א
ישנם רגשות שהלגיטימציה החברתית לביטויים קטנה מאד.
דיכאון, למשל, נהיה רגש שאפשר לדבר עליו; יש לו, בחוגים מסוימים, אפילו סקס אפיל. כמובן, במציאות, דיכאון הוא רגש נורא, במצבים מסוימים הוא בפשטות מחלה איומה. אבל למרות שמבחינה תרבותית ימיו הגדולים של הדיכאון, בהם הוא נתפס כדבר מה אטרקטיבי, נדמה כי חלפו עברו (השיא היה בשנות התשעים, כמדומה) – ומעניין, אגב, עד מאד להבין מדוע הם חלפו (בין היתר בגלל המדיקליזציה המדאיגה של חיינו, שהפכה את הדיכאון ל"תקלה", ל"פגם", ובאלה הרי אין להתגאות), עדיין – לפחות בחוגים הפחות שמרניים בחברה שלנו – לומר "אני בדיכאון" אינו דבר מה מביש, או דבר מה שאדם חושב פעמים רבות לפני שהוא אומר אותו.
אך לעומת הדיכאון, לעומת האמירה "אני מדוכא", לומר "אני מקנא" – אפילו לומר זאת לעצמך ובטח ובטח להכריז על כך בפני אחרים – את האמירה הזו אדם לא אומר בקלות רבה.
מדוע זה כך?
באשר להיעדר הלגיטימציה החברתית לביטוי הקנאה לעומת הדיכאון הסיבה אולי היא זו: אדם המכריז על עצמו שהוא בדיכאון מכריז בעצם על כך שהוא מתקיף את עצמו. בכך הוא זוכה לאהדת החברה. אבל לומר "אני מקנא" – הרי בכך אתה מכריז שאתה מתקיף, ולפחות עוין, מישהו אחר, כלומר מתקיף ועוין חלק מהחברה – ואת זה החברה, מטבע הדברים, אינה אוהבת.
ואולי הסיבה להיעדר הלגיטימציה היא אחרת. מי שמכריז על עצמו שהוא בדיכאון טוען שרע לו. אך מי שמכריז שהוא מקנא אינו בהכרח טוען שרע לו באופן אובייקטיבי, אלא שרע לו ביחס לַטוֹב של מישהו אחר. כלומר, הוא מכניס תפיסה רלטיביסטית של האושר. התפיסה הזו מטרידה מאד, מעוררת אי שקט. כי הרי סביב כולנו יש מישהו שמוצלח יותר מאיתנו (לפחות בדבר זה או אחר). הקנאי הפומבי מעורר אצלנו לפיכך חוסר מנוח: אולי גם מצבנו אינו מוצלח כל כך בהשוואה לאחרים? האם אין אנו שאננים? כלומר, יש רבים מאתנו שיכולים לטעון בוודאות שהם לא לא-מוצלחים, כפי שמכריז הדיכאוני על עצמו (בסוג מסוים של דיכאון), אבל כמה מאיתנו יכולים להכריז על עצמם שהם הכי מוצלחים? מי שמכריז על קנאתו פונה לחלק מודלק וגרוי בנפש של רובנו, כי הרי רובנו משווים לעתים בינינו לבין אחרים ומוצאים שאנו חסרים בהשוואה להם. מי שמכריז על קנאתו חושף דבר מה שאנו נלחמים כנגדו יום יום (מי יותר ומי פחות): לא להסתכל ימינה ושמאלה, לא להשוות.
זה באשר להיעדר הלגיטימציה החברתית.
אך הרי גם בינו לבינו אדם נבוך מלהודות בפני עצמו שהוא מקנא.
מדוע קנאה היא רגש שמביך את בעליו יותר מרגשות אחרים?
הנה ההשערה שלי. ניקח לדוגמה שלושה רגשות עזים: פחד מהמוות, דיכאון כתוצאה מדחייה של אהבה שאנו מציעים למישהו/י, קנאה.
הרגש הראשון הוא רגש שמשותף לכל בני האדם. כולם הרי עתידים למות ופוחדים מכך. כך שהרגש הזה הוא צרת רבים ויש בכך משום נחמה. להודות שהוא קיים בך פירושו להסתופף עם המין האנושי בצוותא.
הרגש השני – דיכאון הנובע מדחייתה של אהבתנו – הרי שהוא כואב מאד, כמובן, אבל הוא לא מרוקן את קיומנו הנפרד, לא הופך אותנו לחלולים מבפנים. כוונתי לכך שאם אדם מסוג x דחה את אהבתו של אדם מסוג y, הרי שה – y, הדחוי, ספג אמנם מהלומה, אבל נותר על כנו כסוג אחר ונפרד.
ואילו בקנאה, כשאנו אומרים שאנו מקנאים במישהו, אפילו בחדרי לבנו, הרי אנו מכריזים שמישהו עולה עלינו בדבר מה, או שיש לו דבר מה שהיינו רוצים שיהיה לנו. כלומר, אנו אומרים לעצמנו שבתחומי סוג האדם שאנו יש מישהו שעולה עלינו. אנחנו y והוא y+. ויש כאן, לפיכך, פגיעה עמוקה במי שאנחנו.
במילים אחרות: אם בפחד מהמוות אנו עומדים על קרקע מוצקה ביחד עם שאר בני האדם, ואם בדחייה של אהבתנו הרי שמקומנו אינו מעורער אלא רק נהדף מפני האהובה/האהוב הסרבנים – הרי שבקנאה מתערער משהו בנו עצמנו, כאילו הקרקע נשמטת מתחתינו, אנו חותרים תחתינו, כי אנו חשים שיש מישהו שהוא כמונו אך יותר טוב, או שמישהו הנו כמו שהיינו רוצים להיות – וכך כביכול אנו נדחקים ממקומנו, אין לנו זכות קיום.
ואולי זה מקור הביטוי "תולעת הקנאה"? האהבה הנכזבת היא כמו "אש" – היא אוכלת אותנו מבחוץ. אבל הקנאה היא כמו "תולעת", היא ממוטטת אותנו מבפנים, מרוקנת אותנו מעצמנו.
זו אולי הסיבה שגם בפני עצמנו קשה לנו להודות בקנאה בעוד אנו יכולים להודות בדיכאון.
(וזו עצמה הסיבה לכך שיש להיות דווקא אמפטיים כלפי הקנאים – או כלפי עצמנו ברגעי הקנאה – אותו רגש מביך שאינו מעז לומר את שמו).
ב
שתי הערות ביניים נוספות על קנאה:
האחת: נדמה לי שרווחת הבחנה בין קנאה לצרות עין ולפיה הקנאה אינה רוצה ברעה לזולת אלא רק להשתוות במה שיש לו, ואילו צרות העין כן חפצה ברעתו. אבל נדמה לי שיש סוג שלישי של ייסורי קנאה: מי שאמנם היה רוצה שלשני לא יהיו כל אותם תכונות או עצמים מעוררי קנאה, אבל לא משום שהקנאי בו אנו דנים חפץ ברעתו של השני, אלא משום שהסבל שלו נובע מהידיעה שיש כאלה שנהנים יותר ממנו בעולם. מאידך גיסא, הוא גם לא היה רוצה בעצמו באותם עצמים או תכונות (זה מה שמבחין אותו מהטיפוס הראשון), אלא עצם מציאותם אצל הזולת מעוררת בו אי שקט. לכן הוא היה רוצה שלאיש לא יהיה – על מנת שיוכל להישאר שליו.
השנייה: אחד הוויכוחים האינטלקטואליים הכי מעניינים שנתקלתי בהם אי פעם הוא הוויכוח בין פרויד לאלפרד אדלר על מקורם של רגשי הנחיתות (כפי שהוויכוח מוצג במאמרו של פרויד "הצגת הנרקיסיזם"). אדלר גרס – לפי פרויד – כי רגשי הנחיתות נובעים מפערים אמתיים בין בני האדם. כלומר, אלה החשים בהם באמת חסרים בהשוואה לאנשים בהם הם מקנאים (או חשים מולם רגשי נחיתות; ההבדל בין רגש נחיתות לקנאה הוא אולי נושא לפוסט – ולהרהור – בפני עצמו). פרויד שולל את התפיסה הזו מכל וכל. לקליניקה שלי באות נשים יפות ביותר שמתלוננות למשל על רגשי נחיתות בתחום הזה, אומר פרויד. כלומר, הקנאה אינה נובעת בהכרח מראייה נכוחה של המציאות – יש רשות בנפש שמעוותת את קליטת המציאות כהווייתה. במילים אחרות: הקנאי יכול לקנא על סמך תפיסה לא נכונה הן של עצמו והן של האחר. "אובייקטיבית" – הקנאי יכול להיות מוצלח ממי שהוא מקנא בו.
ג
אחזור לעניין בו פתחתי – לדיכאון ולקנאה ולהבדלים ביניהם.
האמת היא שהדיכאון והקנאה אינם נפרדים בחלק גדול מהמקרים. הם הולכים יחדיו. הם שני צדדיו של אותו מטבע.
האדם שמדוכא חש, פעמים רבות, שהוא לא מספיק מוצלח – אך חוסר ההצלחה הזה נמדד ביחס להצלחות שנדמה לו – באופן שגוי או מדויק – שהוא רואה סביבו. מהדיכאון, פעמים רבות, לא סובלים בחלל ריק – סובלים בהשוואה לאחרים שנראים מוצלחים יותר.
הדיכאון והקנאה אינם נפרדים, פעמים רבות. המדוכא גם מקנא, ובגין קנאתו בעצם הוא לעתים מדוכא.
כך שהקנאה היא הצד האפל יותר של החור השחור בעצמו של הדיכאון. אלא שכהות הדיכאון מרשה לעצמה להפנות את פניה אל החברה – אבל כהותה הכפולה והמכופלת של הקנאה נסתרת בצלה.
ד
אני רוצה לעבור לרגע לנושא אחר לכאורה.
העשורים האחרונים במערב עדים לעלייתו של מעמד חברתי חדש: מעמד הסלבריטאים. אני חושב שצריך להתחיל לחשוב על המעמד הזה בקטגוריות סוציולוגיות ופסיכולוגיות, ובקטגוריות חדשות (גם אם הקטגוריה הכלכלית רלוונטית אולי פחות).
נכון, מפורסמים היו תמיד, לכל אורך ההיסטוריה המתועדת. אבל קיים הבדל מכריע לטעמי בין מוסד הסלבריטאות של ימינו לזה של תקופות עברו. אינני מתכוון לכך שהמפורסמים של היום מפורסמים על כך שהם מפורסמים, כפי שניסח זאת כמדומני לראשונה דניאל בורסטיין בשנות הששים; כלומר, פרסומם אינו תוצאה של איזה מעשה-רב שהם עשו, אלא, אצל חלקם לפחות, פרסומם נובע מיכולתם לשכנע את החברה ואת אמצעי התקשורת שיש להקדיש להם תשומת לב. בעצם, אם להמשיך את הטיעון של בורסטיין: התכונה החשובה ביותר שהסלבריטאי החדש צריך להיות בעליה היא נחישות להפוך למפורסם, חוסר עכבות במימוש התשוקה הזו. זו וודאי התפתחות חשובה בקורות הפרסום – היוונים והרומאים שעסקו הרבה מאד ברדיפת התהילה דיברו כמובן על מישהו שעושה דבר מה על מנת לזכות בתהילה – אבל לא אל ההבדל הזה אני מכוון.
אני מתכוון להבדלים אחרים בין מנגנון ומוסד הפרסום בעבר לזה של העשורים האחרונים.
הבדל אחד בין הפרסום בימינו לפרסום בעבר נעוץ בעוצמת נוכחותם של המפורסמים בחיי הלא מפורסמים. בעוד בעבר המגע בין המעמדות בחברה היה תחום בגבולות נוקשים, הרי שהמפורסמים של היום משתדלים מצדם לחדור שוב ושוב אל המודעוּת של המעמדות הלא מפורסמים בכל דרך אפשרית. מעמד האצולה – כפי שהוא מתואר אצל פרוסט, למשל – עורר קנאה ועוינות, אבל האצילים של המאה ה-19 (ובטח קודם לכן) לא התאמצו לחדור ללא הרף אל תודעתם של המעמדות הנמוכים יותר ולהפגין אל מול עיניהם את פרסומם ועושרם. ואילו כיום חלק מהגדרת מעמד המפורסמים היא היכולת של חבריו להיכנס לכל בית, באמצעות הטלוויזיה, המחשב או העיתון, או לתפוס כמה שיותר חלקים במרחב הציבורי באמצעות שלטי חוצות.
אין כיום מעגלים חברתיים נפרדים למפורסמים ולאלה שלא. אין מחסה מפני המפורסמים. כלומר, המפורסמים מנפנפים בפרסומם מול קהל שכמעט ואינו יכול להסב מהם את מבטו, כמו הכלואים במערה האפלטונית שאינם יכולים להניע את ראשם מקיר המערה והצללים שמרקדים עליה.
הבדל נוסף בין הפרסום בעבר לזה של היום אינו באינטנסיביות של נוכחות המפורסמים כי אם בהיקף שלה. היקף המקום שמוקצה לסלבריטאים בתרבות הכללית גדל ללא היכר. אם בעבר דובר על "מדורי רכילות" הרי שהיום המדורים האלה הם-הם המיינסטרים כמעט ויש לדבר על "מדורי רצינות" (ויש גם "מדורי רצינות" מתחזים, כמו תכנית האירוח של פרופסור יורם יובל, למשל, שהנה המשך נוכחות המפורסמים באמצעים אחרים). כל השאר כמעט הפך לרכילות, כלומר לדיון ישיר או עקיף בסלבריטאים. מדי יום, למשל, ישנה בפריים טיים של ערוץ 10 תכנית המוקדשת כל כולה לסלבריטאים; הפרסומות בין התוכניות, כמובן, מלאות בהם; כך גם התוכניות "הרגילות" עצמן.
למעשה, חלק גדול מתוכניות הטלוויזיה המרכזיות של השנים האחרונות הפכו לבתי חרושת לייצור סלבריטאים. כך הן "תכניות המציאות", למשל. וזו גם השקעה נבונה לטווח ארוך מצד גופי השידור, כי הם מייצרים את חומרי המילוי של התוכניות העתידיות (בוגר "הישרדות" שמגיש פאנל, משתתף "האח הגדול" שמשתתף בפאנל וכדומה).
בשבועות האחרונים, עקב נסיבות משפחתיות משמחות, אני יושב, בניגוד להרגלי, הרבה מאד מול הטלוויזיה עם בני הבכור שנולד בקיץ האחרון, ונדהם לראות את ההיקף של הנוכחות הסלבריטאית בלוח השידורים.
הבדל נוסף בין הפרסום של העבר לזה של היום הוא זה: הפרסום של היום (בחלקו) אינו על דבר מה שעשית – אלא על מי שהנך. אין כוונתי למה שייחסתי לעיל לבורסטיין (על כך שהמפורסמים של היום מפורסמים על עצם פרסומם). כוונתי שחלק מהמפורסמים מפורסמים בגין תכונות שניתנו להם מהטבע – כלומר, בעיקר, יופי. לא מעשה שהם עשו – אלא עצם קיומם הוא העילה לפרסומם.
והבדל רביעי בין הפרסום של פעם לזה של היום: היום הדרך לפרסום פתוחה (לכאורה) בפני כולם. קיימת (לכאורה) מריטוקרטיה בתחום הפרסום. כל אחד יכול, ואין זה משנה אם הוא מקריית גת או מתל אביב. כל מי שיפה או מוכשר או רגיש יכול לזכות באהבה והערכה. ואי לכך, מי שאינו מפורסם אך רוצה בכך – יכול להאשים רק את עצמו על אי פרסומו. (כמובן, המריטוקרטיה הטהורה אינה קיימת אף כיום. דרושים הרבה מזל, תנאי פתיחה טובים, יכולת קליעה לטעם ההמון, רצון נחוש וחסר עכבות – על מנת להגיע אל הכן הנישא של הפרסום. אבל כל זה מטושטש במכוון באשליית המריטוקרטיה).
והבדל חמישי בין מעמד ומוסד המפורסמים של העבר לזה של היום הוא גלישתה של קטגוריית הפרסום לקטגוריות אחרות של התבלטות חברתית. בפאנלים בטלוויזיה שלנו, למשל, משובצים מפורסמים בדיונים על כל דבר ועניין: פוליטיקה, דת, תרבות, סוגיות חברתיות וכו'. תחומי מומחיות או תחומים שדורשים מיומנויות מסוימות אינם סגורים עוד בעולם התקשורתי של ההווה בפני נוכחותם של מפורסמים. להיפך, הם מאוכלסים כמעט אך ורק בהם – ומקומם של המומחים נפקד (למעט במובלעות רציניות מעטות מאד – ולמעשה התוכניות הרציניות עצמן עוברות תהליך של סלבריטיזציה; יונית לוי, למשל, היא סלבריטאית או מגישה רצינית? וגאולה אבן?). בהקשר זה ראוי לאזכר את תופעת "הסלבריטאי הצף", זה שנודד מאולפן לאולפן, מתוכנית בישול לתוכנית בוקר לתוכנית דיון (שכל) כזו או אחרת.
ה
מה ההשפעה הנפשית שיש למעמד כזה של אנשים על החברה שלנו? מעמד של אנשים שמציאותם באור הזרקורים מתווכת באופן חודרני ואינטנסיבי ונרחב כזה, שמציאותם באותו אור מושתתת בחלקה על סמך תכונות שניתנו להם מיד הטבע הברוך ולא באמצעות מאמציהם וזיעתם, שמציאותם שם נובעת ממנגנון של מריטוקרטיה (או מריטוקרטיה לכאורה) והיא כובשת שטחים חדשים גדלים והולכים?
מה, במילים נוספות, ההשפעה הנפשית של מערכת תרבותית שלמה שבאופן שיטתי החודר לכל בית מפנה תשומת לב והערצה לחלק קטן מבניה? שמנפנפת נמרצות מול עיניהם של שאר בני האדם בכך שיש כאלה שזוכים בכל מה שהשאר רק כמהים אליו?
אני סבור שאחוז מסוים באוכלוסייה סובל בגין התופעה הזו מדיכאון.
אחוז מסוים באוכלוסייה שסובל מחסך בתשומת לב, מתחושת זניחות, מרעב לאהבה, נאלץ להיחשף באופן עמוק ונרחב כל כך לאנשים שזוכים לכל מה שהוא כמה אליו. הוא מקנא – וקנאתו הופכת לדיכאון.
נכון, רוב האנשים נמשכים לצפייה במפורסמים מתוך רגש עמום של היקסמות ממי שכולם מביטים בהם – ותו ולא. אבל אצל מיעוט – אולי לא מבוטל – באוכלוסייה, הנוכחות המופזת והזחוחה הזו של המפורסמים בחייהם היא כמו קוף על צווארם, כמו הרשעה של חייהם העומדים בצל, והיא מולידה כאב וייסורים.
מדברים פה ושם על שכיחות הדיכאון בחברות המערביות בנות זמננו. נדמה לי שחלק מהסיבה לשכיחות הזו נובע מסוג של קנאה – אותו רגש מביך שאינו מעז להכריז את שמו – והיא מצדה נובעת מהעמקתו והרחבתו חסרת התקדים של מעמד הסלבריטאים בחברה שלנו.
ו
כך כתב ברכט ביחס להוליווד, כשהתופעה עוד הייתה מצומצמת יותר:
"הכפר הוליווד תוכנן לפי המושגים/
שיש להם במקומות האלה על גן-העדן. במקומות האלה/
חשבו, שכשאלוהים היה זקוק/
לגן-עדן ולגיהינום, הוא לא היה צריך/
לתכנן שני מוסדות אלא/
אחד בלבד: את גן-העדן. וזה/
משמש לחסרי-האמצעים, לשאינם-מצליחים/
כגיהינום".
מבקר חופשי 