פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
אווירת מהתלה שורה על הרומן הזה. מעשייה שמסופרת חצי ברצינות, חצי בהתכוונות; שמתרחשת במין עולם שחציו מורכב מזִכרי ספרים שקראנו (ביניהם: גוגול, סרוונטס, בולניו וספרות דרום אמריקאית); שכתובה בשפה שחציה גבוה באופן אירוני (חצי מנומק) וחציה תכליתי, שפה ככלי תחבורה פונקציונלי לנשיאת העלילה; מעשייה שנולדה חצי בשביל הצחוק וחצי בשביל מי יודע למה בעצם? באין דבר טוב יותר לעשותו, אולי.
במחנה צבאי בארץ לא ברורה אך שבראשה עומד קיסר עריץ חי, אולי במאה ה-19? מי יודע? ספּר שמכונה "הגנרל". ספּר זה, גיבור הסיפור המסופר בגוף שלישי, הוא בטלן חביב השופע עצות צבאיות כרימון, עצות התקפיות מאד אך בה במידה חסרות היתכנות צבאית, ובגללן מסתבך עם רשויות המחנה. המיליטריזם המגוחך של הספּר נובע מאווירת התלהמות פופוליסטית וממציאות מושחתת: "העצות האסטרטגיות שהעניק הספּר ביד רחבה לפרשים היו חזרה משובשת על מאמרי כתבי הצבא בעיתונים, שעודדו את היציאה לקרב. רק בשוך המלחמה נודע שבעלי היומון שקרא לצאת למלחמה הלוו כסף ליצרן תותחים שעמד בפני פשיטת רגל, ומרגע שעיתון אחד הטיף להביס את האויב, גם מתחריו יישרו קו, לבל ייחשבו כתבוסתנים".
עד מהרה הגנרל ובתו מגורשים מהמחנה ויוצאים לשיטוט והרומן הופך ל"פיקרסקי" (המירכאות על שום המודעות העצמית וההליכה של הרומן במודע בדרכים כבושות). הם פוגשים כמה טיפוסים בדרכם. למשל, חבורת אנשים מן היישוב שקרויים על שם אנשים מפורסמים (קורטז, רובספייר, קפלר), אולי כקריצה של הסופר לאופיו הפסטישי, מחקה-הסגנונות, של הרומן עצמו. לבסוף הם מגיעים לכפר נידח ומגוחך והגנרל הופך לראש הכפר. הוא אמוּן על שורת תפקידים, כגון ארגון משלחת חיפוש לבתה הקטנה של הזגגית. הבטלנות, הטיפשות והנון סנס של הדמויות מתגלמים בדיאלוג הבא בעקבות אובדן הבת: "'משלחת חיפוש משמעה שיש לכנס משלחת ולהתחיל לחפש', אמר הגנרל. 'מן הסתם, יהיה עלייך, למען הסדר הטוב, למלא כמה טפסים'. 'למלא כבשים?' תהתה האם. 'לא כבשים, כי אם טפסים', הדגיש הגנרל. 'לא כבשים?' אמרה הזגגית בעצב. 'אין זמן לטפסים, אבא' התערבה בתו כשהגישה את הקפה". הכפר נחשל אך שיתופי, בעל מנהגים אכזריים ואויבים מדומיינים המטופחים על ידי הגנרל כדי להשקיט את תחושת המחסור של תושבי הכפר: "מהי החשיבות לכך שיש פחות אוכל כשלפנינו מזדקר […] הצפע הנורא […] הפתרון הבלעדי הוא כאמור…חיל משמר".
אווירת המהתלה שתכליתה לא לגמרי ברורה נוגעת גם למה שניתן לכנות "סיפור המסגרת" של הרומן. "המביא לדפוס", רועי צ'יקי ארד, מספר לנו ב"הקדמה" כיצד הכיר פעם בסיני את המתרגם האקסצנטרי של הרומן, ששמו מאיר כַהַן. ואילו אותו מאיר כהן מספר לנו ב"נספח א'" של הספר על מחברו המסתורי של הספר, סופר דרום אמריקאי שכינויו הוא "בוסקו". אבל כמו שהעלילה הפנימית היא "לא באמת", אלא מהתלתית, כך גם מבינים הקוראים שהינו סיפור המסגרת ושקרוב לוודאי הכותב האמיתי של הטקסט הוא ארד עצמו (יש גם סיבות חוץ-ספרותיות להצנעת כותבו האמיתי של הטקסט; ארד הרחיק את עצמו כמה שנים מהזירה הספרותית כתשלום-כפרה על פרסומי התנהלות פסולה שלו בעבר). כלומר לא רק העלילה הפנימית, הפסטישית, המזכירה נופים ומצבים לטינו-אמריקאיים (מצד אחד מוזכרים בספר מאורעות ומושגים מדרום אמריקה, אך מצד שני מוזכרת מידת המרחק הרוסית "ורסטה" וכן שפת הגעז מאתיופיה), אלא גם סיפור המסגרת הוא "דרום אמריקאי", במשחקיות הבורחסית שיש בו. המשחקיות המהתלתית הזו מתבטאת, למשל, בהערת שוליים של המתרגם (כביכול): "לטענת המבקר (היהודי מצד אביו) נימיו קמריק, המשפט הסתום מתייחס ל'מסע אל תוך הלילה' של לואי-פרדינן סלין, עמ' 339 בגרסה העברית ('מסלין לבוסקו, מוייחו לדניאל סטיל – שיטוט', ליטרטורה קורדובה, אפריל 1987)".
יש איזו שנינות בטקסט, ישנו איזה כושר המצאה עלילתי, ישנה איזו אקלקטיות ותמהוניות לשונית מקורית, ישנה מופרכות חביבה באקסצנטריות שלה, אבל ככלל, לולי רכיב אחד שמייד אעמוד עליו, היה הטקסט הזה מסתכם בעיניי כמהתלה חצי מוצלחת, חצי מעניינת, חצי מצחיקה. חצי כוח, כמו שאומרים. ובמיוחד, אולי, כמהתלה חצי ברורה. מה רצה הסופר לומר? האם הוא עצמו יודע? האם זה משנה? (התשובה הנכונה, אגב: אם הוא עצמו יודע או לא זה לא משנה. אבל אם ליצירה אין אמירה והיא ירייה לכיוונים שונים בתקווה לפגוע זה משנה גם משנה).
אבל משהו במכלול שיש כאן הופך את היצירה לבעלת משקל מסוים. היעדר הרצינות והיעדר החומרה, אותה מהתלתיוּת, הופכת כאן איכשהו לאמירה. נדמה לי ש"המתרגם", יהיה אשר יהיה, מנסה ברומן לייבא "דרום אמריקאיות" לזירה הישראלית. מדובר ב"דרום אמריקאית" אסוציאטיבית, סטריאוטיפית, כפי שהיא נצפית ממקומנו, הכוללת רכיבים שניתן להגדיר בכותרות כגון: "בטלנות", "אנטי רצינות", "נחשלות עליזה", "קומוניזם" ו"מלחמה ברודנים". זאת בצד המשחקיות הספרותית "הדרום אמריקאית" המוזכרת, העולה כאמור בקנה אחד עם איזה חוסר רצינות עקרוני שיש כאן בסיפור גופא. האוקסימורון הזה ("חוסר רצינות עקרוני") נוגע גם, ואולי בעיקר, לאופיו האנטי-מיליטריסטי של הטקסט הסאטירי. מלחמה היא שיא הרצינות, "עניין של חיים ומוות", ומי ששם אותה ללעג שווייקי מטעמים הומניים הוא אויב של הרצינות הזו ועושה זאת בשם עיקרון.
מבקר חופשי 