מבקר חופשי

אני אוהב את הסדרה "מקום שמח". ההייפ מוגזם, היא לא יצירת מופת, "רק" יצירה טובה מאד. וחלק מההייפ נובע מכך שנדיר כל כך שיש יצירה טובה מאד, לא קיטשית, "למבוגרים", עם כתיבה אינטליגנטית, ואו אז מדמים לראות בה יצירת מופת.

גם הטרוניה על כך שהסדרה מתמקדת בשלילי (ראיתי את שבעת הפרקים הראשונים, השמיני והאחרון ישודר היום; אני כותב את זה כי מעניין מה יחתום הפרק המסיים בכיוון הזה, של "השליליות" מול "החיוביות") – טענה שעקרונית (בלי קשר לסדרה) היא טענה שצריך לקחת אותה בכובד ראש, גם אם לא לקבל אותה על כרעיה וקרבה, כי היא מעוררת שאלה על מגמה מרכזית באמנות המודרנית, על תכליתה ועל התמדתה; הטענה אינה רק "פיליסטיניות", בקיצור – היא קצת מוגזמת. הסדרה מציגה כמה כאבים במשפחה אחת. היא לא אומרת אמירה כללית וגורפת על החיים, על הישראליות או בדומה לכך (כמו, למשל, יומרה שכן הייתה ב"הבורגנים").

אני רוצה להדגים דרך סצנה מרכזית בסדרה, שהעניקה לה את שמה, למה הכתיבה כאן מצויינת בעיניי. בסצנה הזו ורד (נועה קולר) מספרת לבעלה (אביהו פנחסוב) איך פעם אחת בהיותה רווקה היא נדרשה לדמיין מה "המקום השמח" שהיא מייחלת לעצמה (אני לא זוכר בדיוק מי ביקש ממנה, פסיכולוג? לא חשוב; הפרטים משוחזרים מזכרוני). והיא דמיינה שהיא בבית שלה עם מישהו שאוהב אותה ומכין משהו על האש וכו'. והרי זה בדיוק מה שיש לי כעת! אומרת ורד הנרגשת לבעלה.

בעלה לא מתרשם. סיפרת לי את זה כבר כמה פעמים, את לא זוכרת?

ומייד האווירה נעכרת וורד מטיחה בו: לא יכולת לומר לי קודם, אתה נותן לי לדבר ולדבר בזמן שאתה מכיר את הסיפור?

למה זו כתיבה מצוינת? כי יש כאן כמה רמות מעל הכתיבה הרגילה. הרי "המסקנה" המורליסטית השגורה שאנחנו מייחלים למה שבעצם כבר קיים אצלנו בבית, היא הסוף של סיפורים שגורים יותר. למשל, הסיפור החסידי הידוע על האוצר שהיה טמון בביתו של אייזיק ייקליש מקרקוב וכו'. כיום הסיום הזה הוא מעט קלישאתי (גם אם הוא עדיין נכון הרבה פעמים!). והנה כאן המסקנה המורליסטית הקלישאתית על כך שאנחנו מחפשים מה שיש לנו הופכת לא רק לקלישאה, אלא לעדות לשחיקה ביחסים בין הגבר לאישה, בגלל העובדה שהיא חזרה על הסיפור הזה כמה פעמים ושכחה מזה! אך בזה קולר (התסריטאית) לא מסתפקת. בסדר, ורד שכחה, קורה, לא נעים. אבל לא יכולת בחברות, מטיחה הגיבורה בבעלה, לחלץ אותי מהסיפור המביך הזה? וזו עדות נוספת לשיברון היחסים.

*

שפינוזה מבקש ללמוד מהמסורת המדינית העברית על התועלת שבהפרדת רשויות ("מכאן ברור, כי סיבה חשובה של מעשים רעים סולקה מנשיאי העברים על ידי כך שכל הזכות לפרש את החוקים ניתנה להם ללוויים (ראה דברים כא, ה), שלא הייתה בידם שום הנהגה של הממשלה") ושבשמירה על כך שהצבא יהיה צבא העם ("לשם כך, כלומר לשם כליאת השרירות שאינה מרוסנת של הנשיאים, נוסף דבר אחר שחשיבותו גדולה ביותר, כוונתי לכך שהצבא היה מורכב מכל האזרחים (מבני עשרים ועד שישים בלי יוצא מן הכלל), ושהנשיאים לא יכלו לשכור בכסף שום צבא זר".

לוין, שומע?

ביסמוט, מאזין?

איני זוכר מי (כלומר איזה גרמני) אמר שמאחורי הרוח המתמטית הצוננת של "האתיקה" של שפינוזה יוקדת אש להבה מיסטית, אך בה במידה מאחורי "המאמר התיאולוגי מדיני" (1670) ממנו מצוטט כאן (מלטינית: ח. וירשובסקי, הוצאת "ידיעות ספרים"), סוערת דרמה גדולה למעמיק לבחון ולהאזין. המנודה הגדול כועס, כועס, על המנדים, והטקסט הזה כידוע, המפנה לשגיאות רבות בתנ"ך, הוא מאבות ביקורת המקרא. אך מאידך גיסא, ומלבד הבקיאות המרשימה כל כך בכתבי העברים, יש כאן גם הבלחות של לימוד סנגוריה על העם המוכה והאומלל והגולה. זו דרמה של מי, של נפיל, שמצוי לבד בעצם, לא פה ולא שם, ואוהב ושונא גם את שם וגם את פה. וגם את התווך.