מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".

זוהי ספרות מגויסת. ואף על פי כן הרומן הזה מ-1974 טוב. לא טוב כמו רומן קודם של בולדווין מ-1962, שתורגם אף הוא ב"עם עובד", "ארץ אחרת". הרומן המוקדם מעולה כי אם הוא מגויס הוא מגויס באופן מתוחכם יותר, ומערב ומעמת סוגיות של גזע, מעמד, מגדר (ובוהמה אמנותית, צריך להוסיף), כמו שהוא גם דק בהרבה פסיכולוגית ורחב יריעה יותר.

המספרת של הרומן היא טיש, הכינוי של קלמנטיין, צעירה שחורה מניו יורק. היא, בת ה-19, מאוהבת מנעוריה באלונזו, המכונה פוֹני, המבוגר ממנה בשנים אחדות, שחור אף הוא הרוצה להיות פַּסל. שניהם באים מרקע צנוע מעמדית אם כי המשפחה של טיש מלוכדת ואוהבת ואילו זו של פוני משוסעת – אביו אוהבו ואילו אמו ואחיותיו, הנוצריות האדוקות, סולדות ממנו. והנה, מואשם פוני על לא עוול בכפו באונס של אישה פורטוריקנית וממתין בכלא למשפטו. והנה, ממש סמוך לכליאתו, נכנסה טיש להיריון.

וכך אומרת אמה של טיש לבתה כשזו מבשרת לה את הבשורה ומוטרדת מכך שהיא ופוני לא נשואים: "טיש, כשרק הביאו אותנו לפה, האדם הלבן לא נתן לנו שום כוהנים שיברכו אותנו במילים יפות לפני שילדנו את הילדים שלנו. ואת ופוני הייתם יחד עכשיו, נשואים או לא נשואים, אלמלא האדם הלבן המחורבן". אדם לבן מחורבן במיוחד הוא השוטר הגזען שהפליל את פוני. הנה כי כן, בולדווין בתקופה הרדיקלית ההיא, עוסק במתיחות בין המשטרה לקהילה השחורה, נושא שחזר וחדר בעוצמה לתודעה הקולקטיבית (בעיקר סביב רצח ג'ורג' פלויד בידי שוטר ב-2020). הספר הזה, אפוא, מספר בישירות "את האמת על החיים במדינה הזאת", כמו שאומרת במקום אחר שרון, אמה של טיש. וכמו שמסכם את התסכול פרנק, אביו של פוני: "אתה מבין שאני לא רוצה שהחיים של הבן שלי יהיו בידיים של הלבנים הבני זונות האלה, שאין להם ביצים. אני נשבע באלוהים, הייתי מעדיף שיבשלו אותי חי. זה הבן היחיד שלי, בנאדם, הבן היחיד שלי. אבל כולנו תלויים בלבנים". והרומן מתמקד בניסיון של טיש והמשפחה להציל משפטית את פוני (ניתן לשער ש"אל תיגע בזמיר" קינן בתודעתו של בולדווין בכתיבה).

אם נדמה לקורא הביקורת שאני מעט מסויג מהחד-ממדיות הזו הוא צודק. אבל אני רוצה לומר דבר מה בזכות ספרות מגויסת. ושבח אסתטי. כל כניסה לרומן כוללת מבחינה קוגניטיבית איזו התגברות, עיכול, הבנה מפציעה אט של העולם שלתוכו נכנסת, מה שמכונה בסלנג הבנה של "מי נגד מי". ספרות מגויסת, כמו שאומרים על תינוק שאין הרבה מה לומר עליו, היא ברורה למדי חיש קל, ומקלה כך על הכניסה לרומן ושומרת גם על מיקודו. אני לא אירוני. יש ספרים שסובלים מחוסר מיקוד וברירוּת או שהכניסה לעולם הייחודי שלהם מכבידה מדי. אבל יש, כמובן, גם חסרונות ל"ספרות מגויסת". קודם כל, הגיוס יכול להיות למטרה לא ראויה או כזו שמנסים להשיג אותה באמצעים לא ראויים, כי מטרה ראויה אינה מקדשת כל אמצעי. ושנית, וזה כבר פגם אסתטי, "ספרות מגויסת" נוטה לצמצם את תפיסת העולם לסוגיות מכווּצות וכך להעניק לנו פחות חיים, פחות שפע, פחות רב גוניות, פחות דופק – חיים בשחור ולבן.

אבל למרות שבהחלט יש כאן צמצום (שמתבטא, למשל, באותו חלק ברומן שרוצה לרתום את הפורטוריקנים העניים לחלוקה המניכאית של טובים מול רעים, שחורים מול לבנים; או בהכללה הגורפת של ג'וזף, אביה של טיש, על לבנים ("הם בחיים שלהם לא פגשו בנאדם שהם לא שיקרו לו וגנבו ממנו"), זה לא המקרה של בולדווין. הוא פשוט סופר מדי מכדי שיהיה צמוק-אידאולוגי מדי. עומדת לרשותו מה שהכרחי שיהיה לכותב רומנים: סקרנות ואף צמא לחוויה האנושית. אצל בולדווין הצמא לאנושי נשען, ניתן לשער, גם על סובלימציה של סופר יצרי, שבשבילו יש קדושה בנוזלי הגוף. הנה טיש על המיטה בה איבדה את בתוליה: "טוב, זה באמת היה מחזה מרשים. היה שם דם, די הרבה […] דם, עליו ועל המיטה ועליי; הזרע שלו והדם שלי נזלו לאט במורד הגוף שלי, והזרע שלו היה עליו ועליי; ובאור המעומעם הזה ועל רקע הגופים הכהים שלנו, הכל נראה כמו מין טקס משיחה מוזר". אבל החיוניות ניכרת גם בציפייה לבוא תינוק חדש לעולם, המניעה את העלילה, ובכלל בסקרנות ופליאה ביחס לאנושות. "בני אדם הם תמיד בגדר תעלומה" אומרת טיש במקום אחד, וכמה עשרות עמודים אחר כך: "אנחנו לא יודעים מספיק על עצמנו […] ככה אפשר לגדול עם התעלומה, לצד התעלומה שגדלה בך".

הפליאה של טיש ביחס לקיום ולבני האדם מחלחלת ברומן ומלחלחת אותו (מלשון לחות). משלב מוקדם נוצרת בקורא, שחש שמאגר חיים אמיתי ובעל דקויות עומד להיפרש לפניו, אותה מקבילה רוחנית של העלאת רוק גרגרנית כשסועד יודע שמצפה לו ארוחה מזינה וטעימה. ומשום אלה, בנוסף לברירוּת של הסוגייה הגזעית וממוקדוּת העלילה, הרומן בעל משקל.