מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הספר הזה הגיע אלינו עטור פרסים מארצות הברית. שם הוא זכה, בין השאר, ב"פרס הספר הלאומי" ב-2009. הוא אכן מזכיר כמה ספרים נוספים שראו אור אצלנו בשנה האחרונה והגיעו מארצות הברית על גלי ההדף של תהילתם, תהילה שפרסים חוללו. הוא מזכיר במיוחד את "מפגש עם חוליית בריונים" של ג'ניפר איגן שזכה ב"פוליצר" ב-2011 ואת "עץ עשן" של דניס ג'ונסון שזכה אף הוא ב"פרס הספר הלאומי" ב-2007. אלה רומנים מרובי דמויות, לעתים הם נפרשים על פני שנים ארוכות, והם רוצים לומר דבר מה על "המצב". המצב במקרה של ארצות הברית – הפתעה, הפתעה – הוא ארצות הברית עצמה. אלה ספרים שמנסים לנסח דבר מה אודות אמריקה. וכבר בכך מתחיל כישלונם, זאת מכיוון שהניסיון לומר דבר מה גדול על ארצות הברית נחווה לא ככזה שנובע מדחף אמנותי אלא כוורסיה האמנותית "הגבוהה" של החיפוש של תרבות ההמונים אחר המכנה המשותף הנמוך. הסופרים הללו כמו מחפשים את "המכנה המשותף הבינוני". הספרים הללו נענים להגדרתו החריפה של המבקר האנגלו-אמריקני ג'יימס ווד שזיהה את הז'אנר כבר לפני יותר מעשור והעניק לו את השם הקולע "ריאליזם היסטרי". הסופרים שלהם עורכים תחקירים נרחבים, הם בעלי ידע רב על נושאים רבים, ספריהם עבי כרס בדרך כלל, הם טכנאי ספרות מיומנים – אבל יצירות ספרות גדולות הם לא יוצרים. בקיצור, מובן למדי מדוע הם זוכים בפרסים – הם כותבים ספרות "רצינית" – אבל פרסים אלה אינם מעידים על גדולה ספרותית.
קולום מק'קאן הוא סופר אירי שפועל בארצות הברית. בספרו זה הוא עוסק בניו יורק, אבל לא בניו יורק שאחרי נפילת התאומים, כמו רבים מעמיתיו (ספרן-פויר, למשל). מק'קאן התחכם והעביר את עלילתו הרב-קולית (כמו שאומרים בקלישאית) לניו יורק של 1974. ומדוע התחכם? כי היום שסביבו מתמקדים רוב אירועי הספר (בקריצה אולי לג'יימס ג'ויס, שערך את אירועי "יוליסס" סביב יום אחד בדבלין) הנו 7 באוגוסט 1974. באותו יום, וזו אמת לאמיתה, הלך הלוליין פיליפ פטי על חבל בין שני מגדלי התאומים, החדשים אז, לתדהמתם של תושבי העיר ורשויותיה. כך עוסק מק'קאן בניו יורק הישנה, מתוך קריצה לניו יורק החדשה, זו שאחרי אירועי ה-11 בספטמבר. בין הדמויות שהספר מספר את קורותיהן: נזיר אירי רוחני ועדין שמסייע ככל יכולתו לזונות ניו יורקיות, זונה ניו יורקית שחורה, אישה דרומית לשעבר ועשירה שבנה עבד בתעשיית המחשבים החלוצית של אותה תקופה ונהרג בוייטנאם, בעלה שהנו שופט ניו יורקי יהודי שההולך על החבל מובא בפניו למשפט, אמנית בוהמיינית ומסוממת ממשפחה עשירה, אישה שחורה שאיבדה שלושה בנים בוייטנאם. הבעיה בה"א הידיעה של הרומן הזה, כמו של רומנים אמריקאים (וישראליים!) רבים בני זמננו, היא הסנטימנטליות שלו. נזיר קתולי שמסייע לאישה נופלת. אישה ששרכה דרכיה בגלל שעולמנו כה עגום. אם אחת שאיבדה בן במלחמה. אם שנייה שאיבדה שלושה בנים במלחמה. אישה שחורה שחוותה אפליה. כל זה מרגש מאד, כמובן. מרגש מדי. הבעיה המשנית יותר בסנטימנטליות היא שהיא טריק חשוף וקל מדי. כמו שאנו מצפים מקוסם בעל מוניטין ליותר מהוצאת שפן מכובע, אנו מצפים מסופר לרתק אותנו לא באמצעים זולים. אולם הבעיה העקרונית יותר עם רגשנות הינה שהיא שטחית. שטחי חיים רבים הם אפורים מבחינה מוסרית ולא פוטוגניים כמו שכול או זנות או אפליה גזעית. תפקידה של הספרות, אחד מהם לפחות, הוא לגאול גם את השטחים האלה, שמרכיבים חלק נכבד מחיינו. מלבד הרגשנות, מערכת היחסים בין הסופר לקורא סובלת כאן גם מתחושה של חנופה וראוותנות: ישנה תחושה שהסופר מחניף לקוראיו הניו יורקרים, בהציגו את עירם הויטאלית, לקוראיו האמריקאים, במוכרו להם דימוי רצוי של העיר המסמלת את אמריקה, ומשדל את קוראיו הלא ניו יורקרים לחוות את "התפוח הגדול" דרך הרומן שלו. האיש המהלך באוויר הוא כביכול מטפורה לקסם של ניו יורק כולה. חוצפת המגדלים הגבוהים עצמם מוקבלת לדמותו של האיש ההולך על החבל. אבל גם זו בעצם חנופה לקוראים האמריקאים: הסופר כמו משיב לתחייה את מגדלי התאומים באמצעות דמותו של האמן הנועז, ומרמז כך לקוראים האמריקאים שהרוח האמריקאית לא תכוף ראשה לעולם, הידד! אגב, הרחקת הרומן לשנות השבעים יכולה גם להתפרש כהודאה לא מודעת בכך שניו יורק הייתה אז בפשטות עיר מעניינת יותר. אחת הדמויות היא דמות של צייר גרפיטי וניכר כי המחבר מתרפק על שנותיה הפרועות יותר של העיר. ניו יורק הייתה לא נעימה יותר אז, כנראה, לא נקייה יותר, בוודאי, אבל מעניינת יותר מהפוחלץ הנוצץ, מהסימולקרה חסרת הליבידו שהיא כיום (לטעמי לפחות).
אני מחמיר מעט עם הספר, אולי. יש בו הרבה משפטים יפים וחכמים. מק'קאן יודע לספר סיפור. התחקיר שלו, כמוזכר, מרשים. היה ניתן לסכם אותו, אולי, כספרות "אמצע הדרך" כתובה במיומנות. אבל חורה לי שספרות רגשנית כזו זוכה בפרסים החשובים ביותר.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לקראת סוף המחצית הראשונה של המאה ה-19 פרסם הפוליטיקאי וההיסטוריון הצרפתי, אלקסיס דה טוקוויל, את יצירת המופת שלו, שלא נס ליחה עד עצם ימינו אלה: "הדמוקרטיה באמריקה". היצירה הגאונית הזו – שמנתחת את החברה האמריקאית הצעירה לימים, מתוך תפיסה שזוהי חברת העתיד, בעקבותיה תפסע אירופה באופן בלתי נמנע – הפכה למודל לז'אנר מובחן של ספרים החל מהמאה ה-19 ועד ימינו אלה (למרות שכנראה אף ספר בז'אנר אינו עולה על הישגו של דה טוקוויל מייסד הסוגה): חוות דעת על החברה האמריקאית מפרספקטיבה של אינטלקטואל אירופאי. לז'אנר הזה שייך, למשל, "אמריקה" של בודריאר משנות השמונים (ספר מוערך יתר על המידה), ולאחרונה יותר "American Vertigo: Traveling America in the Footsteps of Tocqueville ", של הפילוסוף הצרפתי ברנאר אנרי-לוי. מבקר הספרות, פרדריק ג'יימסון, הציע פעם לקרוא את ביקורתה המפורסמת של "אסכולת פרנקפורט" על תרבות ההמונים האמריקאית בשנות הארבעים, כמי שלמעשה נכתבה בז'אנר הספרותי המוזכר: אינטלקטואלים אירופאיים שנמלאים השתאות – או פלצוּת במקרה של הפרנקפורטים – לנוכח התופעה הגדולה ששמה אמריקה.
טוב יעשה לדעתי קורא הספר הזה, של הסופרת המזרח גרמנית הידועה, כריסטה וולף (1929-2011), אם יקרא אותו כחלק מהמסורת או הז'אנר המוזכר לעיל. וולף מוסיפה למסורת הזו של האינטלקטואל האירופאי המבקר בארצות הברית ומבקר אותה נדבך בעל ניואנסים וחריפות מיוחדים. ב-1992, שלוש שנים אחרי נפילת חומת ברלין, שוולף תרמה לנפילתה בנאום מפורסם שנשאה לפני מאות אלפי אנשים באלכנסדרפלאץ כמה ימים קודם לכן, הוזמנה וולף לשהות במרכז אמריקאי בלוס אנג'לס, מרכז המאפשר לאמנים ולאינטלקטואלים להקדיש את עצמם לעבודתם. וולף מודעת לכך שהיא נצר מאוחר למהגרים גרמניים מפורסמים שהגיעו ללוס אנג'לס בזמן שלטון הנאצים, ביניהם תומס מאן, ברטולט ברכט, תיאודור אדורנו (מאסכולת פרנקפורט המוזכרת), מרלן דיטריך וארנולד שנברג. הצימוד הזה של האליטה של התרבות הגבוהה הגרמנית עם העיר שמסמלת את התרבות הפופולרית האמריקאית יותר מכול אתר אחר – הוא אחת האירוניות הגדולות של ההיסטוריה במאה העשרים. אולם מה שהופך את המפגש של וולף עם לוס אנג'לס לחריף אף יותר, הנו, ראשית כל, אמונתה של וולף בסוציאליזם, שלא התערערה לחלוטין למרות תמיכתה בהפלת המשטר המזרח גרמני. כך יוצא שוולף ערה ביותר לצדדים המכוערים של השיטה האמריקאית, שהזוהר של לוס אנג'לס מבקש לסמא את עינינו מלראותם. היא, למשל, בוחנת בתשומת לב את מצבם של חסרי הבית הרבים שהיא פוגשת ברחובות העיר. היא מתעניינת בטיב חייהם של אנשי הניקיון והתחזוקה במלון המהודר בו שיכנו אותה ואת האינטלקטואלים הנוספים. היא מסיירת בשכונות עוני של שחורים ואמריקאים ממוצא לטיני. אולם מה שמחדד אף יותר את התמה הגדולה של הספר – התנגשות בין שורדת של המשטר הקומוניסטי, אך כזו שלא נטשה את אמונותיה החברתיות – הינה העובדה שבזמן שהותה בלוס אנג'לס התפוצצה במולדתה, גרמניה, סנסציה גדולה הקשורה בשמה. הסתבר, כך גילו תיקים חסויים-לשעבר של המשטרה החשאית המזרח גרמנית, שוולף דיווחה לפני כמה עשורים לאנשי השטאזי את דעתה על כמה ממכריה האינטלקטואלים. וולף נבוכה מאד מהגילוי, אירוע שהיא טוענת בכנות שאתה נוטה להאמין לה ששכחה לחלוטין, ומנסה להבין מה הניע אותה לעשות מעשה כזה. חשוב לומר שההלשנה של וולף לא הייתה עניין של חיים ומוות, אלא עניין פעוט בתוצאותיו. אולם וולף מנסה להבין את עצמה, את מי שהייתה, את מי שהנה. האם עשתה את המעשה מתוך אמונתה התמימה בקומוניזם? או האם עשתה את המעשה מתוך נטייה של מי שתמיד הייתה ילדה טובה לרצות את בעלי הסמכות? ההידיינות העצמית הזו מאלפת ומשמעויותיה חורגות מהמקרה הפרטי של וולף. היא נוגעת בתשתית החלום הקומוניסטי ושברו.
זהו ספר מעניין ביותר אבל הוא כתוב בצורה נסערת, בפשטות: מבולגנת, צורה שאינה מקלה על הקורא. הבלגן נובע מכמה מקורות: ראשית, סיטואציית הסיפּר, כלומר המקום בזמן שממנו מספרת וולף את סיפורה, אינה יציבה. היא מספרת את סיפורה מנקדות המבט של 1992 ואז, לסירוגין וללא התראה, מנקודת המבט של שנות האלפיים, כאשר ניגשה לכתוב את הרומן שלפנינו. היא גם עוברת מגוף ראשון יחיד לגוף שני רבים, המופנה אליה עצמה וכנראה אל עמיתיה, באופן לא שיטתי. בנוסף, היא שרבבה אל הטקסט קטעים מן הרומן עליו עבדה במרכז האמריקאי המארח – מחשבות וקטעים מרומן או ספר תיעודי המבוסס על תכתובת בין מהגרת גרמניה לארה"ב וחברתה של וולף – שרק מעמיסים על הטקסט. וולף גם מערפלת ומשהה את המידע על הליבה של הרומן, הדרמה העיקרית שבו: קרי, הגילויים על שיתוף הפעולה שלה עם השלטונות המזרח גרמניים. גם התרגום לעברית מוטב היה לו לוּ היה עובר ליטוש נוסף.

פורסם במוסף לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

באמצע הרומן החדש של דן בראון מתפנה מחבר רב המכר הגדול של העשור הקודם לעקוץ את מחברת רבי המכר הגדולה של העשור הנוכחי. רוברט לנגדון, "חוקר סמלים" ופרופסור בהרווארד, שאינו מודע כנראה לכך שהוא גיבורו של ספר בשם "צופן דה וינצ'י" שמכר עשרות מיליוני עותקים, המנסה לחמוק מרודפיו, פונה למו"ל האמריקאי שלו ומבקש שיארגן לו מטוס פרטי. "רוברט, אנחנו בענייני מו"לות, אין לנו גישה למטוסים פרטיים". לנגדון טוען בתגובה שהמו"ל מתחמק מסיוע לסופר שלו. המו"ל נאנח ומודה באי דיוק: "בסדר, תרשה לי לנסח את זה מחדש. אין לנו גישה למטוסים פרטיים בשביל סופרים שכותבים על היסטוריה דתית. אם אתה רוצה לכתוב 'חמישים גוונים של איקונוגרפיה' יש על מה לדבר". בראון מתנשא קלות (ובחינניות), באמירה המרומזת שהוא סופר רציני יותר מאי.אל.ג'יימס ופנטזיות המין הבורגניות שלה. הוא עוסק בדת – לא בסקס! מה שהופך את האמירה הזו למעניינת שבעתיים היא הקשר ההדוק והמפתיע בין "התופת" של בראון ליצירה אמריקאית מרכזית אחרת של תקופתנו, הפעם יצירה של "תרבות גבוהה": הרומן "חירות" של ג'ונתן פראנזן. שני הרומנים מציבים במרכזם את הדאגה לעתיד כדור הארץ בגין התפוצצות האוכלוסין. כך אפשר בקלות ליצור היררכיה ספרותית של תחילת העשור השני לאלף השלישי: בתחתית הרשימה – סקס וכל הגועל נפש של אי.אל.ג'יימס. מעליה – בראון, שעוסק בנושאים "רציניים", אך באופן לא רציני, כלומר מותחני ולא אמין. ובראש הפירמידה – סופר שעוסק בנושאים "רציניים" באופן ריאליסטי, קרי פראנזן. למען הסר ספק: אני מעדיף את פראנזן על פני השניים האחרים. אבל לא בגלל "רצינות" "המסר" שלו. וסקס, אגב, הוא נושא רציני לא פחות מהתפוצצות האוכלוסין, אם כי הוא אכן אינו בלתי קשור אליה.
אז ככה. לנגדון מוצא את עצמו בבית חולים בפירנצה, כשהוא לא יודע כיצד הגיע אליו ולא זוכר בכלל מה הוא עושה באיטליה. לאט לאט – כלומר, מהר מהר, בעקבות ניסיון התנקשות בו במיטת בית החולים – הוא מבין שחייו בסכנה, ובסיועה של רופאה אנגליה בשם סיינה, הוא נמלט על נפשו. הוא גם מבין לאט לאט, הפעם לאט באמת, שרודפים אחריו משום שהוא היחיד שיכול לסכל את תכניתו של מדען גאון ומטורף להפיץ מגפה כלל עולמית שתמנע את קצב הגידול המואץ של האוכלוסייה בעולם ואת תוצאותיו הרות האסון. המדען המטורף הוא מעריץ של דנטה, המשורר הפלורנטיני הגאוני בן המאה ה-14 ויצירתו "הקומדיה האלוהית" המתארת, בין השאר, מסע בגיהינום, ב"תופת". כך שהמרדף של לנגדון ושל הרודפים אחריו אחרי המבחנה המסוכנת שעתידה לזרוע חורבן בעולם רווי בפיענוח רמזים מתוך יצירתו וחייו של דנטה, רמזים שמפזר המדען השרוט. זו, כמובן, האי-ריאליסטיות הבולטת הראשונה של הטקסט: לו הייתם מדען הנחוש להציל את המין האנושי מעצמו, גם במחיר של מגפה כלל עולמית שתדלל את האוכלוסייה, הרי לא הייתם משאירים רמזים מתוחכמים שיסייעו לסופרים כמו דן בראון לגמור את החודש ואת הרומן, ליצור יצירה "תרבותית" ו"מותחת". אבל למה המירכאות בעצם? כל מי שיקרא בספר ירכוש ידע לא מועט על דנטה ובכלל והספר אכן מותח מאד ונקרא בשטף. אבל אני, כבד שכמותי, מתקשה ליהנות באמת מיצירה שביסודה היא לא רצינית. לא רצינית בגלל שהיא, אהה, אכן לא ריאליסטית, מלאה טריקים מלוכלכים של תהפוכות עלילתיות "מסמרות שיער".
כתופעה ספרותית בראון הוא שולי. כלומר הוא כותב מותחנים מיומן שמעניק קצת ידע היסטורי-תרבותי וחוויית תיירות לקוראיו (בספר הזה: פירנצה, ונציה ואיסטנבול). מין ג'יימס בונד לחנוּנים. אבל כתופעה תרבותית ספריו מעניינים מאד. הם מבטאים ניסיון להכניס מסתורין דתי לעולם המחולן שלנו; מבטאים געגועים לדת בעולם מדעי וקר. כך היה ב"צופן דה וינצ'י" וכך גם כאן. בראון מנסה ללכד בספריו את ההווה המדעי והמתוחכם טכנולוגית שלנו, עם הלך רוח, סמלים ופולחנים דתיים מהעבר. הרי גם עצם המחשבה הקונספירטיבית שעומדת בלב הספר, לפיה יש מישהו אחד שזומם להמיט שואה על העולם, היא דתית באופייה. בראון בספריו גם מייצג את הקסמותה של ארה"ב מאירופה. ב"צופן דה וינצ'י" היה גוון מיני להיקסמות (והרתיעה) הזו: הגבר האמריקאי הפרוטסטנטי, הפוריטני והפמיניסטי מוקסם ונרתע מיחסם של הקונטיננטליים לנשים. ואילו ב"התופת", כמו בקודמו, נתפסת אירופה כמקום מופרע אך מסקרן, ספוג עבר היסטורי, בניגוד לאמריקה חסרת השורשים, האופטימית, הבריאה, המעודכנת טכנולוגית אך המשעממת (לנגדון, למשל, עונד שעון מיקי מאוס, לסמל את אמריקאיותו, כלומר את ילדיותו הנאיבית; כשהוא בוחן פסל עירום איטלקי המתאר היאבקות שכוללת 'אחיזת פין' הוא, כאמריקאי פוריטני, "מתכווץ בכל פעם"; איסטנבול, מנקודת מבט אמריקאית, היא "הגשר מהעולם הישן [אירופה] לעולם ישן עוד יותר [אסיה]". ויש עוד דוגמאות רבות). כלומר ישנה חפיפה בין הניסיון של בראון לאחד בין העבר ההיסטורי-הדתי להווה הטכנולוגי-מדעי לבין ניסיונו לגשר על הפער בין אירופה לארה"ב. המבט של בראון האמריקאי על אירופה הוא – כמה מפתיע – מבט "אוריינטליסטי", שכפי שטען אדוארד סעיד מאפיין את "המזרח" כלא רציונלי, חושני ונחשק. במובן הזה, "התופת", כמו "צופן דה וינצ'י", הוא מסמך תרבותי מרתק.

כאן כתבתי על "צופן דה וינצ'י"

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"יומן חורף" הוא ממואר של פול אוסטר, שמשלים את הממואר המוקדם שלו, "המצאת הבדידות", ספרו המשמעותי ביותר, אם כי לאו דווקא המהנה ביותר, מתוך אלה המוכרים לי. בגיל ששים וחמש התיישב אוסטר לכתוב את זיכרונותיו באופן לא רציף ולא שיטתי במכוון, ובדרך מקורית מאד לעיתים (הוא, למשל, מונה את כל הבתים שגר בהם, עשרים ואחד במספר, מינקותו כילד יהודי בניו ג'רזי ועד ביתו הנוכחי בברוקלין, ומתאר מעט את מה שהתרחש בתקופת מגוריו בכל אחד מהם). כמו כל חיים שמסופרים ביושר, בענווה, בבהירות וביכולת ניתוח משמעותית, התוצאה מעניינת מאד. ישנו עונג מיוחד בהפיכת החיים לטקסט, תהליך שמגדיר ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות. הוא נובע מכך שהחיים שהפכו לטקסט כבר אינם כואבים כמו החיים שנחיו, ולעומת זאת הם עדיין מעניינים. ואילו הקורא חש במתיקות מיוחדת כשהוא קורא ממרחק בטוח על חייו וייסוריו של אדם אמתי שאינו הוא. על התנאים הבסיסיים הללו לכתיבת ביוגרפית מוצלחת יש להוסיף את יכולתו של אוסטר לכתוב כתיבה מרוחקת מעט ולא רגשנית ועם זאת לכתוב כתיבה חמה.
אוסטר פרסם לאחרונה חליפת מכתבים בינו לבין זוכה הנובל הדרום אפריקאי, ג'.מ. קוטזי, חליפת מכתבים שמעניין לבטח יהיה לקוראה בעברית (חליפת מכתבים, הז'אנר שבמפתיע לא נכחד לחלוטין, מעניינת אחרת, זו שבין מישל וולבק לברנאר הנרי לוי, אמורה להתפרסם בעברית בקרוב, למיטב ידיעתי). ואכן, יש יסוד קוטזיאני בנימה ש"יומן חורף" כתוב בה, נימה שמזכירה את הטון המאופק, היבש המרוחק במתכוון עד כדי התאכזרות עצמית, של קוטזי ביצירתו האוטוביוגרפית ("נערות", "עלומים"). ולמרות שקיים דמיון, אוסטר, כאמור, יותר חם.
לא מזמן פרסמתי כאן ביקורת אוהדת על "יומן של גוף", רומן של הסופר הצרפתי דניאל פנק, הבוחר לספר את קורותיו של אדם מפרספקטיבה של גופו. מעניין לראות שאוסטר נוטה לאותה פרספקטיבה כשהוא כותב לנו פרקים מחייו. כך, למשל, הוא מתבונן בצלקות שעל גופו ונזכר בנסיבות היווצרותן, או שהוא הולך ומונה, באופן קטלוגי כמו את רשימת בתי המגורים המוזכרת, את פעילויות גופו השונות לאורך השנים: "גופך בחדרים קטנים ובחדרים גדולים, גופך עולה ויורד במדרגות, גופך שוחה בברכות, באגמים, בנהרות ובאוקיינוסים, גופך משתרך בשדות בוציים […] נכנס לאמבטים חמים, יושב על אסלות, מחכה בנמלי תעופה ובתחנות רכבת" וכן הלאה עוד לא מעט. ישנה נחמה מיוחדת בהתמקדות הזו בגוף, שאוסטר ופנק מבטאים בדרכים דומות. בעוד הסביבה שבה אנו חיים משתנה בקצב מואץ, המכשירים שאנו משתמשים בהם מזדקנים במהירות שיא ומתחלפים תדיר בחדשים – הגוף אתו נולדנו נותר עמנו לאורך כל שנות המסע הקיומי שלנו. הוא אמנם משתנה אבל השתנותו האטית מותאמת להשתנותנו אנו. השתנותו של גופנו היא, ובכן, אנושית. יש לפיכך בהסבת המבט לגוף היציב יחסית, ואפילו בהתבוננות בהזדקנותו, הפחתתה של חרדה. ההתמקדות בגוף גם מעוררת בנו תחושה דמוקרטית עמוקה: כולם שווים בפני הגוף, ולכולם רק גוף אחד שחי ומת, גם העשיר והחזק ביותר לא יוכל לחיות בני גופים. ביחס להזדקנות מספר אוסטר אנקדוטה מנחמת. כשהיה אוסטר בן חמישים ושבע פגש בערב הקראה מספריו בשחקן הצרפתי הגדול ז'אן-לואי טרנטיניאן ("לפתע ביום ראשון" של טריפו, "אדום" של קישלובסקי, "הקונפורמיסט" של ברטולוצ'י ועוד). השחקן השתקן, ששכל את בתו בפרשיית רצח, נוכח במלנכוליות שמשרה הגיל על אוסטר וחש לומר לו משפט אחד ויחיד: "פול, יש רק דבר אחד שאני רוצה להגיד לך. אני בגיל חמישים ושבע חשתי זקן. עכשיו, בגיל שבעים וארבע, אני חש הרבה יותר צעיר משחשתי אז".
עוד בממואר: תאונת דרכים בברוקלין שאוסטר חש עצמו אחראי חלקית לה ומאז התנזר מנהיגה. סיפור מותם של אמו ואביו של הסופר, כולל תיאור התקף הפניקה שלקה בו לאחר מותה של האחרונה. תיאור מגוריו בצרפת וחוות דעתו על האופי הצרפתי. יחסיו עם נשים, בכללן זונות פריזאיות. אהבתו הגדולה לאשתו מזה שלושים שנה, הסופרת סירי הוסטווט.
הכנות כאן, היא במיוחד, המרעננת. ודוגמה בולטת לכך, שמייצגת את כוחו של הספר הקטן הזה, היא זכרונו של אוסטר מלווייתו של קנדי, אליה נסע בגיל שש עשרה עם שניים מחבריו: "אבל מה שמצאתם באותו אחר הצהריים היה קהל של טיפשים פעורי עיניים ומתוחי צוואר, אנשים יושבים בעצים ומצלמות בידיהם, אנשים ההודפים אנשים אחרים מדרכם כדי שיוכלו לראות טוב יותר, ויותר מכל זה הזכיר לכם את האווירה בעת תלייה פומבית, הריגוש שעדים לו כשמוציאים מישהו להורג. אתה היית שם, ראית את הדברים האלה במו עיניך, ואף על פי כן, בכל השנים שעברו מאז, לא שמעת אפילו פעם אחת מישהו מדבר על מה שקרה באמת".

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הסופר השוויצי, רוברט ואלזר, נולד ב-1878 למשפחה דלת אמצעים. בצד ניסיונו להיות סופר מתפרסם ומפורסם, שהצליח למחצה, לשליש או לרביע, בימי חייו, התפרנס ואלזר משלל עבודות שבהן לא התמיד: משרת בבית עשירים, פקיד בבנק, לבלר ועוד. ב-1929 אושפז ואלזר במוסד לחולי נפש ובו שהה עד מותו מהתקף לב ב-1956.
סיפור החיים המינורי הזה והיצירה שנולדה מתוכו הפכו בעשורים האחרונים לאחד המיתוסים המעניינים והמורכבים של הספרות במאה שעברה. החל משנות השבעים זוכה יצירתו של ואלזר להתעניינות גדולה (אני נעזר בכתיבת הפרטים הללו במידע שעורכת ובוחרת היצירות בטקסט שלפנינו, אילנה המרמן, מספקת). זאת משום שואלזר לא היה רק סופר מינורי, שלא זכה להכרה לה ייחל בחייו. אלא, בשלב מסוים, הוא הפך את השוּליוֹת עצמה, את השאיפה להיחלץ ממנה ואת ההשלמה עמה ואף האהבה כלפיה, לנושא הגדול של יצירתו. ב"יאקוב פון גונטן", אחד משני הרומנים המאלפים שלו שתורגמו לעברית, המספר על קורותיו של יאקוב במוסד מוזר לנערים הלומדים להיות משרתים, מהרהר הגיבור כך: "האנשים שמשתדלים להצליח בעולם דומים זה לזה נורא […] כולם דומים זה לזה בחביבות שלהם, מין חביבות שמתנדפת מהר, ונדמה לי שבגלל החרדה שהאנשים האלה חרדים […] הם חביבים מתוך דכדוך ונחמדים מתוך חרדה. וכל אחד מהם הלא גם רוצה להיות מכובד בעיניו שלו. האנשים האלה קבליירים, ונראה שלעולם אינם מרגישים בנוח ממש. וכי איך יכול אדם להרגיש בנוח אם אותות הכבוד וההצטיינות של העולם חשובים בעיניו?" (תרגמה ל"עם עובד" אילנה המרמן). בדומה למי שהיה ער מאד ליצירתו בזמן אמת והעריכהּ, פרנץ קפקא, הפך ואלזר בעשורים האחרונים לסמלו של איש הספרות כמי שהנו אחד מענווי הארץ ונידחיה. ניתן אולי ובזהירות לומר, שהחזון הגדול והגא של האסתטיקה הגרמנית בתקופת הנאורות והרומנטיקה, במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, חזון שהשפיע על אירופה כולה ומעבר לה, אסתטיקה שראתה באמן מעין שילוב של גיבור וקדוש, מי שמציב אלטרנטיבה עקרונית לאורח החיים הבורגני, "הפיליסטיני", ולתאוות הבצע ולתשוקות העולם הזה שלו, הפך, באגפים מסוימים אך משמעותיים של עולם הרוח, בסוף המאה התשע עשרה עד השליש האחרון של המאה העשרים לתפיסה של האמן כאדם מובס, אשר תבוסתו האישית הופכת אותו לסמלו של האדם הקטן באשר הוא.
הקובץ שלפנינו הוא מבחר מיצירתו הלא רומניסטית של ואלזר: סיפורים קצרים, סקיצות ארס פואטיות, פנטזיות מוזרות באופן מעניין, אנקדוטות, משלים והרהורים פילוסופיים. רובם באורך של שניים שלושה עמודים. הסיפורים חושפים את עולמו הייחודי והמיוסר של ואלזר, עולם של מרי והשלמה, ייאוש מנידחותו ואף שנאה עצמית בצד גאווה על משלח ידו של האמן, בוז להבלי העולם הזה ותשוקה לנחול חלק מהם ומודעות להיטלטלות הזו עצמה. הנה למשל משל שמוצא ואלזר לשוליותו: "פעם כתבתי חיבור על אֵפר שזיכה אותי בשבחים לא מעטים, חיבור שעוררתי בו את תשומת הלב לכל מיני פרפראות משונות מאד, בין השאר להבחנה שאפר אין לו שום כוח התנגדות ראוי לשמו. ואכן, החומר הזה, שלכאורה הוא כל כך לא מעניין, אם רק מעמיקים קצת יותר אפשר לומר עליו לא מעט דברים שאינם מחוסרי עניין כלל וכלל, למשל את הדבר הזה: האפר, כאשר נושפים בו, לא יימצא בו אפילו חלקיק זעיר שבזעירים שלא ייאות להתפרק תכף ומיד ולהתעופף ולהתפזר. האפר הוא התגלמות של הכניעות, פחיתות הערך והאפסיות, ומה שהכי יפה הוא שהוא עצמו אינו מטיל ספק בכך שאין בו שום תועלת". דוגמה לקטע הגותי מרתק היא הרהורו של ואלזר על היחסים הפרזיטיים בין האמנות, במקרה הזה התיאטרון, לחיים, או בין הייצוג למציאות, כמו שאמרו עד לא מזמן: "אנחנו מאביסים עכשיו את הבמה בחיים בְּכמות כזאת, שבאמת לא חסר לה אוכל. אחרון המשוררים הנידחים מגיש לתיאטרון איזו פיסת חיים אחרונה ונידחת. בקצב המסחרר הזה יהיו בקרוב החיים שרועים להם על גבם כמו חולת שחפת, סחוטים ומרוקנים עד לשד עצמותיהם, ואילו התיאטרון יהיה שמן, כבד ומפוטם כל כך". קשר מעניין נמתח בחלק בין הסיפורים בין העוול שנעשה לפרולטרים לבין חייו הקשים של האמן הלא מצליח בחברה. לכך קשור הסיפור של ואלזר על סופר קלאסי אחר שגורלו גם הוא היה טראגי, היינריך פון קלייסט, "קלייסט בְּתוּן [עיר בשוייץ]" שם הסיפור. "אחותו" של קלייסט העני, מספר ואלזר, "מעזה לדבר בזהירות על מציאת תעסוקה הולמת בקרוב".
נדמה לי שמי שמכיר כבר את ואלזר ומיתוס ואלזר יתעניין בקובץ. אולם מי שזו לו ההיכרות הראשונה עם ואלזר מוטב לו שיתחיל ברומנים שתורגמו לעברית, אותו אחד שהוזכר לעיל ו"עוזר לכל עת".