מבקר חופשי

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"
רשימה שנייה משתיים

בהתבוננות ילדית במכוון, הרי שיש בהיעלמות מושג האוטופיה החברתית מחיינו מהמפתיע. הישגיו של המין האנושי כיום מדהימים. הנחתנו אדם על הירח, שכפלנו כבשה, רשתות התקשורת שלנו יכולות לחבר בינינו באופן פנטסטי. היאך דווקא בתקופה מנצחת כזו בתולדות האנושות הפכנו ספקנים וחשדניים כל כך ביכולתנו ליצור אוטופיה חברתית? הצלחנו כיום להגיע להישגים שבעבור בני אדם בעבר היו נראים מעשי כשפים, ודווקא בדיון שליווה את האנושות מקדמת ההיסטוריה, כיצד לסדר את החברה כך שתביא למרב האושר למרב האנשים, לא התקדמנו הרבה מאז היוונים. דווקא במשימה שכביכול אינה מסובכת כמו הנחתת אדם על הירח, סידורה של החברה באופן רציונלי, הרמנו ידיים. נכון, תוחלת ורמת החיים שלנו גבוהות בהרבה משל רוב העידנים הקודמים בהיסטוריה. אבל ההתקדמות הזו מוגבלת להתקדמות במספרים מוחלטים. ביחסים בתוך החברות העכשוויות, הרי שאי השוויון בתוך החברה שלנו דומה, ולעתים אף עולה, על תקופות רבות בהיסטוריה. אך לא רק זאת שאי-השוויון בחברה שלנו גדול. צרכינו פרו ורבו במידה שווה לפחות ליכולתנו הגוברת והולכת לספקם. כך שתחושת השפע שלנו אינה בהכרח מוחשת לנו יותר מאשר נהנו אבותינו מהטובין המצומצמים בהרבה שעמדו לרשותם. כפי שטען האנתרופולוג האמריקאי, מרשל סאלינס, לא בטוח כלל וכלל שחיינו טובים יותר מחייהם של הציידים-הלקטים הפרהיסטוריים.
האם בזמן מתקדם כל כך בהיסטוריה האנושית איננו מסוגלים להמציא דבר מה טוב יותר מ"קנאה ממוסדת", כפי שכינה הסוציולוג דניאל בל את החברות המערביות התחרותיות? האם אחרי אלפי שנות התקדמות מדעית איננו יכולים להציע לחברה שלנו אורח חיים רגוע ושלו יותר מאשר הציעה הפרהיסטוריה האנושית?
כמובן, הסוגיה הזו רחבה מכדי שאוכל להתמודד אתה. אבל אני רוצה להעיר על נקודה אחת מרכזית באשר לתרבות העכשווית. אם החזונות האוטופיים בעבר הציעו חזון לגאולתה של החברה, הרי שכיום, צורכיהם המורכבים של בני האדם הפכו בחלקם לאנטי-חברתיים בבסיסם. חלקים בנפשנו כיום אינם רוצה ליטול חלק בחברתי כלל וכלל וחלומם הכמוס הנו אף דיקטטורי.
אציין שתי תופעות מרכזיות בעולם העכשווי שמבטאות את הנקודה: התשוקה לסלבריטאות וצריכת הפורנוגרפיה.
התשוקה להיות סלבריטאי הוא רצון לנטוש מאחור את ההמונים האנונימיים. התשוקה הזו, המפעמת בעוז בחלק מאיתנו ואולי ברובנו חלק מהזמן, היא פנטזיה אישית, אוטופיה מופרטת, שעומדת בעימות חריף עם מחויבות לחברה בכללותה. היא מושתתת על אי-שוויון, כי הרי לא ייתכן שכולם יהיו סלבריטאים, הסלבריטאות תאבד כך ממשמעותה.
גם הפורנוגרפיה, שנוכחותה באופנים מגוונים, מהקל אל הכבד, בתרבות זמננו, היא תופעה לא שולית, מציעה למשתמש סוג של אוטופיה: גן עדן מיני שבו כל תשוקותיו נמלאות מיד ובאופנים הפיקנטיים ביותר שרוחו חושקת בהם. אך גם זו אוטופיה אנטי חברתית במהותה. כי בפורנוגרפיה הזולת כיצור אוטונומי מסולק מגופו ומוכפף לצרכי המשתמש. בפורנוגרפיה, כל "הפנים" (פ"א בשווא) של הזולת מסולק, מסולקים עברו ועתידו ורצונותיו העצמאיים. נותר רק גופו העכשווי ורצוי הצעיר המזומן לסיפוק המשתמש.
לפיכך, את המבוכה שחלקנו חשים ביחס לחזון האוטופיה בתקופתנו ניתן להסביר לא רק כהכרה מרירה בקושי להגשימו. ניתן להסבירו גם בהכרה המפתיעה שהגשמת אוטופיה חברתית בזמננו כרוכה לאו דווקא בהרחבת החופש והחוויות האנושיים. ייתכן כי הגשמת אוטופיה מזקיקה לחנך את בני האדם שחופש הרצון הבלתי מוגבל מסב להם יותר סבל מאושר. זו הכרה לא נוחה למי שהורגל לראות באוטופיה הרחבה ושחרור ולא הגבלה וריסון.
אבל, אולי, אי הנוחות כלפי מושג האוטופיה החברתית שחשים חלקנו נובעת גם ממצפון רע: אנחנו מזדהים עם האוטופיות המופרטות. זו הנקודה היותר מסובכת לטעמי, בניסיון להציע חזון אוטופי לזמננו. הן התשוקה לסלבריטאות והן הפורנוגרפיה, למשל, הנן תופעות בעלות גרעין אמת. לכולנו, בעולם אידאלי, מגיע שיעניקו תשומת לב מרבית או שתשוקותינו תסופקנה במלואן. אם אנחנו רוצים לחשוב על הצעה אוטופית חברתית רצינית בעידננו, אנחנו צריכים לחשוב איך פותרים את האתגר שמציבות האוטופיות המופרטות העזות שפועלות בו.

פורסם במגזין מוצ"ש של "מקור ראשון"

אוטופיה – רשימה ראשונה משתיים

אחד המאפיינים החשובים של הציביליזציה שלנו בעשורים האחרונים הוא היעלמותו של מושג ה"אוטופיה" כמושג פעיל בנוף תודעתנו. אוטופיה, אותו שום-מקום או המקום-הטוב (פירוש המילה ביוונית), אותו גן-עדן-שבעולם-הזה, אותו חזון שליווה את התרבות המערבית מאות ואלפי שנים, שנוכח בתנ"ך (בתנ”ך, כידוע, למעט אצל קוהלת כמדומני, הגמול ניתן בעולם הזה ולא בבא) כמו גם אצל היוונים, אינה אלמנט משמעותי בדמיון שלנו כיום. במקום התלהבות לתיקון החברה שהצית באבותינו בעבר החזון האוטופי, שהלך לפניהם כמו עמוד האש להנחותם בדרך, למדנו כיום להיות זהירים, ציניים, ספקנים, מרירים, מסתפקים במועט, "מעבירים" את ימינו, ו"חיים את הרגע". או שהפכנו למבודדים ולתחרותיים. על מקום החזון האוטופי בדבר חברה מתוקנת, חלף ציפייה לימות המשיח שגם אם יתמהמהו חכה נחכה להם בצוותא, מציעה לנו הציביליזציה שלנו חזון אוטופי מופרט. את החברה בכללותה אי אפשר לתקן, כל ניסיונות תיקון שלה הובילו לאסון, כל פנטזיה אשר חדרה לפוליטיקה הארצית הידרדרה לרצחנות ולדיכוי. אבל כל אחד מאיתנו, אם יממש את עצמו או יחתור לשלווה פנימית, או אם יגיע לרווחה כלכלית, יכול ליצור לעצמו אוטופיה פרטית. “פיליסטיניות", כינוי הגנאי שהשתמשו בו מבקרים חברתיים במאות ה-18, ה-19 ומחציתה הראשונה של המאה ה-20, כלפי צרות האופקים הבורגנית, זו השמה לעצמה כמטרת-חיים אקסקלוסיבית את ההצלחה החומרית הפרטית בעולם הזה, תוך עיוורון לכל מה שאינו נושא רווחים, תוך זלזול באמנות וברעיונות, הפכה במציאות שלנו לתפיסת עולם שלטת. בעידן שבו רעיון האוטופיה הכללית איבד את האשראי שלו, פונה כל אחד מאיתנו "לעבד את גנו", כמסקנתו של קנדיד ביצירתו של וולטר. אך בניגוד למפוכחותו המאופקת של וולטר, היגר, בתרבות זמננו, חלק מההתלהבות האוטופית הכללית אל הספירה הפרטית. אנשים רבים פונים "לעבד את גנם" בהתלהבות, על מנת למכור את יבול הגן הזה בשוק, "לעשות את המכה” ולשכון סוף סוף בטוב שבכל העולמות האפשריים, בווילה מגודרת מפני ההמון. אבדן החזון האוטופי הכללי, במין "חוק שימור רעיונות" מוזר, חיזק את תשוקת האוטופיה הפרטית, האוטופיה המופרטת. הפיליסטיניזם, אם להשתמש במשל קבלי, הוא ניצוצות מהחזון האוטופי השלם ש"נפל" ורסיסיו התפזרו לכל עבר וננעצו בגופינו באופן מוקטן ופרטי.
היעלמות מושג האוטופיה כרוכה כמובן בכישלון הסוציאליזם, או בתפיסה שכישלון הקומוניזם הרוסי סימן את כישלון הסוציאליזם בכללותו. האוטופיה פרחה במאה ה-19 בכתבים סוציאליסטיים מסוגים שונים, בעיקר לא-מרקסיסטיים (מרקס התייחס בבוז ל"סוציאליזם האוטופי" הלא "מדעי”). כך, למשל, מתאר ההיסטוריון יעקב טלמון את חזונו האוטופי של פורייה, הסוציאליסט האוטופי, בספרו של טלמון "המשיחיות המדינית":
"דמיונו הקדחתני היה נתון לרקימת חזון נוצץ של אוטופיה, גדוש תענוגי גן-עדן מוסלמי וגבורתם הזוהרת והנוהרת של אתליטים המתחרים באוויר צח ורענן לקול התזמורת. בחזיונו באים בערבוביה תיאורים מפורטים של מעדנים ערבים לחך ומזמורים לתענוגות משכרים של אהבה חופשית אשר לא תדע איסורים". אולם לא רק כישלון (או כביכול כישלון) הסוציאליזם גרם לאבדן הקרדיט של מושג האוטופיה, אלא, כפי שמלמד שמו של ספרו של טלמון, כישלון "המשיחיות המדינית" בכללותה, זו שהניעה את "עידן המהפכות" במערב, לכל המאוחר מהמהפכה הצרפתית ועד לאמצע המאה העשרים. ל"משיחיות המדינית" הזו היו תומכים משמאל כמו גם מימין, והיא גרסה שבני האדם, בסידור נאות חדש של החברה, יכולים אכן לדרבן את חמורו הלבן של המשיח להפציע סוף סוף מעל ראשי ההרים.
תקוות המהפכה הצרפתית הסתיימו בשלטון הטרור ונפוליאון. ההתלהבות מהמהפכה הקומוניסטית הסתיימה ב"טיהורים" ובסטלין. האחווה והשיתוף שהציעו הלאומיות ומדינת-הלאום המודרנית הסתיימו בפשיזם ובהיטלר. מוכים וחבולים מאוטופיות חברתיות שהכזיבו למדנו בעשורים האחרונים להלך בקטנות בחזוננו החברתי.
לפני כמה שבועות התייחסתי כאן לסרטו האחרון של פולנסקי. בסרט מבטא פולנסקי את העמדה שהנה קלישאת התקופה שלנו (וזו עוד סיבה לחולשתו): טבע האדם קטנוני ואף רע מיסודו. עדיף, לפיכך, לוותר על ניסיונות יומרניים לתקנו.

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

לאנשים כמוני, תחנת רדיו ישראלית אופציונלית יש אחת בלבד – 88 FM. את הכוס הגדושה תמיד של הפטפטת הפוליטית לא מעניין אותי לגמוע, כך שגל"ץ ורשת ב' אינן תחנותיי. ברדיו – מעניינת אותי מוזיקה. אבל כשגלשתי, לעתים, למחוזות אחרים מ-88FM, ושמעתי, למשל, את הלהגנות הרווחת בין השירים אפילו בתחנה אלטרנטיבית וסימפתית כמו "קול הקמפוס", שלא לדבר על העינוי האינדיאני של טחינת להיטים באוזנך עד לזרא בגלגל"ץ, על האתנוצנטריות הישראלית של רשת ג', על החזית המזרחית שפתחו נגדי חלק מתחנות הרדיו האזוריות, ועל המאגניבות המאוסה והמעושה, למעשה חסרת הביטחון, של שדרים בתחנות רדיו תל אביביות, שלא לומר "צלאביביות" – הבנתי שאין אלטרנטיבה. אגב, המלצה: מי שרוצה לחוש דיכאון קיומי באופן מהיר וללא השקעת זמן ומאמץ, יכול להאזין לפרסומת לאתר היכרויות טלפוני החוזרת ונשנית בתחנת רדיו צל אביביצ בולטת. יש בפרסומת הזו ביטוי חד פעמי לניצול הכמיהות הרומנטיות של בני האדם למטרות עשיית רווח, כמו גם שימוש אירוני-בלי-דעת בקול פתייני וסקסי של הקריינית על מנת לקדם, אנחנו אמורים להאמין, קשר רציני ואהבת אמת. דוחה לתפארת.
בקיצור, לעומת כל הלהג והוולגריות, הרי ש88FM מזדהרת כמגדלור, על האינטליגנציה והאינטליגנציה הרגשית של שדריה, האיפוק והאצילות של רובם, הידע המוזיקלי העשיר שלהם והקו המוזיקלי שבו בחרו, הנע בתווך החמקמק שבין המוכר-לרובנו-אך-עדיין-לא-מובן-מאליו לבין זה הפחות מוכר; מבלי לגלוש לפח הגלגל"צי של טחינת המוכר לעייפה אך גם לא לפחת של השמעת האקספרימנטלי-בכוח, האזוטרי-בצדק והמבאס-לאללה. שדר עילוי כמו בועז כהן, המשלב באופן חד פעמי בין חום טבעי לאיפוק בריטי, בין ידע עצום לצניעות, אין באף תחנה אחרת. אני, בקיצור, אוהב את 88FM, שבה נהניתי מהמוכר ונהניתי להכיר. אני אוהב את התחנה והלוואי שיכולתי להאזין לה.
אבל אני לא יכול להאזין לתחנה. אני לא יכול להאזין לה כי את תועפות הכישרון והטעם הטוב של המגישים קוטעות פרסומות בהמיות באופן שלא ייאמן ובמינון לא הגיוני. ג. יפית וג. מאיה, למשל, מי שמכיר מכיר ומי שלא – אשריו, שיא הטמטום הפרסומאי, חוזרות לעתים לא אחת, אלא פעמיים [!] בתוך הפסקת פרסומות אחת [!]. ועוד פעם אחת לו אשמע את גבי גזית ולבנת טוענים ש"יש מה לעשות" – אהנהן וארסק את הרדיו. צעקנות הפרסומות וחזרתיותן המונוטונית עומדות בניגוד חריף כל כך לעדינות, למקוריות ולטעם הטוב של המגישים ב-88FM, כך שצריך מאזין מסוגו של ד"ר ג'קיל ומר הייד, על מנת לעמוד בחילופי האווירה החדים. אני איני כזה. ולפיכך, בצער רב, אני מלמד את עצמי לא להאזין ל-88FM.
לכשתרצו, הנה לכם דוגמה איך קפיטליזם חמדני מכשיל את עצמו. הרי איך העניינים מן הסתם השתלשלו? בתחילה כלל לא היו פרסומות ברשות השידור. ככלות הכל תחנת רדיו ציבורית ממומנת מכספי המסים של הציבור ואין לה עקרונית צורך בפרסומות. או אז החליטו פרנסי הרדיו (ברור לי שהשדרים עצמם סולדים מהפסקות הפרסומות התכופות לא פחות ממני) לנצל את הפלטפורמה ואחוזי ההאזנה המסוימים ולהכניס פרסומות מעטות לתחנה. להרוויח קצת. או אז, התיאבון גדל, והוחלט כי זמן הפרסומות ילך ויתפח. לכאורה, החלטה "רציונלית". אבל כך, בטווח הארוך, התחנה תלך ותאבד את אותם מאזינים שנמשכו אליה מלכתחילה בדיוק בגלל שחיפשו קצת שקט ומוזיקה אנינה ללא בלבולי המוח של האקטואליה ולבטח לא של הפרסומות.
אני אוהב רדיו. בניגוד לאפשרויות האינסופיות שישנן להאזנה היום דרך האינטרנט, אני אוהב את התחושה שמישהו משדר אלי ולא אני משדר לעצמי; את התחושה שיש עוד אנשים, קהילת מאזינים, ששומעים יחד איתי את מה שמשודר; שמישהו עם טעם מוזיקלי מגובש וידע מוזיקלי רב משלי חולק אתי את הידע שלו ומגלה לי דברים שלא הכרתי. אני אוהב רדיו. אבל זו אהבה חד צדדית. רדיו שמשדר פרסומות רבות כל כך – כבר לא אוהב אותי.