מבקר חופשי

במחציתם הראשונה החיים – ולכל הפחות החיים המסופרים – מקבלים את הכובד והחומרה והטרגיות שלהם מהאהבה; במחצית השנייה מהמוות.

מה שהופך בני אדם צעירים להרי סכנה, למעניינים, לבעלי משקל, לבעלי גראוויטס, הוא האֵרוס (ובחשבון אחרון: האחריות המוטלת על כתפיהם להמשכת המין האנושי); מה שהופך בני אדם מבוגרים לגיבורי סיפור, לגיבורים, למוארים בזוהר הסכנה, לבעלי גראוויטס, הוא קרבתם ההרואית לקץ.

ולכן, אגב, גיל העמידה, כמו נקודת השוויון בין היום ללילה, בין הארוס למוות, הוא גיל פורה במיוחד מבחינה ספרותית: הרגע האחרון לאהבה הגופנית… ההכרה האנושה המפציעה כשמש אוגוסט מאיימת בסוף הבלתי נמנע…

ספרות ריאליסטית אינה מצילה ממוות. זו החולשה שלה (או החולשה כביכול) אל מול דיסקורסים אחרים המתיימרים להציע פיתרון מטפיזי או "פיתרון" המשעה-מציאות-לשעה (דת, עידן חדש, ספקולציות מדעיות, מד"ב ופנטזיה). אבל ספרות ריאליסטית מאפשרת לנו לחיות ולמות בחן ובכבוד; להתמודד עם עובדות חיינו ומותנו ולעצבָן; להעניק להן חדפעמיות, צורה, משקל – גראוויטס.   

מרית בן ישראל כתבה ממואר מרגש וחכם ומעניין על מותה של אמה, המשפטנית וכלת פרס ישראל, רות בן ישראל. "מותה ומותה של אמא שלי" (הוצאת "אלטנוילנד", 154 עמ') כתוב בחלקו כקומדיה מורבידית (על משקל "קומדיה רומנטית"), קומדיה של טעויות, זאת משום שהאם "החמיצה" את מותה (כמו שבקומדיה רומנטית של טעויות מחמיצים הגיבור והגיבורה זו את זה בהתחלה). בגיל 88, שְֹבעת ימים ומעשים נוטלת האם "שיקוי" שיוביל אותה אל המנוחה הנכונה. היא שותה אותו בלוויית שתי בנותיה, מרית וסביון אחותה. אלא שהמוות המובטח מבושש לבוא.

אבל, למעשה, בן ישראל משתמשת בהתמהמהות הזו של המוות גם כתחבולה ספרותית מוצלחת. כלומר, היא משמרת באמצעות השתלשלות העניינים הזו בחזית הממואר את המתח העלילתי: מה יקרה? האם תקום האם מחדש לחיים? האם תחזור בה לכשתקום? ומה עושים במצב כזה של לא חיים ולא מוות? על גבי החזית העלילתית המתגלגלת הזו, מתאפשר לבן ישראל לשנע את הנושא האמיתי של הממואר והוא, כמדומני, שושלת הנשים במשפחתה ובעיקר רגעים בחייהן של אמה ושל סבתה ציפורה (אולי הדמות הראשית כאן; אישה מרשימה וכמו בת-דמותה של דמות בעלת שם זהה ב"זכרון דברים"; בכלל, יש קצת מהאווירה החברתית של תל אביב החילונית של "זכרון דברים" בממואר הזה) ושל אם סבהּ (שעזבה את היישוב הישן האדוק בירושלים על מנת להתחתן ביפו עם יהודי מודרני, אבא נאמן שמו, ממקימי תל אביב) ושל, להבדיל מהשושלת המוצלחת הזו, אחיינית סבתה האומללה, ילדה נטושה שגדלה בחסות הסבתא ציפורה.  

כשמספרת אינטליגנטית כל כך (כולל, כמובן, אינטליגנציה ספרותית ולשונית, שניכרת בבחירת המילים והסיפורים, במה משתמשים ובמה לא משתמשים וכו') מספרת על דמויות אינטליגנטיות ומעניינות ובעלות מאפיינים של אצולה כאלו (אב סבה של הכותבת היה, כאמור, ממקימי תל אביב; אמה ודודה, יובל נאמן, ובן משפחה נוסף (!) זכו בפרס ישראל) התוצאה, כמעט בהכרח, סיפור מעניין.

המבנה של הממואר אינו מושלם, במובן זה שהמוקד שלו לא לגמרי ברור: למשל, סוגיית היחסים של הבת הכותבת עם האם – שהעדיפה בגלוי את היחסים עם בן זוגה על יחסיה עם בנותיה – לא משתבצת באופן אורגני בהצגה של דמויות המשפחה הנשיות המשמעותיות (אם כי נטענת טענה שנועדה לאחות את התמות השונות של הממואר והיא שהיותן של נשות המשפחה נשים מרשימות, כלומר מגשימות עצמן, קרי "פמיניסטיות", באה עם תג מחיר מסוים לילדים). גם סוגייה מרתקת מאד, הנוגעת לכותבת עצמה, תחושת האאוטסיידריות שלה בילדותה וגם הסיבות להפיכתה לאמנית, מוצגת בצורה (אכן) מרתקת ועמוקה, אך לא בהכרח משתלבת בשושלת הנשיות שהיא הנושא העיקרי, כאמור, של הממואר.

אך השילוב בין המתח העלילתי המוזכר של "מותה ומותה" – כלומר התמהמהות מותה של האם, על כל הגרוטסקה שבו – לבין הכתיבה הנבונה והמעודנת כל כך על נשים מרשימות כל כך, וכל זה בלוויית הערות אוטוביוגרפיות מרתקות וסוגסטיביות, גרמו לי לקרוא את הממואר בגמיעה אחת, ביום אחד, מבלי להרפות, מבלי שהממואר הרפה ממני.

 *

הנה כמה מההערות האוטוביוגרפיות המרתקות, הנוגעות, כאמור, בתחושת אאוטסיידריות של מרית הילדה, ברצון לברוח מהילדוּת, ובהבנה שהאמנות היא דרך חיים להתקיים בה, לשרוד באמצעותה:

"כשהייתי ילדה השתוקקתי שההורים שלי יתגרשו. זו הייתה המשאלה החלופית שלי, אחרי שנואשתי מהתקווה שהצוענים יחטפו אותי לקרקס. החטיפה נועדה לחלץ אותי מצנצנת הפורמלין של השגרה, אל עולם של רגליים יחפות וצבעים עזים ונוצצים, פסקול נהדר של שאגות, חצוצרות וצמידים מצטלצלים" (עמ' 43).

והנה רגע כמו-קנזי יפהיפה ועמוק של הקדשה לאמנות, כאשר מרית הפעוטה נוכחת ברגע חיבה בין שתי חברות בגן שלה, כשחברה אחת מסייעת לטפל בצמה של חברה אחרת, רגע שהיא חשה מודרת ממנו, אבל מלמד אותה על כוחה ויופייה של ההתבוננות:

"ופתאום הבנתי – בכאב מסוים – שהן לא מיהרו: אסון הצמה הוליד טקס שנערך על רצפת השירותים הבוצית, ואני הייתי הפולשת, המציצה לסוד שלעולם לא יהיה שלי. חשבתי שתמיד אהיה בודדה. שהחמלה הזאת, היופי הזה, לעולם לא יהיו שלי. הייתי אומללה מאד וגם מאושרת, כי בצד הקנאה והרחמים העצמיים קלטתי גם את היופי. כי באותו רגע, גם אם לא יכולתי לנסח את זה במילים, נפתח בתוכי מרחב חדש: הבנתי מה זאת אמנות ואיך היא תציל אותי […] באותו יום בגן גיליתי שהזדהות אינה האופציה היחידה, גם התבוננות היא אושר" (עמ' 130).