פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"
סדרת המאמרים הקצרים בנושא התרבות מתקרבת לסיומה. אם כי הנושא עצמו לא מוצה, כמובן. יכולתי להמשיך בסדרה שנה שלמה. אבל נראה לי שהפוגה לא תזיק לי ולקוראיי. אם אתרשם שהנושא מעורר עניין, אחזור אליו בעתיד. בשבוע הבא אנסה לסקור את הגורמים המחבלים בתרבות בעידן שלנו. השבוע אציג עמדה נוספת מעניינת לטעמי.
לפי ההיסטוריון ההולנדי הדגול, יוהאן הויזינחה, בספרו מ-1938, "האדם המשחק", התרבות מושתתת על משחק. אך מכיוון שהמשחק מאפיין גם את בעלי החיים – "אין אתה צריך אלא להסתכל בגורי-כלבים בשעת משחקם" כותב הויזינחה – הרי שהתרבות אינה תופעה המציינת את נפלותו של האדם בממלכת החי. כאן כבר ניכר ההבדל בין הויזיניחה להוגים אחרים שסקרנו פה בעבר, הרואים בתרבות סגולה המייחדת את האדם.
מדוע אנחנו ובעלי החיים משחקים? הויזיניחה מביא מספר תשובות שניתנו על ידי הוגים שקדמו לו: יש כאלה שראו במשחק דרך לפרוק אנרגיית-חיים מיותרת שהצטברה בגוף; אחרים ראו במשחק אימון לקראת רגעי החיים בהם יהיה צורך בכישורים שמקדם המשחק (על משקל "קשה באימונים וקל בקרב"); יש כאלה שראו במשחק ביטוי של הרצון לנצח בתחרות; אחרים ראו בו דרך לפרוק תאוות מזיקות. כל הביאורים המלומדים הללו, תוקף הויזיניחה באופן משכנע, רואים במשחק אמצעי לתכלית אחרת, בעיקר ביולוגית. הם שואלים "לשם מה האדם משחק?”. אבל הם אינם מסבירים היטב מדוע אנו נהנים מעצם המשחק, מה במשחק עצמו מושך אותנו כל כך. הויזינחה סבור שהמשחק הוא קטגוריה ראשונית של הקיום, שאינה משרתת דבר מה אחר. לפיכך, למרות שכאמור המשחק משותף לנו ולבעלי החיים, הרי שהוא דבר מה רוחני, שחושף שגם בממלכת החיות יש יסוד החורג מחומריות הקיום והדאגה להמשכיותו! המשחק, בראש ובראשונה, מבאר הויזיניחה, הוא משהו שאנחנו עושים ללא בקשת תועלת ומבחירה. להכריח מישהו לשחק זו סתירה מיניה וביה. אין שום הכרח גופני ושום חובה מוסרית במשחק. סימן היכר שני של המשחק הוא שהוא שולף את האדם מחיי היומיום ומציב אותו בספירה מומצאת, או מלאכותית, שאף על פי כן הופכת בתודעתו למציאות. המשחק הוא "ביטול ארעי של 'העולם הרגיל'", לטובת עולם מומצא. המשחק גם, מוסיף הויזיניחה, גדור במקום ובזמן. זו תכונה חשובה כי היא הופכת אותו לתחום השקול ל"קודש", כלומר תחום מובחן ושונה מחיי היומיום. תכונה נוספת חשובה ביותר של המשחק היא יכולתו להציע סדר. למשחק יש כללים מוגדרים וקבועים. לא "הכל הולך" במשחק. וזה חלק מהנחמה שבו.
כעת, כל התכונות הללו של המשחק השתכללו במרוצת הדורות והפכו למה שאנחנו מכנים "תרבות". גם התרבות מציעה לנו סדר בתוך הכאוס של החיים; גם היא תחומה במקום ובזמן ומזכירה בכך חוויה של קודש (אנחנו הולכים לתיאטרון כמו לבית תפילה, למשל); גם היא שולפת אותנו מהעולם הרגיל לטובת עולם בדוי; וגם היא פעילות שאנו עושים מתוך חירות ולא מתוך צורך.
הויזיניחה, לשם הדוגמה, רואה את היצר המשחקי של האדם כגורם מרכזי בעצם יצירת שפה. השפה היא הדרך של בני האדם ליצור עולם נוסף, בדוי, בצד עולם הטבע. יצירת השפה אינה משמשת רק צורך תכליתי, אלא צורך של משחק.
ספרו המאלף של הויזיניחה התאים מאד לאקלים הפוסטמודרני של המחצית השנייה של המאה העשרים. זו גם הבעיה שיש לי אתו. תפיסת התרבות כמשחק היא תפיסה נטולת יומרות של האדם. האדם אינו נזר הבריאה, שתרבותו משמשת עדות להתגברות על טבעו החומרי. הויזינחה נותן עדות חותכת לכך שספרו הינו חלק מהאכזבה מהרעיונות האופטימיים של "הנאורות" – אכזבה מהתרבות ומההומניזם, אכזבה שהינה תולדות מלחמות העולם, אכזבה שהביאה גם להולדת הפוסטמודרניות – בפתח ספרו: “משנתחוור לנו, שעטרת איש-התבונה (Homo Sapiens) אינה הולמת יפה את טיבנו, כפי שהיו סבורים לפנים, שהרי בסופו של דבר חכמנו פחות משנטתה להאמין המאה הי"ח באופטימיות התמימה שלה"; על מקום ההומו-סאפיינס, איש-התבונה, יש, אם כך, להציב את האיש-המשחק (Homo Ludens), היומרני פחות.
זהו הלך רוח משחרר מחד גיסא, אבל הוא גם לא מלהיב במיוחד. גישתו של הויזיניחה מציקה לי גם מכיוון נוסף. אם התרבות היא משחק, כלומר אם, למשל, השפה לא נועדה ללכוד דבר מה מחוצה לה, הרי שאפשרויות המשחק הן אינסופיות. זה נשמע נחמד, אבל זה בעצם מחזיר אותנו לכאוס שממנו המשחק, לפי הויזיניחה עצמו, אמור לחלץ אותנו. אם כל אחד יכול לשחק את המשחק שלו, בקומבינציה משלו, בלי קשר למציאות כלשהי, הרי שאין אמות מידה משותפות והכאוס חוזר.
מבקר חופשי 