מה מעמדו של הרומן היום בתרבות? הרומן כז'אנר והרומן כפרשת אהבה מחוץ לנישואין? במאה ה-19, כידוע, הייתה התלכדות מפוארת של השניים, כשכמה מטובי או ממפורסמי הרומנים של אותה מאה, המאה של הרומן, עסקו בפרשת אהבה שמחוץ לנישואין, או, בלשון אנכרוניסטית מעט, בניאוף ("מדאם בובארי", "אפי בריסט", "אנה קרנינה").
קראתי בעניין רב, ולפרקים בלהיטות (אם אשתמש בניסוח מעט מלוקק), את "שין" של דריה שועלי (כנרת, זמורה, דביר), שעוסק בסופר נשוי ואב שמנהל רומן עם זו שהאות הראשונה של שמה מככבת בכותרת הרומן. הסיפור מסופר מפיו ומתודעתו. איך הכיר את השכנה הנאה, הגרושה והאם; איך ידעו שניהם שלקשר אין תוחלת; איך עברו מידידות למזמוטים; איך ממזמוטים למשכבים; איך קינא לה, איך אהב, איך נפרדו.
אבל האין הרומן הזה מופרך? במילה "רומן" אני מתכוון כעת לרומן בין הגבר לאישה. אני לא רוצה להיתפס בנאיביות. אבל יש משהו לא ברור בסיפור הזה. הרי היא יודעת והוא יודע שאין בכוונתו לעזוב את אשתו. ובכל זאת הוא מפקיר את עצמו להתאהבות סוחפת. נכון, הבה לא נהיה נאיבים, יש גוף ותביעות גוף; יש התאהבויות לא רצוניות; יש – שומו שמים – רצון להרוויח את כל העולמות, גם וגם; יש משיכה למים גנובים וכו. ואף על פי ששועלי מבהירה את ההיקסמות משין ואת הקסם שלה, וגם מגבה את הסיפור, לקראת סוף הרומן, בטענה המשכנעת מבחינה פסיכולוגית, שכיוון שהסופר בן החמישים פלוס חושד שזו אהבתו האחרונה, הוא חווה אותה בסערה ובייסורים, כפי שאכן טוענים שהאהבה האחרונה נחווית, בדומה לראשונה – על אף כל זה, אני חושב שמה שמניע את הרומן, כלומר את הספר, אינו הרומן הפנימי במובן הרגיל שלו (כלומר התשוקה). ואני גם לא חושב שמה שמניע בלעדיות או בעיקר את הרומן הפנימי הוא התשוקה! אני לא חושב שהנושא של הרומן הזה הוא יחסים מחוץ לנישואים, או יחסים בין גברים לנשים בכלל. והקסם של הרומן הזה (כלומר, הספר) גם לא נשען על היחס החילוני, האורבני, המרענן לניאוף – "חילוני" במובן הרחב של המילה – הלא מתרגש; אם כי היחס הבוגר הזה, "הצרפתי" אם להשתמש בהקנטה בריטית אופיינית לגבי אחיהם שמעבר לתעלה (למיטב זכרוני גם תאקרי וגם אגתה כריסטי השתמשו בבדיחה כזו על חשבון שתי האומות הגדולות, והם לבטח לא היחידים), ובכלל על רקע הבועה הפוריטנית ההיסטורית שנקלענו אליה, חילונים כדתיים, בהחלט מרענן. אך כרומן במובן הרומנטי יש בסיפור העלילה משהו מעט מאולץ. כלומר מעט מאולץ לולא גורם אחר שהופך אותו לחיוני והוא ספק שייך לגיבור עצמו וספק רכושו החוקי של הרומן, כלומר, שוב, הפעם, הספר.
הגיבור, כאמור, הוא סופר. אבל מה נותנת לנו הידיעה הזו בעצם? כלומר, מה במקצועו קשור לרומן עם שין? מלבד זה שהיא מתגאה בכך שהוא סופר וזה חלק מכוח המשיכה שלו וכו'. עובדת מקצועו הייתה לא מנומקת מספיק ברומן – בדומה לעלילת המשנה שיש כאן על יחסיו עם אחותו המסוממת; שלטעמי אינה מנומקת מספיק כעלילת לוואי לעלילה המרכזית – לולי מחשבה שמנצה בקורא משלב מסוים, לפחות בקורא הזה.
הגיבור הוא סופר כי בעצם התשוקה הגדולה שלו בחיים אינה לגופה של שין וגם לא לנפשה, התשוקה הגדולה שלו היא לס-י-פ-ו-ר. כלומר, המניע לרומן (במובן הרומנטי) הוא דחף מטפיזי שיש לנו, בני האדם, למקם את עצמנו בתוך נרטיב, נרטיב מתפתח של התחלה-אמצע-וסוף.
ודוק: לא שהגיבור מתכוון לכתוב ספר על פרשיית אהבתו (כי הרי הוא לא יכול; הוא צריך להצניע את הסיפור מאשתו; אם כי, מאידך גיסא, הרי בסוף אכן נוצר ספר! אותו זה שאנו קוראים!). כלומר, הגיבור נדחף לקשר הזה כי הוא סופר, וככזה אולי גדול יותר אצלו הדחף שיש לרוב בני האדם לספר לעצמם סיפורים, לחיות בתוך סיפור. וזו גם אחת הסיבות הלא מדוברות לרומנים שמנהלים בני אדם: הם צריכים סיפור. "סיפור חדש".
באופן מקומי יותר: הגיבור הופך את הרומן של עם שין לכר פורה של תובנות וניואנסים. בעצם שועלי בראה גיבור אסתט, שנהנה-מתייסר לכרות זהב של דקויות מיחסיו עם שין; אסתט הנהנה-מתייסר לבחון ולפרוש ולנסח את רגשותיו ובנות-רגשותיו. במובן הזה הרומן הזה הינו רומן פרוסטיאני מובהק.
האם הרומן מודע לכך שזה מה שגיבורו מחפש? לא רומן עם אישה אלא רומן, סיפור? הנה רמז שמצאתי לקראת סופו לכך שהוא, הרומן, הספר, כן? מרגיש שמשהו כאן לא ברור אם מסתפקים ברובד של התשוקה, האהבה, חרדת הנטישה וכו':
"מה טעם מצאתי להטיח את עצמי שוב ושוב באישה הזאת, שלא יכולתי לעבור בה. מה הדבר שביקשתי שם. איזו הוכחה. איזו ישועה. הרי ידעתי שזה לא שאני לא הגבר בשבילה, אלא שהיא לא האישה בשבילי, לעולם לא תיתן לי את מה שהזדקקתי לו. אבל לְמה הזדקקתי בעצם? כבר שכחתי" (עמ' 149).
ולכן אל לנו להאמין לסופר – אלא לקבל זאת כפרספקטיבה נפשית אחת מכמה – כשהוא טוען, מאוחר יותר: "שין שין שין שין. הכל גוף. כל השאר נימוקים ורציונליזציות" (עמ' 191). מלבד זאת שאפילו בפרספקטיבה הזו, הגיבור לא מאמין בעצמו לרדוקציה המטריאליסטית הזו, והוא מייד מעדן אותה, אם כי בהיחבא מעט ("אהבתי את הגוף שלה משום שהוא היה החומר שהכניע אותי, ומשום שהיה התגשמותה, גשמיותה, והוא הכיל את אישיותה שעוררה אותי, שגרמה לי תחושת רעב, חוסר ואובדן שרק הוא, הגוף שלה, יכול היה להשביע, לספק ולנחם, ורק כשהיינו במגע"); מלבד זאת, הרי שיש יותר להתחשב בקטע מאוחר יותר, ממש לקראת הסוף, כקרוב יותר לגילוי הסוד, מה מניע באמת את הגיבור: "את הנפח העיקרי ביחסיי עם שין תפסו ההתכתבויות. חודשים של מילים על גבי מילים שקיימו את מה שהיה בינינו, שאלות ותשובות, דיווחים קצרים, מאמצים להצחיק, להרשים, להקליל, לנרמל, לפתות" (עמ' 195).
הרומן הזה נועד להיות כר למילים, לניואנסים. הוא נבע מתשוקה לסיפור לא פחות מאשר מתשוקה לגוף.
הרומן עם שין נועד להוליד את הרומן "שין".
מבקר חופשי 
תגובות
תודה, הרומאנים של המאה ה 19 נראה לי נועדו לספר לנו משהו על החברה ועל המגבלות של האישה בתוך החברה ומוסכמותיה. לכן חשבתי חשבתי שזה הולך למקום אחר סוג של התבוננות על מעשה היצירה הספרותי. משהו כמו שלימור נחמיאס עשתה ברוצח האחרון בפתח תקווה.