פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"
למנחם פרי מ"הספרייה החדשה" יש חוש עסקי לא רע. הרי זו מן המפורסמות. דוגמה נוספת שלו היא מיתוג חטיבה נכבדת מספרות התרגום של הוצאתו כ"ספרות איטלקית איכותית שנכתבת בידי נשים". האם זה מקרי שאחרי שהפכו, בתיווכה של "הספרייה החדשה", שתי סופרות איטלקיות מצוינות, בנות אותו דור (שנות העשרה של המאה ה-20), אלזה מורנטה ועמיתתה הטובה ממנה לטעמי, נטליה גינצבורג, למוכרות כל כך לציבור המשכיל בארץ, מצטרפות אליהן בשנים האחרונות, ובאותו תיווך עצמו, שתי סופרות איטלקיות נוספות, גם הן בנות אותו דור (ילידות שנות החמישים; כך היא, כנראה, גם פרנטה שנותרה אנונימית)? הסופרות הן אלנה פרנטה וכעת כריסטינה קומנצ'יני. כמדומה, אתה ממש יכול לשמוע את עבודת המיתוג הנמרצת שנעשתה כאן, באחד מחדרי המוח של העורך רב הפעלים, שם ישב בא כוחו העסקי של איש הספרות השנון ותוך כדי שהוא מחכך את ידיו בהנאה עצמית הכריז: “הם, ואולי דווקא 'הן', ייקנו את זה כמו לחמניות טריות, ייקנו אותן כממשיכות של מורנטה וגינצבורג, למעשה, כאילו החזרנו את גינצבורג ומורנטה לחיים אחרי שלדאבון הלב המוות הביא לתוצאה לא רצויה: פרישתן מהכתיבה". אבל העוקצנות שלי נאמרת כאן ברוח טובה. "ימי הנטישה", של אלנה פרנטה, הוא ספר מצוין וחריף מאד, העוסק בנשיות פגועה בעקבות נטישת גבר. ואילו "כשהלילה", הרומן שלפנינו, שהנו אמנם ספר הרבה פחות מרשים מ"ימי נטישה", הוא בכל זאת רומן מוצלח, העוסק הפעם בצד אחר של הנשיות: הסירוב להיות אם, או "אם טובה דיה", כלשון הפסיכואנליטיקאי דונלד וויניקוט (בתימה זו עוסק גם ספר אחר של פרנטה שטרם קראתיו).
הסיפור, המתרחש בחלקו הגדול בשנות התשעים כמדומה, מסופר באופן מעניין כשני מונולוגים שזורים זה בזה, כך שלכל מונולוג מוקדש פרק, פסקה, ובהמשך כמה משפטים בלבד או אף פחות – והם נמסרים כך לסירוגין. נושאי המונולוגים הם מרינה, איטלקייה צעירה ממוצא צועני, נשואה ואם למרקו בן השנתיים, ומנפרד, בן כארבעים, מדריך טיולים באלפים האיטלקיים, שאשתו נטשה אותו ועברה לעיר עם ילדיהם. מרינה מגיעה לחופשה בכפר האלפיני, במצוות רופאו של בנה, ומתארחת בביתו של מנפרד. מרינה היא אישה פשוטה יחסית, מזכירה יותר את גיבורותיה הנוירוטיות, הזעיר-בורגניות והמשכילות-למחצה של נטליה גינצבורג, מאשר את גיבורתה המשכילה והבורגנית יותר של פרנטה. יחסה לאמהותה ולפיכך לבנה אמביוולנטי ביותר. בשני מקרים לפחות היא אף איבדה את עשתונותיה ובהתקף זעם על בכיו הלא פוסק של הבן ובעצם על אות הקלון שהדביק לה (“אם”), כמעט והסבה לו נזק. למקרה השני, והחמור יותר, שהתרחש בחודש בהרים שבו מתרחש עיקר הספר, היה מנפרד חצי-עד. כלומר הוא מנחש מה אירע מתוך שמיעה אך לא מתוך וודאות גמורה. זעמו של מנפרד ניצת. האישה הזו מסוכנת לבנה והוא נחוש להוציא מפיה את האמת ולגרום לכך שבנה של מרינה יילקח ממנה. זעמו של מנפרד ניצת לא סתם כך. מנפרד הוא שונא נשים, אך כמו כמעט תמיד שנאת נשים (או גברים) היא השם שאנחנו נותנים לשילוב בין תלות מועצמת, כעס ופחד ביחס לבן המין הנגדי. מנפרד כועס כמובן על אשתו שנטשה אותו. אך יחסו כלפי נשים מושפע מהמאורע המכונן של ילדותו וחייו והוא נטישתה של אמו, אחריה היה כרוך במיוחד, ועזיבתה את הכפר האלפיני בלוויית תייר אמריקאי שהתאהבה בו. כעת, יש משהו "פאזלי" כמעט מביך – כלומר פין של חלק סיפור אחד המותאם בקלות רבה מדי לניקבה של חלק הסיפור האחר – באופן שבו מפגישה קומנצ'יני בין האם שמבקשת להיפטר מבנה והגבר שאמו נטשה. זה הופך את מעשה האמנות כאן לקל מדי, סוג של "דאוס אקס מכינה" שעומד בתשתית הרומן. ועם זאת, קומנצ'יני מצליחה לרגש מאד בתהפוכות שעוברות על שתי דמויותיה הראשיות: הן למדות במפגשן החזיתי לסלוח לאחרים ולעצמן ולמצוא אולי תיקון לפצעי חייהן: זו לאמהותה וזה לנטישת אמו וליחסו לנשים.
המתח הבסיסי של הרומן מורכב מהמתח הארוטי שנגדש בין מנפרד למרינה ומהשאלה האם יצליח לחלץ מפיה הודאה בכך שהיא סיכנה את חיי בנה. שילובם המתהדק של מונולוגי השניים הוא מקבילה צורנית נאה לאותה משיכה מתעצמת ביניהם. ואף על פי שהסופרת מעט עוזרת להתפתחות הרומן ביניהם, בהתערבות מזרזת ומעט גסה, ואף על פי שהסוף של הרומן מעט הוליבודי, כלומר סוף של סרט הוליבודי "איכותי" (לא התפלאתי לקרוא שהסופרת היא גם בימאית), הרי שהתוצאה היא רומן מושך לקריאה שעוסק בסוגיות חשובות וטעונות (הקושי באמהות, שנאת נשים) וזאת הוא עושה בלוקיישן האטרקטיבי של האלפים האיטלקיים המושלגים.
* באתר "הספרייה החדשה" השיבו לי כגמולי בעוקצנות ברוח טובה והעירו על שתי טעויות שנפלו בטקסט המקורי ותוקנו כעת.
מבקר חופשי 