פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
ב–1959 פרץ פולמוס בתרבות האנגלוסקסית שלא מספיק ידוע בישראל ויש לו, לטעמי, חלק חשוב בהבנת העידן המודרני (או הפוסט-מודרני). הפולמוס מכונה "פולמוס שתי התרבויות" והוא נפתח בהרצאה שנשא בקיימברידג' המדען והסופר הבריטי, סי. פי. סנואו. בהרצאה טען סנואו לנתק גובר והולך בין מדעי הטבע ומדעי הרוח, כשאת ביקורתו הוא מפנה כלפי אנשי מדעי הרוח, שמפגינים בורות בהכרת ההתפתחויות החשובות שאירעו במדע. תגובה חריפה ומפורסמת באלימותה לסנואו הייתה זו של מבקר הספרות האנגלי, אף.אר. ליוויס (ותגובה שקולה וחשובה היא זו של מבקר הספרות היהודי-אמריקאי, ליונל טרילינג). זה היה, למעשה, ניסוח מעודכן של מתח שקיים בתרבות לכל המאוחר מאז הרומנטיקה: בין הרגש לשכל, בין האמנות למדע.
הספר הנדון כאן הוא במובן מסוים המשך של הפולמוס הזה. זהו רומן, כלומר טקסט שמתמקד באנשים, במחשבותיהם אך גם ברגשותיהם ויצריהם; טקסט ספרותי על מדענים המציג בביקורת תהליך של תבונה שיוצאת משליטה. ניכר שהסופר הצ'יליאני – שכתב את הרומן באנגלית, עם זאת – מבקש ליטול, ברומן שראה אור במקור ב-2023, חלק בפולמוס העכשווי על הבינה המלאכותית, הנושא החם שהחליף את סוגיית האקלים כנושא שיחה ודאגה (כי האופנה שלטת גם באפוקליפסה; ובכל זאת, איני רוצה לרמוז שהדאגות אינן מוצדקות). הרומן מחולק לשלושה חלקים: הראשון מתרחש בשליש הראשון של המאה ה-20 ומתמקד בפיזיקאי היהודי-אוסטרי פאול אֶהרֶנפֶסט. החלק העיקרי עוסק באיש האשכולות, "האדם החכם ביותר במאה ה-20", המדען היהודי-הונגרי, ג'ון פון נוימן. החלק השלישי עוסק בתבוסה שהנחילה תוכנת בינה מלאכותית לאמן משחק גו קוריאני. כל הדמויות מציאותיות והספר מבוסס על מחקר היסטורי שנראה מבוסס.
אלא שביקורת המדע שמוצעת בטקסט הספרותי הזה אינה מספקת. קודם כל, כי אנחנו לא נכנסים (אולי מטבע הדברים, כי מדובר ברומן) למשוואות או לטענות המדעיות הספציפיות ונותרים ברובד הסיסמאתי של התיאוריות. ושנית כי הטענה המרכזית לא לגמרי ברורה. אסביר. בחלק הראשון, נלי פּוסטוּמוּס מָיֶס, היסטוריונית של האמנות ומאהבת של פאול אהרנפסט, טוענת "שהגילוי מחדש של האי-רציונלי היה הכוח המניע מאחורי כל תנועות האוונגרד", והתפיסה הזו קוסמת לאהרנפסט, שבעקבות גילויי מכניקת הקוונטים "אבדה לו היכולת להבחין בסדר הגיוני כלשהו ביקום" (ובהמשך הספר נידונים גם הפרדוקסים של "הלוגיקן הגדול ביותר מאז אריסטו", גדל, שגם הם מבטאים אוזלת יד דומה של התבונה). אהרנפסט מודאג, כי גילויי האי-רציונליות גם נחזים לו בהיסטוריה עצמה, בדמותו של הנוער ההיטלראי וסיסמאותיו, למשל. אהרנפסט המיוסר והמעורער, שירה לבסוף בבנו שסבל מתסמונת דאון במין המתת חסד שגעונית, מהרהר גם (כמה עמודים אחר כך) באי יכולתו להגן על בנו: "הוא חש בכל זאת שאינו מסוגל להגן עליו מפני משיכתו הנמהרת שלו אל המוות וההרס העצמי, והוא לא ידע כיצד לשמור עליו מפני הרציונליות החדשה והמוזרה שהחלה ללבוש צורה סביב-סביב להם, מפני בינה לא-אנושית באופן תהומי ואדישה בתכלית לצרכיו העמוקים של המין האנושי". גם ניתוח טקסטים הוא מדע, ובקטע הזה מגניב הכותב בערמומיות מסוימת מהלך רטורי שבו הוא הופך את הפחד מהאי-רציונלי, מחוסר התבונה, משגעון ההרס העצמי – הביטויים שהשתמש בהם להסברת העולם הקוונטי כמו גם עולם הנפש הפנימי שלו – ל"רציונליות חדשה", ל"בינה לא-אנושית". כלומר, הפחד משתנה, "האויב" הוא לא היעדר-רציונליות כי אם רציונליות מוגברת. ולשם מה המהלך הרטורי הזה? כי הסופר רוצה לגשר בין הפחדים שעוררו התגליות הקוונטיות בשליש הראשון של המאה העשרים לפחד העכשווי שלנו מבינה מלאכותית ברבע הראשון של המאה ה-21. אבל מותר לחשוב שאלה חששות מסוגים שונים. מצד אחד אובדן תחושת הבית ביקום בגלל עודף רציונליזציה: "בבית שאיבדנו עקב השפעתה ההרסנית של התבונה, שהחריבה את כושרנו לחיות". זו תמה רומנטית ותיקה. הגיבור העיקרי של הספר, ג'ון פון נוימן, שתרם תרומה מכרעת לשלל התפתחויות מדעיות קרדינליות במאה ה-20: פיתוח פצצת האטום, פיתוח המחשב (המניא"ק הינם ראשי התיבות של המחשב שפיתח פון נוימן) והמחשבה על בינה מלאכותית, מואשם בעודף רציונליזם: "תשוקתו ללוגיקה כמעט כילתה אותו […] העניקה לו חזון מסמא עיניים כל כך עד שנקודת המבט שלו נראתה סתומה ממש לאחרים, שיכולת הריכוז שלהם הוכתמה בשיקולים רגשיים ובדעות קדומות". אך מאידך גיסא, התחושה שהאדם "גורש מגן עדן עקב השפעתה הגוברת של מכניקת הקוונטים", כלומר ערעור התבונה. מה גם, וזו בעיה שלישית למנייני, שהחשש מהבינה המלאכותית שייך למחוזות אחרים בכלל, שבקושי נידונים כאן (פגיעה נרקיסיסטית בכבוד העצמי האנושי; ייתור של עבודות ומקצועות; דיפ פייק; השתלטות המכונות ועוד).
אך על אף הלקות בצד הרעיוני המרכזי, הרי שהקורא בספר יצא בכל זאת נשכר מקריאתו בהכרת כמה דמויות מרכזיות במאה ה-20 (ועל קצה המזלג כמה מהרעיונות המרכזיים שהיו להם). מה גם שמבחינה ספרותית מצומצמת – של שטף, של בניית דמויות, של פיקחות בסיפור חיים אחד מכמה זוויות פרסונליות (כך מסופרים חייו של פון נוימן) – הרומן הזה כתוב היטב.
מבקר חופשי 