ארכיון מחבר: אריק גלסנר

סופר ומבקר ספרות

תעוקה עמומה על הציר שנמתח בין המדע והטכנולוגיה לספרות ולמדעי הרוח ובסופה תחילת-מניפסט

מרץ 7, 2012 – 11:30 AM

הנה כאן

פורסם במאמרים בנושאי תרבות | תגובות (11)

על "שלוש נשים חזקות", של מרי נדיאי, הוצאת "כתר" (מצרפתית: עדה פלדור)

מרץ 5, 2012 – 11:47 PM

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

כותרת שלוש הנובלות הצרפתיות הללו, “שלוש נשים חזקות", שזכו בפרס גונקור לפני כשנתיים, מעוררת רתיעה אינסטינקטיבית. הכותרת מרמזת שלפנינו ספרות מגמתית ("טנדנציוזית”, כינו לגנאי ספרות כזו בביקורת הספרות בעבר), שדנה ב"העצמה נשית". וכשמסתבר לקורא מהכריכה ששלוש הנובלות עוסקות גם במהגרים אפריקאיים – החשד מתעצם. אוי, לא, חושב הקורא, הנה לנו עוד ספרות נאורה ורוחשת טוב שבאה לחנך אותנו להתייחס יפה לנשים ולשחורים. ואנחנו – את חובותינו למערכת החינוך הרי סיימנו מזמן. הזכייה בגונקור רק מגבירה את החשד: פרסים ידועים לשמצה בתקינות הפוליטית שלהם. לאחרונה קראתי מאמר של חבר באחת מוועדות ה"בוקר" הבריטי, שמספר בזעם כיצד דחתה הוועדה את הענקת הפרס לבכיר סופרי בריטניה, מרטין איימיס, על ספרו "המידע" (1995), לטובת ספר חיוור אך תקין פוליטית וחביב. בקיצור, לפרסים ספרותיים צריך להתייחס באירוניה.
למעשה, הכותרת שלפנינו כל כך בוטה, שמיד עולה החשד שאולי יש כאן פרודיה על אותה ספרות מגמתית ומחנכת. אולי הסופרת שותפה לזעם הזה שלנו ובאה להגחיך את ספרות האנשים הטובים והנאורים שמתלקקים מול הראי בהתמוגגות עצמית על עצם טובם ונאורותם. אלא שהקריאה בטקסט עצמו מפריכה מיד את החשד הזה. הסופרת רצינית לגמרי בנתינת הכותרת. ועם זאת, הקריאה בשלוש הנובלות אינה מוציאה אותן חייבות. בחלקן ישנם יסודות מעניינים, למרות שהמכלול לא מרשים במיוחד.
הנובלה הראשונה מתחילה מצוין. אישה צרפתייה, בשנות השלושים המאוחרות לחייה, בת לאב עריץ אפריקאי ולאם צרפתייה, מגיעה לביקור בבית אביה בסנגל (הוריה נפרדו מזמן). הסופרת (כל הנובלות כתובות בגוף שלישי הצמוד לתודעת גיבוריהן) מתחקה באופן סבלני, מפורט ומעמיק אחר המפגש המחודש הטעון. אלא שאחרי הפתיחה המרשימה והסבלנית הנובלה מתדרדרת באופן לא צפוי. ראשית, יש איזו התפתחות לא מובנת, שרירותית ולא מוסברת, כשמשפחתה הפריזאית של הגיבורה מגיעה לפתע לסנגל ואז חוזרת כלעומת שבאה (הדבר נחווה כגרסה מוקדמת של הנובלה, גרסה שנזנחה אך בטעות נשכחה בטקסט הנוכחי). משמעותי יותר: מאמצע הנובלה הסיפור מואץ ומודהר לסיומו בצורה חפוזה. ממחצית הנובלה ואילך מרגיש הקורא שלפניו פרוזה רווייה שהפכה לפתע לתסריט גרום. ברגעים כאלה אתה מבין מהו תפקיד העורך. כל עורך סביר היה שולח את הסופרת, שגילתה כישרון מובהק בחלק הראשון, להמשיך לעבוד בבית. אבל אולי חש כאן העורך רגשות אשם כלפי הסופרת: לא העבדנו די את השחורים?
הנובלה השנייה, למרבה המזל, טובה בהרבה, הטובה בקובץ. הנובלה מתחקה אחרי רודי, צרפתי מהמעמד הבינוני-נמוך, מורה-לשעבר בעל יומרות אינטלקטואליות שכעת עובד לזוועתו במכירת מטבחים. רודי נשוי לפנטה הסנגלית והוא חושש שהיא כבר אינה אוהבת אותו ונוטרת לו טינה על שהביאה לצרפת. הנובלה מכילה כמה קלוז-אפים פסיכולוגיים מדויקים ומעט מייגעים בו זמנית. הפרוזה כאן מזכירה, באופן מעניין לטעמי, את הפרוזה הפסיכולוגיסטית של יעל הדיה. הפסיכולוגיזם, של הדיה כמו של נדיאי, גובל בדרך כלל בהיסטריה, כלומר הרגשות המוצגים מועצמים ובהולים, וכך היא גם הכתיבה שרצה אחרי נפתולי המחשבות בתחביר מסובך הולם. ההשוואה לפרוזה הישראלית מעניינת כי היא מלמדת על הקרבה, הן בלחצים הכלכליים והחברתיים והן בפסיכולוגיה ההיסטרית שנוצרת מהם, בין המיינסטרים הישראלי (הדיה) למעמד הבינוני-הנמוך הצרפתי. יש בנובלה הזו ייצוג לא שגרתי של החצר האחורית של צרפת, ייצוג נוגע ללב של היאוש ורגשי הנחיתות של בן המעמד הבינוני-נמוך הלבן, ייצוג של מציאות פרובינציאלית קשה המכילה לחצים כלכליים, טינה מעמדית, בקשת פיצוי בדת, חיכוך רצוני ולא רצוני, במהגרים האפריקאיים. רגע מזהיר שמבטא את מצבה של הפרובינציה הצרפתית, מצב שמוליד גזענות ודתיות, מצוי בתיאור המלאכים הטהורים שמציירת אמו האדוקה והמסובבת של הגיבור. אלה מלאכים "אשכנזיים" לעילא, בלונדיניים ובעלי עיניים כחולות. שחורים אינם יכולים להיות מלאכים נוצריים. אבל הסופרת כאן אינה שיפוטית, וליתר דיוק היא שיפוטית אך מסבירה את הנסיבות המעמדיות הקשות שעל רקען צומחת הגזענות האירופאית העכשווית.
הסיפור השלישי מתחיל באופן נאה. סנגלית ענייה מגורשת מבית משפחת בעלה שמת, ויוצאת למסע מסוכן לצרפת. מעלת הנובלה בראשיתה היא עיצוב הרגעים בהם מגלה האישה הצעירה והפסיבית שהיא סובייקט אוטונומי וחד-פעמי, אותם רגעים בהם היא עורכת מעין אילוסטרציה למאמרו המפורסם של עמנואל קאנט, "הנאורות מהי?”, ומתחילה, כהמלצת קאנט, להפעיל את שכלה ושיפוטיה. אבל המשך הנובלה מתאפיין בנימה מעצבנת של חינוך הקורא. המסע לצרפת, שאגב מזכיר מאד את תיאורי המסעות קורעי הלב של יוצאי אתיופיה בדרכם לארץ, מוריד את חלומה (ויותר מכך) של הגיבורה שאולה. זה מידע שחשוב להעבירו: ההתעללויות שסופגים האפריקאיים העניים בדרכם למחוזות העושר האירופאיים, שגם בהם, כמובן, לא מחכים להם בזרועות פתוחות. זה מידע שחשוב להעבירו אבל הספרות שנוצרה ממנו כאן בינונית.
לסיום, חשוב לציין כי התרגום, של עדה פלדור, מרשים במיוחד בעברית ההדורה אך הלא נפוחה שלו.

פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (15)

קצר על מקצוע מוזר וביקורת שמו

מרץ 4, 2012 – 6:31 PM

הנה כאן

פורסם בעובר ושב | תגובות (7)

על הקיטוב

מרץ 4, 2012 – 10:52 AM

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

קיטוב (טור ראשון משניים)

אנחנו חברה מקוטבת. בכך אין חדש. אבל אחד מתהליכי העומק המשמעותיים ביותר בחברה הישראלית היום, תהליך שתורם משמעותית לקיטוב, הוא התחושה של המרכז-שמאל הישראלי, החילוני ברובו, שאף הוא הופך לסקטור. לא רק העובדה שהמרכז-שמאל אינו בקואליציה תורמת לתחושה הזו. אלא גם הדמוגרפיה העכשווית, ואולי יותר ממנה: התחזיות הדמוגרפיות, שלפיהן הרוב היהודי-החילוני מצטמק והולך. חלק מההקצנה, שלא לומר ההיסטריה, בציבור המרכז-שמאל, הקצנה שלא האחרונה בהתבטאויותיה היא חוסר הסובלנות בקרבו כלפי אנשים ששואפים לפשרה ולפיוס, נובעת מאימת הדמוגרפיה המוזכרת, מהתחושה שהשעה חירומית וצריך כעת לנקוט מדיניות של “הלנו אתה אם לצרינו”. אגב, כתבתי פה בשבוע שעבר על הדואט של איינשטיין וארצי. ניתן לראות בדואט הזה חלק מההיערכות החדשה בחברה הישראלית. המרכז-שמאל הישראלי, החש שהוא הופך לסקטור, מלכד את השורות ומציע ל"ציבור" שלו "גדולי תורה" משלו. איינשטיין וארצי בתפקיד הרב אלישיב והרב עובדיה.
אני מודע לכך שאני כותב בעיתון שמזוהה עם הימין הדתי (אם כי, אני מודע גם לכך שלהגדרה "ציונות דתית" גוונים רבים). אבל אני רוצה לשכנע את קוראיי שהסקטורליזציה הזו, של המרכז-שמאל, רעה לכולנו. זה תהליך רע כי הוא מביא לאותו קיטוב המוזכר. חברה מקוטבת היא חברה שלא נעים לחיות בה. במסגרת הקיטוב המוזכר הפכה העמדה שהוזכרה לעיל, זו שרוצה לחיות בחברה שכן נעים לחיות בה, לעמדה חשודה ומבוזה. אבל הרצון הזה הוא אנושי מאד ואף אינו המצאה ישראלית. לאחרונה עלתה במסכנו קומדיה רומנטית צרפתית קלילה בשם "שמות של אהבה". לענייננו היא מעניינת, כי היא דנה בקיטוב הפוליטי בצרפת – צמד הנאהבים בסרט הם בת למהגר אלג'יראי ובן ליהודיה ניצולת שואה – ומבטאת כמיהה לחברה פחות קונפליקטואלית. בנוסף, הפיכת המרכז-שמאל היהודי-החילוני לסקטור, תפגע אנושות באותה מטריית זהות שיקרה ללבי, אך גם יקרה ללבם של רבים בציונות-הדתית, והיא "הישראליות". ההישג הכביר של הציונות ביצירת הזהות הזו, הישראלית, השונה מהזהות היהודית אך לאו דווקא סותרת אותה, מצוי כך בסכנה כש"הסובייקט ההיסטורי" שלו הולך ומתכווץ. אבל הסכנה בקיטוב גדולה הרבה יותר מסתם "לא נעים" ואפילו מהתשת כוחה של הזהות הישראלית. חברה מקוטבת היא חברה משותקת, שאינה מסוגלת להניע תהליכים שיתרמו לחברה בכללותה. בנוסף, המשמעות של הפיכת הרוב של המרכז-שמאל היהודי-החילוני לסקטור נוסף, הנה שבחברה שלנו אין יותר מבוגר אחראי. המרכז-שמאל החילוני והציוני היה עשרות שנים כזה. גם מאז "המהפך", המשכת אחיזתו במוקדי כוח שונים בחברה הישראלית, על אף שהייתה לצנינים בעיני הימין, הותירה על כנה את המעמד הזה של "המבוגר האחראי". ומה קורה כשאין יותר מבוגר אחראי? כל סקטור הוא הילד הפגוע שרוצה את הצעצוע שלו ויהי מה – ושימות העולם (או החברה). אף חלק של החברה הישראלית לא מזוהה מספיק עם הפרויקט הישראלי בשלמותו, כפי שהיה המרכז-שמאל היהודי-חילוני בגבורתו, עד שהאינטרס העליון שלו יהיה שימורו. כל אחד מושך את השמיכה לכיוונו עד שזו תיקרע.
אבל זה המצב. אנחנו צועדים שבטים-שבטים לקראת חברה בלי מרכז. ולזה צריך להיערך. ואחת ההיערכויות החשובות ביותר להבנתי היא לנסות לנסח אמנה ישראלית חדשה (לאו דווקא משפטית-חוקתית ולאו דווקא פוליטית, אלא קודם כל אידאולוגית ואף נפשית). אמנה שתכיל את ההבדלים ותכיר בהם אך תחתור גם אל כמה הסכמות עקרוניות. אמנה כזו אפשרית לדעתי כי למרות הקיטוב המוזכר הרי שאנו, הפשרנים והפייסנים שאיננו רוצים בהעלמת אורח החיים של הזולת (החרדי, הציוני-דתי, הערבי, החילוני-שמאלי), אלא סבורים שהוא יכול דווקא להעשיר את חיינו וגם למתן את המגמות הקיצוניות והבדלניות של הסקטור "שלנו", ועם זאת אנו רוצים לנהל את חיינו כפי בחירתנו, ובכן אנו, הישראלים הלא מתלהמים, אנו הרוב פה. החברה הישראלית אמנם מתמגזרת והולכת אבל הרצון לקיים מסגרת פדרטיבית של כל סקטוריה, כך לפחות נדמה לי, מקובל עדיין על רובה.

פורסם במגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון" | תגובות (8)

על "הקומדיה התל אביבית", מאת יובל בן-עמי, הוצאת "אחוזת בית"

פברואר 27, 2012 – 8:12 PM

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

יובל בן-עמי כתב ספר אוטוביוגרפי קולח, כן, משעשע ונבלע בגמיעה, על הבוהמה הספרותית התל אביבית של שנות האלפיים. הספר נפתח בחוסר מנוח של גבר צעיר כבן שלושים אך כבר נשוי. משם הוא ממשיך לפרידה מאשתו, תוצאת חוסר המנוח המוזכר, ולצלילה מצפון העיר לתוך עולם השירה הצעירה שבדרומה ולהתאהבויות שונות במשוררות או במוזות משוררים. המשוררים, המשוררות, המוזים והמוזות, מופיעים כאן בשמם המלא ומוסיפים עניין לקוראים המכירים את הנפשות הפועלות. לבסוף ממשיך בן-עמי לגילוי תשוקתו ללבישת בגדי נשים, תשוקתו של גבר סטרייט חשוב לציין, תשוקה שמתוארת כאן באומץ ובחן אם כי לאו דווקא בעמקות מיוחדת (וזו תופעה פסיכולוגית מרתקת שמשוועת לקצת עומק).
יש בכתיבה של בן-עמי אירוניה והומור דקים ומשובבי-נפש במידה, אירוניה והומור דקים שהנם כמעט נוסחתיים בכתיבה של הדור הצעיר התל אביבי, מרועי צ'יקי ארד ועד עודד כרמלי. אלה הומור ואירוניה הרבה פחות תוקפניים וצורבניים מאלה של עוזי וייל או קסטל-בלום, הנציגה הגדולה של הדור הקודם בספרות העברית, דור שנות התשעים, ואני מעדיף אותם בהרבה. אני מעדיף אותם בהרבה כי הם ויטליים ואינם מעודדים אימפוטנציה, כפי שהיו האירוניה המיואשת וההומור השחור של בני הדור הקודם.
הניסיון של בן-עמי בכתיבת ספרי תיור (הוא כתב כמה כאלה) מסייע לו להתבונן בסצנת השירה התל אביבית העכשווית בעיניים משתאות, עיני תייר. בן-עמי הנו, לפי עדותו, תייר בורגני, בורגני-לשעבר, בבוהמיה. התיירות הזו הופכת אותו למשקיף שמזהה נכונה את מיוחדות התופעה. אבל מה שנעדר מהספר הוא ההדגשה שהבוהמה התל אביבית העכשווית היא לא רק תופעה משעשעת, אלא סוג של נס, תופעה סוציולוגית חשובה ביותר. כי הבוהמה, ובייחוד הבוהמה הספרותית, לא הייתה קיימת בתל אביב בשני העשורים שקדמו לשנות האלפיים. מדובר ברנסנס מפתיע מאד. גם אני הייתי פעם תייר בתל אביב, בשנות התשעים, וחוויית התייר שלי הייתה של אכזבה עמוקה מהיעדרה של בוהמה, מהפיכתה של העיר העברית הראשונה לעיר יאפית מסריחה ונטולת עניין כלשהו בספרות ובטח שלא בעברה הספרותי המפואר, בחיים הספרותיים הדי סוערים שהתנהלו בה משנות השלושים עד שנות השבעים.
במרוצת הרומן הווידויי בן-עמי מתאר כמה מהסערות שהסעירו את ביצת השירה התל אביבית בשנים האחרונות. פרשת צאלה כ"ץ, המשוררת המומצאת ששיריה כיכבו בכתב העת התל אביבי “מעיין”; יהודה ויזן ועודד כרמלי, המשוררים הצעירים, שהטמינו דמה של מטען-נפץ בפתח משרדי עמותת השירה "הליקון", במחאה על התנהלותה האנטי-ספרותית לטענתם; הטענות כלפי אפיגוניות של משורר צעיר אחר שעוררו מהומה זוטא וכדומה. אבל למרות שהסערות הן סערות בביצה, כאמור, הרי שהופעת השירה התל אביבית היא תופעה חשובה ביותר, שהסיבות לה והשלכותיה גדולות בהרבה מאיכותם של השירים הנכתבים באותה ביצה. השירה התל אביבית הצעירה של שנות האלפיים, יותר מאשר הנה תופעה שהינה בעד משהו, כתיבת שירה, היא, לטעמי, תופעה שיצאה נגד משהו. זה מרד צעיר נגד הבורגנות והמטריאליזם המחניקים שנפלו כמו אובך על הישראליות בשנות התשעים. השירה, כמוצר רוחני שלכאורה אין שום צורך בו, "אין לו שוק", הוא המוצר המתאים ביותר להתנוסס כדגל על מרד כזה. השירה הפכה לצורת המחאה הנמרצת המועדפת נגד העבודה המנוכרת שרוב הישראלים נאלצו להתמכר לה בעשורים האחרונים. במרקסיזם מדברים על עבודה מנוכרת כעבודה שאינה נובעת מצרכיו של העובד ושפרותיה גם נלקחים ממנו עם תומה. השיר הוא ההפך המוחלט מכך. ראשית, השיר תואם בדיוק את צרכיו הנפשיים של הפועל-הכותב ונובע רק מהם. השיר לא מנוכר גם מבחינה זו שהמשורר אחראי על כל תג ותו בשירו, בניגוד למהנדס היי טק או פועל בבית חרושת שאחראי רק על פיפס מתוך מוצר כולל שלא תמיד הוא אף יודע או מבין מהו. ולבסוף, השיר גם לא מנוכר בכך שהוא אינו יוצא מתחת ידיו של המשורר עם פרסומו, בניגוד לכמעט כל עבודה שכירה, שבה אמצעי הייצור וההפצה אינם תחת ידו של העובד וגם המוצר הסופי ניטל מידיו ונמכר בשוק. השיר המודפס או המועלה ברשת אינו ממש אובד לפועל-השירה שייצר אותו. בתמצות: השיר לא מנוכר מכיוון שהוא מוצר אישי, הוא אינו נזקק לחומרי גלם שמצויים בידי בעל הון והוא גם לא נלקח מהמשורר עם תום העבודה. במילותיו של המשורר הלאומי: נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר, נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא.
כך שהשירה התל אביבית הצעירה היא הרבה יותר משירה. היא מחאה. ובפרפרזה על אותו משורר גדול: אם יש את נפשך לדעת את המעיין ממנו שאבה המחאה התל אביבית של הקיץ האחרון את תעצומותיה – סורה אל בית המדרש הישן נושן של השירה.
כך שיובל בן-עמי כתב על חוויותיו המשעשעות כתייר על מורדות הר ירוק וססגוני, מבלי להרגיש שזה בעצם הר געש פעיל; הוא כתב קומדיה תל אביבית מבלי לשער שהיא פרק בדרמה ישראלית גדולה בהרבה, הרת משמעות ותוצאות.

פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (9)

הערה על יהושע קנז

פברואר 27, 2012 – 8:06 PM

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

הערה מקדימה: מאמר זה נכתב לפני ההכרזה על נתן שחם כזוכה פרס ישראל השתא. שחם הינו סופר מוערך בעיניי ואהוב עלי כך שמאמר זה לא נכתב כנגד זכייתו

הסיבה ההגיונית היחידה שבגינה לא ניתן עדיין ליהושע קנז פרס ישראל היא שחברי הוועדות השונות אולי חשבו שהפרס כבר ניתן לסופר המרכזי. אבל הפרס טרם ניתן ואת השערורייה הזו טוב לתקן במהרה. הקריירה הספרותית של קנז יוצאת דופן. מפרסום ספרו הראשון, “אחרי החגים", ב-1964, ועד, פחות או יותר, פרסום "התגנבות יחידים", ב-1986, היה קנז "סופר לסופרים", סופר שבמעגלים הפנימיים של הספרות הכירו בכוחו, אך כזה שטרם הגיע לתודעתם של עשרות אלפי קוראים כמו כמה מעמיתיו בני דורו. דורו של קנז, דור ילידי שנות השלושים פלוס מינוס, הוא הדור הפורה ביותר בספרות העברית החדשה, אחרי דור ילידי שנות השבעים והשמונים של המאה ה-19 (ביאליק, טשרניחובסקי, ברנר, גנסין, שופמן, עגנון ועוד). מקרב בני הדור המופלא הזה (עוז, יהושע, שבתאי, אפלפלד, קניוק, זך, חנוך לוין ועוד), לטעמי, קנז ושבתאי יצאו בחשבון היסטורי הסופרים החשובים ביותר. מ-1986 הפך קנז למוכר במעגלים רחבים יותר ויותר, אם כי עדיין לא ברמת ההיכרות שמכיר הציבור הישראלי את חלק מעמיתיו, היכרות שיש לתלותה גם בפעילותם הפוליטית והציבורית. קנז טען בהצטנעות, שעמיתיו, עוז ויהושע, מבטאים היטב גם את עמדותיו הפוליטיות ולכן אין לו צורך להוסיף תבן לעפריים. זו אמירה מטעה. יש בקנז יסוד א-פוליטי מובהק והוא שמסביר חלק גדול מכוחו, כפי שאציע מיד.
מהלך הקריירה של קנז, אם כן, מבחינת ההתקבלות, מציג גרף שהזדחל נמוך, ולפתע, סביב 1986, זינק לערכים גבוהים ומשם רק הלך והיתלל. אבל מבחינה אמנותית גרידא הקריירה של קנז משרטטת פרבולה. לאחר התחלה מינורית, גם אם מסקרנת, זינק קנז לכתיבת שלושה ספרים שהם-הם אלה שחקקו את שמו בכותל המזרח של הספרות העברית: “מומנט מוזיקלי" (1980), “התגנבות יחידים" (1986), “בדרך אל החתולים" (1991) (כשהשלישייה הזו מייצרת פרבולה פנימית נוספת, כי "התגנבות יחידים" חשוב מצמד רעיו). אחרי שלושה ספרים אלה חלה הידרדרות משמעותית. אבל השלושה חשובים יותר מכמעט כל מה שפרסמו בני דורו.
מה ייחודו של קנז? קנז החדיר לספרות העברית תמה בעלת מסורת ארוכה-ארוכה בספרויות אירופה: ספרות העוסקת באמנים ובאמנות (את הטענה הזו אני חב לשיחות שניהלתי עם קרן דותן, שכתבה עבודת מאסטר על החניכה-לאמנות ביצירת קנז). אבל ייבוא התמה הזו למציאות הישראלית הפך אותה לשונה מעיקרה ולמעשה תרם כך בחזרה תרומה משמעותית למסורת האירופאית של רומן-האמן. בחברה מגויסת כל כך כמו שלנו בעבר; בחברה שפסקה מלהיות מגויסת כבעבר, אבל שבה, מה שמכונה "אקטואליה", הפך להיות צורת הבידור העממית ביותר; בחברה שבה המשפחתיות והשבטיות מושלות בגאון; בחברה שבה קשיי הקיום ורעשיו הצורמים הופכים את העצירה וההשתהות לצורכי התבוננות לכמעט בלתי אפשריים; בחברה שבה היכולת לחיות חיים פרטיים הייתה ועודנה יקרת מציאות – הצליח קנז להצניח את עמדת האמן-המתבונן כמו יחידת עילית בעורף האויב. ההישג המזהיר של "התגנבות יחידים" נעוץ בהחדרתה של העמדה הזו, עמדת האיש הפרטי המתבונן בחברה שלתוכה הושלך בהזרה אסתטית, בסקרנות מרוחקת, בגועל או במשיכה פרברטית, לתוך לב לבה של הישראליות החונקת, השבטית, האחוקית והאידאולוגית: השירות הצבאי. גדולתו של קנז היא, אם כן, הא-פוליטיות שלו. ולהבה של הא-פוליטיות הזו כפול. הוא אינו מופנה רק כנגד מה שבקיצור אכנה כאן עמדות "ימניות". כלומר להבה של הא-פוליטיות הזו לא מבקש לבתק או לרופף רק את כבלי האידאולוגיה הלאומית-הציונית. להבה האחר של יצירת קנז מופנה כנגד העמדות הפוליטיות של השמאל (ואין זה משנה אם קנז עצמו הוא "שמאלן" בחייו הפרטיים). כי השמאל הישראלי הלוהט אינו פחות אידאולוגי וקולקטיבסטי מהימין הישראלי. גם הוא רואה את חזות הכל בפוליטיקה; ססמתו היא “הכל פוליטי”. אם הימין סבור שישראלי צריך להיות מסור ללאומיותו מעל הכל, הרי שהשמאל סבור שישראלי צריך להיות מסור למלחמה בלאומיות הימנית הזו מעל הכל. כל מי שנסוג לחיים הפרטיים, לפי השמאל והימין כאחד, הוא משתמט ואסקפיסט. גדולתו של קנז הייתה הצבת עמדת "החיים הפרטיים", בגילומם המהוקצע והקריר ביותר: עמדת האמן, בתוך המציאות המיוזעת שלנו. כיניתי את עמדתו של קנז א-פוליטית. אבל לחלץ את היחיד מציפורני החברה היא בעצם עמדה פוליטית חשובה ביותר.

פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (3)

על שלמה ארצי ועל שעות העבודה

פברואר 26, 2012 – 12:34 AM

פורסם במוצש של מקור ראשון

ארצי ואיינשטיין

קצת סתמי השיר החדש שכתב שלמה ארצי לו ולאריק איינשטיין. שילוב המילה "אינטימיים" בשיר (“האם אתה זוכר רגעים אינטימיים") – סימן היכר של ארצי, המקביל לשימושו היחידאי כמעט, או אף לא כמעט, בשירה המולחנת הישראלית, בחודשי השנה הלועזיים (“חום יולי אוגוסט"); שימוש שהיה בו תמיד, למרות הטריביאליות לכאורה שלו, משהו מתריס, אורבני-מתוחכם-חילוני, משהו מקורי למעשה – נחווה כאן כחשוף, כניסיון של המאסטרו המבוגר לשחזר את הטריקים שלו מהעבר. ביטוי הרגש והרגש הרומנטי הבלתי מתנצל (למשל, “האם לבך בוכה מאושר וכאב”) – אחרים, לא אני, סבורים שזו רגשנות ותולים בה, במודע או בלא מודע, תלי תלים של ביקורת על ישראליות רגשנית ולא ביקורתית (המקבילה בשירה המולחנת הישראלית ל”יורים ובוכים”) – לא חודר כאן ממש. גם הוא נחווה כאוטומטי, כנוסחתי. אבל השיר הגרוע יחסית לא מוריד את ההערכה שלי לשניים. ואני מעריך הרבה יותר את ארצי מאשר את איינשטיין. במילייה שלי זהו סוג של כפירה ומשול הדבר להכרזה שאתה אוהב סטייקים בוועידה של טבעונים (או ההפך). הגבה מורמת לנוכח הצהרה כזו עד שהיא מתמזגת בפוני ממש. אבל כן, אני אוהב את שלמה ארצי! אוהב יותר מכל זמר אחר, בארץ או בחו"ל, פרט לשלום חנוך. אך את חנוך איני אוהב יותר. ארצי, בצד היותו תמלילן בחסד (כל הפטפוטים על עמימות הטקסטים שלו, בעיקר המוקדמים, מעידים על אי הבנת הסוגה בה הוא כותב, שהנה, בפשטות, שירה; נכון, לא תמיד כזו שהייתה עומדת בזכות עצמה ללא הלחן) ומלחין גאוני, הוא אדם אינטליגנטי שמעז להרגיש. ואנחנו, האינטליגנטים המתוחכמים ומתחכמים, צריכים תזכורת לעולם הרגש מדי פעם. כשנפרדתי, לא מצאתי טוב לנפש הכאובה, אכן גם לרחמים העצמיים המרירים-מתוקים, מהשיר "וכבר עבר די זמן" מ"תרקוד" (“בעיר הזאת יש אלף נערות אולי/ רק אני גר לבד עם כלב ששומר עלי”). וכשאני מהרהר באבי ז"ל, אני עושה זאת לעתים לצלילי "ארץ חדשה" (“חברים למין מסע כזה בחורף כבר חסר לי/ אבי ישן זקן ומסתגר"). האינטואיציה שלי בגיל 20, אני חושב היום, הייתה נכונה. לא רק הרמזים לחיים אורבניים-ארוטיים מתוחכמים קרצו לפרובינציאלי הקט שהייתי. מדובר ביוצר ענק. אחד מכמה עשרות ישראלים (ביניהם: יעקב שבתאי, יהושע קנז, ס. יזהר, שלום חנוך, אפילו אורי זוהר הבמאי) שבשבילם שווה להיות כזה, ישראלי. אני הולך כעת לתפוס מחסה, כי כאמור זו אהבה אסורה, שאינה זוכה לאמפתיה ולפיכך נשארים רבים מהמאוהבים בארון. רק אומר שבהזדמנות אולי אפרט יותר מדוע ארצי הוא יוצר חשוב כל כך.

ויענונו בעבודה קשה

אחד הפרדוקסים הגדולים של העידן שבו אנחנו חיים הוא שאנחנו עובדים הרבה יותר זמן מאשר הורינו והורי הורינו. כל הדיבורים על "קדמה", שבמילא הנם מפוקפקים ואידאולוגיים פאר-אקסלנס (“אידאולוגיים” במובן המרקסיסטי, כלומר כוזבים; דיבורים שנועדו ליפות בדיבורים יפים מציאות מכוערת), מקבלים משנה אירוניה לנוכח העובדה שרבים בתוכנו עובדים שעות ארוכות, הם ובני/בנות זוגם, יותר מהוריהם, ושהעבודה אינה מותירה להם כמעט פנאי לחיות: לבלות עם משפחותיהם וחבריהם, לבלות עם עצמם. מה "קדמה" בדיוק בזה? האם העובדה שהם יושבים 12 שעות ביום מול מחשב ולא שמונה שעות מול מכונת כתיבה?
אבל כיצד ניתן להבין זאת באופן פסיכולוגי? האם האנשים עיוורים? האם אינם רואים שהסדר הקיים עובד עליהם בעיניים? סוחט מהם את המיץ כמו מלימון משומש? או שהם פטליסטים וסבורים שאי אפשר לשנות את המצב, שככה זה? אנחנו אכן גם עיוורים וגם פטליסטים. אבל יש עוד גורם שמוביל לגישה הצייתנית הזו. חלק מאנשים, חלק מאיתנו, מפחד פחד מוות מהפנאי. הפנאי יחשוף את הריקנות של חיינו, את זה שאין לנו בעצם מה לעשות בהם. הפנאי יעלה כמו גאות את כל החרדות והפחדים שהעבודה מסיחה את דעתנו מהם. אנשים מפחדים פחד מוות מהחירות ולכן מתמסרים לשעבוד.

פורסם במגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון" | תגובות (9)

הערה קטנה ומעניינת של מתיו ארנולד

פברואר 25, 2012 – 2:10 PM

הנה כאן

פורסם בעובר ושב | לכתוב תגובה

הערת הבהרה על עוקצנות שהפניתי כלפי מנחם פרי ותוצאותיה

פברואר 22, 2012 – 8:54 PM

ביקורתי החיובית על "כשהלילה", שהוציאה "הספרייה החדשה", כללה פתיח עוקצני, ברוח טובה אמנם, על העורך פרופסור מנחם פרי. פרי נפגע מהפתיח הזה ( הנה כאן) ואני מצר על כך. אני מפרסם כאן את התגובה שכתבתי לרשימתו של פרי שכללה התייחסות לנושא (ותפורסם, אני מניח, באתר "הספרייה החדשה" בקרוב):

"אני מצר על כך שהערתי בפתיח הדברים לביקורתי נחוותה כעלבון גדול כל כך וכיריקה. אקח זאת בחשבון בפעמים עתידיות.
עולם הספרות משול לדשא גדוש ממטרות שבו יורקים וסובלים יריקות כפעם בפעם. אפילו מבקרים, תארו לכם, סובלים מיריקות כאשר, למשל, ביקורותיהם נחשבות לגרועות ולשטחיות כאשר אינן הולמות את טעם המבוקר או העורך ולטובות רק בהתאימן לטעם זה. אני פיתחתי סוג של חסינות לביקורות הביקורות שלי, שאינן עדינות תמיד בלשון המעטה, ולפיכך אולי הרשיתי לעצמי עוקצנות יתירה ברוח טובה. אך גם את הערכתי הרבה לפועלו של מנחם פרי הכנסתי ל"הכנסה" שלי. מבקרי המבקר – שפועלו ודאי קטן לאין שיעור אבל בכל זאת, לא יפה, הוא הרי מנסה כל כך וכמיטב יכולתו – לא מעניקים לו תמיד חסד כזה.
ספציפית, מה שעורר אותי לעוקצנות היא המחשבה שיש סופרים מעניינים מאד מחוץ לאיטליה שטרם תורגמו כמו שצריך לעברית: מרטין איימיס, למשל. חוויאר מריאס, למשל. סלין – לבטח. או סופרים אמריקאיים גדולים שראויים לתרגום מחדש (את אוגי מארץ' לא ניתן לקרוא בתרגום הקיים ונורמן מיילר לא מתורגם בחלקו הגדול).

בכל אופן, אולי אכן כדאי להפחית מעט את יריקותינו ואני אעשה חשבון נפש בעניין הזה. מאידך גיסא, הסכנה של הביקורת הישראלית היום אינה דווקא ריבוי הרוק המוטח אלא הרוק הנובע מפעולה אחרת הנעשית בלשון: לקקנות. אז אולי נתיר לעצמנו מעט לירוק ולחטוף רוק? אני מוכן לחטוף לא מעט אם יתירו לי להחטיף מעט… יש משהו בריא בזה למערכת ספרותית, כל עוד לא חוצים את הגבול.

שוב, אציין ביתר בירור את הערכתי הרבה והכנה לפועלו של עורך (ולא מו"ל!) "הספרייה החדשה". את אשר יעריך – יוכיח, זו הייתה אחת מסיבות העוקצנות בביקורתי".

פורסם בעובר ושב | תגובות (5)

שתי הערות על המסורת ההגותית האנגלו-אמריקאית

פברואר 22, 2012 – 7:40 PM

הנה כאן

פורסם בעובר ושב | לכתוב תגובה