשון שפרסמתי, ב"כתר" ב-2004, "ובזמן הזה" שמו, בחרתי לצטט בפתח הרומן, כאפיגרף, ציטוט משיר שלו: "לו חיינו שנית את הזמן שחיינו האם אז היינו פטורים מכל מה שמכאיב"), צירפתי כמה שירים גדולים ולא מספיק מוכרים שלו.
מזל טוב!
שיר חצוף וארוך באופן מענג מ-1977. היום, אולי, לא היו מתירים לשדר שיר כזה, אבל לטעמי הוא נועז לא רק בגלל הסקס אלא בעיקר בגין האוטוביוגרפיות החשופה שלו, המעמידה את "האני" הרוקרי במרכז, בגלל ההתייחסות העצמית לפרסום של הזמר, שמעידה על יושר רב דווקא ולא על גאוותנות ושחץ, ובגלל תחושת הזמניות הקיומית המטאפיסית (שהגיעה לשיא בשיר המטאפיסי ביותר בזמר העברי, ככל הנראה, "על פני האדמה").
1. היינו בחופשה באתונה. מעניין לראות את מדריכי המוזיאונים השונים עפים על התרבות שלהם בלי בושה ("אנחנו המצאנו את הדמוקרטיה", למשל). הם ממש אידאולוגים בוטים של התרבות היוונית הקדומה. במוזיאון לטכנולוגיה יוונית קדומה, למשל, מדריך צעיר, לבבי ונבון, בשם דימיטרי, מסביר על העקרונות היווניים שמהם, לדבריו, ניזונה תרבות המערב ועל ההבדלים בינם לבין המזרח (ו"המזרח" זה לא רק תורקיה, כן? "המזרח" כולל, למשל, את תרבות הזן, כך אמר לאורח יפני שהזדהה כבודהיסט). בלי בושה, כאילו הוא הגליאני באיחור אלגנטי של מאתיים שנה, הוא דיבר בשרטוטים גדולים על "המזרח" מול "המערב". וללא שוביניזם מופגן: "לדעתי, האמת היא באמצע", אמר לאורח היפני.
אין זו בושה, אם כך, להתגאות במורשתך הלאומית, ולפחות איננו יחידים בעולם בהתגאות כזו, אין זו פרובינציאליות מזעזעת שאיש לא שמע על שכמותה. והרי יש לנו, כמו שבהחלט יש ליוונים, במה להתגאות: במוסר הגלום במסורת היהודית, במופשטות של המונותיאיזם, בהשתחררות מעריצות הסגידה לטבע המצויה בתפיסה התיאולוגית היהודית, בהומניזם שמקופל במושג "בצלם אלוהים", בתרבות הוויכוח עם בעלי הסמכות שמתחילה מאברהם המתווכח עם אלוהים על סדום ועוד. וכמובן, הגאווה הזו מגובה בהשפעה מוכחת על מיליארדי בני אדם בעולם (דרך הנצרות והאיסלם).
2. בשנים האחרונות אני קורא באדיקות כל סופ"ש חלקים נרחבים בשני עיתונים: "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". המוסף הפוליטי לשבת של "ידיעות אחרונות" הוא קריאת חובה, בעיניי (לא אתייחס למדור לספרות המצוין שעורך אלעד זרט ובו אני כותב כי אני נוגע בדבר) וכך גם כמה עיתונאים ב"הארץ". לפני כ-15 שנה כתבתי פוסט שאני מתחרט עליו בגנות האקטואליה. כיום אני מתקן את דרכיי: צריך להבין באקטואליה וזה אף מהנה בדרכו (אם כי, להערכתי, אדם שרוצה להבין מה קורה פה זקוק להשקיע כשעה ביום).
וכפי שאני שיניתי את טעמי ביחס לפרוזה העיתונאית החשובה שנכתבת בארץ, כך, יש לקוות, ישתנה טעמו של מחנה המרכז-שמאל ביחס למעורבות בפוליטיקה, מעורבות חובה. הוואקום שהותיר המחנה הזו בפוליטיקה בגלל יחסו אליה הביא אותנו למצב שבו אנחנו חיים.
בעיתונות, גיליתי שאני אוהב לקרוא את מדורי הדעות מגובי הנתונים יותר מאשר את המדורים האישיים מחד גיסא ואת הכתבות העובדתיות גרידא מאידך גיסא. חשוב לי שיהיה בפרוזה העיתונאית קשר אמיץ למציאות ועם זאת קול אישי מובחן. ועניין אחרון זה הוא אולי הסיבה שאני גם מעדיף רומנים ואפוסים על פני קריאת מחזות. חשוב לי שיהיה קול מספר מובחן בפרוזה שאני קורא, תודעה מלכדת.
אני קורא בפעם הרביעית, אני חושב, את ה"איליאדה" ומתפעל יותר מבכל הפעמים הקודמות. ובעיקר מסצנות קטנות. למשל: בנו הקטן של הקטור מפחד מכובע המלחמה המשוריין שלראשו והקטור מסיר אותו על מנת לשכך את אימת בנו האהוב. הספרות היא תחום ידע חריג מפני שחלק ניכר מהפסגות בו (כולל התנ"ך, כמובן) התרוממו עם ייסודו ולא בהמשכה של הדרך, כנהוג בתחומי ידע מתפתחים.
את הניגוד בין האיליאדה לאודיסיאה ניתן להציג על ידי הצבת דברי סרפדון הלוחם הטרויאני בראשונה מול דבריו המפורסמים של רוח אכילס המת לאודיסאוס בשנייה.
בהינתן שהאדם הוא בן תמותה, אומר סרפדון, עדיף מוות מהולל במלחמה על פני מוות "שליו" רגיל. אילו הובטחו לנו חיי נצח הרי ברור שהמלחמה היא איוולת. ואילו אכילס זועם על אודיסאוס שמנסה לפייס אותו עם מותו וטוען שהיה מעדיף להיות עבד של עבד, שכיר של אדם חסר רכוש, וחי, על פני מוות מהולל כשלו.
מגמת האודיסיאה, כפי שטענתי במאמר פעם (כונס בספרי "מבקר חופשי"), לשכנע את אודיסאוס שכדאי לו לחזור הביתה (כי אודיסאוס, לפרשנותי, לא רוצה…), לחיי המשפחה השלווים. בהקשר זה דבריו של אכילס (כמו כל מעשה הירידה לארץ המתים) משתבצים היטב במהלך השכנוע הזה: חיי הרפתקאות מרובי תהילות הם קצרים ואין מה לייחל למוות מוקדם.
עמדת האיליאדה, כאמור, ביחס לחיים ההרואיים שונה.
(נ.ב. אני שומר אמונים לתרגום טשרניחובסקי. תרגום שבתאי נגיש יותר.)
*
יצא כך שבחודשים האחרונים קראתי שלוש מפסגות ז'אנר הרומן שראו אור במרוצת כעשור אחד: "דוריט הקטנה" של צ'רלס דיקנס (1857), "החטא ועונשו" של פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי (1866) ו"החינוך הסנטימנטלי" של גוסטב פלובר (1869).
כל אחד מהרומנים הוא יצירת מופת בדרכו.
אבל ברי – ברי לי, לפחות, והקריאה הזו ממש איששה את זה בחוש – שדוסטוייבסקי עולה על שני מתחריו.
מדוע? בקצרה סיבה אחת: לפלובר חסר מימד שיש לדוסטוייבסקי, נקרא לו המימד הדתי (אם כי הביטוי לא לגמרי מדויק). לדיקנס, שיש אצלו בהחלט את המימד הדתי-נוצרי, חסר, עם זאת, מימד אחר, הקיומי-קודר-אפל-ניהיליסטי-מיואש, אותו יש לדוסטוייבסקי (כפי שהוא דומיננטי אצל פלובר).
פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
הן ב"אודיסיאה" והן ב"איליאדה" מופיע הרעיון המפתיע שתפקידם של המאורעות הגדולים והטראגיים של החיים הוא להפוך ליצירת ספרות. כך אומר אלקינואוס לאודיסיאוס ב"אודיסיאה": "אותה גזרו האלים והמה חרצו על אדם/ אבדן למען יוסיף ויחיה בשירה לדור יבוא" (תרגום: ש. טשרניחובסקי). באופן דומה גם מתבטאת הלנה ב"איליאדה".
רעיון קרוב מרכזי להבנת רוברטו בולניו. סיפוריו הקצרים, שכונסו בקובץ הזה, כמו הרומנים שלו, במיטבם, כלומר הם הופכים לתופעה רוחנית משמעותית, כאשר הם מציגים, בישירות ובעקיפין, אמונה קנאית בבכירותה של הספרות על פני החיים. חומרי הגלם המשמשים אותו; המציאות אליה הוא מתייחס בסיפוריו; קרי, ה"רפרנטים" בלשון הבלשנות הסטרוקטורליסטית – משמשים רק הצדקה ואליבי לעצם מעשה הסיפור. זו תפיסה מודרניסטית בעיקרה, כלומר היא שייכת לאותה מגמה בתרבות המודרנית שהייתה מרכזית מאמצע המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20, ושצידדה באוטונומיה של האמנות (בולניו מקדיש כאן טקסט מסאי-סיפורי לגדולי המודרניזם הצרפתי בשירה, שלטעמו הינם בודלר, רמבו, לוטראמון ומלרמה). אך זו גם תפיסה ששייכת לפוסטמודרניות, לאותו אגף, צרפתי אף הוא, שהדגיש את ההשתחררות של השפה מהעולם ואת בכירותה של השפה (אגף אחר בפוסטמודרניות, אמריקאי ולא צרפתי, מצדד דווקא בבכירותו של העולם ובשקיעת השפה כסממן מרכזי של הפוסטמודרניות). לא במקרה מכיל הקובץ סיפור חביב בשם "מבוך" על עורכי המגזין הצרפתי "טֵל קֵל", ספינת הדגל של הפוסט-סטרוקטורליזם הצרפתי. הסיפור מתבונן בתמונה של עורכי המגזין והופך אותה לטקסט (!) המשער השערות על חייהם ויחסיהם. בולניו, למרבה המזל, לא מבטא התפתחויות רדיקליות יותר ביחס לשפה שרווחו באגף הזה, הפוסט-סטרוקטורליסטי; הוא תמיד חם ומלא תשוקה, לא מאבד קשר עם החוויה האנושית וכמעט תמיד בהיר.
אך התפיסה הזו, של קדימות "הספרות" ל"עולם", קשורה גם הדוקות למסורת הספרות בלשון הספרדית. לא רק שכל המנוע של הכרך הראשון של דון קיחוטה (1605) ניזון מקריאת הספרים המופרזת של הדוֹן (שטועה לחשוב, כזכור, שהוא אביר מהספרים), הרי בכרך השני (1615) מתעמת כבר דון קיחוטה עם דמותו כפי שהוצגה בכרך הראשון! המצאה חסרת תקדים בספרות העולם: גיבור הופך להיות מודע לכך שהוא "דמות" בספר קיים. הקו הזה דומיננטי בספרות בלשון הספרדית גם במבט ממעוף הציפור. הוא נוכח, למשל, אצל אונמונו, בורחס וקורטסאר. בולניו הוא נציג גדול נוסף במסורת הזו.
כדי להמחיש לקוראי הביקורת את המאפיין המרכזי הזה של בולניו אביא כמה דוגמאות. הסיפור הפותח את הקובץ הוא סיפור על גולה דרום אמריקאי בספרד שמוצא חלק מפרנסתו בהשתתפות בתחרויות של סיפורים קצרים הנערכות בעיקר בערי שדה נידחות. הוא מתכתב ומתיידד עם סופר ארגנטינאי גולה ובכיר ממנו, שמשתתף אף הוא בתחרות. חלק ניכר מהיופי בסיפור הזה היא שכל הדרמה האנושית שבו קשורה בעולם הספרות. ולקינוח מעין "דון קיחוטי" הוסיפו העורכים הערה שסיפור זה עצמו שאנו קוראים זכה בתחרות ספרות פרובינציאלית (!). ואילו הסיפור השני בקובץ, מבקש לתאר את אירוע המציאות הכביר, מלחמת העולם השנייה, דרך האספקלריה של סופר צרפתי כושל (סופרים כושלים הם סמלים ספרותיים גדולים בעיני בולניו; דבקותם בספרות טהורה ומרשימה יותר, כי הרי אין להם את הצדקת ההצלחה). אנרי סימון לֵפּרֵנס הוא כאמור סופר כושל אך הוא מתגלה כגיבור מתנגד לנאצים בזמן המלחמה (לבולניו, וגם זה חלק מסוד קסמו, אין סבלנות לאגף הניהיליסטי של האוונגרד הספרותי).
בכירותה של הספרות על העולם ניכרת לא רק בתכני הסיפורים אלא במקטעים חוזרים בתוכם שבהם בולניו אומר דבר והיפוכו, כביכול על מנת לדייק את התיאור, אבל בעצם אלה משפטים המאיינים זה את זה, אך יוצרים דבר מה חיובי בבירור: הם מאפשרים את התמשכות הטקסט! הנה דוגמה אחת מרבות (וכאן האיון כפול): "לכל זה אין משמעות, חשבתי, אבל בתוך תוכי ידעתי שיש לזה משמעות, ושהמשמעות הזאת היא מה שקורע אותי מבפנים, אם לנקוט ביטוי קצת מוגזם, שעל אף הכל לא היה מוגזם בעיניי".
סיפור מפתח בקובץ, וכמו רבים מהסיפורים הוא בעל רקע אוטוביוגרפי, הוא הסיפור "שקיעות אחרונות על פני האדמה". אביו של ב' (הרמז הוא לבולניו, כמובן) וב' יוצאים יחדיו לחופשה באקפולקו שבמקסיקו (בולניו היגר מצ'ילה למקסיקו ואז לספרד). ב' מבקש להיות משורר ואילו אביו הוא אדם חם אך מחוספס ובור. האב מנסה לשכנע את בנו "לבקר במקום שיש בו אקשן". ב' עסוק בהרהורים על משוררים מינורים ומסרב. "אתה מתנהג כמו זקן", מוחה האב ללא טינה. בהמשך פוסק האב: "אתה אמן ואני פועל". השירה, הספרות, מועמדות כאן בחריפות נגד היצריות הפשוטה, אל מול החיים.
הנה כי כן, מה שמעניק לבולניו את כוחו הגדול בסיפוריו הטובים היא האמונה הכמו דתית בספרות. האמונה הזו גוברת על הבשר ועל העולם. המחלה ומותו הוקדם של בולניו הוסיפו אותנטיות לדבקות הזו וכריזמה לפרסונה שלו. ויש לדבקות הזו בספרות כמה מאפיינים. ראשית, לאמונה הזו בספרות – מודעים בולניו וגיבוריו – אין איזו הצדקה תוכנית. היא אמונה כמעט אבסורדית, מעין: "אני מאמין בשירה משום שזה אבסורדי". אלא אם כן נבין, כך אני מציע, שהספרות כצורה פירושה כבר ויתור על העולם, ולכן האסקטיות (הסגפנות) הדתית מוּבְנית לתוך פעולת פתיחת הספר. שנית, אמונה זו בספרות קשורה בפוליטיקה רדיקלית. בולניו השתתף בפעולות ההתנגדות למשטרו של פינושה והוא קרוב רעיונית וסוציולוגית לתנועות שמאל דרום אמריקאיות. אבל היחס של האוונגרדיות הספרותית שלו לרדיקליות הפוליטית אינו סימטרי: מהפוליטיקה השמאית הרדיקלית ניכרת אכזבה בקובץ והדבקות בספרות מחליפה אותה. כלומר, תבוסתו הפוליטית של השמאל מזריקה חיוניות למודרניזם המיליטנטי של בולניו; להפניית העורף לעולם ולהעדפת הקריאה תחתיו. שלישית, בולניו הפך לסופר מרכזי בגלל שהוא מעניק קול לשכבה סוציולוגית שלמה. בחברות השפע היחסי העכשוויות, שבהם יותר ויותר אנשים לא נחוצים בעולם העבודה או שהם עובדים בעבודות "בולשיט", פלח ניכר באוכלוסייה מחפש עשייה משמעותית והוא נמשך-נגרף אל "הכתיבה". בולניו הוא המלך של הסקטור הזה בשוותו לכתיבה הילת קדושה. מגלם נקודה זו הוא הסיפור פה על מנחֶה קבוצת כתיבה בעיירה מקסיקנית נידחת בשנות השבעים, סדנת הכתיבה הממומנת על ידי הרשויות.
כאשר בולניו אינו שרוי ב"אלמנט" שלו, כלומר במיעוט משמעותי של הסיפורים שאינו עוסק בספרות ובחיי סופרים, התוצאה בינונית. בולניו בגדולתו כשהוא מגלם את הכיסופים המטפיסיים שמבטאת הדבקות בספרות, ואת המוזרות שבדבקות הזו. לאחר שהממונָה על סדנת הכתיבה בעיירה מראה למנחֶה אורות מסתוריים במדבר המקסיקני היא אומרת לו: "אני יודעת שתדע לסלוח על המוזרויות שלי, בסופו של דבר שנינו קוראי שירה".
פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
ריאליזם, בניגוד לדעה רווחת, היא סוגה מורכבת ביותר. בין היתר כי היא נשענת על מתח בין הסגנון הייחודי ותפיסת העולם הסובייקטיבית של הסופר לבין יומרתו של הז'אנר לייצג את העולם באופן אובייקטיבי. היו בקצוות כאלה שסברו שניתן להציע ייצוג אובייקטיבי כזה למציאות (אמיל זולא) והיו שכפרו מכל וכל באובייקטיביות של הריאליזם וראו בו סגנון ותו לא (רולאן בארת, כמדומני). אבל חלק מהגדולה של הז'אנר נובע בדיוק מכך שהוא מהווה מיצוע בין ראיית העולם הייחודית של הסופר לבין האמיתוֹת שהוא חושף.
הרומן הריאליסטי החדש של יובל שמעוני, מחשובי סופרינו, הוא רומן רב קולי במסורת פוקנר וא.ב. יהושע. הוא בעליל מבקש לומר דבר מה על המצב הישראלי העכשווי. הקולות הם כדלקמן: רמי, צעיר טוב לב בן שלושים, ממשפחה חד הורית ענייה, הסובל כנראה מפיגור קל ובורח מהצפון לתל אביב בגלל מעורבותו בפשע. סיפורו הוא היחיד המסופר בגוף ראשון. ליאת, סטודנטית ומלצרית תל אביבית, בשנות העשרים לחייה, החיה עם שחר, סטודנט לפיזיקה נוקשה ומיוסר. נדב, רואה חשבון בסוף שנות הארבעים שלו, שאשתו מתנכרת אליו. מרוואן, עובד מטבח שהנו מהגר עבודה מדארפור, שממנה נמלט בעקבות רצח בני משפחתו במלחמת האזרחים שם. רפיק, צעיר פלסטיני מעיסוואיה. באופן אקספרימנטלי (שמזכיר קצת את יצירתו המוקדמת), שמעוני פורש בראשי העמודים גם קטעי שיחות של אורחים נוספים בפאב אליו מתנקזות כל הדמויות הראשיות (מרוואן, רפיק וליאת כעובדים, נדב ורמי כאורחים מזדמנים). למרבה המזל, האקספרימנט המשחקי כאן מתון ולא מקשה על הקריאה.
יש בסיפוריהן של הדמויות ריבוי פרטים מענג ובמילים אחרות נוצרת כאן מלאוּת ריאליסטית. ככלל, עברן מוצג באופן עשיר ומשכנע. למשל, דרך הייסורים שעברו מרוואן ובת דודתו מנאל, שנאנסה בדארפור ועברה התעללות גם על ידי הבדואים בסיני, מתוארת באמינות. כך גם תמונת העולם המיוחדת של רמי, בלוויית שפה הולמת, עברית משובשת באופן מותאם ומהנה ביצירתיותו ובמותאמותו. מפרטי הטקסט עולה תזה על המקום הישראלי. לאו דווקא קיצונית כמו זאת שהציג זקן אחד בפני רמי באומרו: "כל המדינה הזאת פגתוקף", אבל לא מאד רחוקה מכך. אמנם, כפי שמלמד סוף הרומן, שערי תיקון חברתי לא ננעלו על ישראל (וזו הערה חשובה מאד), אבל ישראל של הרומן היא מדינה אלימה כלפי פלסטינים ומבקשי מקלט, אלימה גם בגלל פשיעה אזרחית (אם כי אני לא בטוח שהכוחות הדומיננטיים בפשיעה האזרחית העכשווית נושאים שם כמו "חיימון", שמאיים על רמי), מדינה מושחתת ומשוסעת גם בגין היחסים בין אשכנזים לבני עדות המזרח (נדב האשכנזי נזכר במעשה לא הגון שעשה כקצין בצבא לנהג המזרחי שלו).
וכאן מתחילה הבעייתיות של הטקסט המרשים מבחינות רבות הזה. זהו אכן ריאליזם, אבל לפנינו ריאליזם מאופר בכבדות. כלומר, ניכרת ידו המאפרת של הסופר בהבלטת תווים מסוימים במציאות על מנת להפוך אותה ל"מרשימה" יותר, לחד משמעית יותר. אלא שדווקא האיפור הטנדנציוזי הזה (מלשון "טנדנציה", נטייה מגמתית) מחליש את התזה של הסופר. האיפור נוכח למשל בתיאור של פשיטה של חיילים על בית פלסטיני (עליה מספר לליאת שחר, בן זוגה), פשיטה לצורכי אימון בלבד שמתפתחת להתנהגות כמעט נאצית (או לא כמעט) של החיילים ביחס לפלסטינים. גם אם תופעות כאלה קיימות פה ושם, הן אינן מייצגות. ובעיקר: הבעיה הגדולה של הכיבוש היא עצם השליטה בעם אחר וניהול חייו, גם ללא זוועות (בלי להיכנס כרגע לשאלה הפוליטית האם יש לנו יכולת לסגת מהשטחים ולשמור על ביטחוננו). האיפור הכבד ניכר ביחס לרפיק, שפותה על ידי סטודנטים לקולנוע לשחק בתפקיד של מחבל מתאבד ועובר בגינם השפלה קיצונית, כשהוא מורד מאוטובוס, מופשט עירום וערייה, בגדיו נזרקו לזבל והוא נאלץ להיכנס לתוך האשפה על מנת להתלבש. האיפור הכבד נוכח גם בכך שאחיה של מנאל, שנאנסה בדארפור, ומנוצל מינית גם הוא בקהיר, נדרס בבירה המצרית בדיוק כשביקש להעניק לאחותו מתנה. האיפור הכבד נוכח גם, אם כי באופן שונה, ביצריות ובסנסציוניות של הטקסט (בלונדינית יהודייה משתזפת בעירום מטריפה את חושיו של רפיק; פשיעת פרוטקשן רצחנית). בשתי הדוגמאות האחרונות, הנטייה של הטקסט לקיצוניות בסיטואציות שלא קשורות לפלסטינים מחלישה את טענותיו הפוליטיות כי הן חושפות שהן נולדו מהטמפרמנט של הסופר.
והאיפור הכבד, כלומר הסובייקטיביות שמחלישה את הריאליזם, ניכר בכך שיש לטקסט עיקרון מארגן ברור והוא: "החטא הקדמון". כמעט כל הדמויות (היהודיות!) נושאות בהווה שלהן תודעה של אשמה קודמת. ליאת, על פרשיית הלשנה מימי התיכון שלה. שחר, על אותו אירוע מהשירות הצבאי. נדב נושא שתי (!) תודעות אשמה: פשיעה של צווארון לבן ואותה פרשה מימי שירותו הצבאי. וכך גם רמי. יש טעם לוואי "פרוטסטנטי" נוקשה לתבנית "החטא הקדמון" הזה (אם כי המקור הנוצרי פטאליסטי בהרבה). בכל מקרה, התִבנות השקוף פוגם בתחושת השיקוף הנאמן למציאות.
הרומן מרשים בהתכוונותו ומעט פחות מרשים, אך עדיין מעניין, בביצועו. הריאליזם שלו היה יוצא נשכר מגישת "המראה הטבעי".
נכון, יש בעייתיות בהתניית התרומה ליהודים בלבד. אבל משקל הבעייתיות הזו פחות מהצלת החיים ואיכות החיים שמתאפשרת בזכות התרומות הללו. ואני כותב זאת גם כמי שקרובת משפחה שלו מהציונות הדתית נתרמה מתרומת כליה (שלא הותנתה בתרומה ליהודי בלבד; לא כל ציוני דתי שתורם – ותופעת תרומת הכלייה בקרב הציונות הדתית היא שעומדת כאן לדיון – מתנה התנייה כזו).
אך יש בפולמוס הזה גם עניין רחב יותר ולא פחות אקוטי. לא אחת ולא שתיים אני נתקל בתחושות עליונות לא מוצדקות של בני השבט המרכז-שמאל (שאני נמנה עליו). אני מדבר על תחושות עליונות אינטלקטואלית ומוסרית. לא אחת ולא שתיים אני נתקל בהערכת-חסר אינטלקטואלית של היריבים מימין ("אתם לא מבינים, דמוקרטיה היא כך וכך") ובהערכת חסר מוסרית שלהם גם כן.
הזחיחות הזו לא מוצדקת. תופעת תרומת הכלייה בקרב הציונות הדתית מעוררת התפעלות נקודה. לפני שאתם קופצים לגנות, או בד בבד לגינוייכם, אתם מוזמנים להירשם לתרומת כלייה או לתהות מדוע מן המפורסמות הוא ששיעורי תרומת הכלייה בקרב החילונים נופלים עשרות מונים ביחס לשיעוריהם בקרב הציונות הדתית. ולפני שאתם בטוחים כל כך בעליונותכם האינטלקטואלית אתם מוזמנים לפקוח את העיניים ולראות איך החברה הציונית דתית, עם ערך הלימוד והאמביציוזיות האינטלקטואלית ואף המוסרית שמאפיינים אותה, עם השקעתה ביצירת מוסדות אינטלקטואליים ותשתית אידאולוגית (דבר מה שהמרכז-שמאל שכח) מתחילה לעקוף בסיבוב את החברה הכללית גם בפרמטרים הללו.
אני כותב כל זאת, כאמור, כאיש המרכז-שמאל. ואני שם בצד כרגע את הביקורות האידאולוגיות החריפות שיש לי על הציונות הדתית הקיצונית (שסמוטריץ' ובן גביר מייצגים כרגע). לכך אני מקדיש פוסטים רבים אחרים. ואני כותב זאת על מנת לדרבן את המחנה שלי לא להיות שאנן ולהתבסם מעליונות אינטלקטואלית מדומיינת שתיכף נבובותה תהיה גלויה לעין כל. עלינו להשקיע ביצירת זהות יהודית-דמוקרטית עשירה, עלינו לחשוב על פיתוח אידיאולגיה לאומית שאינה רק התבוססות ליברלית באמיתה החבוטה לפיה "שכל אחד יעשה מה שבא לו", עלינו להחזיר את ערך הלימוד וההעמקה והאוריינות לחברה שלנו, וכן, עלינו גם ליטול קורה מבין עינינו ולא להיטפל להתנהגויות "גזעניות" (פרעות המתנחלים בחווארה וכדומה הן גזענות ללא מירכאות; אבל להטיח בקיביצעריות במי שתרם כלייה שהוא "גזען" זה משהו אחר, זה איבוד פרופורציות) אצל היריבים הרעיוניים כששיעור התרומות האלטרואיסטיות בקרבנו נמוך בהרבה.
פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
אם תורשה לי הערה פנורמית על שדה הסיפורת העכשווית: לבד ממקרים נדירים מאד (להערכתי, וכמובן מתוך ההיצע שאני מכיר: אחת לעשור), הסיפורת העכשווית ככלל אינה מפיקה מתוכה תופעות רוחניות הרות משמעות. אך אין זה אומר שהיא חסרת ערך. הערך נחלק לשניים: ערך בידורי וערך אמנותי. "בידור" אינו מילה גסה. הוא צורך אנושי בסיסי (צורך בהסחת דעת וצורך בפורקן סובלימטיבי). הוא גם תובע מיומנות מיוחדת מכותבו ויכול להיות אינטליגנטי מאד. חלק מהספרים, אפוא, מקבלים את ערכם מהיותם בידור מוצלח כזה, או נפסלים בהיותם בידור לא מוצלח (גס, לא פקחי, מגוחך וכו'). "אמנות", מאידך גיסא, אינה מילה מקודשת. כאמור, אני מדבר על ספרים שאינם יוצאי דופן בהישגיהם. אני מגדיר ספרים כ"אמנות" כאשר הם מגלמים חזון ייחודי של הסופר או מפגינים רצינות בסיסית ביחס למצב האנושי. גם כאן, יכולים להיות ספרים בעלי התכוונות אמנותית ראויה אך לא מוצלחים (החזון הייחודי כביכול חקייני; הרצינות כביכול לא משכנעת וכו').
ההקדמה הזו נועדה לומר ש"ציוויליזציות" הוא ספר בידורי. לא יותר. אך גם לא פחות. ומדובר בבידור אינטליגנטי מאד, מהנה מאד לקריאה. לורן בּינֶה (1972), מסופריה הבולטים של צרפת (על ספרו זה זכה ב-2019 בפרס האקדמיה הצרפתית), פורש ברומן סיפור של היסטוריה אלטרנטיבית. לפי הסיפור (שבחלקו הארי נמסר כביכול בידי היסטוריון אנונימי של בני האינקה), קולומבוס נכשל במסעו מערבה ואילו מנהיג האינקה מדרום אמריקה, אטָוַולְפָּה (דמות היסטורית), פולש מצדו לפורטוגל ומקים באירופה אימפריה אדירה. ההנאה הבסיסית של הקריאה נובעת מההיפוך, כמובן, אך גם מכך שזהו בפשטות ספר מסע מלהיב על גילוי עולם חדש. יש לנו נוסטלגיה מיוחדת לעידן גילויי הארצות, כשנדמה שסיימנו למפות את כדור הארץ ולא נותרו בו כבר אזורים פראיים ובתוליים. אך מה שהופך את הבידור לאינטליגנטי מאד, מלבד ההנעה המיומנת של העלילה, רבת התפניות, המפתיעות ועם זאת האמינות (במסגרת העולם האלטרנטיבי שיצר בינה), היא השליטה של בינה במאורעות ההיסטוריים שאכן קרו, שליטה שמאפשרת לו לערוך היפוכים אירוניים מעניינים. כך נפרשות התוצאות המפתיעות שהיו לפלישת האינקה על מאורעות הזמן הכבירים: לותר וייסוד הפרוטסטנטיות; תרבות הרנסאנס המפוארת; המרד של הנרי ה-8 האנגלי בקתוליות ועוד. חשוב לציין שגם קורא שלא בקיא בכל נבכי ההיסטוריה האירופית בת הזמן יחוש בְּחוּש את המיומנות של בינה דרך קפלי הטקסט העשירים.
באחד ההיפוכים האירוניים שבטקסט מוצגים לתושבי מערב אירופה "95 התזות של השמש", כלומר של תרבות האינקה. ההיפוך, כפי שמעיר המתרגם המצוין ארז ווֹלק, הוא ביחס ל-95 הטיעונים המפורסמים שמִסְמר לותר על דלתות הכנסייה בוויטנברג ב-1517. התזות של בני האינקה מפגינות נאורות וסובלנות דתית פגאנית. "השמש אינו דורש את מות האלים האחרים […] השמש אינו קנאי, אינו בוחר לעצמו עם […] באותו אופן, האינקה, בן השמש, פורש את טוב ליבו על כל אנשי העולם, בלי יוצא מן הכלל". הנקודה המסעירה בזמן בה, בשלהי המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16, גילה המערב את אמריקה (אך גם פרץ דרך למזרח על ידי הקפת אפריקה במסעו של וסקו דה גמה ב-1497), הפכה בעשורים האחרונים לשדה היסטורי רווי יצרים. וזאת משום שהיא כרוכה בסוגייה פוליטית בוערת: המענה לשאלה מה הביא לעליונות המערב. בעשורים האחרונים (תהליך שהחל לכל המאוחר עם תום מלחמת העולם השנייה) הנטייה היא להציג תפיסה רדוקטיבית כהסבר לעליונות המערב. המערב לא ניצח בגלל תרבותו או דתו או אפילו המדע הנעלים שלו אלא מסיבות אחרות. רגע מפתח בשיח המנמיך הזה הוא פרסום רב המכר המדעי זוכה הפוליצר, "רובים, חיידקים ופלדה", של ג'ארד דיימונד ב-1997. ואילו רק לפני שבועות אחדים הצגתי כאן את ספרו של בן ארצו וזמנו של לורן בינה, תומא פיקטי, שמציג ב"קיצור תולדות השוויון" תפיסה רדוקטיבית דומה כהסבר לעליונות המערב (זו הייתה, טוען פיקטי, עליונות צבאית ותו לא). הנושא הזה הפך להיות לא רק אידאולוגי גרידא, אלא הוא ממש "מסריח מאידאולוגיה", כביטוי שטבע וולבק לתיאור כיבושן של דיסציפלינות מדעיות בידי אג'נדות פוליטיות, לרוב משמאל. גם הספר של בינה מפגין את מה שאני מכנה "מזוכיזם מערבי". לא רק שניצחון המערב הוא מקרי, לפי הרומן, אלא שהאינקה מציגים מודל נאור בהרבה, רב תרבותי, סקרן ולא קנאי, בהשוואה לתרבויות אירופה בנות הזמן. אני מזכיר שמדובר בתרבות שהיו בה קורבנות אדם, כן? בינה הוא סופר פיקח והיחס הסנטימנטלי הזה לאינקה אינו בוטה או מתעלם לחלוטין מצדדיה הלא מצודדים של התרבות הדרום אמריקאית. ובכל זאת, יש ב"ציוויליזציות" ביטוי לאחת התופעות הרוחניות המטרידות של זמננו, "המזוכיזם המערבי", שהוא רק וריאנט לתופעה מטרידה עוד יותר: "המזוכיזם האנושי" (החדווה האידאולוגית, "המסריחה מאידאולוגיה", שיש בכל מחקר מדעי שמגלה יכולות אינטליגנטית בקרב בעלי החיים; השנאה העצמית האנושית שעולה משיח האקלים ועוד). אלו תופעות מטרידות בין היתר כי ביזוי עצמי אינו דרבון לתיקון אלא מוביל לרפיון ידיים פסיבי.
מבקר חופשי 