הרומן, ז'אנר הרומן, שצמח לדעה אחת נחשבת באנגליה במאה ה-18 (למרות התחלות מפורסמות אחרות, כמו "דון קיחוטה" בראשית המאה ה-17), הוא בשבילי צורת האמנות החזקה ביותר; הממושכת-עמוקה ביותר, המשמחת ביותר כשהיא טובה. את חיי כרכתי בין כריכות הרומן, אפשר לומר בהגזמה ובפאתוס קלים.
לאחרונה נתקלתי ברומן (ידוע, אך שקראתי אותו בפעם ראשונה) והוא קפץ מייד גבוה ברשימת הרומנים המשמעותיים שקראתי בימי חיי (ואולי יהיה מדוייק יותר לומר: בעשור האחרון; כי, ראשית, העבר הוא כבר לא קרוב והרשמים כבר לא טריים, ושנית, ההשפעות שם, בעבר הרחוק, היו מסוג מעצב לפעמים). "הטחנה על נהר הפלוֹס" מ-1860 של ג'ורג' אליוט (שם העט של הסופרת האנגלית מרי-אן אוונס; ראה אור ב"כרמל" ב-1998 בתרגום אפירה רהט).
אני מנסה עוד להבין מה כל כך חזק ומשמעותי בעיניי ברומן הזה ואני מקווה להקדיש לכך בעתיד הקרוב מאמר. בינתיים רק אומר דבר אחד שלא ממצה את גדולתו: הלבטים של הגיבורה הצעירה שלו נתפסו בזמן הקריאה כלבטים *אמיתיים*, כלומר כמשהו שלקוח מהחיים ולא מדפי רומן, למרות שהם לא לבטים שגרתיים; כלומר, החיות של הדמויות גדולה ביותר.
"מידלמארץ'" של ג'ורג' אליוט, כתב פעם כמדומני מרטין איימיס, הוא כנראה הרומן האנגלי הגדול מכולם. הקריאה גם בו זכורה לי כחוויה חזקה ואני מקווה לחזור אליו (למעשה, לקחתי את "הטחנה על נהר הפלוס" לידיי כשלא מצאתי בהלפר ספרים את "מידלמארץ'" כשחיפשתיו לקריאה שנייה; כי איזה בן עוולה שאיני זוכר מיהו או מיהי לקח לי את העותק מהספרייה!). מעניין ביותר שבמסורת האנגלית של הרומן – שהיא, כאמור, לדעה נחשבת, המסורת המרכזית שבה התעצב הז'אנר בכלל – המקום של נשים מרכזי ביותר. ג'יין אוסטן, האחיות ברונטה, אליוט, ווירג'יניה וולף. כשמבקר מרכזי במאה ה-20 כמו ליוויס מנה את גדולי הרומן האנגלי הוא מנה ארבעה: ביניהם אליוט ואוסטן (ובצדן הנרי ג'יימס וג'וזף קונרד).
