פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
בספרו המקיף, "אסתטיקה – מיוון הקלאסית להווה", מציין מונרו בירדסלי שפרט לדור האחרון (הספר נכתב ב1966) לא היה עידן פורה יותר למחשבה האסתטית מאשר המאה ה-18. אך לא רק משום כך כדאי להתוודע לטקסט הנדון כאן, שהוא אחד מנקודות הציון הבולטות של הדיון האסתטי באותה מאה (טקסט שהינו חלק ממפעל מבורך מסועף של יהודה ויזן להוצאת כתבים אסתטיים). בירדסלי כתב על סיפו של הפוסטמודרניזם, שניוון את כל הדיון האסתטי לשאלות של ידע/כוח, "הון סימבולי" ו"התיאוריה המוסדית של האמנות" וכדומה. וכדאי לפיכך שבעתיים לזכור ולהזכיר שאסתטיקה היא דבר אמיתי. הדחף הכללי של המאה ה-18 להבנת העולם דחף אותה גם לניתוח התחושות האסתטיות ומכאן תחושת הרעננות והסקרנות וההתלהבות האינטלקטואלית שבטקסטים אסתטיים מאותה מאה.
בֶּרְק (1729-1797), שלימים התפרסם כהוגה שמרני מרכזי בגין תגובתו השלילית המפורסמת למהפכה הצרפתית, כתב את הטקסט הזה ("חקירה פילוסופית אל מקורם של רעיונותינו על הנשגב והיפה"; חבל שלא הובא לידיעת הקורא היקף התרגום מהמקור, כי לפנינו מבחר) בצעירותו (1757).
בהקדמתו מבהיר ברק כי הניסיון שלו הוא לשפוך מעט מאורה של התבונה על סוגיית הטעם, לצמצם מעט את האנרכיה והסובייקטיביות שלאורן הוא נידון בדרך כלל. קשה, למשל, לטעון ברצינות, אומר ברק, שהאווז יפה מן הברבור או התרנגולת מהטווס. היחסיות של הטעם פחות גדולה ממה שנהוג לחשוב.
הבחנתו המרכזית של ברק היא בין רגשות אסתטיים שמקורן ברגש השימור העצמי לרגשות אסתטיים שמקורם הדחף החברתי. זו, אגב, כשלעצמה חלוקה בעלת דימיון לחלוקה של התיאוריה הדרוויניסטית ל"ברירה טבעית" ו"ברירה מינית", כלומר לתכונות שמסייעות להישרדות באופן ישיר לעומת תכונות שמסייעות להישרדות בעקיפין, באמצעות הגברת כוח המשיכה של נושאן, כמו זנב הטווס, למשל. לפני עשור וחצי, בספר מעניין בשם "אינסטינקט האמנות", ניסה הפילוסוף דניס דטון לבסס תיאורה אסתטית על פי העקרונות האבולוציוניים האלו. אצל ברק החלוקה היא כדלהלן: יש חוויות אסתטיות שמזכירות לנו כאב וסכנה, כלומר נוגעות בשימור העצמי, ובכל זאת הן מהנות (כל עוד אנו במרחק בטוח). הוא משער שהדבר נובע מצורך פיזיולוגי ונפשי לפעילות ולדריכות מסוימות, ולסכנה שבהיעדר מעש המוביל לניוון ("ההשגחה העליונה התקינה את עולמנו באופן כזה שמצב של מנוחה ואי-מעש, עד כמה שהוא משביע את עצלותנו, יוליד טרדות רבות"). חווית הנשגב, המציבה אותנו מול מושאים או ייצוגי-מושאים כבירים ומאיימים, היא מעין "התעמלות" של הנפש. "כל מה שמותאם בכל דרך שהיא לעורר רעיונות של כאב וסכנה, כלומר כל מה שמזרה אימה בדרך כלשהי, או פועל באופן שאנלוגי לאימה, הוא מקור של הנשגב". והנשגב הוא "הרגש החזק ביותר שהנפש מסוגלת להרגיש"! מטעים ברק. דוגמה שהוא נותן לנשגב הן העתיקות בסטונהג': "אותם גושי אבן ענקיים וגולמיים, הניצבים על בלימה ומוערמים זה על זה". לעומתם יש רגש מתון יותר שהוא היופי. רגש זה שייך לפן החברתי וברק אינו מהסס לטעון שהיופי קשור איכשהו (הוא מודה שהוא לא מבין לחלוטין את מקורות התופעה) ליופי גופני. אם כי הוא מבחין בין יופי גופני לתכונות גופניות המעוררות תשוקה; היפה אינו מעורר תשוקת בעלות.
פגישה ממריצה במיוחד עם המוח החושב והמנתח של ברק נמצאת כאן בקטע שמוקדש לטרגדיה. מה בדיוק מהנה בטרגדיה? מדוע אנחנו נמשכים לסיפורים עצובים? זו סוגייה שהעסיקה כבר את אריסטו. ברק מנתח את גורמי ההנאה. ראשית יש את ההנאה מהחיקוי, מהמימזיס המוצלח. אך זה רק חלק מההנאה. כי הרי – טוען ברק בבָּרָק מצמרר – נניח שבאמצע הצגת הטרגדיה המסעירה ביותר, עם השחקנים המובחרים ביותר וכו', ידווחו באולם התיאטרון שבכיכר הסמוכה נערכת הוצאה להורג של פושע מפורסם, בן רגע יתרוקן התיאטרון! כלומר החיקוי כשלעצמו אינו מספיק. וכאן ברק נכנס לדקות שמסבירה, למשל, מדוע נוצרים פקקי תנועה ליד תאונות: יש דברים שלא היינו מייחלים שיקרו, חס וחלילה, למשל חורבן מוחלט של לונדון. אבל אם זה כבר קרה, "המונים מכל קצות תבל יתגודדו כדי לראות את החורבות, ובהם רבים שלעולם לא היו טורחים לבוא לראות בלונדון בתהילתה!". כלומר, יש בנו משיכה, משיכה אסתטית, למראות של עוצמה וכוח והרס. וזו גם לא נובעת, מטעים ברק, מאיזה רגש קטנוני שלפיו אנו נהנים כי אנחנו בטוחים בעוד אחרים סובלים.
והנה עוד דוגמה לדקות וחיות התובנות של ברק: כלבים אינם בעלי חיים נשגבים, בניגוד לזאבים שניתן להשתמש בפראותם משולחת הרסן לתיאור הנשגב. אבל מדוע? הרי הזאבים אינם חזקים יותר מכמה מיני כלבים? זאת משום שהכלבים הם בעלי חיים חברותיים, ו"האהבה קרובה לזלזול הרבה יותר משנהוג לדמיין [!]. אי לכך, על אף שאנחנו מלטפים את הכלבים, אנחנו גם שואלים מהם כינוי לאנשים מן הסוג הנתעב ביותר [!]".
ועוד אחת: היופי אינו קשור לשלמות, טוען ברק. לפעמים פגם כלשהו תורם לו. והוא מוסיף בפיקנטיות: "הנשים מודעות לכך מאוד, ומשום כך הן לומדות לשנשן בדיבורן, להתנודד בהליכתן, לזייף חולשה ואפילו חולי".
(התמונה: מהפייסבוק של המו"ל).
מבקר חופשי 