פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"
אמרתו של הפילוסוף, בלז פסקל, כי "כל אומללותו של האדם נובעת מאי יכולתו לשבת בשקט לבד בחדרו" אינה תופסת, מסתבר, בזמננו. בשקט, בחדרו, כל העולם פולש אל האדם לבלבלו ולעתים לאמללו דרך המחשב האישי. כך, בשקט לבדה בחדר, הכירה גיבורת הרומן הזה, גליה, שכמו רבים מאיתנו מכורה לתיבת המייל שלה וכמו מקצתנו, בעלי הבלוגים, מכורה גם לתגובות בבלוג שלה, את גידו, ארכיטקט כריזמטי. עם גידו, שהגיב בקביעות בבלוג שלה העוסק בחיים האורבניים התל אביביים, ניהלה גליה קשר וירטואלי במשך יותר משנה וכשנתגלה הקשר בידי בעלה, כרמי, התערערו נישואיה. בתחילה גליה הפסיקה את ההתכתבות עם גידו, ואחר כך הפסיקה את ההפסקה, אחר כך גם נפגשה עם גידו ואף מימשה את הקשר ביניהם, נפרדה מכרמי אך מיד גם מגידו, שגם הוא נשוי. בפתח הרומן, המסופר בגוף שלישי, אנו מלווים אותה ואת כרמי בנסיעה לאיטליה, נסיעה שמטרתה להתגרש אזרחית בעיירה אורבייטו שבאומבריה, שם התחתנו השניים בנישואים אזרחיים לפני עשור וחצי.
רומנים המתרחשים במרחב הביתי, ב"מרחב הדומסטי" הבה נתנאה בביטוי לועזי, כמו "סיפור אהבות", זוכים לעתים לתיוג של "ספרות נשים". התיוג הזה מנמיך לעתים קרובות. והוא לא מובן לי: מה חשוב יותר מיחסי גברים ונשים? מה חשוב יותר מאהבה ומין (ביחד ולחוד)? וכאשר הכתיבה טובה, הרי שאין נושא ראוי מזה. החלק של ה"שלום" ב"מלחמה ושלום", כלומר אהבותיהם ואכזבותיהם של פייר, נטשה ואנדריי ושאר הדמויות, לא פחות חשוב אלא יותר מהחלק של ה"מלחמה", והבהרת סדרי העדיפויות הנכונים האלה הייתה גם אחת מכוונותיו המוצהרות של טולסטוי.
האם הכתיבה כאן טובה? גליה וכרמי הן דמויות מלאות. הסופרת חולשת על חייהם ומציגה אותם באמצעות פרטים וניואנסים מרובים, הדרך היחידה להמחיש דמויות בספרות. אנחנו לומדים להכיר לעומק את גליה, הבלוגרית ומנחת סדנאות הכתיבה, שצמאה לתשומת לב ורוצה תמיד "עוד". את כרמי, איש ההייטק, ששמח בחלקו אבל שהסתפקותו ביש הופכת אותו למעט משעמם, בעיניה של גליה לפחות. את אהבתה של גליה לגידו המסעיר, שאינה מבטלת את אהבתה לכרמי הנאמן. אנו לומדים על יחסיהם של גליה וכרמי עם שלושת ילדיהם, על חיי המעמד הבינוני, הסמי-יאפי, התל אביביים שלהם, על יחסיהם הטובים-יחסית גם כעת, כשהכעסים ההדדיים כבושים למחצה. לעתים לא רחוקות מתגלה רגישות רבה של הסופרת בתיאור שתי דמויותיה הראשיות. הנה דוגמה לדיוק רגשי: גליה, שאביה מציע לסייע לה בכסף לקנות את מחצית הדירה המשותפת לה ולכרמי, אסירת תודה לאביה על שהציע לה עזרה אחרי שלמדה להסתדר בכוחות עצמה: "התמיכה הזאת שהוא מוכן להושיט לה, לא מחלישה אותה כלל, כפי שהייתה עושה אילו הוצעה בזמנים אחרים". והנה דוגמה למטפורה מבריקה על טיב יחסיה עם גידו. גידו "נדלק לעברה כמו זיקוק על חוט ברזל, מלהיב, קצר מועד, מותיר באוויר שבלים זוהרים, עד שהוא כבה והיא נכווית בקצות אצבעותיה". המסע לאיטליה כשהיעד הוא הגירושין באורבייטו, הופך מראשית הרומן שעון חול ומעניק לו מתח בסיסי – האם הגירשין אכן יצאו לפועל? – כמו שגם אותו מסע מעניק לרומן לוקיישן מצודד כבונוס.
מאידך גיסא, דמותו של גידו היא מעט קלישאית. דמות הגבר הבן-זונה, המצליח והיפה, ש"גליה מעט שמנה יותר, מעט נרגנת יותר, מעט פחות מוקפדת, קצת פחות מצחיקה, או מעט פחות זמינה לו או חלילה לא קשובה ומעריצה אותו", יודעת גליה, תרחיק אותו ממנה מיד. גם ההתמרדות של גידו נגד הסטראוטיפ הזה, בשיחה שהוא מנהל עם גליה ברומן, לא מחלצת את דמותו מחלקיות. גידו נותר פנטזיה של גליה. אבל זו בהחלט פנטזיה מושכת.
אבל הבעיה הגדולה של הרומן היא שהוא דוגמה בהחלט לא רעה לנושא שחוק מאד. התחושה היא שקראנו כבר רומנים כאלה, או צפינו כבר בסרטים כאלה, על אישה שחיי הנישואים עם בעלה האוהב והמסור משעממים אותה ובחייה מפציע גבר מסעיר, מוצלח, קשה וקשה להשגה. אין תחושת טריות ברומן, חדירה לקרקע בתולה. נכון, קשה לחדש בנושא, קשה, למשל, להגיע לפסגות המטפיסיות של "תמונות מחיי נישואין" של ברגמן, שעוסק בנושא קרוב.
בתור מבקר, לפני הניתוחים המפולפלים, אני שואל את עצמי שתי שאלות בסיסיות: האם נהניתי מהקריאה? האם הייתי קורא את הספר עד תומו גם לולי הייתי מבקר? אלה שאלות דומות אך שונות. לעתים התשובה על השאלה השנייה היא שלילית, כלומר הייתי מפסיק את הקריאה לולי הייתי מבקר כי הזמן שלנו כאן קצוב ואני מעוניין להתוודע לטוב והמחדש ביותר. אך, במקרים מסוימים, לאחר שמפאת מחויבות המקצוע קראתי את הספר עד תום, הרי שנהניתי מהקריאה. זה המקרה של "סיפור אהבות".
מבקר חופשי 