תאוות החיים, תאוות הבנייה, תאוות האהבה, היא זו שהצילה, מצילה ותציל את החברה שלנו. היא זו שבגללה ננצח.
אויבינו בחרו בהיפוכה. שום תירוץ לא יעזור: ב2005 ניתנה לאויבינו ההזדמנות לבנות את חבל הארץ שלהם, לפתחו לדוגמה לבאות, והם בחרו בדרך ההחרבה, של הזולת ושלהם עצמם. את כל אונם הם השקיעו בניסיון להכאיב, את כל הכוח היצירתי שלהם השקיעו בצבאם בעוד אחיהם חיים בעוני מחפיר. חשוב להם יותר להמית בנו מאשר להציל את בני עמם.
פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
להשבת החטופים ולשלום חיילי צה"ל
זו הייתה יכולה להיות יצירת מופת. וכמו כל יצירת מופת אמיתית, כזו שידענו במודע, או חשנו בלא מודע, שאנו זקוקים לה זה מכבר. ונושאה של יצירת המופת הפוטנציאלית שקארר ניצב על סיפּהְ הוא הדין וחשבון הנוקב שמגישה (סוף סוף!) הספרות הנסוגה, ובייחוד ז'אנר הרומן המערבי, לניו אייג' ולפילוסופיות המזרח אסייתיות המנצחות. דין וחשבון ודו קרב.
עמנואל קארר הוא כותב אוטופיקשן מרכזי בספרות זמננו. לא לחינם קנאוסגורד מהלל את כתיבתו. ספרו שקדם ל"יוגה", "המלכות", היה עירוב של דיון מאלף בראשית הנצרות בדין וחשבון אישי של קארר על מקומה של הדת בחייו. דין וחשבון ודו קרב. זה היה אחד מהספרים המשמעותיים ביותר של המאה שלנו. בעצם קארר הציב בו, כפי שהוא עושה גם ברומן הנוכחי, את שתי רגליו הספרותיות בשתי טריטוריות מרכזיות בספרות ותרבות זמננו. רגלו הימנית בטריטוריה האוטוביוגרפית (קנאוסגורד) ואילו רגלו השמאלית בטריטוריה הדתית (וולבק, בו הוא מקנא בגלוי, כולל כאן, או פראנזן, שהצטרף באיחור-מה לעיסוק בנושא). "יוגה" יכול היה להיות "המלכות II", "המלכות" שעוסקת ברוחניות המזרחית, הפופולרית כל כך במערב.
יצירת המופת בהכנה תפחה לה יפה בשליש הראשון של הרומן, כשקארר מדווח על התנסויותיו בסדנת ויפאסנה בבית אחוזה כפרי בצרפת בינואר 2015. כולנו זוכרים מה עוד קרה בצרפת בינואר 2015, כך שמתח אירוני נבנה מההתחלה בין השלווה של הסדנה למה שקרה בפריז באותו זמן (סדרת הפיגועים שהחלו ב"שרלי הבדו"). התיאור הצמוד של התרחשויות הויפאסנה מועשר בסב טקסט ולעיתים בטקסט בניגודיות ובהקבלה הנמתחות בין עבודת הסופר ל"עבודת" המודט. שניהם מתבוננים במתרחש פנימה. שניהם כוללים מידה לא מבוטלת של נרקיסיזם. כי קארר ער לעובדה האירונית שהטכניקה שנועדה להיפטר כביכול מה"אני" היא פרקטיקה נרקיסיסטית להפליא (דבר מה המוחש בחריפות כשהעולם בוער בחוץ). קארר גם ער לעובדה המבדילה בין כותב הרומנים למודט: כותב הרומנים מתעניין בתופעות, בסמסרה, בצעיף המאיה, לא רק באור המסמא או ברִיק שמאחוריהם. וקארר הנבון יודע שאמנם "האני" הקטן לא מספק, אבל גם לא מספקת הרוחניות המופלגת. זה המצב האנושי. וקארר סובב וחג סביב תובנה גדולה כשהוא אומר בסוף השליש הראשון בערך של "יוגה" את המשפט המהמם: "אני סבור למשל ששיעור האמת גבוה יותר אצל דוסטויבסקי מאשר אצל הדלאי–למה". הייתי רוצה להרחיב כאן ולומר שאכן הרומן המערבי הוא תופעה רוחנית שמתנגדת לפילוסופיות המזרחיות בשתי נקודות עקרוניות. הרומן מושתת על עלילה, כלומר הוא מדגיש את יסוד ההתפתחות בזמן, בניגוד להווה הנצחי אליו חותרת המיסטיקה המזרחית. ובנוסף: הרומן מושתת על "האני" האינדיבידואלי ונבחן ביכולת לשרטט "אני" ייחודי כזה. בכך הוא שונה מהותית מהרוחניות המזרחית הגורסת ש"אין אני". קארר חג, כאמור, סביב זה, לא מנסח זאת בדיוק כך. הוא כן מדבר באופן מעורר השראה על מונטיין כמי שממוקד ב"אני" ודווקא מתעניין במחשבות "הקטנות" העוברות בראשו ולכן כמי שמהווה אנטיתזה ליומרה של המדיטציה. כך או כך, קארר מעשיר אותנו מאד בשליש הראשון במחשבה על שתי התופעות הרוחניות הללו, הספרות והפילוסופיה המזרחית, ועל הצמד הזה, המקיים דו שיח ודו קרב, "האני" והדת.
הוא חג, עמנואל, אבל מהשליש הראשון מועד ונופל, אם להיעזר במאיר אריאל. הסיבה לכך אינה קשורה לשערורייה שנלוותה לצאת הספר בצרפת ב-2020, למרות שהיא אליבי מושלם. הסתבר אז שקארר נאלץ להשמיט מהספר את תיאור חיי הנישואין שלו שהגיעו לקיצם בגלל דרישתה החד משמעית של אשתו לשעבר. הוא מתייחס לכך ברמיזה בטקסט שלפנינו. ואכן, ברור לכל קורא שחסר כאן חלק, חלק שמתאר את תוצאותיה הקונקרטיות של בגידה שבגד קארר באשתו. אבל, כאמור, זה אליבי בלבד. הבעיה של הספר הינה הפיזור. קארר מדבר על יוגה ועל טאי צ'י ועל ויפסאנה ומדיטציה ויחסו לכל אלה, ואז על שארלי הבדו, ואז על הדיכאון החמור שפקד אותו בעקבות ה – (אסור לו לומר) ואשפוזו בבית חולים פסיכיאטרי ואז על משבר הפליטים עת הצטרף לארגוני סיוע באיי יוון. קארר תמיד מעניין, כמעט תמיד. והוא מתוחכם ומנסה לתפור את החלקים השונים למכלול לכיד. אבל התחושה בסוף היא של ספר מפורד.
ובהקשר זה אני רוצה לומר משהו על נרקיסיזם. אוטופיקשן מואשם תדיר בנרקיסיזם. קארר המתוחכם יודע גם יודע זאת, והוא סבור בהחלט שזה נכון, והוא אף שש לדבר על זה, כי הוא, ובכן – . אבל הטענה הזו אינה מוטעית כי אם לא רלוונטית. השאלה אינה אם הסופר נרקיסיסט. כל הסופרים נרקיסיסטים. ואולי הגדולים ביותר הם אלה שמסווים זאת יותר מכל (הפרעת אישיות נרקיסיסטית כוללת יכולת ניהול של הרושם שאתה מותיר באחרים). כשדנים ביצירת ספרות השאלה הנכונה אינה אם הסופר נרקיסיסט, אלא אם הספר נרקיסיסטי. כלומר, האם זהו ספר שלוקח יותר מאשר מעניק. במובן זה ספר משעמם הוא ספר נרקיסיסטי. ספר לא אפוי הוא ספר נרקיסיסטי (אכן גם ספר שהנרקיסיזם שלו לא בשליטה – אמנותית! – הוא ספר נרקיסיסטי). בקיצור, ספר שרוצה מאיתנו תשומת לב אך לא מעניק מספיק בתמורה.
ההרוגים הגרמנים במלחמת העולם השנייה – 7 מיליון. מתוכם 1,840,000 אזרחים.
ההרוגים הבריטים: 450,000 מתוכם 67,000 אזרחים.
האם ישנה משמעות לאמירה שבריטניה עסקה ב"השמדת עם" במלחמת העולם השנייה?
בהחלט לא. גרמניה הייתה התוקפנית הברורה, היא פתחה במלחמה בפלישתה לפולין (ובכל שרשרת הפעולות התוקפניות שקדמו לה ועליה הבליגו צרפת ואנגליה), וכל התוצאות עליה.
ציטט אחד העם את דוסטוייבסקי האנטישמי, במאמרו הנפלא "חצי נחמה".
והשיב: "אפשר ואפשר, ועלילת־הדם תוכיח".
*
אחד העם, שהיה מבקר חד ביותר של החברה היהודית, ועם זאת אוהב גדול של עמו; ולעומתו, "אינטלקטואל ביקורתי" עכשווי, נרקיסיסט שאין בו אהבה, שיחסו "האובייקטיבי" "הקר" נובע בדיוק מהיעדר אהבה ונרקיסיזם, הוא דבר מה שיש כמו דומן וערכו הסגולי לא רב יותר.
במעמקי הארכיון הממוחשב שלי גיליתי את הביקורת הזו, שכתבתי במעריב בקיץ 2005, ולא העליתי לבלוג (שלא היה קיים עוד). אני מניח שזו אחת הביקורות הראשונות שפרסמתי ב"מעריב", בו כתבתי בין 2005 ל-2011.
*
שני דברים, שרלוונטיים להתרשמות היום מ"מומיק", קרו מאז 1986 (עת ראה אור "עיין ערך אהבה", אשר "מומיק" הוא חלקו הראשון). הסופר הצעיר דויד גרוסמן נהיה ל"גרוסמן", אחד מבכירי הסופרים הישראליים; התֵימה של "הדור השני" לשואה, לא מעט בזכותו, הפכה לתימה מעוּבּדת בתרבות הישראלית.
אני שייך לאותם קוראים שלא צלחו את החלקים הנוספים של "עיין ערך אהבה", אשר היו "אקספרימנטליים" במפגיע. אולם חווית הקריאה בחלק הראשון יחד עם הקריאה במעין-הרחבה שלו ב"ספר הדקדוק הפנימי" זכורות לי כחוויות עזות. המפגש המחודש עם "מומיק" מתגלה כמפגש עם יצירה מורכבת ומענגת אך איכשהו מסעירה פחות מכפי שציפיתי. אולי הציפיות מ"גרוסמן" גדלו עם השנים (הסבר שאולי נשמע לא הוגן במיוחד אבל אי אפשר להתעלם ממנו) ואולי תֵימת "הדור השני" נשחקה.
רגע לפני הדיון ב"מומיק", יש גם לתהות על הוצאתו המחודשת. ספריו של גרוסמן לא פסו מן הארץ בעוד סופרים מצוינים ונידחים משוועים להצגתם מחדש (מפעל שהמו"ל של גרוסמן, פרי, אינו טירון בה. ע"ע פוגל). האם הספרות צועדת בעקבות המנהגים הקלוקלים של "חידוש" שירים ושל הופעות "איחוד" חמדניות שנפוצים במוזיקה הפופולרית? האם "הפירוק" של "עיין ערך אהבה" הוא התשובה הספרותית ל"איחוד" של משינה או למחזור של שלום ושלמה?
מומיק הוא כרוניקה, מצמררת לפרקים, של הידרדרות נפשית, המתרחשת בסוף שנות החמישים, של מומיק נוימן, בן "תשע ורבע" שהוריו ניצולי שואה. מומיק, בן יחיד המבודד גם חברתית, מבין ואינו מבין מה שעבר על הוריו וחבריהם "שם" ומחליט, באמצעות "עבודה ריגולית", "להרכיב מחדש כמו בפאזל את ארץ שם, שנעלמה לכולם" (עמ' 27), "ארץ שם, שעליה אסור לדבר יותר מדי, ומותר רק לחשוב עליה בלב ולהיאנח בקרִעֶכץ ארוך" (עמ' 20). ההתעסקות האובססיבית שלו במה שהוריו מסתירים ממנו גוברת עם המעבר של דוד האם, אנשל, סופר ילדים שדעתו נטרפה עליו בשואה, לביתם.
ההישג הראשוני של גרוסמן, בו נפגש הקורא מייד, הוא לשוני. גרוסמן צמוד לתודעתו של מומיק ומעביר אותה באופן אמין מבחינה לשונית, באופן המתאים הן לגילו של מומיק, הן לתקופה שבה מתרחש הסיפור והן להוויה האנושית הזעיר-בורגנית וה"יידישיסטית" שמוצגת בו.
דרך הלשון מראה גרוסמן איך התודעה הילדית של מומיק "סופחת" אליה את תודעת המבוגרים. "את זה סבתא הֶני סחבה דרך חצי עולם" (עמ' 13); "ובֶּלה דיברה אתם ככה, שכבר נהיה להם מצפון לכל החיים" (עמ' 20); "והיא לבדה, בעשר האצבעות האלה" (עמ' 18). השפה האופיינית למבוגרים ("דרך חצי עולם", "נהיה להם מצפון", "בעשר האצבעות האלה") משתלבת במבע של מומיק באופן טבעי. לעתים ההשתלבות הזו אינה "חלקה" ואירוניה נוצרת בגלל הפער בין שפת המבוגרים למומיק שלא ממש מבין אותה: "היא בעצם אישה מאד די יפה" (עמ' 23); "ויש רק בעיה אחת קטנה, וזה שלא יוצאים להם ילדים, כי איטקה עשתה כל מיני מחקרים כשהיא הייתה שם" (עמ' 37); "מטוסי הסופֶּרמיסטר, שנקבל מירְצֵשֶם מידידנו ובעלי בריתנו הנצחיים הצרפתים" (עמ' 43). אולם הן באופן "החלק" והן באופן "הצורם", שפת המבוגרים שמשתלטת על מומיק משמשת את גרוסמן כמטאפורה רבת עוצמה לתימה המרכזית של הרומן: המחנק שמטיל על מומיק עולם המבוגרים באופן כללי.
מומיק אינו רק מצטט או משבש; גרוסמן מראה איך לעתים, דווקא בגלל תמימותו, מגיע מומיק לתובנות מעמיקות. מומיק, למשל, מהרהר בכך שהמִִסְפָּר על היד של אנשל הוא מספר כספת שצריך לסובב אותו נכון כדי לשחרר את הסב הכלוא בפנים; או שהמספר, בגלל שאינו יורד במים, הוא מספר "שכתבו אותו לא מבחוץ אלא מבפנים, אולי יש מישהו בתוך סבא ואולי גם בתוך האחרים והם קוראים לעזרה" (עמ' 28).
הישג מרכזי של גרוסמן מצוי באופן שבו משורטטות הפאזות השונות בהתמוטטות הנפשית של מומיק דרך המשימה שהוא מציב לעצמו. מומיק, ששומע על "ציידי הנאצים", מדמיין לו "חיה" נאצית שמוטל עליו להורגה על מנת להציל את הוריו. גרוסמן עושה ב"טעות" הילדותית הזו שימושים מגוונים (מלבד השימוש הישיר: המחשת האופן המאיים בו נתפסת השואה בעיני מומיק). מומיק, הילד המבודד, מזדהה בחלוף הזמן עם החיה מבודדת ("הוא ניסה לצייר אותה, והיא יצאה לו כמו איזה דוב קוטב בודד, כועס על כל העולם ושונא אותו" – עמ' 83); או שנוהג כלפיה בסדיזם שאינו קשור לאימי הנאציזם אלא לכעסים שלו כלפי הוריו ("לפוצץ את כל הראשים של החיה הזאת רק בשביל שהיא תרגיש פעם אחת מה שהוא מרגיש" – עמ' 97). בהערה מינורית: תחושתי היא שהטיפול של גרוסמן בסוגיית ההידרדרות של מומיק קוהרנטי מבחינה ספרותית אולם לאו דווקא "נכון" כייצוג ריאליסטי של שיגעון.
לסיום, לחובבי הפוליטיזציה של הספרות, בהחלט אפשר למצוא ב"מומיק" ייצוג של ניצני הטמעת "מורשת" השואה בתוך עולם הסמלים הציוני; הטמעה שזוכה לביקורת פוליטית בעשורים האחרונים בגין הגישה ה"קורבנית" שהיא מקדמת. מומיק מצייר למשל את ניצולי השואה בתוך בולי המדינה, מצייר את מוטל בן פייסי החזן כצנחן ומחליף באטלס את שמה של תל אביב לבּויבֶּריק (עמ' 86). לטעמי, בהשוואה לחוויה הרגשית החזקה שמעניק "מומיק", זו אמירה שולית.
ההתייחסות הבינלאומית למצוקה בעזה לוקה בצביעות וכפי שכתבתי בפוסט קודם גם בהפרעת קשב וריכוז.
היא שוכחת או "שוכחת" מה קדם למצוקה הזו ומה הביא לה – טבח של כאלף אזרחים בידי ארגון שהיה ריבון אהוד ברצועה והאסטרטגיה שלו היא *בדיוק* הימלטות אחרי רצח ואונס וחטיפה והתכסות באזרחים. אף מדינה בעולם לא יכולה להסכין שאחרי שנעשה טבח כזה היא תשב בחיבוק ידיים רגל על רגל, או תשב בהרמת ידייים כשרגל מוסטת מרגל.
אבל הצביעות וחוסר הקשב אינם נוגעים רק ל*עבר*. הם נוגעים ל*הווה* ול*עתיד*: בידי חמאס, הארגון העברייני האנטי סוציאלי, האנס, הרוצח והחוטף, הבה נזכיר, מצויים יותר ממאה חטופים. לו היה "העולם" רציני היה עליו להפנות את כל תביעתו הדוחקת, את כל זעמו המוסרי, אל חמאס, שישחרר את החטופים ויביא בכך רווחה ודאית למיליוני תושבי הרצועה. לו היה הפלסטינים מעוניינים בהטבה לבני עמם היה עליהם לקרוא בקול גדול: השיבו לישראלים את החטופים! אתם הורגים אותנו, חמאס! אבל "העולם" והפלסטינים שכחו ו"שכחו" את החטופים, אשר ב*הווה* וב*עתיד* מצויים בסבל נורא ובסכנת חיים, והם הם חלק מרכזי מהסיבות להשבת המלחמה המוצדקת של ישראל.
*השיבו את החטופים עכשיו, חמאס!*
*ומנעו כך סבל מיותר מבלתי מעורבים, חמאס!*
זו ורק זו צריכה להיות סיסמת כל מי שאכפת לו מתושבי עזה.
וכל השאר הינם פשוט virtue signaling, צביעות, תעמולה פלסטינית, כסילות או נאיביות פוליטית ומחסור באהבת ישראל.
פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
הנובלה הפותחת את הקובץ המפורסם הזה מ-1959 ונושאת את שמו נעשתה גם לסרט מצוין מ-1962 בעל אותו השם. למיטב זכרוני, עלילת הסרט נאמנה לנובלה. הנובלה הזו הינה, למעשה, המחשה של התובנה הגדולה שהגיע אליה איש המחתרת של דוסטוייבסקי: יותר משחפצים בני האדם בנוחות הם חפצים בחירות. לכן, טוען איש המחתרת, אף אוטופיה, סוציאליסטית או אחרת, לא תצלח, אם תשלול מבני האדם את הזכות לחיות לפי שרירות ליבם. כאן, הגיבור והמספר, בן משכנות עוני ופשע שהגיע למוסד לעבריינים צעירים, שם נתגלה כשרונו יוצא הדופן לריצה, מחליט לוותר על הנוחות שכשרונו זה מניב על מנת שיוכל להפגין ולממש את חירותו. נובלה יפה. ללא שומן, כמו גוף של אצן. עם תיאורים נהדרים של חוויית הריצה, על העצמאות שרוכש לו הגוף הרץ המיתרגמת לחירות רוחנית. גם הפשע שהביא את הגיבור למוסד מתואר כהלכה וקול המספר הנערי, המתוחכם אך הלא אורייני, אמין (התרגום המצוין לעברית מעביר זאת היטב). אני רוצה להציב רק מחאה צנועה למסורת שהנובלה מבטאת ומתייחסת בסלחנות שלא לומר ברומנטיזציה לעבריינים. מסורת תרבותית שיש לה שורשים בני מאות בשנים בשמאל ובימין כאחד. אצל סיליטו הנטייה מתונה. אגב, את ההשפעה של דוסטוייבסקי ניחשתי וכשדוסטוייבסקי עצמו צץ בסיפור האחרון, האוטוביוגרפי, כמי שנוכח בספריית המספר, רוויתי נחת נדירה של מבקרים. רק משתף.
הסיפורים כאן מתמקדים ברובם בפרולטרים בריטים. מוסד העבריינים חוזר בכמה סיפורים, כך גם הרעש הבלתי נסבל של מגורים סמוך לבתי חרושת (שופנהאואר כבר הציג את היעדר הרעש כתנאי בסיסי לעידון הרוח). הם נטורליסטים, הסיפורים, אך לא מיזנטרופים, כלומר מתמקדים בפלחי חיים מחוספסים וקשים אבל לא בגועל פיזי או בבוז מוסרי. כך הסיפור בגוף שלישי על רווק מבוגר ועני שמבקש לסייע באוכל לשתי ילדות קטנות ועניות, אבל בעולם המאורגן של המאה ה-20 מחוות כאלה מתקבלות בחשד. כך הסיפור בגוף ראשון שמספר דוור על אשתו שעזבה אותו והידרדרה לאלכוהוליזם והוא חומל עליה ו"מַלווה" לה כמה שילינגים בכל ביקור אצלו. הן האלכוהוליסטית והן המספר מפגינים בסיפור גדולה אנושית קטנה, אם אפשר להתבטא כך. ""ועולה בי מחשבה […] שהתכלית של היותי בחיים הייתה להושיט עזרה, קלה ככל שהייתה, לקייתי בחייה שלה". הרקע לסיפור הוא מלחמת העולם השנייה, והקורא משתעשע במחשבה שיש כאן מעין המחשה בזעיר אנפין של אותה גדולה אנושית שנפרשה באותה תקופה ממש ברַב אנפין, בשעתו היפה של העם הבריטי, שלמשך שנה ניצב לבדו מול האפלה הנאצית. אפילו הסיפור הנטורליסטי (המושפע מתיאורים דומים אצל ג'ויס המוקדם, לעניות דעתי) על המורה המוצא לו הפוגה מהשיעור המשמים בתצפיות על הנערות העובדות בחנות בגדים מעבר לרחוב לא בא ללעוג למורה או לגרום לנו תחושות גועל. רק סיפור אחד, על אוהד כדורגל שקבוצתו הפסידה והוא פורק את זעמו האלים על אשתו, מזכיר מרחוק כותבי סיפורים קצרים נדיבים פחות ביחסם למין האנושי.
שני הסיפורים האחרונים בקובץ ראויים לתשומת לב מיוחדת. הסיפור "חרפתו של ג'ים סקארפדֵייל" הוא סיפור ש"המסר" שלו ברור. לא זו אף זו, יש לו שני "לקחים" ברורים. הסיפור על נישואיו האומללים של האפונימוס (מי שהסיפור קרוי על שמו) בא ללמדנו כי גבר שכרוך מדי אחרי אמו יכול למצוא את עצמו בצרות צרורות, ואף לגרום לצרות צרורות. וכן בא ללמדנו הסיפור כי נישואים של פרולטר עם אשת שמאל פרולטרית, אך ממעמד גבוה משלו, נידונים לכישלון. כי מעמד פירושו לא רק יותר או פחות כסף, אלא גם שלל בחירות וחצי-בחירות תרבותיות והתנהגותיות, מה שפייר בורדייה, הסוציולוג, כינה "הביטוס". והנה, למרות שזהו, באורח לא אופייני לקובץ, סיפור מגמתי, ועוד כזה שמגמותיו מסתבכות זו ברגליה של זו, הרי שהיותו חד וברור מועילה לו. כבר יצא לי לכתוב שרק לגבי תינוק החיווי "ברור" אינו מחמאה. הסיפור מעניין גם כי הוא מגדר לו את הבקעה, קרי את "תחום השיפוט", של הסופר. באמצעות הסיפור הזה מאותת לנו הסופר, באופן אכן בורדייאני, שהוא הוא זה שיספר לנו כהלכה על חיי הפרולטרים, הוא לא שוגה באשליות סנטימנטליות, כמו אשתו של הגיבור ג'ים שמוקסמת מפרולטרים מרחוק: "היא הייתה אומרת שזה תענוג להיות נשואה ולחיות עם אדם כמוני שמשתמש בידיים שלו כדי להתפרנס".
הסיפור האחרון הוא אוטוביוגרפי במפורש. והוא מתאר את המוביליזציה התרבותית שעבר הסופר, בן למשפחת הפועלים, למישהו בעל ספרייה. בסיפור הזה מתרפק סיליטו על חוויות הילדות הפראיות שלו עת היה חלק מחבורת ילדים נועזת שהנהיג בריון חביב אך אנאלפבית (העובדה הזו סמלית). סיליטו היה חבר בחבורה עד ש"בתקופת הפינוי וההפצצות שלאחריו התחלתי לקרוא ספרים, מסיבה שעד היום איני מוצא לה הסבר". סיליטו לא מפרש כך את הדברים, אבל ניתן לומר שהספרים חרצו את גורלו לצאת ממעמדו המקורי. הספרים שקרא, לאו דווקא אלה שכתב. ולצאת, לאו דווקא למעלה, כי אם הצידה, לעמדת המתבונן.
1. "העולם" מזדעזע מההרס בעזה. לא הייתי לוקח את "העולם" יותר מדי ברצינות. "העולם" הזה הוא בעל יכולת קשב מינימלית, כמו רבים בעולם שאנחנו מכירים. לא (רק) בגלל אנטישמיות, בגלל ADHD. הוא כבר שכח, "העולם", את ה-7.10. ולמה? כי זה קרה מזמן, נו, מתי, תזכירו לי?
אה! ב-7.10. ואילו התמונות מעזה הן עכשיו. הוא אוהב את העכשיו, "העולם". כל מי שמִסכן עכשיו מִסכן תמיד בעיני "העולם", הוא שכח, מסכן, "העולם", מה המסכן ההוא עשה, במעשה או במחדל, רק יום קודם לכן. ככה זה עם "העולם" בעולם הזה.
הוא התלהב מאוקראינה ומלחמתה, "העולם", ועכשיו משעמם לו שם. ערבה נצחית, כמה אפשר? שום דבר לא קורה, לא מוכרע.
אין איזה משהו מעניין אחר?
2. ואחרי שאמרנו כל זאת: כל מה שיכול להקטין את הנזק לתדמיתנו הוא בעל חשיבות בכל זאת. כל התבטאות מטופשת, כל סירוב לא חכם לדון "ביום שאחרי" (הרי אפשר להכריז שדנים "ביום שאחרי" ולדון בו כמו שאתה רוצה בסופו של דבר) – יכול להצטבר לסכנה אסטרטגית. צריך להיות חכמים גם אם "העולם" טיפש, גם אם העולם גוֹלָם, כמו שאומרים ביידיש. ובטח עם אלה בעולם שאינם טיפשים והנם ידידים. בכבודם יש להתחשב.
3. צדק מאמר המערכת ב"הארץ" אתמול בדבר הצורך בבדיקת היחס לאסירים הפלסטינים בבתי הכלא. ישנם דיווחים על הכאות וגם שני עצירים מתו בנסיבות שעדיין לא ברורות אך שעליהם היו סימני אלימות. כל אבדן צלם אנוש שלנו (והמלחמה המוצדקת והנחושה שלנו בארגון העברייני חמאס, שהאסטרטגיה שלו היא להתחבא מתחת לאוכלוסייה אזרחית שהוא הריבון שלה, אינה כזו והיא אכן מוצדקת לחלוטין!) הוא ניצחון לחמאס ולא פחות חמור: עדות לחולשה. רק חלש מכה אסיר. רק חלש מקדיש מזמנו היקר לצמצום התזונה של האסירים (בעוד הרצח ברחובות המגזר הערבי מגיע לשיאים שלא ייאמנו בימי כהונתו הכושלת; וזו גם אחריות של המגזר, כן? אבל בהחלט גם של המשטרה). האסירים הללו הם רשעים מרושעים. ועונש קבוע להם בחוק. הבה ננהג לפי החוק.
אני מבקר מעת לעת את "הארץ" וסיבותיי עמי. בראש ובראשונה, כי יחד עם "ידיעות" ו – Ynet, הוא אחד ממקורות המידע הראשיים שלי על הנעשה, ולא בכדי, כי הוא, כמוהם, אמין ומוצלח בעיניי באגפים רבים שלו. ומסיבה נוספת, שאולי מוחמצת על ידי רבים: "הארץ", בתרגומו לאנגלית, הוא כלי תקשורת רב השפעה מכיוון שהוא מביא לידיעת העולם עמדות "ניטראליות" או אף אנטי-ישראליות שלכאורה אין נכונות מהן כי הרי הן הודאת בעל דין, הן מה שהיהודים כתבו על עצמם! (מה המקבילה של "הארץ" אצל הפלסטינים, מעניין לשאול; אבל גם בזה בהחלט אין סימטריה). אבל הארץ" הוא כלי תקשורת חשוב ובמקרה הזה צודק לחלוטין.
לכל מי שברור לו שאחרי ה7.10 אי אפשר יותר לקבל הכרעות בנושאים עקרוניים בחברה הישראלית ללא הסכמה רחבה, שעתידנו במקום הזה מותנה ביכולת להחניק את גחלי מלחמת האחים באיבם, פשוט כך, עתידנו והשרדותנו, הרי החשיפה-הדלפה של עמית סגל על פסק הדין העתידי של בג"ץ אינה מעלה ואינה מורידה.
המהפכה המשפטית, בלשון המקומונים ז"ל בהשפעת האנגלית האמריקאית, היא כל כך ה6.10. וכן, גם דברים שהמרכז שמאל חושב אולי שיוכל בעתיד להשיג על חודם של קולות בודדים, לא יקרו. לא יהיה עוד אוסלו ברוב דחוק. כי בנפשנו הדבר.
חטופינו בבורות השביה, שליחי הציבור הגיבורים שלנו נלחמים בארגון העברייני חמאס – הבה נתרכז.
הסקופ של סגל, והפסיקה עצמה, הם העבר הקרוב הלא מלבב. פנינו לעתיד.
מבקר חופשי 