ברנר משתף את הקוראים בפתח "שכול וכשלון" בהתלבטותו אם לפרסם את היצירה בימים כל כך דרמטיים, ימים גדולים, מהממים (הוא מתכוון למלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה הלאומיות הדרמטיות, בדמות הצהרת בלפור וכדומה).
מה לסיפור פרטי על אדם כאוב נפש ולזמנים כאלה, מה למה שיש בו ריח של "ממואר", כפי שכותב ברנר (שמעמיד פנים שהסיפור הוא עיבוד של טקסט יומני שהגיע אליו), ולזמנים נהדרים כזמננו, הוא תוהה, או תוהה לכאורה. כי כמו שהוא מציין מייד, החיים הפרטיים אף פעם לא פוסקים, גם בימים כלליים, "עינויי האדם המסכן, צריך לשער, לעולם יעמדו, ומאַבּדים עצמם לדעת, או יוצאים מן הדעת, על כי לא יכלו נשוא חרפת חייהם הפרטיים הדלים, יקרו גם בזמנים היותר נהדרים".
ומי שחושב שהם אמורים לפסוק אצלו ואצל האחרים, אינו רק איש המוסר הנעלה (אם כי יש אמת מסוימת בתביעה להעניק סדר עדיפויות שונה בעת מלחמה, בחזית ובעורף), כי אם, ייתכן, גם איש שזקוק לסאון ההמון על מנת להשקיט את השקט הפנימי המפחיד המהדהד בתוכו בימי שגרה.
"הרי אני דולג בקפיצה אחת גם על היסוס־לבי בנוגע לדבר אחד, שאינו כבר מגוף הענין, אבל בכל זאת מעורר פקפוק, היינו בנוגע לזמן הוצאתו לאור, זמן שאינו גורם ואינו מתאים כלל לקריאת סיפורים ממין זה. אמנם, כשאני לעצמי, יש שאני, בעל־הסיפור, משלה את עצמי לחשוב, שאין הדבר נורא כל־כך, כי בכגון דא אין התחומים שבין “בזמנו” ו"שלא בזמנו" כל־כך מוגבלים וקבועים: עינויי האדם המסכן, צריך לשער, לעולם יעמדו, ומאַבּדים עצמם לדעת, או יוצאים מן הדעת, על כי לא יכלו נשוא חרפת חייהם הפרטיים הדלים, יקרו גם בזמנים היותר נהדרים (הן ראה ראינו, שהדאגה הקטנה על חייו הבטלים אצל כל אחד ואחד מאתנו לא פסקה גם בימינו אלה, הימים הגדולים, המהממים). אבל, בכל זאת, גם הפקפוק הזה נשאר פקפוק וצריך עיון."
מבקר חופשי 