מבקר חופשי

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

ישנן "שתי תרבויות", טען ב-1959 בהרצאה מפורסמת הפיזיקאי והסופר הבריטי, סי.פי סנואו, והפער ביניהן רק הולך וגדל. אלו הן המדעים המדויקים מחד גיסא ומדעי הרוח מאידך גיסא. בחמישים השנים שחלפו מההרצאה ההיא והפולמוס הגדול שעוררה, הפער בין שתי התרבויות רק הלך והעמיק. איחויו הוא בעיניי אחד האתגרים הגדולים ביותר הניצבים בפני הספרות העכשווית. אתגר שהיענות לו תשרת את החברה אך גם נוגעת לאינטרס המצומצם של הספרות עצמה. ההתפתחות המדהימה של המדעים במאה האחרונה משוועת לדיון ציבורי שינסה לענות על השאלה מה בגילויי המדע מסייע לריבוי אושרה והפחתת סבלה של החברה (ולא כל גילויי המדע הם כאלה). על מנת שהדיוטות יבינו בכלל במה מדובר יש צורך בתרגום שפת המדע, שהינה כיום בראש ובראשונה המתמטיקה, לשפה המדוברת. וכאן הספרות יכולה לשמש כמתווכת. אבל עיסוק של הספרות במדע הוא גם אינטרס של הספרות עצמה. כי לאחר שהתרבות והספרות התחדשו, הובילו ופרצו דרך במשך תקופה ארוכה, במה שמכונה המודרניזם (1850 עד 1950, בקירוב), הרי שמאז תום מלחמת העולם השנייה, בהכללה גסה, ההתפתחויות המדעיות, והטכנולוגיות הנובעות מהן, מרשימות בהרבה מההתפתחויות המקבילות בשדה האמנויות. הדרך של הספרות להשיב לעצמה רלוונטיות תהיה, בין השאר, באמצעות התמודדות ספרותית עם אותן התפתחויות מדעיות ומשמעותן. ואכן, כמה מהסופרים הבולטים בדורנו פונים לכיוון הזה: כך הוא וולבק, שב"החלקיקים האלמנטריים" דן במשמעויות של מכניקת הקוונטים וכך הוא ג'ון באנוויל, שגיבור הרומן האחרון שלו, "האינסופיים", הוא פרופסור למתמטיקה.
מכל האומות, מצטיינים במיוחד הבריטים ביכולת החיבור בין ספרות למדעים (ולכן אין זה פלא שגם פולמוס “שתי התרבויות” עצמו פרץ בבריטניה). דוגמאות לכך ניתן להביא החל מהשורה המפורסמת של המשורר אלכסנדר פופ, "הַטֶּבַע וְחֻקָּיו נָחוּ בְּחֶשְׁכַת שְׁחוֹר, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: וַיְהִי נְיוּטוֹן – וַיְהִי אוֹר" ועד למשפחת האקסלי, משפחה של סופרים חשובים וביולוגים מובילים כאחד.
בזירה הבריטית העכשווית, מהווה איאן מקיואן סמל לניסיון האיחוי בין ספרות למדע. הוא מתומכיו הפומביים של ריצ'רד דוקינס, למשל ועסק במדע גם בספריו הקודמים (ב”שבת”). ניסיון האיחוי מרכזי בספר הזה, שנושאו הוא התחממות כדור הארץ וגיבורו הוא זוכה נובל בפיזיקה בשם מייקל בירד, שלתיאורו מוקדשים המשפטים היפים (יפה בעיקר הוא כאן המשפט החותם את הציטוט להלן) הפותחים את הרומן הזה: “הוא היה מהגברים האלה – גברים שלא תואר להם ולא הדר, שפעמים רבות הם קירחים, נמוכים, שמנים, פיקחים – שמשום מה יש נשים יפות הנמשכות אליהם. או שהאמין שכך הוא, ומכוח המחשבה כמו נעשה כך".
זה ספר כייפי ביותר. עלילתו הסאטירית המשעשעת מציגה את התמודדותו הכושלת של בירד, בוגד בלתי נלאה, עם בגידתה היחידה של אשתו החמישית ואת הירתמו, דרך מקרה, לניסיונות התמודדות עם הצלת כדור הארץ מהתחממות. דרך מקרה – כי לא איש כבירד ייתן לשאיפות נעלות כמו הצלת הפלנטה להסיט אותו מניסיונו לכבוש עוד אישה או לשתות עוד כוסית וויסקי. מקיואן הוא גם ריאליסט גדול, עם עין לפרטים והבנה מעמיקה בבני אדם, כך שהמירוץ הנמרץ של העלילה אינו בא על חשבון הדקויות.
אבל מקיואן לא רצה לכתוב רק רומן משעשע. הוא גם רצה לכתוב רומן חשוב. החשיבות החשופה יותר של הרומן נוגעת לנושא התחממות כדור הארץ, כמובן. שאם אתה מאמין בה – ומקיואן, שערך תחקיר מקיף ומשכנע, כמעט ומשוכנע בנכונות תחזית ההתחממות, עושה רושם – הרי אין דבר חשוב ממנה (כי בנינו כבר יחוו את השלכותיה הקטסטרופליות). אבל הספר חשוב למקיואן לא פחות גם מהסיבה "הסקטוריאלית" שהזכרתי, דהיינו התהייה על מקומה של הספרות בעולם שבו המדע זוכה להישגים מרשימים כל כך. זו, למשל, הסיבה שמקיואן שש להפגין את יכולותיו הפסיכולוגיות (המרשימות) בתיאורו של בירד, כמו גם את נכויותיו הפסיכולוגיות של בירד עצמו – מעין נקמת איש הרוח במדען. אך זו גם הסיבה שמקיואן משדך לבירד אישה מתחום מדעי הרוח ומאלץ אותו, פיזיקאי שאינו קורא ספרים בכלל, לקרוא את מילטון על מנת להרשימה.
בקיצור, ספר כייפי מאד שעוסק בנושאים חשובים מאד. מה עוד ניתן לבקש? אלא שעל אף זאת זה אינו ספר גדול או חשוב מאד בעצמו. מדוע?
ראשית, העלילה כאן מכילה מוות אלים אחד שלא אחשוף אותו על מנת לא לקלקל לקוראים. כעת, ככלל גס, שימוש במוות אלים ברומן ריאליסטי – אם אתה לא דוסטוייבסקי או שאינך כותב רומן מלחמה או ריגול או בלש – הוא אמצעי פיתוי זול שאינו הולם יצירה מהשורה הראשונה. אבל אולי יותר חשוב העניין הבא. מקיואן וחברו מרטין איימיס, שני בכירי הסופרים הבריטיים, הם מעריצים ידועים של הספרות האמריקאית של המחצית השנייה של המאה העשרים (דבר שקשה לסופרים, בדרך כלל, להודות בו בבריטניה). איימיס מעריץ במיוחד את סול בלו ואילו מקיואן ידוע בהערצתו לג'ון אפדייק (לא פלא הוא שציטוט מאפדייק מופיע בקדמת הרומן). אבל האמת היא שדווקא רוחו של סול בלו מרחפת מעל דפי הספר, רוחם של גיבורי הרומנים הסאטיריים "הרצוג" ו"מתנת המבולדט", גם הם גאונים המסובכים עד צוואר בענייני נשים. והנה ההשוואה הזו אינה מחמיאה למקיואן. ראשית, המחקה תמיד פחות מעט מהמחוקה. אבל יותר חשוב: אצל בלו נוצר תלכיד חד פעמי בין האנרגיה העצומה של העלילה הסוחפת לבין ההגיגים והנושאים הפילוסופיים העמוקים שהגיבורים עסוקים בהם, בין הההנאה לבין החשיבות. ואילו ברומן הכייפי והרציני הזה לא נוצר תלכיד דומה בין אותו כייף לאותה רצינות.

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

את היצירה הגדולה הזו – סיפורה של משפחת קרמאזוב, שבן אחד מבניה נחשד ברצח אביו, בן אחר הוא אתאיסט וניהיליסט שסבור ש"אם אין אלוהים – הכל מותר" ובן שלישי קדוש מעורר אהדה – צריך לקרוא כמאורע בתולדות החילון המערבי. תאריך יציאתו של הרומן לאור, ב-1880, ראוי להיחקק בצד תאריכי פרסום התאוריה של קופרניקוס, משפטו של גליליאו גליליי, פרסום "מוצא המינים" של דרווין וההכרזה על מותו של אלוהים של ניטשה. בשונה מהמאורעות האחרים, “האחים קרמאזוב" הוא התקפה חזיתית על החילון ולא ציון דרך בניצחונו.
אבל מה הבעיה, בעצם, בחילון? מדוע שלא, כדברי השד שנולד במוחו הקודח של איוואן קרמאזוב, האח הניהיליסט, דברים הנאמרים באירוניה, “ינצח האדם את הטבע […] כל אדם ידע שהוא בן תמותה כל כולו ולא תהיה לו תחייה, ויקבל את פני המוות בגאון ובשלוות נפש […] בגאוותו יבין שאין טעם להלין על החיים שאינם אלא רגע, ומתוך כך יבוא לידי אהבת הזולת שלא על מנת לקבל פרס"?
דוסטויבסקי סקפטי מאד לגבי האפשרות המלבבת הזו. הספק הגדול והמפורסם שמובע בספר הזה הנו שתוצאת החילון תהיה דווקא אנרכיה מוסרית, כי "אם אין אלוהים – הכל מותר", כאמור. אחרי החורבן הרצחני שהמיטו אידאולוגיות חילוניות כמו הפשיזם ואף, להבדיל, הקומוניזם, על האנושות, הטענה הזו הזו ראויה להתייחסות רצינית. דוסטויבסקי אף טוען (הדברים נאמרים מפי אדם שפגש בצעירותו הישיש זוסימה, מורו של הבן השלישי), ובכך הוא רלוונטי יותר לתקופתנו, כי "עידן בידוד אנושי" יבוא בעקבות מות האלוהים. ברגע שיאבד הרעיון המלכד את האנושות והמקור האחד ממנו באה, כלומר האלוהים, ישקעו בני האדם בבדידות: “שהרי כל אחד שואף היום לבדל ככל האפשר את אישיותו שלו, רוצה לחוש בקרבו את מלאות החיים כולה, אלא שכל מאמציו סופם שהם מביאים לא למלאות החיים אלא להתאבדות מלאה".
ודוסטויבסקי מעמיק אף יותר את טיעונו. הוא אינו משוכנע שהחילון בכלל אפשרי! "משעה שנהיה בן חורין, אין לו לאדם דאגה כוססת ומייסרת יותר מזו – למצוא חיש-חיש מישהו לסגוד לו", חוזה האינקוויזיטור הגדול (אותו גיבור של הסיפור בתוך הסיפור שנמצא כאן, הסיפור שכותב איוואן ומשמיעו לאליושה, אחיו הצדיק). האדם מחפש ומחפש תחליפי אלוהות ומשתגע משאינו מוצאם. לפיכך חוזה האינקוויזיטור הגדול, שבתום מאות שנים של הפקרות יתחננו בני האדם לשובה של הדת כי לא יוכלו לשאת את החירות. גם בכך, גדול כוחו הנבואי של הרומן הזה; הרי אנו נוכחים בחזרתה המרשימה של הדת בעשורים האחרונים. אך מה שהופך את האמירה של האינקוויזיטור הגדול ליותר מקלישאה סמכותנית, מה שהופך אותה לגאונות דוסטוייבסקאית, הינה שהאינקוויזיטור אומר את כל זה בהתרסה כלפי ישו! כי ישו של דוסטוייבסקי אינו תומך בסמכותנות כזו! דוסטוייבסקי לא היה ריאקציונר מן השורה, הוא ייחס לחירות האנושית חשיבות דתית עליונה ולכן כישלון האנושות להיות בת-חורין אינו משמח אותו.
ועם זאת, יש לטעמי הבדל חשוב בין תוצאות החילון בדורנו לתחזיתו של דוסטויבסקי. חלה התפתחות אחת אותה לא חזה הגאון הרוסי. ההטמעה של החילון באנושות, אבדן האמונה באל, כמו חיסרה ממד מהעולם, ממד העומק, והפכה את העולם לדו-ממדי. נותרנו ללא ממד שלישי, טבולים עד צוואר בתוך העולם הזה, בקרב אחינו בני האדם. לפיכך, הבעיות האופייניות לדורנו הן בעיות הקשורות בנרקיסיזם, כלומר בתלות שלנו בתשומת הלב של אותם אחינו בני התמותה. בקצרה, אני מבקש לטעון שהנרקיסיזם האופייני לתקופתנו (שמבאר מצדו תופעות מרכזיות בחברה שלנו, כמו הסלבריטאות) נובע מסיבות מטפיסיות, הוא תוצר של החילון. ברגע שאלוהים יצא מהתמונה פונה האדם בייאושו למיקסום ההכרה שהוא יכול לקבל מאחיו.
התרגום של נילי מירסקי נהדר כצפוי. עם זאת, באחרית הדבר רומזת מירסקי שהתרגום הקודם, של צבי ארד, הנו תרגום גרוע. לא לי להתווכח עם כלת פרס ישראל לתרגום, רק אומר שכמי שקרא פעמיים את תרגומו של ארד וכעת קרא את תרגומה של מירסקי התחושה לא הייתה של קריאת ספר חדש. כך שהמתרגם הקודם לא היה כנראה כל כך גרוע.
לסיום, משהו על דוסטויבסקי והיהודים. דוסטויבסקי היה אנטישמי, אך עם זאת לא כזה שמסרב לדיאלוג. בתשובה פומבית למכתב של מבקר הספרות העברית, אברהם אורי קובנר, שתהה היאך הסופר המלא חמלה לכל נדכאי העולם אינו רוחש סימפטיה למיעוט מדוכא כל כך המונח תחת חוטמו, השיב דוסטויבסקי, בין השאר, שאם כל העולם שונא את היהודים הרי לא ייתכן שכל העולם טועה והיהודים צודקים. אמירה זו עוררה את אחד העם (כעבור שנים מספר) לכתיבת מאמרו המפורסם והמבריק "חצי נחמה". כן! אמר אחד העם, ייתכן בהחלט שכל העולם טועה! הרי "כל העולם" העליל על היהודים עלילות דם ובזה הרי בוודאי שטעה, אז, אם כך, ייתכן גם ייתכן שטועה העולם האנטישמי גם בשאר האשמותיו. והנה, בעמ' 737 בתרגום החדש, שואלת הנערה ליזה את אליושה, הגיבור החיובי של הרומן, “תגיד לי, אליושה, זה נכון שהיהודונים גונבים ילדים לקראת הפסח ושוחטים אותם?” ועל כך עונה אליושה: “אין לי מושג"! הנה לכם דוגמה לליקוי מאורות.