הרומן "קלריסה – סיפור חייה של אישה צעירה" של סמיואל ריצ'רדסון מ-1748 נחשב לאבן דרך בתולדות הז'אנר. זה גם אחד הרומנים הארוכים בספרות האנגלית ובכלל (כמעט מיליון מילים. פי שניים כמעט מ"מהתלה אינסופית" ופי ארבעה מ"יוליסס"; "בעקבות הזמן האבוד" יותר ארוך, אבל לא בהרבה).
אי לכך, בין היתר, אני קורא אותו ב"קינדל". אני קורא אותו באנגלית כי הוא לא תורגם מעולם, למיטב ידיעתי. וזה "חור בהשכלה" העברית שאינו קטן כלל ועיקר. לרומן הזה הייתה השפעה עצומה לא רק על תולדות הרומן האירופי (על דידרו, על גתה, על רוסו, על שודרלו דה לאקלו, על ג'יין אוסטן ולהבדיל על המרקיז דה סאד – בין היתר, ולמיטב ידיעתי) – אלא על התרבות המערבית כולה, אפשר לומר. אני קורא אותו ב"קינדל" לא רק על שום אורכו, אלא גם בגלל שבמהדורה בקינדל הוא עולה דולר אחד בלבד!
כיוון שהרומן הוא בעיניי צורת האמנות הנעלה ביותר – או זו שמדברת אלי באופן העמוק והמקיף ביותר – תכננתי כבר מזמן לקרוא ב"קלריסה" וכעת סוף סוף התפניתי לכך והשלמתי 10% מהקריאה (מה שמכונה בשפת הדיבור: "אני בעשר אחוז").
גם מיקומו של הרומן הזה בתחילתה של התפתחות מסורת הרומן מגדיל את חשיבותו (כלומר אף לולא הייתה לו ההשפעה הממשית המוזכרת). זאת משום שהרבה פעמים הצעדים הראשונים שעושה צורת אמנות, או התפתחות רוחנית או תרבותית בכלל, הם הצעדים המשמעותיים ביותר, אלה החושפים את סגולת ההתפתחות באופן הטוב ביותר.
ואכן, בקריאה כזו, גם רק של עשירית מהרומן, כבר מזדקרות כמה תכונות שהופכות את הז'אנר למובחן ומרכזי כל כך:
1. האינדיבידואליזם – הז'אנר כרך היסטורית בעליית המעמד הבינוני במערב ובעליית ערכים שהדגישו את חשיבות האינדיבידואל. והנה, הסיטואציה הבסיסית בפתח הרומן היא סיטואציה קלאסית ממש בתחום זה: כל בני משפחתה של קלריסה דוחפים אותה בלחץ נוראי להינשא למישהו שהיא אינה רוצה בו והיא עומדת כחומה בצורה נגדם. לא ניתן לחשוב על המחשה גדולה יותר למאבק בין הכוח של ה"שבט" לזה של "היחיד". והרומן, כז'אנר, הוא אכן ז'אנר ליברלי, במובן זה שחשוב לו ליצור דמויות אינדיבידואליות מובחנות.
2. הפנימיות והפסיכולוגיה – הרומן מדגיש את העולם הפנימי של הגיבורה שלו. היא פורשת אותו לפנינו בהרחבה. על פני עמודים ארוכים ארוכים. אין כאן מעללים חיצוניים יוצאי דופן, אלא ניתוח דק של רגשות ובנות רגשות. כמובן, הפנימיות קשורה ליסוד הקודם, האינדיבידואליות. אגב, יש כאן דיון ארוך ומפורט בחשיבות ובאי החשיבות המראה החיצוני בהתאהבות, הן של גברים והן של נשים (מעניין שבאנגלית של המאה ה-18 מראה חיצוני מכונה "person"…). קלריסה לא מכחישה שיש ביופי חיצוני ערך, אבל טוענת שהוא מוגבל מאד וגם לא שורד ולכן חשיבותו בזיווג היא חלקית מאד. זה קטע שבעליל השפיע על ג'יין אוסטן, או, לכל הפחות, עולה בקנה אחד עם רגישויות שהיא העלתה ברומנים שלה.
3. הקשר של כתיבה לביטוי של הפנימיות והאינדיבידואליות – בהיותו רומן מכתבים, כלומר בהיות הדמויות עצמן "סופרים" ו"סופרות" כביכול, מדגיש הרומן את הקשר בין הכתיבה לפרישת האינדיבידואליות והפנימיות. אנשים בעלי פנימיות ואינדיבידואליות הם אנשים כותבים! וכמו בהרחבה ובהשאלה: הרומן עצמו, כמו הדמויות, עוסק בנושאים אלה.
4. הקשר האמיץ של הז'אנר לנשיות ולרגישות נשית: היום, כידוע, רוב הקוראים הן קוראות. אבל כבר מנעוריו, מחיתוליו, בעצם, הז'אנר הזה קשור הדוקות בנשיות. אולי בגלל עיסוקו המוזכר בענייני הלב והעדפתם על פני מעללים חיצוניים. בהינתן העובדה הזו גם מובן יותר מדוע בפסגת הז'אנר באנגליה תמיד ניצבו נשים (באופן לא פרופורציונלי לנוכחותן באותן שנים בסוגות אמנות אחרות כמו שירה או מוזיקה או ציור למשל).
כמובן, כל זה לא אומר חלילה שאין לגברים נגיעה לז'אנר (וכמו שאמר פעם ג'ונתן פראנזן, שהוא היה רוצה שגם גברים יקראו רומנים והוא מנסה לכתוב רומנים כאלה שגם גברים יקראו).
מבקר חופשי 