מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

דעות קדומות הן דבר רע, דעו לכם (ועלינו להיאבק בהן בכל האמצעים, גם אם זהו מאבק לא פופולרי!). ומי שמזדמן לו לרכוש דעות מאוחרות בנושא הנדון באותן דעות קדומות יכול תדיר להעיד על כך. משום מה חשבתי שהמונוגרפיה שכתבה ניצה בן-ארי על ס. יזהר היא פצצת שעמום. וכבר עמדתי לומר זאת לעורכת שלי ולהחליפה בספר אחר. ומשום מה, באמת? את ס. יזהר עצמו הרי אני אוהב ועל המחברת לא הייתה לי דעה, גם לא קדומה. אבל הכותרת שיכולה להיתפס כחמקמקה, "מונוגרפיה", שנתנה המחברת לספרה, שאינה מבטיחה אפילו כתיבה ביוגרפית, וההתמקדות שלה בשנותיו הראשונות של התולעת שממנה יצא הפרפר (כפי שניסח זאת דן מירון, בכתיבה על שנותיו הראשונות של יוצר חשוב אחר, אלתרמן, אם כי כזה שאני מתעניין בו פחות מיזהר), בלוויית הידיעה המעורפלת שלי שיזהר צמח בתוך הממסד הציוני, מילייה שאינו אטרקטיבי במיוחד בעיניי, אם כי איני כפוי טובה כלפיו כרבים אחרים ואיני סבור מאידך גיסא שהוא דוחה במיוחד – כל אלה תרמו לדעה הקדומה האדישה. זה לא כבר קראתי ביומני פנחס שדה, שראו זה עתה אור, על שדה הצעיר, הנוסע באנייה באמצע שנות החמישים, בנסיעה שעתידה להיכנס ל"החיים כמשל", והוא משמיץ את יזהר ששהה אף הוא במקרה באותה אנייה: "הייתי מדוכא כל כך באונייה. לאן, לאן אני נוסע? ס' יזהר מסתובב כתרנגול". ושדה לא ידע עוד מה נכון לו מידי יזהר יריבו היהיר בעיניו, הרי לא יחלפו שלוש שנים, ב-1958, ותשומת הלב הרבה שיזכה לה "ימי ציקלג" של יזהר, כמו תדחק מעין הציבור את "החיים כמשל", שראה אור באותה שנה. ואף שאני, כאמור, אוהב את יזהר, דבקה בדעתי הקדומה הרתיעה של שדה, הרתיעה מלקרוא על אותו ילד תפנוקים כביכול של הציונות העובדת.

אבל הדעה המאוחרת, כאמור, שונה לחלוטין. ואני ממליץ בכל פה – אולי חוץ מזווית פה אחת, שממלמלת על התארכות מעט וריבוי מובאות לקראת סוף הספר – על קריאת הספר הזה. ומדוע הוא מוצלח כל כך?

קודם כל הספר משובץ ביזהרית, בקטעים שכתב יזהר עצמו המספרים על ילדותו ולקוחים הן מספריו והן מעזבונו (מכתבים וכדומה), כך שאוהב יזהר ואוהב העברית ירווה נחת בקריאה. שנית, המחָברת מציגה באופן מאלף את המקום המתוח שבו צמח יזהר, באמצעות הצגת גדילתו בתווך שבין שני דודיו הגדולים, הדוד משה סמילנסקי, ממשפחת אביו, והדוד יוסף ויץ, אחיה של אמו. הדודים הדומיננטיים האלה, שחייהם רוויי מעש, מציגים שני פנים שונים ומורכבים של הציונות: הדוד משה, איש "ימין", המאמין שהרכוש הפרטי יגאל את פלשתינה, פרדסן אמיד ורוכש קרקעות, אך מאידך גיסא מתקרב ומטיף להתקרבות ליושבי הארץ הערביים שבקרבם נודע בשם "חוואג'ה מוסא" (הוא כתב על התנסויותיו אלה), ומולו הדוד יוסף, איש תנועת העבודה, איש "שמאל", אשר שמו כרוך במפעל ייעורה של הארץ אך גם בתכניות טרנספר שהועלו בתנועה הציונית ביחס לערבים. בשליש הראשון של הספר מציגה בן-ארי את הדמויות המאלפות הללו ואת הניגודים בתוכן וביניהן בהרחבה מוצדקת והקורא יוצא נשכר מאד מההיכרות הזו. שלישית, מאלף ומעורר אהדה לגלות, שבדומה מאד לעמוס עוז (שהיה קרוב משפחה של יוסף קלוזנר), גם יזהר צמח בעצם לא כבן אצולה, אלא כבן לענף משגשג הרבה פחות של משפחת אצולה. אביו, זאב סמילנסקי, למרות כישוריו הרבים, לא ראה ברכה במעשה ידיו ונזקק לדאבון לבו ולב משפחתו לסיוע מאותם אגפים דומיננטיים של המשפחה. כך בְּשלה הקרקע לתיאוריה של הסופר כבן הנוקם את נקמת אביו המפסידן אל מול ענפי המשפחה המצליחים יותר. עוד מאלף ואופייני (כן, אוקסימורון) הגילוי הנוגע אף הוא לתיאוריה בדבר מקורות האמנות, שיזהר חש עצמו חלוש מבחינה גופנית ומי שאינו יודע להלוך עם נשים, בעיקר בהשוואה לאחיו ישראל, שהצטיין באלה. מאלף התיאור של ס. יזהר, הלומד כברירת מחדל בסמינר למורים בירושלים (הוא לא רצה להיות מורה, אך כסף לא היה בידי משפחתו לשולחו לגימנסיה "הרצליה"), ומתרועע עם ידיד מבוגר ממנו בהרבה, ידידיה חבקין, ששימש מעין חונך שלו לאמנות. וידידיה זה הוא הומוסקסואל שדבר הומוסקסואליותו לא רק ידוע בקרב חבריו אלא משמש ליזהר דוגמה ומופת לאהבה! (כלומר, שעל האהבה, כמו אהבת הגברים, להישאר לא ממומשת; אם כי אצל חבקין הדבר נעשה בלית ברירה). מאלפת וכאובה תחילת אהבתם של יזהר ונעמי, מי שלימים תהיה אשתו, אהבה מיוסרת ומפותלת, כשיזהר מסרב להודות למעשה בזוגיותם, ומפנטז על בחורות אחרות בקצה מזרח בעוד ימיו עוברים בצל קורתה של נעמי בסוף מערב. המחברת כתבה בעבר על הארוטיות העברית והידע שלה עומד לה בהציגה את המיניות הפוריטנית של יזהר הצעיר.

אבל אולי המעניין ביותר בספר קשור בדיוק לדעה הקדומה שלי, אתה פתחתי. המעניין ביותר הוא תיאור צמיחתו של אמן אמת בלב תנועה אידיאולוגית-פוליטית יוקדת ומשגשגת המצויה במלא-אונה, צמיחת אמן גדול בלב חברה גופנית-גברית ואנטי-אינטלקטואלית להכעיס, צמיחתו של אמן אינדיבידואליסט לא בפאת השדה, כפנחס שדה, אלא בלב לבו של הפרדס הציוני ממש.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

רגשות זה אִין היום (עוד אומרים אִין? ובכתיב מלא או חסר?). הבה נדבר אפוא מעט בשבחו של חוסר-רגש. קודם כל, חוסר-רגש הוא גם סוג של רגש; אפתיות היא אמוציה מעניינת למדי. בין אם היא מסתירה תחתיה רגש חזק, ובין אם אינה עושה זאת. גישה רגשנית לחיים יכולה להיות גישה מאד לא רגישה, בהחמיצה את אותם חלקים נרחבים בחיינו ובחיי זולתנו בהם אנו ציניים או סתם אדישים. שנית, חוסר-רגש יכול לעזור לעתים בסקס; זו הסיבה שבגינה הפנטזיה על מפגש עם זרים מסעירה כל כך את חלקנו (אם כי יותר מאשר נטולי-רגש, ראוי לתאר מפגשים כאלה כמי שמתאפיינים ברגשות עזים אך לא פרסונאליים) . שלישית, עודפות רגשית ביחס לזולת פוגעת באינדיבידואליות שלנו; היא יכולה להוביל לסימביוזה, וסימביוזה אינה בהכרח דבר טוב.

מה שמייחד את ספרו של סאם ביירס, סופר ומבקר בריטי צעיר (יליד 1979), שזה לו ספר הביכורים, הוא, בראש ובראשונה, בחירתו לעסוק בדמויות שיחסם לרגשות עוין או חשדני או, לכל הפחות, מורכב. לא רק רתיעה מרגש יש להם ("הוא אכן אהב אותה. היא אהבה אותו. זה היה נורא"), אלא – עוד תופעה שהגישה הרגשנית לחיים אינה מביאה בחשבון – פעמים קרובות רגשותיהם סותרים ומאיינים זה את זה: "אם ניתן להתגעגע למישהי ובה בעת לקוות לא לראות אותה שוב לעולם, הרי שכך הרגיש דניאל כלפי קתרין". זהו רומן סאטירי עם טוויסט. הסאטירה עצמה היא גישה לא רגשנית לחיים, בני האדם בסאטירה מתוארים בעוקצנות. הטוויסט כאן הוא שהדמויות המרכזיות בסאטירה של ביירס מתקשות בעצמן להרגיש או להביע רגשות. הן עוקצניות, או גולמניות, או מעט אוטיסטיות.

שלוש דמויות מרכזיות יש ברומן המסופר בגוף שלישי: דניאל, קתרין ונייתן, כולם בסביבות גיל שלושים. דניאל וקתרין היו בעבר הקרוב זוג. קתרין היא בחורה עוקצנית, דיכאונית וחובבת קונפליקטים. דניאל הוא איש יחסי ציבור מוצלח אבל אדם מופנם ומעט אוטיסט. נייתן הוא בחור מעורער שהתאשפז בבית חולים לחולי נפש אחרי שהתוודה באהבתו לקתרין ונדחה. כשנייתן משתחרר מבית החולים, נדברים השלושה להיפגש אחרי שלא ראו זה את זה תקופה ארוכה. יש לשער שהמפגש הזה יהיה טעון.

הדמויות הללו, של בריטים צעירים וקשים, מוקפות בבריטים צעירים אידיאליסטיים ורוּחניים ורגשניים. אנג'ליקה, חברתו החדשה של דניאל, מאמינה בחשיבותה של הבעת אהבה, והאינטימיות שהיא מציעה חונקת את דניאל. חבריה של אנג'ליקה הם אקטיביסטיים חדורי תחושת שליחות שמפגינים נגד כל דבר תחת השמש, בין השאר מול מקום עבודתו של דניאל בתעשיית המזון המהונדס. וזו מעלתו השנייה של הספר, היותו קשוב לרוח הזמן. רוח זו מתאפיינת בחוסר רגש ושטיחות מצד אחד (דמות נוספת כאן, במקום עבודתה של קתרין, היא דמות של גבר מכור לסקס, שמנסה להיגמל, כלומר, מנסה "להרגיש") ומצד שני בהיפר-רגישות ובמוסרנות, צעירים שרגישותם רבה כל כך ששום דבר תחת השמש אינו משתמט מלעורר אותה. ביירס לא אומר זאת, אז אומר זאת אני: רגישות היתר והיעדר הרגישות יכולים להיות שני צדדיו של אותה מטבע. אמנם ביירס כמו-מבאר את העוני הרגשי של הגיבורים שלו ברקעם המשפחתי: אביה של קתרין ואמו של דניאל נטשו את משפחותיהם בילדותם של השניים. אבל נדמה שהוא חג ברומן סביב תמה רחבה יותר, "סוציולוגית" יותר מאשר "פסיכולוגית": בחברת מדיה כמו החברה שלנו, אנחנו נתבעים להרגיש רגשות לגבי אלף ואחד דברים שאינם נוגעים לסביבתנו המיידית (יצירות של חרושת התרבות שתובעות את מעורבותנו הרגשית כמו חלקו האחר של תכני המדיה, גם הוא בעצם מוצר של חרושת התרבות, זה המכונה "אקטואליה"), ואחת התגובות לתביעה כזו הינה לפתח אפאטיות. טשטוש ההבדלים האלה, בין הספירה הפרטית לציבורית, בא לידי ביטוי ברומן בקריירה של אמו של נייתן, שהפכה להיות סופרת הכותבת לציבור הרחב על הקשיים בלגדל ילד שסובל מבעיות נפשיות.

עוד לזכותו של הרומן הזה: היותו שנון ומלוטש. אין כמעט משפטי "מילוי" או משפטי "גישור", שנועדו רק להעביר אותך אל הגדה הנגדית של הנרטיב, גרידא. כל משפט כמעט טעון ומקפיץ. מעט לגנותו של הרומן יש גם כן מה לומר: העלילה כאן היא קלושה. כלומר, יש עלילה, הצעידה הדרוכה לקראת מפגש השלישייה וההשערות שעולות בקורא על הפיצוץ שוודאי יתרחש בו. אולם המבנה העלילתי הזה חשוף מדי ו"הפיצוץ" כשלעצמו לא מצדיק את ההמתנה. ישנו גם חוסר איזון בין ההכרזות של דניאל בפני עצמו על דפיקותו לבין מה שהיא בפועל וכמו כן ניכר מאמץ יתר מיוזע להציג את קתרין כאישה נוראית-אך-מעוררת-אהדה. וגם כמה מהמשפטים השנונים גובלים בסופיזמים.

אבל המגרעות בטלות – לא בשישים, אבל בשישה, נגיד – וככל שקרב הרומן לסיומו הצטערתי על הסיום המתקרב, תופעה שאינה שכיחה בקריאה ושחשיבותה להערכת ספר גדולה מאד. הרומן הסאטירי הזה, על אנשים קוצניים ומובסים ואנטי רגשניים, עורר בי רגשות משמעותיים.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

שתי טענות מרכזיות ועוקבות עומדות, כמדומה, בלבו של ספר המסות הנבון והמסוגנן והלא הכרחי הזה של הסופר עמוס עוז ובתו ההיסטוריונית, פניה עוז-זלצברגר. הטענה הראשונה היא שחשיבות האמיתוּת ההיסטורית של האירועים המתוארים במורשת היהודית-עברית (לא רק אלו הנסיים, אלא גם אלה "הריאליסטים") היא משנית לעובדת רציפותה של המורשת עצמה. כלומר, לא כל כך חשוב, למשל, אם ממלכת דוד ושלמה הייתה אכן ממלכה גדולה, או, כדעת כמה ארכאולוגים עכשוויים, פרובינציה זניחה. מה שחשוב הוא הטקסט הגאוני מבחינה ספרותית, שבתוכו ניתן תיאור מופלא של דמות מרתקת כמו דוד המלך וייוחסו טקסטים מופלאים ושונים כל כך זה מזה כשיר השירים, קוהלת ומשלי לדמות שנקראת שלמה. כנגד טענות שהשמיע שלמה זנד, למשל, בשנים האחרונות, על "המצאתו" של העם היהודי, טוענים המסאים עוז טענה ניצחת, לטעמי: אין זה משנה אם היה או הומצא, העובדה שההמצאה, אם אכן הייתה זו המצאה, הפכה למורשת טקסטואלית של כל כך הרבה דורות – היא עצמה כבר עובדה היסטורית. זו טענה ותיקה ונכוחה שטען כבר אחד העם במסתו המבריקה "משה": אין זה משנה אם משה רבנו היה קיים, טען אחד העם, קיומה של מסורת שהעמידה במרכזה איש כמשה במשך כל כך הרבה שנים היא העובדה ההיסטורית המרכזית. יש דבר מה מגוחך בניסיון הפוסט-ציוני לקעקע את הלאומיות היהודית, אחד העמים בעלי הוותק הלאומי הרב ביותר, והעוזים משכנעים בטענת-הנגד שלהם נגד מגמה זו.

אבל בני שבט המסאים-עוז ממשיכים לעוד טענה, שונה במהותה. גם היא, אגב, אחד העמית, למעשה, אם כי היא לא מוצגת ככזו. וזוהי הטענה: הלאומיות היהודית מושתתת על טקסטים. רציפות של טקסטים קנוניים, או טקסטים מסוימים שמתווכחים עליהם, רציפות של יחס מכבד לטקסטים וללימוד בכלל – זוהי לוז הלאומיות העברית-יהודית. לא גנים ולא ארץ ואף לא היסטוריה קיבוצית משותפת, כי הרי היהודים היו פזורים בארבע קצוות הארץ, היא ליבת הלאומיות היהודית, אלא התעמקות בטקסטים משותפים ויחס הערצה לטקסטים, הערצה מסוג מיוחד, שאינה פוסלת ויכוח ואף כפירה. גם זו טענה אחד העמית, כיוון שהיה זה אחד העם שתפס את היהדות כתרבות. אם כי, בשונה מאחד העם, התפיסה של השניים, היא תפיסה של היהדות כתרבות רב-קולית, רבת-מחלוקת, ולא כאיזו מהות הגליאנית קוהרנטית, של "רוח האומה". זו טענה שונה באופייה מהטענה הראשונה, האנטי פוסט-לאומית, מכיוון שהיא במובנים מסוימים פוסט-ציונית בעצמה: הרי גם בתפוצות ניתן לשמור את הלאומיות הטקסטואלית הזו (ואגב, ניכר בטקסט שהוא נכתב במקורו לקהל לא ישראלי, יהודי ולא יהודי).

זהו ספר בורגני מאד. ובאומרי בורגני אני מבקש לאפיין אותו יותר מאשר לשפוט אותו. בורגנות היא מילה שכרוכות בה אסוציאציות רבות, ולא כולן שליליות: מתינות, שאננות, פנאי, רציונליות, אטימות, עידון, מותרות, שביעות רצון עצמית, השכלה, אי-קדחתנות, פלורליזם. הוא בורגני, ראשית, בהלימתו לטענה של יאיר שלג בספרו "מעברי ישן ליהודי חדש" על הרנסנס היהודי של העשורים האחרונים, שהספר הזה בהחלט שייך אליו. שלג מאבחן שמדובר בשני מסלולים בשיבה הזו ליהדות: המסלול התרבותי והמסלול הרוחני. ההבחנה היא בין מחפשי יהדות ומחפשי אלוהים; "בין אלה שעיקר חיפושם מכוון לתרבות" לבין "אלה שעיקר חיפושם מכוון לזיקה אל הטרנסצנדנטי". שלג טוען שמובילי הרנסנס התרבותי הנם בעיקר נשים, אשכנזים, כאלה שגדלו בחיק תנועת העבודה. ואילו מובילי הרנסנס הרוחני הם בעיקר בני "האליטות החדשות": מזרחים, עולי ברית המועצות לשעבר, נובורישים. הספר הזה של האב והבת עוז שייך במובהק לתפיסה של היהדות כתרבות, תפיסה שמובילים, כדבריו של שלג, אשכנזים, נשים וכאלה שגדלו בחיק תנועת העבודה (מש"ל). ניתן בהחלט לצַוות לזה את הכינוי "בורגנים" – הן כניגוד לבני המעמד הנמוך והן כניגוד לנובורישים. הספר הזה "בורגני" בבסיסו כיוון שכל התפיסה של היהדות כתרבות, כל התפיסה המתפעמת מ"תרבות" בכלל, היא תפיסה של מי שצרכיו הדוחקים יותר מולאו, צרכים נמוכים יותר בפירמידת הצרכים של מסלאו: פרנסה, קורת גג, אהבה ופנסיה. או אז אפשר להגות במותרות, כלומר ב"תרבות". גם כלפי אחד העם עצמו השמיעו כמה מדוברי הציונות הסוציאליסטית הערות ארסיות (וצודקות) על בורגניותו הויסוצקאית (אחד העם היה מנהל עסקיו של ויסוצקי, איל התה), שהיא זו שאפשרה לו לתפוס את היהדות כתרבות, בעוד צרת היהודים העניים בוערת ואינה קשורה לעניינים שברומו של עולם. השידוך בין רות קלדרון, נציגה בולטת של הזרם הזה של היהדות כתרבות, ומפלגת השבעים הבורגנית של יאיר לפיד אינו מקרי.

אבל הספר הזה בורגני לא רק במובן המעמדי, אלא גם במובן הנפשי. יש בו משהו לא בוער ולא קודח. ישנם אנשים שכל דיבור על "תרבות" נראה להם זר ומוזר, אנשים שמשתעממים מכל דבר שאינו קיומי ודוחק ואינסטינקטואלי ונוגע לתמצית החיים, מכל דבר שניתן להשילו ועדיין להיוותר בן האדם שהנך. רק במקרים הנדירים מאד ש"תרבות" הופכת להיות עניין של חיים ומוות – שועים אנשים כאלה ל"תרבות" ולדיבורים עליה. כל עוד ה"תרבות" היא עניין לשיחה נאה, לחידושים מקוריים יפים, לאיזו שנינה בריטית רבת חן, לידע נרחב ומעורר רושם, לעמדות נכוחות בסוגיות לאומיות לא אקזיסטנציאליסטיות– כפי שהיא אכן בספר הזה! – האנשים עליהם אני מדבר מתחילים לפהק.